פורום הריון ולידה (עמוד 23)

מותר לשתות מים לפני.

עושים בדיקת דם מספר 1, ואז נותנים לך לשתות שני בקבוקונים של מיץ לא הכי טעים בעולם. לי זה גם לא היה ככ נוראי מצד שני.

אחכ את מחכה במרפאה 3 שעות, עדיין בצום ואסור גם מים. וכל שעה את נכנסת לעוד בדיקת דם - שעה אחרי השתיה, שעתיים אחרי ו3 שעות אחרי.

סהכ את עושה באותו יום 4 בדיקות.

אחכ מומלץ לשבת עוד קצת במרפאה לנוח, לאכול משהו קל ולשתות כי יש מצב שתרגישי לא הכי טוב.

ממליצה לך להביא תעסוקה ל3 השעות המשמימות של ההמתנה, וגם מטען לטלפון..

בעיקרון באמת אסור לשתות מים במהלך הזמן הזה,

אבל אם את לא מסוגלת, אפשר קצת. עדיף לוודא עם האחות, אבל כדאי לדעת שזה אפשרי.

ושתדעו שיש שלב שבו מותר להקיא, ולא צריך מחדש. 😅

תיארת מדויק...

בתכלס ילדים בגיל הזה כן משחקים כל היום, הקטע הוא שזה משתנה - יוצאים מהגן לחצר, אחהצ בבית, בגן יש עוד ילדים, לפעמים אחהצ הולכים לפארק וכו.

אז שני דברים שהכי משמעותיים -

1. כן להתעקש על העוגן של הזמנים של שינות ואוכל, משמעותי בשבילו ומשמעותי בשבילכם

2. לנסות לחשוב איזה שינויי "תפאורה" אפשר לעשות לו.

רעיונות:

1. זמן ריקוד/ספורט/קפיצות/זחילה במנהרה, קפיצה מחישוק לחישוק

2. להזמין חברים מהגן הביתה אם יש לכם ממד או ללכת אליהם אם להם יש

3. אם יש לכם את התקציב אז לקנות פריטי גימבורי. יש גם קובית גימבורי כזאת נפתחת שבכל צלע שנפתחת יש פריט אחר.

אם לא אז אפילו מגלש פלסטיק לסלון ובימבה. העיקר שיוציא מרץ

4. תגגלי משחקים לבית לגיל הזה. הבן שלי אהב השחלות - אז הכנתי לו קופסה עם חור צר במכסה למקלות, עוד אחת עם חור עגול לפונפונים גדולים שקניתי לו וכאלה. בפועל בעיקר אהב לזרוק את הפונפונים לרוחק ואני אספתי והבאתי לו אותם בתוך הקופסא הפתוחה ושוב זורק וחוזר חלילה.. בכיף סגר לי חצי שעה..

אם יש לכם בבית כדורי בריכה - קחי קרטון גדול ותגזרי ריבוע מהאמצע שלו, ככה שיהיה לך חלון. תשימי סלוטייפ רחב מצד אחד של החלון ככה שיהיה על כל החור, ותתלי על הקיר יחסית נמוך ככה שהצד הדביק כלפייך ולא כלפי הקיר,ותני לו לזרוק את הכדוריםעל החלון ככה שהם נדבקים על הסלוטייפ,,אחכ את מורידה ומחזירה לו והוא יכול שוב לזרוק

5. לוטו, ספרים, ספרי תמונות, מכוניות עם חניון, ופשוט לגוון בין המשחקים.. 

תודה רבה

מה הכוונה קובית גיבורי?

עונה גם ל @אחת כמוני

כשהגדול שלי היה בגיל הזה מכרו ממש כמו סט גימבורי פצפון שכל החלקים מחוברים ומתקפלים לקוביה אחת שנסגרת. ממש נברתי עכשיו בגוגל כדי למצוא כזה או אפילו תמונה ולא הצלחתי...

אז ממליצה אם תמצאו משהו בסגנון או אפילו לקנות פריט-שניים או נדנדה (לא תלויה מצרפת קישור לנדנדת פלסטיק ונדנדת גימבורי).

דברים שהם אוהבים בגיל הזה ושכחתי לכתוב:

משחקי כדור

לוח פעילות

משחקי אמבטיה - יכול למלא זמן ממש

יצירות - לא כל הילדים אוהבים אבל חלק כן - לקשקש, צבעי ידיים (תפשיטו אותם לפני חחח), להדביק מדבקות

נדנדת פלסטיק-

נדנדת טריו | נדנדה לילדים | נדנדה לגינה לילדים | צבע תכלת | עשויה פלסטיק איכותי

נדנדת גימבורי-

נדנדת ג'ימבורי בעיצוב מכונית מירוץ - מחיר מנצח! | פאן פליי היבואן הרשמי

נראה לי שכבר לא מוכרים את זה, אבל לא ביררתי
 

4000 ש"ח...

באסה היה נשמע כמו רעיון מגניב, אבל אני לא אוציא כזה סכום :/

אבל כנראה שכבר לא.

בכל מקרה אפשר לחפש פריטי גימבורי יד 2 לקנות 2-3 פריטים ולתת לילד לשחק איתם.

הכי חשוב זה מדי פעם להזיז הצידה ואז כל פעם מחדש כשמוציאים לשחק זה כיף.

בלי קשר למלחמה, אתן לך רעיונות לדברים שאנחנו עושות ביחד במהלך היום (אני עם בן חצי שנה בנוסף, אז אין סדר יום, אבל אם בא לך את יכולה ממש לכתוב ולתכנן מראש)

הפעילויות השוטפות:

- ארוחות, כל ארוחה זה לפחות חצי שעה* 3 פעמים ביום. אוכלת בכיסא אוכל/ בכסא קטן עם שולחן. נותנת לה להתנסות בשימוש בסכין, מזלג, כפית, כף.

- אמבטיה עם משחקים, לפעמים גם צבעי אמבטיה, קצף, לפחות חצי שעה (בבוקר/ בצהריים, אף פעם לא בערב)

- זמן שירים וריקודים/ שירי הפעלה- 20-30 דקות לפחות פעמיים ביום. בימים שאין  לי כוח אז שמה מסך

- יצירה- צבעים/ לוח מחיק/ מדבקות- 15 דקות ביום, לפעמים יותר

- סיפורים פעם או פעמיים ביום, כל פעם ספר אחד או שניים ולפעמים גם חמש ברצף, לפי מה שבא לנו

- זמן בחוץ- גינה/חצר/ים (אנחנו גרים צמוד לים) לפחות שעה ביום. לפעמים משלבת עם בימבה/ עגלה

- מטלות בית- עושות ביחד כביסה- היא מעבירה בגדים מהסל למכונה ולהיפך, תולות ביחד (היא מגישה),  מקפלות ביחד, מעבירות לארונות

- ניקיונות- יש לה מטאטא, נותנת לה לנקות עם מגבונים או ספוג קטן וקצף

- לפחות פעם ביום בעלי (שעובד מהבית) מוציא אותה לתפילה/ לקניות

- וכמובן משחקים- אצלי היא מאוד אוהבת קוביות עץ, פאזלים, חיות,  מכוניות, מגנטים, כלי מטבח. אני בדרך כלל מוציאה כל פעם משחק אחד בלבד. אני יושבת לידה אבל לא בהכרח משחקת איתה. כל משחק מעסיק בערך 10 דקות משהו כזה, לפעמים 20 דקות.

שמתי לב שמה שהכי עוזר לי בין לבין פשוט להרפות ולתת לה מרחב בטוח שהוא תוכל לחקור- ארונות מטבח, מגירות, ספרים, נעליים של כל בני הבית, שקיות זיפלוק, כובעים, צעיפים, שרשראות, משחה קטנה שהיא יכולה למרוח על עצמה, בקיצור, כל דבר שהיא לא מכירה מעסיק אותה המון זמן לבד, כל זמן שאני בסביבה. זה גיל מדהים איך כל יום הם מגלים את העולם!

מכל הילדים. נרדמת כשהיא עייפה, ולא משנה מה...

בשאר היום אני לא מנסה להעסיק אותה יותר מדי. או שהיא יושבת עלינו (אם יש לנו כוח אנחנו שרים לה וכדומה), או שהיא מסתובבת בכל הבלגן שיש כאן...

אבל אולי זה שונה כשיש עוד ילדים בסביבה, שמעסיקים אותה גם כן...

אלופה שאת

רק מחזקת שזה באמת באמת לא את

ואני בטוחה שאת עושה כמיטב יכולתך💜

רגשות האשם האימהיים מועצמים עוד יותר כשמדובר בילדים עם אתגר.

ומצד שני - דווקא כשמבינים שיש אתגר מולד, יש קצת הפחתה ברגשות האשם, כי מבינים שזו באמת לא אשמתנו מה שקורה איתו...

ובאמת - נשמע שאתם עושים בשבילו המון בנתונים הקיימים, ובעיקר לא מתכחשים לכך שיש קושי, ואת יכולה לגמרי לטפוח לעצמכם על השכם על כל זה❤️

מתפללת שתצליחי להוריד ממך את האשם הזה...

הילד הזה הגיע אלייך כפיקדון.

הוא לא הוא בגללך הוא הוא בגללו.

וה' החליט שיהיה אצלך כי עלייך סומך יותר מכולם שיקבל את הטיפול הראוי...

תנסי להסתכל ככה.

אמנם אין לי ילד עם בעית תקשורת. יש לי ילדה עם קשיים אחרים לא פשוטים.

ואני מתפללת עליה בלי סוף ומאמינה באמונה שלימה שמה שלא יהיה בסוף יש לה בחירה ויש לה את הדרך שלה בעולם והיא נשמה בפני עצמה.

אני רק צינור להביא אותה ולתת לה כלים. אבל אני לא אשמה במי ומה שהיא...

בהצלחה אהובה

שווה לך לדבר עם מישהי לפרוק... אל תשאירי את האשמות האלה אצלך..

זה מתכון לאין סוף צער.

את אמא מדהימה!!!!! מדהימה!!!

ואיזה עדינות והקשבה עצמית. וכמה התמודדות. שוב חיבוק גדול. את האמא הכי טובה שיכלה להיות לו. ואני בטוחה בזה בכל ליבי בלי להכיר אותך, רק מהכתיבה הנוגעת שלך❤️

כן בעולם האמיתי זה מורכב להעלות שיח כזה

כשבסך הכללהורים אחרים נראה שהקושי הזה ממש פשוט

(מה אכפת לך שהוא כל היום קורא.. נאום גיסתי החמודה)

ובאמת הייתי זקוקה לתגובות האלה.

אני יודעת שאני לא אשמה,

עדיין מרגישה לפעמים שעם ההורות נולד גם המצפון...

כי הילד נראה רגיל סך הכול, ובטח אם הוא מחונן - אז דווקא מקנאים במחוננות שלו...

בע"ה שתצליחו להביא את עצמכם למצב טוב בנפש ללא תלות בסביבה❤️

שה' ישלח לך מלא כוח

את מדהימה

רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?

אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות

להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)

ואז-

לשים את כולם מול המסך .

בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.

אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....

למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא  מצעים או דברים לא דחופים)

ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה

מקלחת לך

וכו'

מתמקדים כל פעם במשימה אחת.

אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!

לעצמך או בקול רם.

תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות

ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.

לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך

זה ירגיע אותך קצת

ובהמשך את כולם.

אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות

אז להציע גלידות, פינוקים...

מניסיוני זה משמח את כולם.

ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!

זו תקופה לא רגילה

אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה

אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר

בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה

ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע

אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו

אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴

אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.

אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.

משהו שכתבתי פה לא מעט

אבל רלוונטי יותר מתמיד

הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש

פגיעות בנפש הן שקופות

ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות

לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר

להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית

בעוצמה משתנה מאדם לאדם

זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות

לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה

אני הייתי שם

בהיכון הזה

במלחמה הראשונה 7.10

הייתי בחרדות

וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה

מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)

כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות

במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי

אין לי כוננות אזעקות

החיים ממשיכים כמעט כרגיל

אם אני בבית/ בעבודה

אני אכנס לממד (בדר"כ)

אם אני על הכביש

אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)

(אם לא היה פה ממד

אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט

היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)

הנפש שלי בריאה מתמיד

אפס השפעה של המלחמה

ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית

תמורת נפש בריאה

מי שמתאים לה שתקח

ומי שלא לא

להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.

אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.

אבל זה לא מחייב בכלל.

כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.

אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...

להיות בהיכון כל הזמן

ואם עושים לה את זה

פוגעים בה

לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי

אלא בפשטות

זה לא טוב לנפש

זה פוגע בה

במידה כזו או אחרת 

אם אני מקפידה לצאת למקלט כל פעם כשיש התרעה, ואין לי איך לדעת על התרעות מראש, אז אני צריכה לתכנן מראש את ההתנהלות כך שתהיה לי אפשרות טכנית לצאת למקלט אם תפתיע אותנו התרעה.

זה לא אומר שאני כל הזמן במתח או בסטרס, רוב הזמן אני מרגישה פה די בנחת, ב"ה. וגם כשיש התרעה - אף אחד כבר לא נלחץ, מתארגנים בנחת עם מה שצריך ויוצאים לכיוון המקלט.

אבל זה כן דורש ממני התארגנות אחרת. זה כן דורש להיות מחושבים ולדאוג שתמיד אני עם מספיק עזרה. 

שלי מאוד עוזר לחשוב על זה שהמאמץ שלנו וחוסר הנוחות שלנו - זה החלק שלנו במלחמה הזו, זו הדרך שלנו להיות חלק מהחיים ההיסטוריים האלו שאנחנו עוברים.

אז נכון שזה לא נוח, וקשה, ולפעמים גם לי זה כבר יותר מידי (לאו דווקא האזעקות, אבל כל היציאה מהשגרה ביחד עם מה שזה עושה למשפחה, ועוד דברים קטנים מהצד וכו')...

אבל גם ביציאת מצרים היו דברים שלא היו נוחים. זה שהקב"ה מתערב במציאות בניסים גדולים זה לא אומר שהכל מושלם ורק כיף נוח מכל הבחינות. גם הדור של יוצאי מצרים שראו ניסים מעל הטבע מצאו על מה להתלונן...

ואני לא רוצה להשאר במקום הזה. אני רוצה שגם הקשיים ישארו לי (ולילדים) בזכרון בתור ההזדמנות שלנו להיות חלק מימים גדולים, מניסים עצומים שנעשים לנו, שאנחנו זוכים להיות שותפים בהם.

(אלו דברים שקשה ליישם במציאות. אני מנסה להתחזק בזה גם בעצמי. אבל אני מאמינה שיש לי פה עבודה לעשות כדי להרגיש את זה מספיק).

אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר

במיוחד שהתנאים שונים

אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)

וגם עם ילדים בדרך ואזעקה

וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד

הייתי באותו מוד

נטול היכון

האזעקות לא מנהלות את חיי

קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה

וכן

אם זה לא מדבר אליך

זה לגיטימי

רוב האנשים לא מתחברים לזה

(גיל 25)

עד היום להורים שלי אין ממד

המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה

גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש

אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת  ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל

גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית

בעלי רצה שנעבור  אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל

מבחינתי הבית עדיף על הכל..

אז יש גישות כאלה

שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר

בכל אופן חיבוק♥️

כי נכון אף אחד לא יכול להבין לעומק אף אחד בשום עניין

היא הציעה גישה

שכנראה לא מותאמת ומדויקת לך במאה אחוז..

את תמצאי מה נכון ומדויק לך בעז''ה

אנחנו רק מציעות כיווני מחשבה

ואת תאספי מה שנכון לךץ

תראי הז מצב קצה עכשיו ברור

ווכל איד מתנהל בו אחרת

בתחילת המלחמה כשגרנו במקום עם הרבה אזעקות ובעלי גם היה מגוייס הרגשתי שאני דרוכה כל הזמן ואי אפשר לחיות ככה

ונסענו לקרובים רחוקים -האופציה היחידה שהיתה לי

היה לי נורא מממש

הם היו חמודים בגדול.אבל נפי'ת ופיזית היה קשוח עד נוראי

מאז לימדתי את עצמי הרבה שיטות התמודדות עם פחדים, עם שינוי שגרה, עם מצבי קצה

אז מצאתי מה האחיזות נשותנות לי בטחון

אני נגיד מחפשת מה ההשתדלות הכי מקסימלית שאפשרית לי במצב הנוכחי

ומה שמעבר -לא..

ואז מבחינתי המטרה שלי זה לשמור על עצמי בכוחות עבורי ועבור הילדים

ולכן אני במקומך לחלוטין היתי עוזבת מחר על הבוקר וחוזרת גם הביתה אם אין פתרון אחר

או מוצאת מקום זמני  סמוך למקלט אבל עצמאי שלי ולא בבית של מישהו 

ולא מקלט

ואני מסכימה עם @oo בכל מילה

אני לא גרה במרכז ששם הסכנה גדולה יותר

אני גרה באזור שיש אזעקות ובומים

אבל הסכנה היא יותר נמוכה

ואני לגמרי מאמינה שהסיכון לנזק נפשי גבוה בפער מהסיכון לנזק גופני

וזה מה שאני הכי מתמקדת בו

ללמוד להישאר רגועה ולא להיכנס להיסטריה

אז כן הייתי יותר מקפידה על ההנחיות

בגבול האפשר

ועדיין

לשים לב לנפש

היא חשובה לא פחות מהגוף

בסבב הקודם הייתי בחרדות

הלכתי להורים

ישנתי בממ"ד

והיו לי השלכות על הנפש

הפעם העדפתי להמשיך בשגרה

ואני הרבה יותר רגועה

איזו שגרה יכולה להיות אם אין מסגרות

יש כמה וכמה אזעקות ביום וגם בלילה

אז לא ישנים טוב וכל הזמן עייפים

הילדים לא פוגשים חברים

אין סבלנות

איזו שגרה?

אני חוששת ללכת למקלחת כדי לא להשאיר אותם לבד

באמת לא מבינה על מה את מדברת

החשש יותר גדול וזה ברור שזה ישפיע.

גם אני לא היתי מרגישה שזה שגרה במצב הזה,

אבל

חושבת שאם היית במקום בו את לא סובלת מצד הסביבה

וכשהבעל מגוייס -גם היתה לך איזו תמיכה ועזרה פיזית

אז התחושה הזו היתה אחרת לגמרי

האמת שעם בעל מגוייס יש נטיה..לפחות לי.. להרגיש 24שעות אחריות תמידית ומן חרדה פנימית כזאת ממנה

וזה בהחלט עושה עותי יותר דרוכה. בסבב הקודם עם איראן היה לי סיוטטט פיזי ונפשי.כי בעלי היה באחד הסבבים..

ועכשיו

הכל כאילו אותו הדבר

אבל רואה שהכל מרגיש אחרת

אפילו לא כזה מפריע לי שהילדים בבית.. וברגיל לוקחת את זה ממש קשה

לא מפחדת בכלל מהאזעקות ולא דרוכה לרגע

לא כי הוא יכל להגן עלי מטיל בליסטי🫣

אלא פשוט

כי לא מרגישה שהכל עלי

מה שכן

חושבת שסביבה מיטיבה זה חובה

ובמצב שלך-עוד יותר

ברמה שמבחינתי כבר מחר סה הדבר הכי דחוף-למצוא חלופה.

אולי לשכור יחידת דיור במקום אחר שיש לך בו משפחה או חברה שסמוך למקלט או שיש בו ממד

ואם אפשר באזור יותר רגוע.. ממליצה על אזור פרדס חנה-חריש, שומרון,דרום-תלוי איפה , בקעה.. גם אם יש אזעקות יש פחות סיכוי לנפילות שם

היום הייתה התראה כשהיינו בנסיעה

ובעלי שאל אותי 

את תרגישי יותר רגועה אם נמשיך כרגיל או נעצור באזעקה?

וחשבתי רגע והבנתי שהמתח של לעצור בצד יעשה לי רע

והמשכנו כרגיל

אני חושבת שאם היינו באזור עם סיכון גבוה לנפילות

כן הייתי מרגישה שעדיף כן לעצור ולפעול לפי ההנחיות

שאלה טובה ומכילה

לבחון את הסיטואציה ברגישות

בדילמה מה מרגיש לך יותר בטוח

זה מה שאני עושה עם עצמי בכל פעם שעולה דילמה עם האזעקה

מה מרגיש לי הכי בטוח/ נכון לנפש

חלק גדול מאוד מהמחיר הנפשי של 7.10 היה כמות הקורבנות העצום.

לדעתי הרבה יותר מהריצות למקלטים.

אם כולם היו אומרים שהסיכוי שלהם להיפגע הוא אפסי, היינו היום עם עשרות רבות של הרוגים, אם לא מאות.

המחיר הנפשי של כולנו היה עצום.

מאירועי ארן גדולים כמו אסון מירון,

יכול לקחת ימים להתאושש.

צריך למצוא איזון בין שמירה על השגרה והשפיות לבין שמירה על ההנחיות ושמירה על החוסן הלאומי.

גם אני הבנתי מזמן שהדרך לשי מול מצבי סכנה - זה להחדיר לעצמי שאין מצב שזה קורה לי ושזה בכלל אופציה.. למחוק את זה מהראש

לא כי אני טיפשה

הז דוקא במצסי סכנה או במקומות יותר מאתגרים בטחונית

אני יודעת בפנים שאין לדעת..

אבל מאחר ומבינה שאין לי איך להשפיע על המציאות או לשנות אותה

אז מבחינתי המטרה לשי היא לא לפחד ולהתנהל ברוגע

והאחיזה במשפטים האלו מרגיעה אותי ברמה 'בכלל לא לחוצה או חוששת ויכולה לנהוג גם לבד באמצע הלילה בכבישים בשומרון או להרגיש רגועה גם במצב הנוכחי

ולכן

בחוויה שלי

כל אחת צריכה למצוא מה עוזר לה לשמור על רוגע ובטחון ואיוזן פנימי בסיטואציה הזו

ביחד עם השתדלות מעשית- מה שאפשר.

אפשר ובעיני גם חובה ללכת לממד או מקלט אם יש(לי פשוט אין)

אבל בתדר רגוע

לא להתיחס לכל אזעקה כאל גורם פגיעה ממשי

כי אחרת זה משגע

וברוררררר שבמרכז יותר מאתגר

אין מה לעשות

אני לגמרי חושבת שלא הכל זה רק עבודה פנימית ברור לי ששם פי כמה יותר מלחיץ מפה

וזה בדיוק מה שתארתי בתגובה שלי

הליכה לממד או שלא בהתאם לנסיבות

רוב האנשים אינם מתנהגים באיזון

בעיניי לפחות

תסתכלי סביב

רוב האנשים בטראומה/ סטרס/ מתנהלים בחוסר הגיון

זה מה שאני רואה לפחות

ואני רואה ומדברת עם עשרות אנשים ביום (רק בעבודה) ועוד אנשים בדרך

אין שמירה על הנפש

רק על הגוף

וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.

זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..

הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית

אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי

אם לא- אז לא

בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.

ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).

אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.

זה פגם?

משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה

אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.

אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי

מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.

אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.

אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.

הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה

תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?

למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?

אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.

אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.

למה תודה לא מספיקה?

ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.

ואגב, אצלי זה להיפך.

אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות

אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.

ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.

להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?

ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.

אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.

בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.

מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה

אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.

ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.

זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.

אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה

ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה

ומתאכזבת שזה לא קורה

ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך

ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה

הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות

אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.

אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.

אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.

אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.

בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה

והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי,  וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...

זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח

לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.

מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.

אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.

ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן. 

באמת באמת מכל ה-❤️

אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..

יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..

בכל אופן חיבוק על התחושות🫂

אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.

אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.

דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה

אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.

מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)

לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.

חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!

נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.

ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..

אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.

אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.

אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.

וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.

מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..

הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם

שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.

שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.

לא שמתי לב אם החזירו או לא.

אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים

אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.

אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)

לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה

לכן הן גם לא החזירו

וגם לא מתנצלות.

פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות

וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.

אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.

אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?

נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,

אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?

עדיף לדפדף הלאה.

לק"י

יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?

כי אני ממש מבינה את זה.

בשביל היחס.

גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת

רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך

והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.

עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה

עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות

אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.

לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.

ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.

של ממש

מי צריך את כל החלפת המזון הזו

פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות

אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר

חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם

אין לנו עניין בכל הסאגה הזו

אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה

הכי לגיטימי בעולם

למה שהן לא יתנהגו כרגיל

ולא עושה חשבון אם יחזירו לי או לא, מבחינתי אני שמחה לתת, ולכן גם כל שנה המשלוח שלי נראה אחרת,

 לפי הכח שיש לי להשקיע.. שנה אחת עשוי, שנה אחת קנוי, ופעם שכנה אמרה לי הגזמת, אני לא הכנתי ברמה הזאת...

אמרתי לה: מה שהכנתי, כי ככה התאים לי להכין, זה לא קשור למה את מחזירה, או לא מחזירה....

כשמסתכלים על זה ככה, אז לא נפגעים, מבינים שפורים זה חג יקר, ולא לכל אחד מתאים להכין כמות משלוחי מנות,

בקיצור, תכיני ותשלחי למי שאת באמת רוצה לתת, ואם בא לך משהו טעים , אל תחכי שהוא יגיע במשלוח מהשכנים,

תקני ותפנקי את עצמך! מגיע לך!

פורים שמח!

אידיאלית אני חושבת שהכי טוב להכין מלא קטנים ולהחזיר תמיד

יש מהשו שיכול להיות לא נעים כשלא מחזירים

אבל גם זה קורה

הבאתי לחברנ מתוך ידיעה שלא תחזיר לי.

ולא רציתי שתחזיר לי.

אני חייבת לה על כ"כ הרבה דברים.

ובכל זאת היא החזירה לי והרגשתי *מאד* לא נעים.

אבל בכל מקרה היא תצטרך לקבל את המנה הרגילה בגיל שנה,

וגם אם זה מחזיק לחודש, חודש זה גם חודשיים... זה לא משהו מדיד ומדויק.

נראה לי שאת יכולה להיות רגועה, גם אם זה לא מה שנותנים בטיפת חלב.

התלבש ככה בתור בגדים לפורים או בכללי.. באופן כללי אני לא מתערבת לבעלי בבגדים, גם כשהם ממש לא לטעמי.  לא הייתי רוצה שיחליט איך אני אתלבש ואין סיבה שאני אחליט בשבילו, הוא אדם בוגר. אז גם אם מחר הוא ישנה את הסטייל לבוש שלו לבגדי עבודה - בעיניי זה זכותו..

אם הוא לבש אותם רק בקטע של פורים אז בכלל לא הבנתי מה הבעיה.

התגובה שלו אולי קצת קיצונית לפי דעתי האישית, מצד שני גם הבקשה שלך.. וגם העובדה שאת זאת שבכית ומיסגרת את זה כאילו הוא בא לצער אותך - אני מאמינה שהוא לא עשה את זה נגדך, פשוט זה מה שהוא אוהב. בלי קשר אלייך.

נשמע שכדאי שתעבדו על התקשורת ביניכם, וגם על הנפרדות בהחלטות האישיות. זה עושה רק טוב 🧡

לגבי הילדים - זה ממש הגיוני. תזרמי איתם. זה מצב מפחיד גם לנו כמבוגרים ואם זה מה שנותן להם ביטחון אז תני להם את זה. לא רק עד סוף המלחמה גם קצת אחכ, ומי שיחזור מיד לעצמאות - מעולה, אבל תניחי שיהיו כאלה שיצטרכו עוד זמן כדי להרגיש בטוחים מספיק

א. הייתי עושה לעצמי כלל לא להתערב לו בבגדים ויהי מה.

ולנסות לאהוב אותו איתם כמו שהוא, שלא ירגיש שהוא על תנאי ואת גם תוכלי להשתחרר ולא להיות "אמא שלו"

ודבר שני כדאי לדבר על זה בתקשורת מקרבת- שאלה, שיתוף, הקשבה, הרבה הקשבה ולשמוע מה היה לו בעיקר לא נעים בזה... כי נשמע שזה נגע לו בנק רגישה ממש..

ב. לקבל את זה ולזרום איתם. אם הם ממש לא ככה במציאות אז זה בעקבות המלחמה, כדאי לתת לזה את המקום ולא ללחוץ עליהם לכלוא את התחושות שלהם בפנים. זה מאוד בריא וחשוב.

אם בעלך נניח פועל במפעל ובגדי העבודה שלו מוכתמים (גם אם אחרי כביסה) ודהויים, אז באמת אולי עדיף שלא להיכנס ככה לחג.

אם לא ומדובר בבגדים רגילים רק שאינם בגדים חגיגיים- נשמע לי סביר ביותר.

ובשני המקרים אני לא רואה סיבה להתערב לבעל בבגדים לא ביום חול ולא בחג ושבת.

מאד נפוץ שזוגות רבים בזמן שמתארחים אצל המשפחה. יכול להיות שאתם מרגישים שמסתכלים עליכם ואולי אפילו שופטים אתכם ולכן כל אחד יותר רגיש.

אולי אם לא הייתם שם, פחות היה לך אכפת שהוא ילבש את המכנסיים האלה? ואולי הוא היה פחות רגיש בבית שלכם?

אני לא מנסה להגיד לכם לחזור הביתה אם אין שם ממד, להיפך. רק להיות מודעים לסיטואציה, לדבר על זה ביניכם ולהיות סופר רגישים אחד לשני.

לא להתערב!!

את תתלבשי לטעמך והוא יתלבש לטעמו.

וזה לא עניינך מה הוא לובש.

סליחה שאני ככה חריפה, אבל זה מתכון לכ"כ הרבה מריבות מיותרות...

כי בתכל'ס, מה זה משנה?

אם הוא לא מתלבש מכובד זה לא אומר שום דבר על המכובדות שלך או של המשפחה. רק על עצמו.

לשחרר, ולאהוב אותו איך שהוא...

אולי בהמשך הוא יזרום גם על לשנות סטייל. ואולי לא. אבל לפחות לא תריבו על זה

חשוב לך ואת מתייחסת אליו כאמא (מבקשת שיחליף מכנסיים) לבין אמירה כמו - "לדעתי יותר מתאים מכנס x" ולשחרר

בטח ובטח שלא לחפור ולהיכנס לעימות על זה

וגם הקטע שאת בוכה אומרת שהוא מצער אותך.. זה מצער גם את הצד השני התייחסות ווכחנית לגבי לבוש. אתם לא בבית, מלחמה, צריך לבחור על מה לשים את הפוקוס

לגבי הילדים נשמע לי הגיוני

הם עברו לבית אחר, רחוק מאזור הנוחות, מלחמה, אזעקות, נשברה השגרה, תהיי שם בשבילם. זה צורך רגשי

זה כמו אחרי לידה שהכל יותר רגיש.

כל הערה פיצית שלך או של משפחתך על העצמאות שלו עלולה לגרום להצפה ולכל המועקה לעלות.

ממילא הוא לא בבית שלו, לא יכול לקבל החלטות שהוא רגיל לקבל,

את חוזרת למשפחתך וקצת פחות "שלו" חוזרת לדפובים שהכרת ואולמ השתנו עם החיים המשותפים איתו.

הכל יותר רגיש.

את בעצמך מודה שאם זה היה בבית הפרטי שלך פחות היה אכפת לך, אז התזוזה העדינה הזאת מורגשת.

במיוחד אחרי כמה ימים.

תדמייני שאתם אצל המשפחה שלו כמה ימים ואז הוא מעיר לך על משהו שאם הייתם בבית היה יותר מכיל.

לא היית מרגישה עוד יותר רע עם זה?

נגיד כשהייתי לפני לידה נסענו לחמותי ואחרי יומיים נשברתי ובכיתי שנחזור הביתה,

הוא אמר שאמא שלו תיפגע אם נצא כמו גנבים בלילה ושנחכה לבוקר.

וואי איזה שטיפה הוא קיבל ממני, מספיק סבלתי את המשפחה שלו יומיים. חיכיתי שיחזור מהעבודה שיעזור לי להתקפל, ועוד במצבי אני צריכה להתחשב ולא לפגוע בהם..

בואי נגיד שהתגובה שלי הייתה חריפה פי עשר מהתגובה של בעלך.

כשאתה בבית לא שלך עם הרגלים שלא גדלת עליהם, זה ממש יכול לשגע.

במצב שגם ככה מתוח- על אחת כמה וכמה.

בכל זאת מצב קצה..

ובמיוחד שאתם לא בבית, לשמור על הכבוד שלו מבחינת עצמאות וקבלת החלטות ואיך הוא מרגיש, מאשר איך הוא נראה.

מבחינת הילדים לשבת לידם עד שנרדמים זה מינימום לדעתי.

במלחמה הקודמת ישנתי איתם בממד,

הפעם לא ישנה איתם כל הלילה אבל כן מרדימה ובאה מיד עם תחילת אזעקה. (גם יש לי בת 12 שישנה עם הקטנים אז זה נותן להם יותר ביטחון)

אם היו מתעקשים שאשן איתם לא הייתי חושבת פעמיים.

לגבי בת ה10 במהלך היום- זה כן נשמע קצת חריג (מחוץ לבית זה לגמרי לגיטימי. אבל בתוך הבית הייתי חושבת שבגיל שלה היא אמורה להיות מסוגלת לשחרר)

כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע איך לגרום לה לחוש יותר בטוחה באופן הדרגתי.

לדוגמה: לתת לה משימות ברורות

לתת לה שליטה בתחושת הזמן (יש לה שעון) למדוד כמה זמן לוקח מנקודה מסויימת בבית עד לממד.

להסביר לה על התראה מקדימה ולקחת אחריות מלאה שלכם שאתם תגידו לה מתי מתקבלת התראה.

(למשל בת ה8 שלי התקלחה בקומה למעלה, ואז יצאה בבהלה היא חשבה ששמעה את ההודעה המקדימה ונלחצה מאוד. אז את זה אפשר למנוע. לתת לה לשחרר כי האחריות שהיא תדע על ההתראה היא של המבוגרים)

מקלחת אפשר לקלח אותה בבגד ים, פחות התמודדות לא מחייבת. וגם לא חייב כל יום.

יש פעילויות מפחיתות חרדה ודריכות, תחפשי יש כל מיני רשימות שרצות..

אבל באמת שהכי טוב להירשם להדרכה מסודרת.

יש מטעם העיריות, משרד החינוך ומרכזי חוסן.

ואפשר להתקשר ליועצת של ביה"ס. אני בטוחה שהיא תשמח לעזור ולהנחות אתכם לגבי תוכנית פעולה.

אני חושבת שקשה מאד לשחרר ולהגיד שילבש מה שבאלו

בדיוק כמו שאני רוצה שהילדים שלי יראו מטופחים ויפים

כך גם אני רוצה שבעלי יראה יפה ומטופח

אפשר להגיד את זה בצורה יפה ומכובדת

מה עדיף שהבעל יתלבש לא יפה והאישה תתבייש ללכת איתו ברחוב?

הבעל הוא שותף בוגר חבר באותה רמה כמו האישה.

בתור זוג יש דינמיקה ותקשורת יותר חברית/ שווה בין בני הזוג ולכן יש מקום לדבר בצורה נעימה אחד לשני לא כבקשה או ציווי שנודף ממנו ריח שתלטנות מכיוון שלבן הזוג יש מרחב אישי של רצון/ מחשבה/ העדפה ויש *לכבד את זה*.

אפשר להציע/ לומר את דעתי אבל *לקחת בחשבון שבסוף זאת בחירה שלו מהעולם שלו ולכבד את זה*

בדיוק כמו שאני רוצה שיכבדו את דעתי כאדם ולא ייכפו עליי מה שאינני רוצה או מעוניינת בו . 

לגבי הילדים בגילים מסויימים יותר קל לבקש או להחליף להם , כי הם בחינת "עובר ירך אימו" כלומר חלק מהאם וממילא כרוכים אחריה ונשמעים לה.

תביני

גבר הוא לא פלסטלינה

שאפשר לעצב אותה כרצוננו.

הוא אישיות בפני עצמו עם עולם פנימי ורצונות.

הוא בחר כך- כי רצה כך .

תבדקי

מה מפריע לך בזה בעצם?

הגיזרה? הטעם שלו? המראה ?

אולי מפריע שבעצם את לא מרגישה "משפיעה" עליו?

בהזדמנות מתאימה תוכלי לשוחח עם בעלך

ולשמוע איך הדברים נראים מהצד שלו. 

בעיניי 

נכון לעכשיו ולתמיד

לסנן מה מהותי לקשר בנינו- ומה לא משמעותי.

חבל לתת לזוטות להרוס מצב רוח

או קשר טוב.

הוא לא חושב שהוא מוזנח,

או שלא אכפת לו מראה מוזנח.

אז או שהוא יחליף מכנס,

או שאת תחליפי משקפיים. מבינה?

ואני יודעת שקל להגיד וקשה לשחרר את זה,

אבל הוא צודק, מה אפשר לעשות..

תתנחמי, אצלנו באירוע הוא לא היה מוכן לקנות בגדים כי "לא בא לו"

בקושי לסדר את החולצה בתמונות הוא הסכים

ואח"כ שחררתי שיראה איך שהוא רוצה.

גם עם הילדים אגב,

היה לי חשוב שיראו יפה בקבלת פנים, ואח"כ שחררתי, חלק החליפו לבגדים ממש פשוטים. אם לא הייתי מסכימה בריקודים לא היו מסכימים ללבוש את הבגדים היפים בקבלת פנים.

אין מה לעשות, הוא אדם לעצמו. אפשר לבקש. הוא לא חייב להסכים ואם לוחצים הגיוני שיהיה ממורמר, זה החיים.

שימי לב

האמת נמצאת בכיס של האשה (או שלך) - מה יפה או מכוער, מה מתאים או לא

הטעם או הדעה של הבעל רלוונטיים?

את היית רוצה ללבוש רק מה שבעלך רואה לנכון?

האשה יכולה, במחילה, לעבוד על מידותיה ולשחרר האחיזה דרך הנראות של הבעל, ולא להתבייש ללכת איתו ברחוב.

לא תלבשי צבע שבעיניו מכוער אבל את ממש אוהבת.

יש זמנים שבהם יש כח ורצון להתחשב בבן הזוג ולשמח ויש זמנים שזה עושה הרגשה של 'איזה חצוף שמבקש ממני דבר כזה ואני אתלבש איך שאני אוהבת'. ויש עוד תחושות על הרצף הזה.

ואם תגידי שאת בחיים לא תלבשי בגד שאת אוהבת והוא לא, זה גם קיצוני בעיני ובסיכוי לא קטן מצביע שכדאי ללמוד ולעבוד על נבדלות בקשר.

לא אגיד לבעלי מה ללבוש

המקסימום זה להגיד לו שאני לא אוהבת את הבגד הזה 

או שיותר מחמיא לו בגד אחר

ומכאן שיעשה מה שבא לו

לבקש להחליף? הוא הבעל שלי לא הילד שלי, זה הבדל ענק

אם הוא יבקש ממני להחליף בגד אני אפגע ממש

אם הוא יגיד לי שיותר מחמיא לי משהו אחר

או שהוא פחות מתחבר למה שאני לובשת

אני אחליט אם בא לי עכשיו להיות יותר יפה בעיניו או שיותר בא לי להישאר עם מה שעליי

ואני לא מתביישת ללכת איתו ברחוב גם אם הוא עם בגדים עם סיד וצבע

אילו בעלי היה מבקש ממני להחליף את החצאית או את החולצה כי הם לא נראים לו...

לא רק שלא הייתי חוגגת איתו את פורים גם הייתי הולכת בהפגנתיות כנראה למקום אחר ..

איך היית מרגישה אם היה מבקש ממך כזה דבר ?

לגבי הילדים ככה זה הרבה אצל כולם

יש רגרסיות .. עצבים מריבות בין הילדים

לאף אחד לא פשוט

הרבה כוח 🤗

יעזור לך מאד לנסות להכנס לנעליים של השני.

לדמיין שאת בעלך

איך הוא מרגיש בתוך הבגדים של עצמו?

מה מנחה אותו בבחירת בגדים

איזה ערכים והעדפות יש לו סביב העניין.

את יכולה לשאול אותו

מסקרנות,

להניח את העולם שלך רגע

ולבקר בעולם שלו.

ולגבי הילדים

אם את ילדה, ופתאום פרצה מלחמה, ויש אזעקות ופיצוצים

ואתם לא בבית שלכם אלא מתארחים

ואת מן הסתם מרגישה דריכות תמידית וחוסר ביטחון -

מה תעשי כדי להרגע ולהחזיר לעצמך תחושת בטחון?

האם את מסוגלת להירדם בקלות?

אם לא, מה את צריכה?

אם לא- אולי כדאי לחזור לרב ולספר על כל המורכבות. אולי ימצא הקלה

הראשון אמר שהוא לא יודע איך להתיר את זה אז שנמשיך לברר

השני קיווה שזה פצע אבל לא יודעת אם וכמה כאב לי במיוחד שזה מרגיש לי ממאמץ בעיקר

הציע ללכת לבודקת אבל אני לא מסכימה. בעצתו עשיתי שוב אבל יצא אחר לגמרי

הוא טוען שזה עדיין תואם פצע בעיניו ושהוא רוצה לשוחח איתי על זה כדי לבדוק אם אפשר לתלות בזה

אבל אני לא יודעת מה לעשות

ואני לבד עם הילדים עכשיו אז לא אצליח להתקשר עד הערב

מצווה מעצבנת!!

לק"י

ובגלל שהרגשתי משהו בניגוב, הוא התיר.

כי גם אני כנראה לא הרגשתי משהו בזמן הבדיקה. ואני מבינה שזה סימן לפצע.

יש להם רב עם הרבה ניסיון שאפשר לשאול? או להתייעץ?

פירטת לרב אם היו קרעים/ חתכים/ תפרים?

אבל רופא אמר לי קצת אחרי הלידה שנראה מה שהוא מחלים

ניגבת חיצונית? יש לי אי נוחות מאז הבדיקה

אמרנו לו.. כבר עוד רגע שקיעה נדמה לי

סיוט אני כל כך סובלת גם ככה

אולי אם יש פצע רציני זה כואב.

אותי לימדו שאישה מעידה על עצמה.

אם לך אין ספק שבסדר (לפי מה שלמדת, ההלכות שאת נוהגת על פיהן, וכו)- אז למה לשלוח לרב?

ואם את יודעת על עצמך שהדימום נבע מפצע, אז שוב, למה לשלוח לרב?

להבנתי, הסיבה היחידה לשלוח לרב היא אם לפי מה שאת יודעת זה אוסר או שאת לא בטוחה, ואת מקווה שהרב ידע איך להתיר. לא כך?

אם ההחמרות גורמות או עלולות לגרום לזה שתוותרי על המצווה הזו לגמרי, לדעתי לגמרי יש מקום לשקול ללכת לפי פסיקות מקלות.

לא כברירת מחדל, אלא מתוך מחשבה ושיקולים שלך ושלכם כזוג, כדאי בהתייעצות עם דמות רבנית.

את באמת תופתעי לדעת כמה הספקטרום ההלכתי רחב בנושא הזה (אני הופתעתי מאוד בהדרכת כלה. אמא שלי גם הופתעה ממה שסיפרתי לה. רחוק משיעורי חלמיש חחח)

לק"י

לא שזה פצע.

שוב, אישה מעידה על עצמה

לכן מלמדים גם אותנו דיני כתמים

שנדע

הרב זה בשביל מקרים בהם לא נראה שזה טהור…

רק על עצמה

גם לי היו פעמים שהייתי בטוחה שזה בסדר

אבל ליתר ביטחון שאלנו רק, כי זה באמת לנו ממש בקלות

והתברר שטעיתי

ואגב היא כתבה נקודה חומה

זה בדיוק הצבע הבעייתי..

יש צבעים ממש ברורים לכן ולא

חום זה לגמרי שאלת רב

לק"י

בטוחה זה לא תמיד הכוונה יודעת בוודאות, אלא חושבת שזה ככה. ועובדה שלא תמיד זה נכון.

שהם בטוח טהורים כמו צהוב וסומכים בהם על אישה

ובין צבע שיש בו אפילו מעט ספק, בטח בחום, שם אני יודעת שסומכים על האישה רק אם היא זוכרת שהותר לה כזה מקרה בעבר, כלומר היה אישור של רב בשלב כל שהוא.

ככה רב הסביר לי לאחרונה 

כשהצבע הזה הותר לה בעבר והיא זוכרת אותו כמותר.

ולא רק לפי צבע שנראה לה טהור בלי היסטוריה עם הצבע הזה.

למרות שיש לי הרבה ילדים... לא זורמת על הזמנות ספונטניות, הפרטיות חשובה לי ואני צריכה שהחיים שלי יהיו מתכוננים ככל האפשר.

בימי שגרה אנחנו מתאמים מראש הזמנת חברים או הליכה לחברים.

עכשיו בזמן מלחמה אין סיכוי שאסכים לשחרר אותם או לשמור על חברים שלהם אצלנו... לא מתאים לי להיות אחראית על עוד ילד שירד איתנו למקלט, יש לי מספיק משלי🙈 ואם הם נמצאים אצל אחרים אהיה בלחץ כל הזמן בזמן אזעקה... (עכשיו בסיבובי משלוחי המנות היה לי די קשה לשחרר אותם ללכת... כל מי שיצא נדרש לקחת איתו טלפון כדי לשמוע את ההתרעה המקדימה כדי שיוכל למצוא מקלט קרוב בהקדם...)

אין בעיה בלאהוב את הבית

גם אני לא מבינב למה מרגישים צורך ללכת לחבר אחרי יום שלם יחד

אני ממש מעט מזמינה או שולחת, עד לגיל שהם הולכים וחוזרים בעצמם

מה שכן, לא רואה בעיה שדופקים בדלת. אפשר להגיד כן ואפשר להגיד לא, לא חייב הכל בטלפון

וגם אם השכנים באים, כשלא בא לי יותר אני שולחת אותם הביתה

יצאנו לחופשת פסח.

אם את לא מגישה לבגרות וצריכה לחשב מגן, יש לך חודש+ לבדוק את המבחנים..

א' משתדלת לזכור שאני לא כזו, וזה בסדר שגם הילדים שלי לא יהיו הכי חברותיים בעולם...

אז לא להשליך עליהם את הציפיות שלי ושלא יהיה פיצוי לילדות שלי כביכול.. מצד אחד. וגם לקבל את זה שהם פחות זקוקים לזה

ב' ילדים בגיל 5 כשחברים מגיעים זה עוזר לי, לא להפך. (אם מגיעים בלי הורים שצריך לארח במקביל). 2 ילדים בני חמש מעסיקים את עצמם טוב פי כמה מילד 1 בן חמש. בגיל הקטן זה עבודה, אחר כך הם לומדים את הכללים ומסדתרים בלעדי, אני כרגע רוצה חברים לילדים כי ככה קל יותר להעביר ימים (נכון שאם חוזרים בארבע ובשש וחצי מתארגנים לשינה זה פחות נחוץ)

ג' מאחר ואני לא הכי חברותית ביקום, מיומנויות חברתיות הן פחות גנים של הילדים שלי אז יותר חשוב לי לפתח את זה אצלם בגיל צעיר. בלי לחץ כאמור בסעיף א', 

אבל יותר קל לחזק ולפתח מיומנויות וכישורים בגיל 5 מבגיל 10 ובטח ובטח מאשר בגיל 30.

בתוך כל זה משתדלת למצוא את האיזון, זה גם משתנה בתקופות כמה כח יש לי, מה הגילאים האחרים בבית (לפעמים זה מורכב עם האחים הקטנים שמפריעים לארוח..) יש סיטואציות שפחות נח לי שילדים חטטניים מסתובבים לי בבית ושואלים מליון שאלות.. נניח כשיש תינוק יונק וילד סקרן שלא מכיר את זה.. וגם תלוי מי החבר, מודה ומתוודה..

את כותבת שאת הייית כנרה חברותית מאוד ועדיין נפגשת עם חברות...
את פחות זורמת עם לארח חברים
אבל מרגישה שיש ילדים חברותיים שנפגשים ונראה שזה מציק לך.
אני חושבת שגיל 5 זה גיל גבולי כזה והם כבר די מסוגלים לשחק עם חבר ולהינות, תלוי אופי. 
אצלי למשל, גיל 5 ומעלה אני שמחה שבאים אליהם חברים, כי ככה יש להם תעסוקה ולי זה נותן זמן לדברים אחרים (במקום שאני אשחק איתם פאזל,זכרון וכו הם משחקים יחד עם החבר ואני אוהבת את זה)
יש בביתנו גבולות מאוד ברורים של הזמנת חברים, יש שעות שאין מצב שיבואו אלינו או שילדיי ילכו לאחרים.
ויש זמנים שהבית פתוח לרווחה, אני גם אוהבת לדעת הכל מראש והילדים יודעים שיש ימים שהם ימים לחברים ויש ימים שאין מצב שחברים יבואו אלינו...
זה גמיש,זה דינמי, זה משתנה, זה תלוי יום, תקופה ומצב 
זה לא או שבאים אלינו חברים או שלא...

את רוצה לקבל אישור שזה בסדר להיות לא חברותיים?

לדעתי כן. כל אחד והאופי שלו.

מצד שני את רוצה שילדים שלך יסתובבו בבניין וידפקו ויזרמו. אבל זה לא יכול לקרות אם את לא זורמת .

שנית , את כותבת שאת ביישנית ומנומסת ובאותה נשימה כותבת שאת לא מתחברת שאמהות עם חמישה ילדים ובית מוזנח ועדיין מזמינות. אז מה את רוצה אם את מתייחסת אליהן ככה? אם את לא רוצה שום קשר , ברור שהן יבחרו באופציה חברתית אחרת ברגע שיש להן אפשרויות אחרות.

טיפות בלבד. אולי להחליף סוג? או לחילופין לעבור לטיפות עם אנטיביוטיקה? הרבה פעמים כשיש חום ודלקת אוזניים אבל את מציינת אדום רק וכנראה דלקת אז אולי כן אפשר לשקןל רק טיפות

לנו שבוע שעבר היה דלקת לילדה עם חום וקיבלנו טיפות גם

ולא היו אצל הורי שום קבלות או מנהגים מיוחדים שלהם.

בעיני זה מאד יפה ומיוחד אבל את יכולה בהחלט להחליט לבד על משהו שאת מתחברת אליו

(לדוגמא: לימוד 2 הלכות שבת בסעודת שבת/לימוד פרק בנביא בסעודת שבת)

אבל יצרנו לנו כזו

למשל - אני לומדת פרשת השבוע עם הילדים כל שבוע

בעלי אחראי על לימוד משניות והוא והבן הולכים כל מוצש לאבות ובנים

יש לנו לימוד בסעודות שבת של הלכות

תחשבי על משו שאתם מתחברים אליו

זה רעיון יפה, רק ממליצה לחשוב על משהו שאתם אוהבים (מי שעושה אוהב, כלומר לא שאת רוצה שבעלך ילמד עם הילדים והוא עושה לך טובה), ולהתחיל בפשטות.

לא להכריז "מכאן ואילך, בבית הזה תמיד לומדים פרשת שבוע בשבת אחרי הצהריים" אלא פשוט לעשות פעם אחת. ועוד פעם. ועוד...

אולי תראו שזה לא מתאים לכם, ותרצו לבחור משהו אחר. אולי זה מתאים לכם, אבל בהתחלה תפספסו מדי פעם עד שתתרגלו.

בהצלחה ♥️

למדנו כל שבת בצהריים משניות עם אבא שלי.

זה זכור לי ממש כי זה לא היה בבית, היינו הולכים יחד איתו לביכ''נ ולומדים שם. בדיעבד אני מבינה שכנראה הוא רק רצה לתת לאמא שלי לישון, אבל לי זה הפך את הלימוד ליותר רציני ומחייב.

בעלי והילדים לומדים קבוע ב'אבות ובנים' של הקהילה בשבתות אחרי מנחה.

מכירה משפחות שבמקום סיפור לפני השינה קוראים יחד תנ''ך.

אבל לדעתי, פשוט תנסו ותראו מה זורם לכם. זה חייב להיות משהו שגם אתם כהורים תאהבו, כי ה-דבר שאנחנו רוצים להעביר לילדים זה את אהבת הלימוד, ואי אפשר לזייף בזה.

גם אם מקבלים על עצמנו מנהג יפה - לזכור שזה רק מנהג, ואם לא מתאפשר בזמן מסוים, אז לא נורא.

בכל אופן, גם אני בת להורים שחזרו בתשובה ובעלי בן להורים משתי עדות שונות והם לא כל כך בקטע של מנהגים מיוחדים, אז קצת מזדהה איתך...

בכל אופן, אנחנו ניסינו להנהיג לימוד הלכות שבת בסעודה, אבל זה קצת התמסמס לצערי... אבל אני לא נלחצת מזה, יודעת שזה עוד יכול לחזור בע"ה.

ולפני כשנה התחלתי ללמד את הילדים הצעירים שלי תנ"ך לפי הסדר, כל יום (בד"כ לפני השינה) פרק אחד. זה התמיד ככה במשך תקופה ואז התמסמס. עכשיו לומדים מדי פעם עוד פרק, כשיוצא ויש נחת... וזה בסדר מבחינתי.

(זו תובנה לא רק על מנהגים ביהדות, אלא על כל כלל חדש שמנסים להנחיל בבית. לקח לי זמן לקבל את זה שכללי סדר חדשים או תורנויות סדר, למשל, לא יחזיקו מעמד זמן רב, וזה בסדר. הכי חשוב שהבית יהיה באווירה טובה, גם אם אין בו דברים קבועים...)

אלא גם משהו מעבר-
למשל אצלנו בכל יומהולדת נהוג לחגוג עם סעודת אמנים.
 

חושבת בעיקר על דברים שקשורים במעגל השנה (כלומר, סביב חגים ומועדים. אבל דברים שלא נפוצים ברוב הבתים)

ואגב, זה תלוי גם בני כמה הילדים שלך.

וגם עליי חלק מהדברים העיקו. לפעמים זה נחמד ולפעמים זה דייייי למי יש כוח. אז נראה לי כדאי לשים לב גם לזה (אם זה לא משהו שכתוב בהלכה, אז אולי לא להתעקש אם רואים שזה מוביל לאנטי…)

קודם כל את יכולה לשלוח בפרטי,

לגבי מה שכתבתם,

אנחנו אנשים זורמים מאוד ומחפשים דברים כאלה כמו נקודות שמקשרות לתורה/ לה' בחיי היום יום שלא חשבנו עליהם כי לא היו לנו..

לא משהו כבד וברור שנראה שזה זורם ומתאים לנו ולילדים..

תודה למי שענתה🙏

סיפורי צדיקים בארוחות משותפות

חידונים על פרשת שבוע

אצל ההורים שלי באמת קראו אגרת הרמבן ואני זוכרת את זה ממש כדבר ששינה אותי, אצלנו זה פחות תפס.

שעה וחצי לפני שבת הבנים ובעלי הולכים ללמוד בבית הכנסת

סיום מסכת או סיום ספר נביא נחגג בסעודה גדולה

אנסה לחשוב מה עוד

לפי החלוקה השנתית של המצוות לפי ימים

אני לא מצליחה להקפיד על זה כל יום, אז לפעמים משלימים כמה ימים ביחד. היתה תקופה שלמדנו כל ערב בארוחת ערב, היתה תקופה שסיפרתי להם לפני השינה, משתנה

בערב שבת מברכים את הילדים

שרים בר יוחאי בנוסף לשלום עליכם ואשת חיל

בוקר שבת שרים חלק מהקידוש (מ 'ושמרו בני ישראל את השבת) 

בפסח הצגות

לא עולה לי עוד

מקנא בכן...

קודם כל במודעות! להיות במודעות של הכרת הטוב! ושל שמחה! ושל אהבה!

1. היום פורים אז אני בבית ולא בעבודה, הללויה!

2. יש לי ילדים כל כך מתוקים שאני מאוהבת בהם

3. אמנם יש אזעקות אבל ב"ה 99% מיורט אז אין בי כמעט פחד

4. בגלל שהילדים לא היו במסגרות הזמנו להם חברים אז גם דיברתי עם אמהות, איזה כיף זה תקשורת עם אנשים תודה לה'!

5. היום בפורים עצמו הסתובבנו לחלק משלוחי מנות, איזה הודיה לה' להיות בחוץ בשמש באוויר הנעים, ועוד לפגוש אנשים

6. לפני שבועיים הייתי חולה ולא יכולתי לאכול כלום, היום אני אוכלת כרגיל. איזה שפע! שום דבר לא מובן מאליו

איך אפשר לא להיות באור גדול? ה' הוא טוב ומטיב! רק צריך לפקוח עיניים ונראה כמה טוב ה' וכמה מתנות הוא משפיע ושופך עלינו כל רגע

אבל פירטת את הסיבות להיות באור גדול
לא איך מרגישים? לא? חחחח
סליחה על החפירה

פורים שמח גם לך!!!

תמיד מוזר לי התחושה שלכולן יש פורים, ולירושלמים עדיין לא..

עוד לא נכנסתי לאווירה

הכל פה הכנות עדיין

מקווה שיראה פה יותר חגיגי עוד מעט

סתם כי זה יקח כנראה נצח עד שתקבלי את זה.

יש כפתור החזרה לשולח. מדפיסים ברקוד מדביקים על החבילה שאת רוצה להחזיר.

ממלאים כתובת טלפון ומגיע שליח עד אלייך הביתה לקחת.

ואז מקבלת זיכוי באשראי.

הוא היה מגוייס עוד קודם, אבל הוקפץ בשבת וחזר לצבא

וגם אין לי ממ"ד אז בנתיים אצל ההורים, לפחות עדיין אין ילדים... מתה מפחד מה יהיה אם זה יהיה סבב ארוך עד הלידה או אם יהיו עוד סבבים כאלה אחרי

ומרגיש שלכל שאר המגוייסות הרבה יותר קשה ממני אז אין זכות להתלונן או להחשיב את עצמי כמגוייסת

יש מספיק קושי לכולן 😉

מקווה שיחזור הביתה במהרה, שלם בגוף ובנפש

תודה ❤

קרה לי גם ..

בסוף ילדתי בשבת שהיה בבית.

בעה שיהיה לך בשמחה בקלות ובידיים מלאות! 

לכל שלב יש את האתגרים שלו..

ודווקא יש משהו הילדים שגם מאתגר כמובן אבל גם מעסיק ומנחם ומתוק..

ובע"ה הכל יעבור בניסים גדולים ובהרף עין!!

תמסימלא להתעסק בהלאה אלא רק בימים הקרובים.. גם ככה דברים משתנים ככ מהר..

חיבוקקקק!!

איזה חמודה!

מודים לה' על כל הניסים.

ב"ה שההורים קרובים.

אבל ממש קשוח הטיפול האינטנסיבי בילדים המחורפנים שלחוצים מאזעקות ורוצים את אבא.

הרגשתי שאין לי זמן לנשום, לאכול ולכלום. ועד שהצלחתי ללכת לשירותים אז התרעה.

אבל בה אנחנו בסדר. ומשתדלים לשמוח.

הילדים עשו מסיבת פורים במקלט וממש שמחו. 

באמת אינטנסיבי ככ...

וככ הרבה ניסים!! הודו לה' כי טוב!!

זה הזמן לשלוף את כל התותחים הכבדים-

סרטים (אם את או מישהי אחרת רוצה יש לנו מנוי בנטפליקס לשימוש הציבור)

קורנפלור

חדפ

פסטרמה

וכו וכו..

שולחת כוחות וחיבוק!!!

חודש אחרי לידה

נסעתי לחמותי עם ארבעה קטנטנים שמפחדים מטזעקה ומתגעגעים לאבא, אז בינתיים הגיבורה האמיתית זו חמותי שעל זה ממש

תנוחי כמה שיותר

ואיזה יופי שחמותך על זה!!!

זה ממש הזמן שלך לנוח המון המון כמה שאת יכולה💓💓💓

שאחראית על הנפש של ארבעה קטנטנים + הנפש שלך, שמתגעגעת...

חיבוק ענק ותודה על מה שאת עושה בשביל כל עם ישראל!

שולחת כוחות וחיבוקקקק💞💞💞💞💞

הוא הוקפץ בשבת בבוקר

חודש אחרי לידה עם עוד 3 מתוקים חוץ מהקטנה

קרים בקראוון והממד בחוץ במרחק שמספיק בדקה וחצי אבל לבד עם כולם זה קשוח, במיוחד בלילה כשקר וחשוך

כואב לי כל הגוף. גם מלהעסיק את הילדים, לרוץ לממד וכו וגם מהמתח והדריכות..

ממש ממש מאתגרררר

יש לך מנשא לקטנה?

ועזרה בבקרים שתוכלי לנוח?

באלי להזמין אותך לכאן, למרות שזה מקלט שכונתי רק כדי שנוכל לעזור לך בבקרים להתאושש.. איזה קשוחחח

חיבוק ענקי ענקי ובע"ה שיהיה המון כוחות והמון עזרה גם🫂🫂🫂

עזרה לא ממש... אבל יכולה לנסות לחפש.. אולי עכשיו אחרי פורים יהיה יותר קל למצוא..

תודה!

את ממש צריכה לנוח כמה שאפשר ובטח לא לסחוב את כולם חודש אחרי לידה!!!

בע"ה  בע"ה  בע"ה  שתמצאי והכל ילך בקלות!!!

אולי יש מישהי רווקה שתוכל להיות איתך בשעות הערב והלילה?

נניח אם היא באה ב18:00 ויוצאת ב8:00 זה ממש יכול להציל מצב ולא חונק אותה מהבחינה שבשעות היום היא עושה מה שבא לה..

בטח שעל הקצה

אחרי לידה וראיתי את זה כאן בדיוק בלידה האחרונה זה טלטלה ממש גדולה לכולם. זה בילט אין. אמא עסוקה מאוד במישהו קטן, משהו בה משתנה וכולםםם מגיבים לזה.

אז תוסיפי מילואים. וואו...

ותוסיפי מלחמה, טירוף...

טוב שאת מודעת לעניין עם אחותך.. אולי תפתחי את זה עם הגדולה בדרך כל שהיא.. ? נגיד להגיד אני יודעת שלפעמים ש* מגיעה זה קצת קשה לך וזה בסדר והגיוני אבל תדעי שאני קוראת לה כי צריכה עוד זוג יידים אבל אותך אני תמיד אוהבת מאוד מאוד ואת יקרה וחשובה לי!!! ואשמח שתשתפי אותי כשקשה לך..

למרות שבמחשבה שנייה, חודש אחרי לידה ממש היה קשה לי לאחוז בניואנסים כאלה ואין בכלל אין את הפניות הזו...

אבל אולי כן להגיד לאחותך שהבת שלך במצב רגיש אחרי לידה ויהיה צריך להימנע לגמרי מקונפליקטים איתה. אולי זה עדיף כי הבת שלך בטלטלה כרגע ואין צורך להעמיס עליה עוד פרויקט..

וגרים בקומה שלישית בלי ממד, יורדת למקלט עם תינוק וילד לבד..

סיוט של ממש...

מתפללת שזה יגמר מהר!!! ובע''ה שנצליח להתמודד עם זה כולנו!!

חיבוק גדולללל!!!!

שואלת גם אותך- יש לך מנשא לקטנטן? זה מאוד עוזר...

וגם- השנקל שלי זה- תנסי לנוח כמה שיותר במהלך היום גם אם זה לשים מסך לילדון כדי לשמור על הכוחות..

חיבוק ושיהיה הרבה כוח בע"ה!!

האמת שהוא לא התחבר למנשא כשניסיתי כשנולד אנסה שוב אולי אופתע

תודה 

תודה רבה לך.

הניסים הגדולים שאנחנו זוכים להם- זה בזכות נשים צדקניות כמוך 🩷

ומתחרפנת ליולדת כאן, שלושה שבועות אחרי...

בדיוק הבוקר החלטתי להאמין שאני גיבורה ולשנן את זה כל הזמן, בינתיים זה מחזיק אותי למרות כל הבלגן שהולך פה ואצלי בלב.

ולא הבנתי מה כתבת..  את יולדת? או שעוזרת ליולדת?

חיבוק ענקקקקק ותודה ענקית ענקית בכל מקרה!!!!!!

וסליחה על הדילהיי, לא נכנסתי לפורום ביום וחצי האחרונים.. 

אני יולדת, למרות שמרגישה שאין לי את האפשרות עוד להיות יולדת ונגמר הזמן שהיה אפשר להתאושש בו.

תודה על החיבוק, זה באמת מה שאני צריכה עכשיו...

ועוד אמורה להיות לנו הזרעה שבוע הבא.

הבטיחו שהוא יוכל לצאת, אבל צריך לדעת מראש, ובדברים האלו אי אפשר לדעת בדיוק... 

התחיל קשוח מאוד , ולאט לאט יותר קל.

עכשיו עם האזעקות כל דבר נהיה יותר מאתגר, אבל סהכ אנחנו בסדר.

שה', יתן כח לכולנו וישמור על כל החיילים אמן!!!

רק ביום. אפילו לא בשנת צהריים.

אני בכלל לא אוהבת לגמול בגיל כזה קטן, אבל נראה שהוא ממש מוכן וגם ככה הוא יעלה קטן לגן

היתה נראית לי בשלה,
אמרתי שממילא כולם בבית והבית מלוכלך...
היו כמה ימים מאתגרים אבל חזרה למעון אחרי המלחמה גמולה...
אבל אני לקחתי את זה ממש באיזי.. אם אתם לחוצים מהאזעקות או שיש אתגרים אחרים אז לא כדאי.

יש פרטי בקצה השני של הרחוב באחד הבניינים אבל לא נספיק בחיים

תודה על החיבוק🩷

אבל קוראת את כל התגובות

תודה מראש, מעריכה את מי שקראה

אבל רק רציתי להמליץ על סבון לשטיפה אינטימית- עושה פלאים.

שמעתי שלא כדאי להשתמש באופן סדיר כי מייבש, אז אפשר להשתמש רק בזמנים שצריך, זה באמת מעלים ריחות

על שטיפות עם סבון או חומרים מיועדים. זה עושה להיפך... רק מים.

ואם יש ריחות זה אומר שצריך לבדוק למה

איך אפשר ואם אפשר לשפר את זה.

חוץ מזה לדבר על הדברים בינכם  להסביר מה קורה בלב ולחשוב ביחד מה כן אפשר לעשות יחד

חושבת שלנסות לשבת לדבר פתוח אחד עם השני יכול "לרפא" את הריחוק שנוצר.

לשתף בכנות, להקשיב סכנות, להודות אחד לשני על האכפתיות בכנות.

העלית הרבה נושאים, מנסה לכתוב מה עולה לי ותבחרי מה טוב לך...

קודם כל זוגיות זה מסע, ואינטימיות זה מסע, וכל זוג חווה עליות וירידות והמון המון למידה לאורך הדרך- על עצמנו, על בן/בת הזוג ועל ביחד המשותף, וזה נבנה מכל מה שעובר בדרך, וככה זה...

ממליצה על התכנים של ליאורה בוקסנבוים להתמודדות עם בניית אינטימיות, חוסר חשק ועוד הרבה נושאים שקשורים

באופן כללי למדתי שהשקעה בחיים האינטימיים יוצרת חיבור רגשי עמוק וממש שווה להשקיע. ובשביל זה צריך לדבר בפתיחות ובכנות, תנסו להבין מה יעזור לכל אחד מכם לרצות את הביחד והקרבה ביניכם, להתמקד במה כן ולא במה שמרחיק.

וטיפ קטן- ללמוד להנות מהיחד הזוגי גם בלי לגמרי להיות בעניין

זה שנפגעת ממה שהוא אמר

וזה הכי הגיוני בעולם

פעם ממש בהתחלה

אמרתי לבעלי שאם אי פעם

הוא יעיר לי על ריח או על שערות

זה יפגע בי מאד מאד

זאת פגיעה בבטן הרכה

כי זה משהו מאד אינטימי שלך

שהוא היחיד שנשחשף אליו

ועל זה הוא נתן הערה

שמאד מאד פוגעת

אז אין מנוס מלהעלות את הדברים איתו

ושיצליח להתנצל

ולגרום לך שוב להיות בטוחה בעצמך ובגוף שלך

מזדהה ממש עם הרבה ממה שכתבת.

גם לי ריח זה נושא ממש רגיש ויש לי הרבה הסתבכות סביבו וממש פחד ממה שבעלי יחשוב. ולגמרי היו לנו דברים עם זה.

אין לי מלא דברי חוכמה להגיד אבל אני ממש מכירה את התחושה של אכזבה וכישלון ולכן רוצה להזכיר לך שיחסים זה לא משהו שאת אמורה לספק. זה ממש בסדר לעצור באמצע. ולמרות שעכשיו את מרגישה שזה היה כשלון, זה כנראה יהיה משהו שתלמדו ממנו הרבה ותצמחו ממנו.

נראה לי שכבר כתבו לך פה שיחסים זה תהליך. אפשר לנסות במקום להסתכל על פעם אחת כישלון או הצלחה, להסתכל על הפעם הזו כהזדמנות ללמוד

בהצלחה!!

שכדאי לדבר על מה שהיה אז, לשתף ולהתפייס להוריד את החומה הזאת מביניכם.

בהנחה שאין פטריה או משהו,

זה ריח טבעי שנמצא שם, והוא נועד לגרום לאיש להימשך.

זה לא פשלה של הגוף.. זה נפלאות הבריאה

שכדאי לפתוח את זה שזה עדיין יושב עליך, בפתיחות ובכנות.

ובלי אשמה על זה שזה עוד כואב לך, זה הגיוני ממש.

הוא נשמע איש אכפתי ורגיש, תני לו לתקן את הריחוק שההערה הזאת גרמה.

זה דבר חיובי ממש שהוא לא רוצה להיות איתך כשאת סגורה ומרוחקת, את לא כישלון

זאת הערה מאוד פוגעת

תעלו את זה ותדברו על זה

זה יקרב אתכם מאוד

תודה גדולה על כל התגובות, מעריכה ממש

בזכותכן אזרתי אומץ ופתחתי איתו את הנושא

האמת שלא ידעתי כל כך מה לומר חוץ מזה שזה פגע בי ולכן אני חסומה.. ושאני אוהבת אותו מאוד ורוצה את הקירבה אליו ומחפשת את הדרך

ודיברנו על זה קצת והוא אמר שהוא מרגיש חסום ממש, אחרי הפעם ההיא הוא מרגיש שננעל אצלו משהו במיניות ולא רוצה להפגע שוב.

הוא כן נמשך מאוד אבל מפחד להפגע ולכן לא מגיע לשם בכלל

היו ימים עמוסים, לפני פורים, ולא הספקנו לדבר על זה שוב. המצב בזוגיות השתפר והיה לילה שהרגשתי יותר בנוח לפנות אליו והוא ממש עצר אותי ואמר שלא יכול.

נעלבתי ממש. אמרתי לו בכנות שרציתי את הקירבה אליו גם אם אין לי חשק, רציתי אותו ורציתי לשמח אותו.

הוא ממש הודה ושמח בזה אבל אמר שהוא לא רואה את עצמו מתקדם לשם.

אני לא זוכרת מתי היינו ביחד בפעם האחרונה, אולי חודש?

בכל מקרה, אחרי זה התחילה המלחמה והוא הוקפץ.

אין לדעת מתי יחזור הביתה בקרוב...

אני חושבת שאתם צריכים לשים לב למשהו חשוב.

לרצות להתקרב לא אומר להגיע ממקום של ריצוי ולעשות משהו שהגוף אומר שלא.

המיניות היא השלב הסופי לא השלב הראשוני לקרבה. ( לרוב, ודעתי במקרה הזה)

תתקרבו באינטימיות שהיא לא מינית.

תראו סרט יחד, תצאו לדייט, תדברו שיחת נפש, תצחקו, תתלטפו בלי קשר למיניות.

הריצוי הזה, לעשות טובה רק כדי להתקרב, ממש יכול להרחיק ולעשות את הפעולה ההפוכה.

ותודה על המילואים

שיחזור בשלום ובמהרה 🥲❤️

בע"ה, מחכים ממש שיחזור, כנראה רק עוד כמה שבועות

וכואבת לנו המחשבה שככה הוא יצא מהבית, שאנחנו גם ככה בתקופה שבקושי היינו יחד

אני חושבת דלפעמים ההקפצה למילואים עןזרת בהקשרים האלו, כאילו משנה כיוון בלופ...

מה שפרטתי בהודעה הראשונה, מרגיש שנסגר מאז

ומדייקת את עצמי, זה לא פגיעה של 'נעלבתי', אלא ממש של פחד להגיע למצב אינטימי ואז לעצור

אבל בגלל שהיית םגועה היה לך קשה

הוא לא יקבל את זה?

נשמע שבעלך אדם מאד איכפתי ורגיש

בד"כ אנשים שרגישים לעצמם

רגישים גם מאד לזולתם

והוא יוכל להבין אותך

כי אתם מדברים באותה השפה

הוא לגמרי מבין אותי ולא כועס עליי בכלל, מבין שזה מצב מורכב ושאני מאוד אוהבת אותו

מצד שני משהו נשאר בשנינו חסום בקשר ליחסים ולא יודעים איך לשחרר את זה

אני לא יודעת מה הסיטואציה ואין לי מושג מה אפשר לעשות במקרה כזה

אבל מחזקת אותך מפה! בעז''ה עוד יהיה לך הכי טוב בעולם לא משנה מה יקרה

לא עושים וגינאלי

ואז צריך להגדיל את השלפוחית כי זה דוחף את השחלות קדימה או משהו כזה

אבל אפשרי גם למי שלא רוצה וואגינאלי.

בעיני זה הרבה יותר קשוח, אבל כנראה שזה אפשרי