פורום הריון ולידה (עמוד 227)

לק"י

בעלך לא יוכל להשאר עם הילדים כשאת במיון?

לא בלידה כמובן.

אולי אפשר לקחת מונית?

אבל אולי כן כדאי לחפש מישהי, להביא אותה כשאת בבית, שהילדים יכירו.

טוב מקווה שאצליח למצוא.

בהריון הקודם גרנו ליד ההורים, אז היה יותר קל,

נעזרנו בהם.

הבעייה  שלא מכירים מקרוב

אני חודש וחצי אחרי לידה ואני ממש רוצה להוריד את המשקל העודף שנשאר לי מההיריון,

אבל זה מדי מאתגר במילואים...

מאתגרי המילואים מה לעשות

קיבלת היום הודעה מהרופא באפליקציה:

"מה שלום החלושס היום?

המרשם שאני רושם לך היום מוסיף עוד שני ויטמינים ותוספי תזונה להתגבר עליה:

1. ויטמין חיזוק-

 לחזק את עצמך בבחירות שלך - לשמוח בבחירות שלך.

לשמוח בעצמך.

להעריך את עצמך.

לחשוב בעצמך שמה שאת עושה מבורך ונפלא וטוב וחשוב ומשמעותי - כי כך החלטת לפי הערכים שלך בכל זמן נתון ולפי זה נהגת עד עכשיו - אז לחזק את עצמך בהחלטות שלך!

להרגיש באמת, מבפנים, שאת אמא טובה ומקסימה ומסורה,

שאת אישה מקסימה.

שאת טובה ושווה וראויה מעצם בריאתך ומעצם היותך.

2.כמוסת השקטה-

 להשקיט קולות רקע מסביב.

נכון, זה קשה,

אבל באמת להתאמץ לא להשוות את עצמך לאחרות,

לא לקחת ללב יותר מדי מה שאחרים אומרים,

לדעת שכל אדם הוא שונה ואחר,

לכל איש ולכל אישה מתאים וטוב משהו אחר

תתרכזי בך.

גם כדי לדעת מה באמת מתאים וטוב ומשמח אותך,

וגם כדי לא ליפול ברוחך מהשוואה לאחרות או מביקורת של הסביבה.

כי ביקורת תמיד תמיד תהיה.

אם לא התחתנת - למה לא התחתנת,

אם את עדיין לא אמא - למה את עדיין לא אמא,

אם את אמא - למה ההפרש בין הילדים גדול,

אם ההפרש קטן - למה ההפרש כזה קטן,

אם את עובדת - למה את מפקירה את הילדים,

אם את לא עובדת - לא את לא מממשת את עצמך ולא עושה כלום,

אם את שמה במשפחתון - למה את לא נשארת עם הילד בבית,

אם את לא שמה במשפחתון ונשארת בבית - למה הוא לא עם חברה בגיל שלו ולמה את לא מכניסה לגן.

וכן הלאה וכן הלאה.

תמיד יהיה לאנשים מה להגיד.

תמיד יהיה מה לשפוט ולבקר.

ז ה  ל א  מ ע נ י י ן !!!

*את* מעניינת! 

*הבחירות שלך* בחיים מעניינות!

וזה הכל!

והשאר? סליחה, אבל להם רשום במרשם ויטמין ק' - קפיץ קפוץ. לקפצץ מהחיים שלך שהם שלך - ולעבור חיש מהר לחיים שלהם.

והעיקר שאת שמחה ומאושרת במה שאת עושה.

בהצלחה!

את עשר!"

אז עבר שבוע. סיימת את האנטיביוטיקה.

איך את היום?

עברה החלושס?

בעזרת מה הצלחת למגר אותה את חושבת?

"אה, בכל הרכיבים שהיו באנטיביוטיקה" את עונה לעצמך.

קוראת רגע בעלון לצרכן:

הייתה שם קבלה עצמית,

הייתה שם חמלה עצמית,

הייתה שם אהבה עצמית,

היה שם מרכיב המיקוד, ההתמקדות – להתמקד במה את כן, וגם במה את לא.

להתמקד במה מתאים לך. וגם במה שפחות.

להתמקד במה החוזקות שלך. וגם במה שלא.

ובמה שכן החוזקות שלך – לעוף עליהן בכל הכוח.

היה שם את מרכיב הצמצום – סוד הצמצום – שגילית שלפעמים less is more, ושדווקא מה שתוחם אותך לגבולות הגזרה *שלך* ושל האדם שאת – יכול להביא איתו ברכה ושפע אפילו יותר גדולים.

היה שם רכיב של סבלנות ותהליכיות,

היה שם רכיב עצירה ונתינת מקום,

היה שם רכיב ההתבוננות,

הייתה שם משמעות באחוזים גבוהים, והבנת ה*למה* (ל' בקמץ) שלך, ולמה בעצם את עושה מה שאת עושה, ומה באמת חשוב לך בחיים, ולמה את בוחרת את הבחירות שבחרת בחיים עד עכשיו,

הייתה שם אמונה וביטחון בה' יתברך – שהכל מאיתו והכל שלו והכל רק בידו,

היה שם רכיב אימוץ מחשבה ואמירה מחזקת מתוך כך ש"הבוטח בה' חסד יסובבנו" והרגשה שאת ממש עטופה, אהובה, טובה ומלווה ע"י הקב"ה בכל רגע ורגע ובכל צעד וצעד בחייך,

והייתה שם תערובת של התבוננות, העמקה, ליבון ובירור דווקא מתוך הטריגר שהביא וגרם לכתחילה לחלושס - בתנועה של כאב שאח"כ מצמיח דווקא מתוך הבירור מתוכו ולאורכו את הצמיחה היותר מדויקת, היותר שלמה, היותר נכונה לך.

את מניחה את העלון לצרכן.

ומחליטה מהיום לקחת חיזוקית למניעה מראש של חזרת החלושס.

יוצרת לעצמך זמני תיחזוק מראש

ונוטלת כל פעם מנה מאוזנת ומחייה של כל הרכיבים הפעילים באנטיביוטיקה שהכרת.

מרפאה את עצמך, מדייקת את עצמך, מחבקת את עצמך, מחזקת את עצמך, בונה את עצמך, מגדילה את עצמך.

ולעצמך היותר שלמה הזאת את אומרת: את יודעת מה? גם אם תגיע מתישהוא שוב החלושס הזאת – את תוכלי לה!

את יכולה לה!

את משהו את 😊

ב"ה ממש 🙏❤

לרוב הרוא אומר בסיום הביקור מתי לבוא בפעם הבאה.

לא יודעת להגיע לך מה מקובל כי בשתי ההריונות ביקרתי במרפאה אחת לשבועיים

לק"י

אבל הרופאה היתה זמינה באתר.

לרוב מה שהרופא עושה זה לעבור על הבדיקות ולתת הפניות (יש כאלה שעושים אול' על הדרך, אבל זה לא "חובה").
 

לפני חודש וחצי, של גיל חצי שנה.

לפני החיסון הוא הרגיש לי מעט חמים, לא משהו קריטי, חשבתי שבטח כי בדיוק קם משינה.

אחרי החיסון הוא הרגיש לי בוודאות יותר חם. הייתי משוכנעת שחיסנתי אותו כשהיה חולה... הלכתי לרופא, הוא בדק אותו טוב ואמר שאין כלום וזה מהחיסון ובאמת תוך יומיים עבר. ולא היה כלום חוץ מחום.

אז לא אומרת שאצלך זה בהכרח כמו אצלי, רק אומרת שזה אכן הגיוני ההתחממות המהירה הזאת..

תוך כדי האוכל הוא בולע אוויר, וזה מציק לו, ואז האוויר יוצא בגראפס והוא נרגע.

בריפלוקס מטפלים רק אם התינוק מאוד לא רגוע או לא עולה במשקל. זה נשמע פשוט בליעת אוויר, מה שקורה לכל התינוקות כמעט.

אפשר לעזור לו להוציא גראפס מיד אחרי האוכל - להחזיק בתנוחה אנכית. אפשר על הכתף שלך, וללטף את הגב מלמטה ללמעלה, יש תינוקות שזה עוזר להם.

ויש שלפוחיות באמצע. עם כל הרגישות לעקיצות שיש לילדים שלי, כזה דבר עוד לא ראיתי.

נתתי לו פניסטיל טיפות בבוקר ומרחתי משחה אנטיביוטית, לא רואה הבדל

לא לוקחת אחריות וכו'

אבל יש לי ניסיון עם עקיצות,

והייתי עושה בדיוק את מה שעשית - משחה אנטיביוטית ופניסטיל.

ולא לוקחת למיון אלא מחכה לבוקר. לא נראה לי מלחיץ ברמה כזו, קורה שיש שלפוחיות, במיוחד אם הוא גירד, וכנראה הגירוד הכניס קצת זיהום.

הרופאה ענתה לי ב"ה, אמרה לי לתת תרופה אנטי אלרגית מסוג אחר ומשחה אנטיביוטית יותר חזקה, אבל אמרה שזה לא נראה לה משהו חמור ב"ה.

תודה על ההרגעה ❤️ לא יודעת למה נלחצתי כל כך. נראה לי יותר מזה שכל החלק של הרגל שם קשה אז פחדתי שזה זיהום רציני יותר, אבל הרופאה לא מאוד התרגשה מזה. 

לא הייתי הולכת למיון אבל כן לרופא

כמובן בהנחה שזה רק מקומי ואין תופעות כלליות

שוטפת ומורחת שמן קצח

אפשר לחבוש בקומפרס אבל לא חייב

פעמיים ביום

ונותנת ויטמין סי אחרי המריחה

לאחרונה ממש גם היה לנו עם אחד הילדים והטיפול מצויין ואצלו תמיד עקיצות הופכות לשלפוחיות

וזה אחרי שנים שמרחתי במשחות אנטיביוטיות שגם השאירו לו על העור סימנים מזעזעים אלרי שהסתיימה הדלקת

מה זה השמן הזה?

הסימנים על העור זה מהמשחה האנטיביוטית? כי אם אני לא שמה משחה והוא מגרד זה גם משאיר צלקות שלוקח להן איזה שנה להיעלם 🤦‍♀️

שמן קצח הוא אנטי-דלקתי אם תרצי אכתוב לך בפרטי המלצה של חברה טובה לשמן הזה

מבחינת צלקות כדי שלא ישאר סימן צריך שהעור יהיה עם לחות כל הזמן והאיחוי יותר טוב וככה לא נשאר סימן, נכון לגבי הגרד אבל כבר אחרי מריחה שתיים כבר אין גרד אז ממילא הצורך לגרד נפסק

דווקא כשהשתמשתי במשחות כן נשאר סימן של הצתלקות השמן ממה שאני מבינה משאיר לחות בעור וזה טוב לפחות במבחן התוצאה זה עבד אצל הבן שלי עם השמן לא נשאר סימן ועם המשחה/יוד כן נשאר

אני לא מהארץ אז צריכה לחפש אם יש פה.

את יודעת איך זה נקרא באנגלית?

ניסיתי לחפש בגוגל הוא טוען שזה שמן סויה 🤔

הם מייצאים גם לחו'ל

כותבת לך בפרטי

ההן שלי היה מפתח שלפוחית מלחיצה על כל עקיצה כשהיה קטן.

והייתי מכינה תערובת עם שמן עץ התה שמן לבנדר ושמן קוקוס.

ביחס של 4 טיפות מכל שמן וכף שמן קוקוס זה היה עושה פלאים

נראה אימפטיגו

צריך משחה אנטיביוטית- מופירוסין.

תבקשי מרופא משפחה.

עכשיו רואה שביקשת.

יופי

שירגיש טוב.

ואז זה לא באמת שבוע 6?

זה קורה הרבה ממש ששמעתי

הרופא נשים שלי בכלל לא מצפה לראות דופק בשבוע 6 בגלל הסיבה הזאת.. רק שהשק ברחם

גם  הרופאה אצלי הייתה פסימית, שבוע אח"כ היה דופק מצויין, חושבת שזה שבוע קצת מוקדם לגזור דינים...

בשורות טובות!

רוב הסיכויים שזה אומר שהביוץ היה קצת מאוחר ועוד כמה ימים יהיה עובר ודופק...

הרופא אמר לי אז שהשק נראה לו מתאים לשבוע ארבע, אפילו לא לא אמר לי לחזור אליו אלא ללכת לטכנאית שבועיים אחרי ולראות "מה קורה עם זה"..

ב"ה אצל הטכנאית ראינו דופק ועובר שתואם לתאריך המקורי שלפיו הלכנו ועכשיו כבר שבוע 25 אוטוטו 😍

בגלל אפשרות כזו.

עוד לא הייתי מספידה... ❤️

ובהריון אחר שבוע 5 לא ראו כלום. שום סימן להריון. וב"ה טעו לגמרי

התכוונתי שבדכ יש לי כבר משבוע 6/7

תוהה אם זה אומר משהו.

מודאגת

אמרה שבתחילת ההריון לפעמים יש טעות בגיל הריון , ביוץ מאוחר.....

שבשלבים שונים בחיי,הגלולות השפיעו עליי אחרת

אז לדעתי, יש מצב גדול שזו הסיבה

ממש עצוב לי שיש אנשים שלא יודעים את זה , כמו שאני לא ידעתי .

אצלי משפיע על כל הקשר..

גם לי היה שונה בעבר.

מקווה שתמצאי משהו שמתאים לך . 

ותמיד אמרו שזה מינון קטן של הורמונים

לקח לי זמן עד שעליתי על זה!!!! חוסר חשק ליחסים וחוסר חשק כללי!! 

אני סבלתי ממנו נפשית ופיזית

כן כן

כאבים באגן

כתמים בלי סוף

סתם מניחה . לא קשור אלייך בכלל

טוב שכתבת

הלוואי שכל אחת תמצא משהו שטוב לה 

לקחתי גלולות הנקה לתקופות מאוד ארוכות.

אחרי שניים מהילדים היה בסדר גמור. אומנם חוסר חשק אבל שניתן לחיות איתו.

אחרי אחד מהם היה ממש חוסר חשק נוראי כמו שאת מתארת. אי אפשר ככה. זה מוות לזוגיות. החלפתי אז להתקן. והיו לו בהחלט מחירים אחרים לא קלים. אבל זה היה ממש יותר נכון בהרבה.

וכן ברור ביצה ותרנגולת. לגמרי...

תחליפי אמצעי.

ותתחילו קצת לעשות ''דייטים''. שבעה ילדים בעשור זה עומס מטורף. צאו עם התינוק אם יותר קל. אבל תצאו. לסיבוב בערב, ליצאות יותר רציניות. תקנו איזה קלפים זוגיים או משהו מגוון, לכו לדברים כיפים, שבו בפארק, סרט, קניות, מסעדה. כל מה שנחמד לכם. לא חייב שיחות ברומו של עולם רק חביבות וחן יחד.

זה פותח. לאט לאט.

אבל תתחילי בגלולות. אולי רק בתור התחלה תחליפי סוג תראי אם מועיל. נגיד אם סרזט תנסי דיאמיליה או להיפך. ואם לא מועיל אז משהו אחר. אין מושלם. באמת שאין. אבל יש הרסני.   

אני לא יכולה להחליף אמצעי מניעה. אין סיכוי

זה בטוח הבעיה?

תוהה לעצמי אם זה לא הפוך. שהחוסר מציאת חן כלפיו גרם לי לחוסר חשק

בדרך כלל  המיניות נפגעת. את רושמת פה 2 משפטי מפתח. אני לא מרגישה אהבה, אין לו שום חן בעיני.

זה משפטים ממש קריטים בזוגיות שלך.

הגוף שלך ממש מבקש ממך לעצור ולבחון את הזוגיות. הלב הוא השומר של הגוף והגוף הוא השומר של הלב. במצב שאין אהבה ואין משיכה (נשיאת חן) מאוד הגיוני שלא תהיה משיכה מינית. משיכה מינית במיוחד אצל נשים ובזוגיות ארוכת טווח נובעת מאהבה, מתחושה של בטחון רגשי, מהערכה כלפי הבעל וכו'.

כדי שתתפתח מיניות הגוף צריך להרגיש שמור, באזור בטוח. כשאין אהבה הלב קפוץ וגם הגוף הופך להיות דרוך.

וזה קורה להרבה זוגות. וזה מזמין אותכם לצאת למסע. לחדש את האינטמיות הרגשית בינכם, את האהבה והבטחון, אולי גם במניות נדרש עליית קומה. לברור מה את צריכה האם מה שהיה עד עכשיו מתאים לך כמו שהוא? האם את רוצה דברים נוספים? יש פה מקום להרבה ברור וגילוי של עומק רגשי וגופני.

(גילוי נאות אני בהכשרתי יועצת זוגית ומינית. )

שזה הורמונלי. אני הרגשתי בול ככה עם גלולות הנקה. הפסקתי ותוך יומיים חזרו החשק והאהבה.

הייתי מנסה להוריד אפילו לכמה ימים כדי לדעת בוודאות שזה מזה ואחר כך מנסה למצוא פיתרון. זה באמת לא חיים...

"רק" היעדר רגש, והתיאור של ההיעדר רגש כל כך נעדר רגש לא כעס, לא אכזבה. כלום, פשוט כלום

זה ממש זועק שזה עניין הורמונלי.

את כותבת שזה לא אופציה לחהליף, אבל גם התיאור שלך הוא לא ממש אופציה זוגית...אולי לנסות בכל זאת לפתוח אפשרויות נוספות.

הרבה פעמים מחליפים מניעה וזה נפתר מעצמו.
לפעמים לא וכדאי לחפש מה הגורם.

רק שתדעי שאת נורמלית וזה הגיוני,
וגברים לא מבינים את זה כי אצלם זה קו אחיד- אין תנועות ותנודתיות, לרוב רוצים תמיד וזהו.
צריך לתקשר את זה ולהיות בהכלה עם המצב.
בהצלחה אחותי חיבוק

כתמים לא תמיד אוסרים.

צבע בעייתי בבדיקה פנימית יכול לאסור וחבל.

עושים בדיקה פנימית בעונה בינונית,  הפלגה והחודש ובשבעה נקיים.

ובהנחיית רב.

לא ממש ברור מה את שואלת על גלולות הנקה.. 

היא צריכה בכלל לעשות בדיקות של עונות פרישה?

לדעתי לא, אישה מוחזקת מסולקת דמים עד שנתים מהלידה. לפי מה שאני מכירה.

לא הבנתי את הסיפור בהודעה הפותחת.

ושאלתי למה עשתה בדיקה.

כי לא עושים בדיקה סתם אלא רק במה שפירטתי למעלה

אם כן ותמיד יש כתמים, שווה לשאול רב. יכול להיות שזה לא אוסר ותוכלי להתחיל לספור

אם זה שבעה נקיים אחרי מחזור, אין סיבה שתצפי למחזור בקרוב.

יכולים להיות כתמים בלי קשר למחזור.

ואם זה טהרה אחרי לידה, ויש כתמים הרבה זמן, כדאי לבדוק אם אין שאריות שיליה.

לגבי הגלולות- את רוצה להתחיל לקחת, או שאת כבר לוקחת?

כמה זמן את אחרי הלידה?

בינתיים ממה שכתבת, לא ברורה הסיטואציה.

סרטון ברכות מהמשפחה, אפשר גם מחברים. עורכים ממש בקלות עם אפליקציית ishoot משהו כזה, מקווה שלא טועה בשם.

דרשה

ברכה של ההורים שמדברת גם על השם שלו או התכונות שלו או מסרים שחשובים לכם להעביר לו ביום המיוחד הזה.

ברכה מאחד הסבים

סיום מסכת או אם לא מספיק עד אז, אפשר לעשות התחלה של סדר, כי הרי יש כאן התחלה של כניסה למצוות- לימוד תורה.

אפשר ברכה או ריקוד מהחברים אבל זה אם הם מכינים מעצמם, לא נראה לי שתוכלי להפעיל אותם.

עלון על הילד (יותר מתאים לשבת) או מחברת ברכות (הולך יותר בבת מצוות)

כמובן ריקודים, אוכל.

זה עובר די מהר כל השעות האלה, לשים לב לא להעמיס מידי...

אפשר לעשות חידון קהוט על הילד ו/או נושא מסוים שתרצו לחבר אליו (אולי בהקשר לפרשה שלו או התקופה שחוגגים)

אפשר לקחת שיר שקשור לתקופה, ואז גם אם הוא קצת ישן זה לא יהיה מוזר.

(בגדול מהניסיון שלי יותר קל לכתוב על בסיס שירים של פעם, יש בהם משהו יותר פשוט מבחינת מבנה וגם מנגינה. אבל יצא לי גם לכתוב על שירים חדשים יותר כמו של חנן בן ארי, זה גם יכול לעבוד... הכי חשוב זה שאת תכירי את השיר כדי להצליח להתאים עליו את המילים בצורה טובה).

לגבי מנגינה- אני מכירה שעושים על אנעים זמירות בבר מצוות, שכולם מכירים...

ולגבי רעיונות- נתנו לך פה מלא מעולים!

הבן שלי (5) רוצה לעיתים תשומת לב אינסופית

וגם לפעמים רוצה רק אותי

אני נותנת תשומת לב במידה שאני חושבת שמספיקה ונותנת לו להתמודד עם זה

כנ״ל לגבי שרוצה רק אותי, לא תמיד מתייחסת לזה.

מה שעוזר לסיטואציות לעבור בשלום זה שאני לא נגררת אחריו אלא מובילה אותו

מסבירה לו שכבר שחקנו/ דברנו ביחד/ טיפלתי בו ועכשיו אני נחה/ עסוקה והוא יכול להסתדר/ לשחק לבד או לבקש ממישהו אחר

אם מפחדים/ נמנעים מדיונים, הילד מרגיש את הפחד ומקשה על ההורה להוביל את הסיטואציה.

אני מסבירה, והוא בשלו. זה לא מענין אותו.

בסופו של דבר אם המטרה שלי היא שיהיה לי שקט, וזה יום אחרי יום לא מושג כי זה לא אכפת לו שסיכמנו שמסיימים עם הסיפורים ושיש לי מה לעשות, והוא מנדנד בלי הפסקה - אז הגישה הזאת לא עזרה.

אם הוא בוכה ברצף חצי שעה מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי - אז משהו פה לא מספיק.

ברור שאני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל יש פה בעיה והיא אחרת. אם הייתי רוצה להתעלם ממנו הייתי פשוט עושה את זה, לא הייתי צריכה עצות..

יש לו חוסר ביטחון בסיסי מולי בתקופה האחרונה וזה שורש כל הבעיות, להתעלם ממנו יחמיר את המצב יותר משישפר אותו.

אני מנסה להבין איך כן להרגיע את זה ממקום אמיתי ולפתור את השורש ולא את הסימפטום

לא להתעלם

אלא

לעזור לו למצוא חלופות לעשיה ותקשורת

אני חושבת שבכי של חצי שעה נובע או מחוסר יכולת לתקשר את הקושי בדרך אחרת או מדברים שהוא משיג ע״י הבכי

כשלא נותנים יחס לתקשורת דרך בכי ושהבכי לא נותן הישג לילד, הוא כנראה ילמד לתקשר בדרך אחרת.

כנ״ל נדנודים

יחס יכול להיות בטוב או ברע, צריך ללמוד לא לתת את שניהם לבכי/ נדנוד אלא לשוחח ולעשות דיונים רק כשהילד וההורה רגועים

המטרה שלך כרגע היא לא שקט, אלא ללמד את הילד איפה הגבול שלך

כשהמטרה היא שקט - אתתעשי הכל כדי להשיג אותה, כולל לצרוח ולכעוס נורא ואז הלקאה עצמית

כשהמטרה תהיה ללמד את הילד איפה הגבול - תגובות כמו בכי נוראי הן חלק טבעי מההתמודדות ומתייחסים אליהן בהתאם. זו תגובה הגיונית לזה שמזיזים לו את הגבינה וזה תהליך. ובתהליך לא בטוח שיהיה לך שקט בטווח הקצר

עד כאן לגבי המטרה

לגבי התגובה של הילד - לדעתי איכות חשובה יותר מכמות. כשאת כבר איתו, תהיי רק איתו. לא "על הדרך" ולאבערך. הרבה מגע, חיבוקים,מחמאות. אם יש משו שחשוב לילדים, זה לסגור את היום בטוב עם דמות אוהבת. אז ככל שניתן כן הייתי מגייסת כח להשכבה איתו.

וגם, גבול

זה איזון עדין בין הצורך שלו לצורך שלך

ולא להיבהל מהבכי. בגלל שזה נורא מפעיל אותך הוא שתמש בזה, כי הוא רוצה צומי, הוא רק לא יודע שהוא יקבל את זה בדרך שלילית. ולפעמים גם את השלילי הם מוכנים לקבל, העיקר משהו

אז לא לתת צומי בהתנהגות שלילית עד אינסוף

חמודי, שיחקנו עד עכשיו וזה הזמן לישון

אי אפשר עוד סיפור

עכשיו אתה עם אבא

בלי לעשות עסק גדול מהתגובה.באמפטיה, אבל לא להישאב ולתת לו להוביל תסיטואציה

@המקורית @שיפור @oo

זה לא שאני נכנעת לבכי, הוא לא משיג ממנו כלום. פשוט אם הוא בוכה חצי שעה שהלכתי ואז אני חוזרת הוא מפסיק לבכות. מה אני אמורה לעשות? להישאר בחוץ לנצח?

אנחנן ממש לא מתקפלים מבכי..

המקורית - את צודקת מאד לגבי המטרה. נקודה חשובה. לא יודעת מה אמרתי שהיה נשמע שאני לא איתו באמת.. אני באמת ממש מתאמצת בשביל להיות איתו - איתו. קוראת לו ואני רק איתו. אבל מה אני אעשה שרוב הזמן אני לבד עם הילדים, אז אם אחותו מחליטה להיות שהידית אני צריכה להציל אותה לפני שיקרה אסון..

וזה לא רק זה, אם אני איתו ולא איתה היא מקנאת ובאה להציק או להרביץ אז כן אני צריכה לתת לזה מענה, וזה לפעמים דורש להפסיק את הסיפור.

אז מה שתיארת בסוף זה אחד לאחד מה שאנחנו עושים. הבעיה שאז הוא מתחיל לצרוח בטירוף, ועם כל הרצון הטוב, אבא שלו ממוטט אחרי 14 שעות מחוץ לבית בעבודה קשה ולא בא לו בטוב להיות חצי שעה שעה עם ילד שצורח כאילו חטפו אותו.

קורה כשהוא בוכה? אתם מדברים איתו/ מנסים להרגיע/ כועסים עליו? ואחרי זה?

בעצם כל יחס טוב/רע שנותנים לבכי/ נדנוד, מפריע לילד ללמוד לתקשר בדרך חדשה וגם הוא מרגיש שהוא משיג תשומת לב באמצעות הבכי.

לפעמים מנסים לעזור, או לדבר, לפעמים מחליפים ביננו וזה לבד יכול לעזור (נגיד היה איתי ובעלי בא וזה כבר מאפס. לא תמיד זה קורה ולא תמיד זה עוזר), לפעמים נותנים לו להירגע עם עצמו כשאנחנו באותו חדר עושים משהו אחר. לפעמים אחרי כמה דקות שזה מרגיש שהוא כבר בוכה מאנרציה פשוט מנסים להסיח את דעתו.

תלוי בהרבה דברים, וגם במי נמצא איתו (אני או בעלי. מגיבים שונה), כמה אנחנו בעצמנו עם כוחות להכיל באותו רגע ולשמוע בכי.

אם זה נמשך ונמשך ומפריע בגלל משהו (עושה לנו כאב ראש/הוא לא מתקדם נגיד ליציאה מהבית וחייבים לצאת/משהו אחר דומה) אז כבר כועסים עליו. 

לשאול לגבי סיבת הבכי (אם לא עונה או לא ברור, לא להמשיך לשאול)

אם אין מענה פשוט לבכי, להציע משהו חילופי (לשתות/ חפץ מרגיע/ חיבוק)

אם לא עוזר, לתת לו לבכות כמה דקות ואז להציע שוב משהו חילופי.

אם זה לא עוזר, להגיד בצורה נעימה אך ברורה, שייגש אליך כשיסיים לבכות.

פעולה עקבית כזו אמורה לצמצם משמעותית את הבכי

בהתחלה זה קשה לא להגיב מהבטן, אח״כ מתרגלים וגם הילד אמור לבכות פחות 

הוא לפעמים בוכה וזה מוציא מהדעת, אבל לא פחות - פשוט מתעקש.

לא בא לא לבוא/ללכת/לחזור/לצאת/להכנס/להתלבש.

מבחינתו הוא יכול לא לאכול יומיים (הוא באמת לא רעב ניזון מהאויר לדעתי), ופשוט להשאר במקום שהוא נמצא.

אין לו בעיה להתעקש, ואנחנו לפעמים צריכים להגיע לאיפשהו ואז ברור שהוא מקבל יחס עם העקשנות כי אין ברירה אני לא אפסיד אוטובוס או תור לרופא רק כי הוא החליט שהוא רצה את החולצה שבכביסה..ואז כן אני מדברת, משכנעת, מנסה להסיח את דעתו, מאיימת בעונש, צועקת.. 

לעבוד על שיתוף פעולה עם הילד:

1. להקצות מראש לשיח ולדיונים הרבה זמן ולצמצם את הסיטואציות שאין בהם זמן

2. להיות יצירתיים (אפשר להוציא את החולצה מהכביסה ולהציע לו ללבוש אותה, הוא כנראה לא ירצה ויתפשר על חולצה אחרת)

3. לא להגרר לאיומים/ צעקות/ עונשים/ תחנונים

כי הם לוקחים את הלמידה צעד אחורה וגם לא מועילים לאותו רגע

4. להבין שכל שיחה/ סיטואציה היא טריגר למאבקי כוח, לצפות לזה מראש וככה להגיע עם יותר סבלנות. אם מתנהלים נכון, בגיל מסוים זה מתאזן ועובר.

לגבי השאר את מאד צודקת

מה הבעיה בבכי?

בכי זה דרך מעולהההה לשחרר.. להוציא.. לפרוק..

את גם עובדת על עצמך שלא תבכי?

בסוף תסכולים וקושי צריכים לצאת אז מה עדיף? שיתפוצץ? שירביץ?

איזה תגובה צריכה להיות לבכי חוץ מחיבוק והקשבה?

לבכות הרבה

הדרך שלי כמבוגר להתמודד עם תסכולים:

1. להתבונן על הטריגרים שהובילו לתסכול ולטפל בהם

2. לתכנן את הפעם הבאה שעלול להגיע תסכול דומה כדי להגיע מוכנה

3. לדבר/ לכתוב דברים שקשורים לתסכול

מאיזור גיל 3 אני מלמדת את הילד לתקשר (ולהוציא תסכולים) בדרך שונה מבכי:

1. לא מייחסת חשיבות לבכי ממושך

2. מציעה דברים להרגעה עצמית  

3. נותנת לילד זמן להרגע לבד

4. לאחר שהוא רגוע אפשר לדון בפרטי המקרה ולהציע מה אפשר לעשות בפעם הבאה בלי בכי.

ככה הילד יכול לגדול כילד כנער וכמבוגר עם יכולת גבוהה להתמודד עם תסכולים ועם רגשות שליליים 

הבעיה מתחלקת לשתיים:

1. אנחנו כהורים מתמודדים עם הרבה דברים ובכי של חצי שעה זה יותר מדי בשבילנו.

ברור שאידיאלית הייתי שמחה להכיל אותו באופן מושלם לתת מענה מדויק ולעולם לא לטעות, אבל בסוף אני בנאדם עם כוחות מוגבלים וזה יותר מדי בשבילי ולכן מחפשת דרכים להתמודד

2. בסופו של דבר חלק מהתפקיד שלי זה להכין אותו לחיים ומה שסביר בגיל 3 קצת פחות לגיטימי בגיל 10 ומחוץ לתחום בגיל 20. אז ברור שזה ענין של התאמה לגיל לסיטואציה והכל, אבל כן לאט לאט הוא יצטרך ללמוד להתמודד עם זה

פרשנות אחרת- אולי זה לא שהוא צמא לתשומת לב, אלא שהוא פשוט למד איך להפעיל אתכם ואותך במיוחד בתור אמא? שהוא פשוט בודק גבולות?

מה שיכול לעזור זה פשוט לשנות את הגישה שלך מבפנים. להבין שחלק מהחיים זה שיש פחות כוח/סבלנות/ רגישות לילדים וזה בסדר גמור, זה חלק מההתמודדות שלנו בחיים ואי אפשר תמיד להיות ב100% פניות וגם לא תמיד ב50% פניות וזה לגמרי בסדר. אני בטוחה שאת אמא מהממת, כי אמהות לא מהממות לא מוטרדות מהילדים שלהם ככה, וצעקות זה סטנדרט אצלם... אני שומעת במילים שלך המון אשמה, ואני רוצה לשלוח חיבוק גדול ולהגיד שאת בסדר גמור. גם כשאין לך כוח, תעשי רשימה לעצמך של כל הדברים הטובים שאת עושה לו. את יכולה גם להגיד לו את זה בקול, אמא כל כך אוהבת אותך ולכן היא סיפרה לך שלוש סיפורים, ושיחקה איתך, ונתנה לך לצייר וכו' ועכשיו אתה משחק לבד/ קורא ספר לבד/ הולך לישון יפה...  

ולא צריך להיבהל מקצת (או הרבה) בכיות. גבולות נותנות לילד ביטחון לא פחות מתשומת לב אינסופית.

ועוד טיפ- לעצור לפני הקצה. תקשיבי לכוחות שלך ותתני כמה שאת מסוגלת.  לא חייב 10 סיפורים, אפשר לשבת על הרצפה ולהסתכל בספרים, לשים לפעמים אודיו/סרט אם מתאים לכם, לא חייב להתעניין כל הזמן ולהיות בשיח, אפשר לשחרר... ובעיקר להזכיר לעצמך שאת האמא המדויקת שה' נתן לילד שלך, עם הכוחות שלך והעומס שלך בחיים ואת עושה כמיטב יכולתך וזה המון. 

נשמע שהוא מחפש שליטה-

2 דברים שמאוד עוזרים לי עם ילד שצריך תחושת שליטה:

1. להכין אותו מראש לכל דבר, שידע בדיוק מה צפוי, אפילו לפעמים כתבתי לו רשימה של סדר היום עם ציורים.

2. כמה שאפשר, לתת בחירה- נגיד לרוב לא בוחר מה יש לארוחת ערב, אבל בוחר באיזו צלחת הוא אוכל, ואם הקטשופ ליד הפסטה או מעורבב עם הפסטה.

בהשכבות אולי- לתת בחירה בין 2 פיג'מות, לבחור סיפור  אחד או שני סיפורים לפני השינה ועם איזה בובה הוא רוצה לישון.

ובכניסה לגן לנו מאוד עזר טקס קבוע. ואז אני הולכת בלי קשר לבכי. כי אם נשארים כשבוכה אז יבכה יותר.

אם הוא רגיל להירדם רק איתך זה יכול להיות תהליך לגמול אותו מזה.

וחוץ מזה ממליצה מאוד על הספר "איך לדבר כך שילדים קטנים יקשיבו"

בהצלחה רבה! שבקרוב תראו שיפור!

אבל אחרי זה הוא פשוט לא עומד בסיכומים שלנו והלופ של החירפון מתחיל.

נגיד נותנת לו לבחור איזה ספר או שניים נקרא ואם בספה או במיטה. יופי. ואז הוא רוצה עוד ספר ומתחילים העצבים. הוא לא מקבל, מה שאמרנו זה מה שיהיה, אבל זה יקח שעה של עצבים (גם אם נתחיל אותה בהצבת גבול רגועה. למרבה הצער אנחנו אנושיים)

הוא לא רגיל להירדם רק איתי, אנחנו אחד איתו אחד איתה, אבל יש ימים שהוא מחליט שהוא רוצה את אחד מאיתנו וזה לא אפשרי מאיזו סיבה - אבל מבחינתו שהעולם יתפוצץ. הוא פשוט יצרח ויבכה. לי פחות אכפת בדכ אבל בעלי לא מסוגל. זה עושה לו מיגרנה ונגמר בעצבים של כולם על כולם.

באמת המליצו לי על הספר. אנסה

אצלי לפחות לילדים קשה חשמוע שספר אחד ודי

כי זה ממש יגרה אותם עוד סיפור אם מתחילים במוד ספרים

א. הייתי קוראת במעטה כדי חהכניס למוד לילה

ב. אפשר שהסיפור השני יהיה בחושך גמור, בעל פה

ג. אפשר אחכחשים לו פודקאסט ספריית פיג׳מה, ממש לגילו וא לנו כולפ נרדמים רק עםפודקאסט...

בכללי אולי אני לא מבינה את הסיטואציה..

אבל הייתי מנסה מראש להתחמק מהפינות ולא לנסות להגיע לסיכומים ולצפות ממנו לעמוד בהם..

הסחות דעת

משחקים

תמיד בצורה של אנרגיות חיוביות- את זה למדתי מבעלי.. ומנסה עדיין ללמוד

ממש לא מצליחה בתמיד..

לברוח מעימותים

ממש להימנע מהם כמה שאפשר

ואם כ"כ קשה וכבד ל זה באמת משפיע!!! יד שרך להקל עלייך???❤️❤️❤️

הפוך על הפוך.

היום אנחנו לא הולכים לישון. אני לא מרשה לישון בכלל. אף אחד כאן לא עייף וכו'

אם הוא אוהב לשלוט אז לתת לו בחירה אבל רק בין שני דברים- אתה רוצה את המכנסיים האלה או אלה? אתה רוצה ללבוש לבד או שאני אלביש לך?

לפרידה מהגן תתאמני איתו בבית על טקס. איזה כיף חיבוק או משהו מגניב (כמו שיש למתבגרים- כיף ואז אגרוף ואז מזיזים את היד אחורה והאצבעות זזות כל אחת בנפרד) ואז כשאבא ווזר את אומרת לו -תראה איזה כיף פרידה מגניב נעשה מחר. ואז מלמדים את אבא והוא עושה איתו וכו'

פרידה - אנחנו מדברים על זה הרבה. ברגע האמת זה לא עוזר וגם לא עוזר להזכיר לו. תופס לי את הרגל ולא מוכן להפרד

תחושת קרבה בלילה יכולה לפצות על חוסרים במהלך היום, ואז הילד פחות דבק.

כמובן רק אם זה לא פוגע לך בשינה, לפעמים אפשר לסדר את זה.

באופו כללי זה תואם גיל, ובתקופה לחוצה הילדים מרגישים את זה ונלחצים בעצמם וככה נוצר הדבק.

תנסי למלא את הצורך שלו יחד עם הורדת מאמץ שלך.

למשל בהקראת סיפורים. ללמד אותו שלא חייבים לקרוא לפי המילים, אפשר לפי התמונות.

בהתחלה מו הסתם את תצטרכי "לספר" לו סיפור לפי התמונות

ובהדרגה גם הוא יוכל לספר, עד שתגיעו למצב שכמעט כל הסיפור הוא מספר ואז המקשיבה,שזה גם מאמץ אבל פחות, ומבחינת הצורך בהרגשה שאמא איתי, היא אותה ההרגשה מבחינת תשומת לב.

או למשל כשילד מבקש מיליון דברים שיעשו לו בצור תשומת לב. אז להציע אלטרנטיבה. נגיד את מביאה מלפפון, הוא רוצה זיתים. את מביאה מים בכוס הכחולה, הוא רוצה באדומה.

אז במקום להתרוצץ כל היום. להגיד לו אני עכשיו יושבת לידך ומדברת איתך, אם אתה רוצה ירק/ כוס אחרת, אתה יכול לקחת בעצמך.

ככה הסירוב להתרוצצות הוא לא סירוב לתשומת לב. את משקיעה בו את הזמן הזה בכל מקרה. פשוט בלי לקום כי זה פשוט מתיש במצטבר.

נגיד כשהבן שלי רוצה רק אותי שאני אוציא מהמקלחת וכבד לי, אני מחכה לו במיטה שלו עם מגבת ופיג'מה מוכנה לטפל בו. אבל לא כולל להרים מהאמבטיה.

או שאחים שלו מרימים או שהוא יוצא בעצמו.

על הפעולה עצמה אני מתעקשת לא לעשות רק כי הוא ביקש, אבל את התשומת לב אני כן נותנת.

בהתחלה הוא כעס ומרד, אבל אז הבין שאני לא מרימה מהמקלחת ולא משנה מה, אז הוא היה חייב לשנות את הבקשה כדי לקבל תשומת לב.

כלומר אני לא מגבילה (משתדלת לפחות) את התשומת לב, אני כן מגבילה ומציעה אלטרנטיבה לדרך שבה הילד רוצה שתשומת לב תתבטא.

טיפ לא קשור, בייביסיטר טלפוני זה נהדר.

זה הולך ככה: את מסכמת עם אנשים במשפחה שהוא אוהב, שכשאת צריכה איזה הפוגה מתודית, את שולחת הודעת ווטסטפ,

והם מתקשרים ומבקשים לדבר עם x.

את בפרצוף פוקר אומרת לו שיש לו טלפון. בד"כ סה מגרה את הסקרנות, ואז מהצד השני מי שמתקשר מוביל את השיחה ומפתח אותה.

כדאי לחשוב מראש על שאלות ספציפיות שיגרמו לו לשרוע בשיחה.

כלומר לא שאלות כמו איך היה לך בגן?

אלא: שיחקת בחול? מי בא עם חולצה אדומה לגן? תגיד, המגלשה שהייתה לכם פעם, עדיין קיימת? כן? כמה שלבים יש בסולם? אהה פשוט חברה שלי גננת והיא שאלה אותי כמה שלבים צריכים להיות בסולם.

אבל רגע תגיד, וככה הוא עסוק בשיחה המוזרה והמפתיעה, ולך יש כמה דקות של איפוס. ואם זה מצליח אחרי השיחה הוא חוזר מאופס.

יכול להיות שזה עובד עם גילאים גדולים יותר, אבל שווה לנסות אין מה להפסיד מלנסות.

וגם ככה הוא ישן מעט ושינה גרועה.. לא יכולה לקחת לו את זה.

אני חושבת שהוא מגיב באופן ממש הגיוני לסיטואציה, את צודקת ממש. אבל זה עדיין קשה מאד בשבילי ואני חייבת להבין איך יוצאים מזה.

לא אכפת לו אם אקריא בצורה מסוימת אבל הוא לא מוכן לספר, רק שאני אקריא. הקטע עם התשומת לב שנתת דוגמא עם ארוחת הערב ממש קלעת פה לנקודה! זה ממש רעיון כי באמת זה מחרפן אותי אבל נראה לי ממש שהרעיון שלך יענה על הצורך. אנסה את זה. תודה!

טלפון זה רעיון, לא בטוחה כמה ישים אצלנו אבל צריכה לחשוב על זה ולבדוק

לדעתי כיוון ששווה לבדוק

בתחושה שלי וממה שאני רואה זה יותר סביב הילדים - זה דו גילאי והוא קטן בשנתון אבל בוגר לגילו ורגיש אז כל פעם ילדים אומרים לו שהוא תינוק (כי הוא בן 3) או ש"מנצחים" אותו במשהו (הצליחו לפניו, עשו יותר טוב) ממש הוא לוקח את זה קשה. דיברתי עם הגננת היא אמרה שזה הגיל שמפנימים את הקונספט של תחרות וניצחון והוא הפנים את זה היטב היטב חחחחח אז זה קשה אבל לדעתה זה יעבור. או שאצא מדעתי, מה שיבוא קודם. 

גם בגן יש הרבה תסכולים וגם בבית אתם מוצפים בדברים אחרים

נשמע ילד רגיש.. יש לי אחד כזה בבית ואני בעצמי רגישה. גם שלי מרגיש אותי לגמרי בדיוק כמו שכתבת. כשאני קורסצ הוא קורס ביחד איתי

ילדים רגישים מרגישים הכל בעוצמות הרבה הרבה יותר גדולות ויש תקופות נפיצות יותר

זה שהוא רוצה להחליט על הכל נשמע שהוא נכנס לשריון של ילד אלפא..

אין לי עצת קסם, הלוואי שהיה משהו כזה של הופ ונגמר

בעיקר תנו לו לבכות, תנו לו לשחרר את כל הדברים האלה בבכי.. ותנסו מראש למלא את המיכל שלו, לא לחכות שהוא יציע אלא מעצמכם..

ממש ממש ממליצה על הפודקאסט של רותי דריאל שנקרא לב ההורות. תחפשי בפרקים מה מתאים לך

איזה ביטוי יפה - השריון של ילד אלפא. זה ממש מה שקורה שם.

יש לך עצות איך "למלא את המיכל"? מרגישים שאנחנו נותנים לו יחסית הרבה בחירה (ממש משתדלים אקטיבית) וגם זמן איתנו כמה שאנחנו מצליחים, אבל זה כנראה לא מספיק.

ותודה על ההמלצה לפודקאסט

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

הביטויים שלי זה מהפודקאסט חחחח ובכללי מהגישה ההקשרותית

אני בכללי מאמינה בגישה הזאת אבל לילדים רגישים מרגישה שהיא עוד יותר קריטית.. ממש רואה את זה על הילד שלי.

ממליצה פשוט להתחיל לשמוע קצת פרקים בפודקאסט

לפעמים רק להיות במודעות לכמה שלילד שלנו קשה להכיל את מה שקורה סביבו משחרר הרבה.. שם אותנו בעמדה אחרת מולו של הכלה 

שגם נלחם על הרבה דברים.

לא פשוט.

הצרחות שלו יכולות להפחיד. ממש אבל.

לפעמים אני גם צועקת. במיוחד כשהוא מתלבש על הקטנצ'יק.

אבל לרוב אני מוצאת שהדבר שהכי טוב זה- שאני אשאר שלווה בתוכי.

שום דבר לא מזיז אותי מהשלווה שלי.

גם אם (למשל כמו היום) הוא בכה כשקילחתי את הקטן ולא הסכים לבןא לחיבוק

ואז בכה כשבאתי לידו ולא הסכים לחיבוק

וכל זה כשהוא עם פיפי מפספוס (אנחנו בגמילה מתישה ומעצבנת)

ואני גם חייבת לקלח אותו בנוסף. וזה דבר שהוא לא אוהב לעשות.

אז באמת קודם כל אמרתי לו שלא נעים לי שהוא ככה בוכה.

כדי לאפס אותו טיםה

ואז הרמתי אותו לחיבוק ארוך מאוד, כשהרגשץי בגוף שלו שהוא רפוי ונענה לי.

וכשהוא בא ללכת מהחיבוק, אמרתי לו שלא יילך.

ממש להיות בתוך החיבוק. להרגיש את היפחות שלו הולכות ונחלשות ואיך הגוף (והנפש) נרגעים לתוך עצמם.

ואז לשאול אם הוא רוצה עוד חיבוק.

ולשאול אם הוא רוצה נשיקה.

ולתת.

אחר כך הוא בא איתי למקלחת בכיף ובקלות.

זה לא תמיד עובד לי. כמובן.

אבל תמיד עובד לי להיות שלווה ורגועה בתוכי.

להבין שהכל טוב.

הכל טוב גם אם הוא יבכה. וגם אם הןא יבכה להרבה זמן.

הכל בסדר. זה חלק מהחיים. הכל טוב.

מה שהבית הזה צריך זה אמא רגועה שלא נבהלת.

מקווה שעזרתי לך.

כתבתי לך שאני גם כועסת וצועקת.

כנראה פספסת...

אבל אני אגיד לך משהו-

אני חוויתי דיכאון נוראי שלקח לי שנים לצאת ממנו.

וזה לימד אותי שיעור אחד מטלטל-

בחיים האלו, שום דבר לא שווה, מלבד תחושת הרווחה הנפשית שלך.

התחושה שאת חיה בכמה שפחות מתח.

וזה בכלל לא קשור לרמת החיים החומרית שלך.

זה קשור בקשר שלך עם הנפש שלך.

להיות בקשר עם הנפש, זה אומר שסדרי העדיפויות משתנה.

קודם כל את והנפש שלך (תחביבים והנאות. זה קריטי)

אחר כך ילדים

בעל

בית

עבודה

כל היתר...

ככה את לא מרגישה שאת באה לילדים מתוחה, עצבנית, עם 15% בסוללה.

לילדים כדאי להגיע אחרי שנהנית ביום שלך מספיק.

טעונה, רגועה מה שיותר...

ככה יש לך כוחות להגיב עם יותר שליטה עצמית, ופחות ממרירות שהצטברה בגלל עומסי החיים.

וילד רגיש מאוד זה מתיש. אני לגמרי מבינה אותך.

במיויד כשזה בן, ואז הוא גם שובב, וגם עצמאי בשטח מידי...

אבל ילד רגיש כזה צריך שיקדימו לו תרופה למכה.

קמת משינה? חיבוק ונשיקה.

אני שמחה שקמת. ישנת טוב מתוק?

וכשהוא הופך את הבית אני מענישה בלי חוכמות.

לא הכלה בלי גבול.

כי הגבול חשוב לי ולו.

גם אם הוא יבכה.

זה חלק מהחינוך ולא צריך להתרגש...

מקבל בפתח תקוה בשרפ +

רק אומרת שזה הסגנון שלו

אני פשוט לא זורמת איתו והכל נשאר ענייני.

אבל מבינה אולי שיש נשים שלא מתחברות/ נרתעות מזה.

אסור לכתוב דיס המלצה על גבי הפורום אבל מותר לכתוב שיש דיס ולפרט באישי למי שצריכה.

דר אניטה סילבר

מהממת ממש

הייתי לפני כמה שנים צריך לבדוק אם עדיין שם וכו

מה הייתן אומרות לה?

על תינוקות שלא רוצה לרדת לזחול ברצפה?

בוכה שמורידה אותה 

בהתחלה להציע לה להיות בתוך לול עם צעצועים ) תחום בלי הגדולים יותר אבל כן מאפשר תנועה אולי יתן לה יותר בטחון בהתחלה.

דונה זה כמו סלקל. ממה שאני יודעת. לא בריא להשאיר אותה הרבה זמן בתנוחה הזאת.

כדאי גם אולי להעביר לעגלה רגילה. 

הייתי מביאה אותה עם עגלה, ולא דונה.

כי בעגלה יש יותר מרחב, וגם יותר אפשרות לזוז ימינה שמאלה להסתכל על דברים מסקרנים.

היא חדשה אצלה? כמה שעות ביום?

זה לא הגיוני שתינוקת תהיה כל היום בעגלה,

צריך לחשוב איך לגרום לה להכיר ולרצות גם את הסביבה,

אבל כנראה שלמטפלת זה נוח, והיא לא מחפשת להתאמץ כדי שהתינוקת תסכים לצאת מהעגלה...

אולי תבואי פעם אחת להיות איתה כמה זמן, ובזמן הזה תשחקי איתה על הרצפה, אפילו תשבי על הרצפה והתינוקת עליך.

כן הייתי מתעקשת עם המטפלת שזה לא תקין וצריך למצוא פתרון איך התינוקת תשמח לצאת ולשחק.

בבית היא כן זוחלת ומזחקת על הרצפה?

נתתי למטפלת רשימה של משחקים שהתינוקת אוהבת, כדי שהיא תדע מה להציע לה.

מה הכי מושך אותה בבית? כדור? השחלות? מכוניות? בובות? כלי אוכל? ספרים?

אחרי ש"מושכים" את התינוקת למשחק ברצפה היא כנראה תסכים להישאר מחוץ לעגלה

היא אצלה כמה חודשים

אבל רק פעמיים בשבוע.

בבית היא זוחלת חופשי,

מרגיש לי ששם אין לה בטחון לרדת מהעגלה שלה....

השאלה היא מה עושים ,

אין לול.

תכלס היא בוכה שמורידים אותה.

בהתחלה היא יותר הסכימה

אבל מפסח לא מסכימה ...

היא יותר גדולה ומבינה

כמה דברים שעזרו -

1. היא התחילה לצאת איתם בבוקר לגן שעשועים וזה ממש שחרר את התינוקת

2. כמו שרשמתי לך - הבאתי למטפלת רשימה עם משחקים שהיא ממש אוהבת. המטפלת הוציאה אותה מהעגלה והציעה לה משהו מהרשימה. זה מספיק משך את התינוקת שהיא הפסיקה לבכות ושיחקה

3. אם לא מפריע לך ולמטפלת אפשר לתת לה פרי או עוגיה על הרצפה (ולא בכיסא) בבוקר

לקחת אותה על הברכיים שלך לשחק איתה במשחקים ולאט לאט לאפשר לה לחקור את העולם. ואז להגיד שלום וללכת. אם את יכולה זה ממש מבורך. אם לא הייתי מציעה למטפלת לעשות את זה.

יכול לעזור גם להביא צעצוע מהבית/שמיכי-בובה/ או לרדת אפילו לכיסא אוכל עם פרי או עוגייה.

אבל היא פשוט צריכה הסתגלות אישית למקום..

לא בריא לגב

ממליצה אם כבר להביא עגלה אחרת

לק"י

כן לשים אותה כל הרצפה. אולי לבד, לא עם שאר הילדים.

שתשב לידה ותשחק איתה על הרצפה.

(גם היא תבכה בהתחלה, אבל אם המטפלת לידה ומשחקת ומדברת איתה, אז לא נורא).

קצת כל פעם, עד שתתרגל.

התגעגענו

לא מספיק כוח רצון או בכללי כוח

במקום טוב? מסופקת? מרגישה משמעותית?

מה היית רוצה לעשות שתואם את הערכים שלך ואת לא מגיעה אליו? האם זה נכון לצפות מעצמך לעשות בעת הזו, או שאת שיפוטית מדי כלפי עצמך?

יש לי שאיפות בשמיים אבל בפועל מעניין אותי גם עוד דברים..

נניח ברור שאני רוצה רק שירים דוסים או רק ספרים דוסים ובפועל קשה לי להצטמצם..

מרגישה מעפנה שלא מספיק עסוקה בקודש כי זה ערך גדול 

כלומר למצוא את המשמעות הקדושה גם בדברי חולין

למשל אפשר לחשוב שאני רק מטפלת בילדים, רוחצת ומלבישה

ואפשר לדעת שאני מגדלת ילדים לתורה ומצוות ועושה את רצון הקב"ה.

גם כשיוצאים לעבודה,

גם אם זו לא עבודה רוחנית כמו הוראת קודש

עצם זה שיוצאים לעבוד במשהו שעוזר לאחרים/ מפתח את העולם זה לעשות את רצון הקב"ה.

וכמובן לפרנס משפחה.

קצת מתקשה לנסח בכל זאת לא רבנית ולא מרצה

אבל לא חושבת שהתפקיד שלנו בכללי ובטח לא הנשים זה לייעד את עצמנו לקודש.

לדוגמא לפעמים אני חושבת שוואי הלוואי ויכולתי ללכת להתפלל בבית כנסת בשבת 

ואז מזכירה לעצמי שאולי אני רוצה אבל זה ממש לא התפקיד שלי כעת.

ישים ולמה לא

וגם "להתעסק בקודש" זה מושג ערטילאי כזה שיוצר מין רף לא ברור

אני בכל אופן לא קוראת ככה לעבודת השם שלי.

ז"א, אני כל הזמן מנסה לדייק לעצמי מה יחבר אותי להשם. גם בעשה וגם באל תעשה, ומשם מגדירה גבולות גזרה

וכן, לפעמים צריך להתאמץ על זה ולוותר

אבל לפעמים זה לא נכון לנו עכשיו מכל מיני סיבות

רק את יודעת

ובכל אופן, כדאי שתמצאי בעצמך את הנקודה הטובה שממנה את מתחברת להשם וממנה תוכלי להתרחב

❤️

ערך שתרצי להתמסר אליו ולחזק אותו אצלך גם על ידי לימוד על הערך וגם עי קבלה להתמסר אליו..

מאמינה שיש המון ערכים שאת חיה אותם גם בלי לשים לב .. ומה שחשוב לך תוסיפי לאט לאט..