כשהייתי צריכה עשיתי תור טלפוני שלא יהיו בעיות
אבל הוא אמר לי שאני יכולה להביא אם יש צורך ואם אין סיבה לחשוש לקורונה
אי אפשר להשאיר ילד חולה בלי טיפול
אבל אנשים כבר הגזימו עם הקורונה. אם יש סיבה לחשוד בזה אז מלא אבל סתם ככה זה גורם להרבה בהלה.
בסגר הראשון הבן שלי היה חולה עם חום ונתנו לו אקמול והחום לא ירד
ובאמת לא ידענו מה לעשות ולאן לקחת אותו, בעלי לקח אותו למוקד חירום והרופא לא רצה להכניס אותו לבדיקה. בסוף הכניס, אבל מוקד חירום שהקופה מפעילה והרופא יושב שם לבד ומעדיף להעביר את הזמן בלא לעשות כלום בתירוץ של קורונה.
ב"ה שאחר כך החום ירד אבל באמת דאגנו מאוד והרגשנו שאין לנו מענה מהרופאים
התקשרתי לפני למרפאה ואמרו לי שמתחת לגיל שנה זה בסדר...
מקווה שהתקן לא הורמונלי
תמידכאחת שסובלת כל פעם זה הדבר שעזר לי...
נראה לי שכדאי לדעת גם אם יש הריון בתוך הרחם, כדי לראות אם אפשר להוציא את ההתקן
אמהלההוא בד"כ לא היה כ"כ בעניין. וכשהסכים סוף סוף הם התנגדו....
מלבד בהריון של התאומות שהבטן שלי הייתה כמו לונה פארק וגם במבט לא מעמיק יכלו לראות קפיצות אקסטרים
ובעזרת ה' שיהיה קל ומשעמם. ידיים מלאות!
יכול להיות שבעלך מפחד להתרגש בגלל ההפלה הקודמת ולכן מנותק?
בהריון ראשון גררתי את בעלי אתי לכל בדיקה.
בשני פחות,
בשלישי בכלל לא...
גברים, מה לעשות...
כן חושבת שצריך להיות מעורב, להתעניין. גם משתפת מעצמי בכל פיפס ובכל תחושה.
וכן הייתי רוצה שיעניין אותו לבוא ולראות, שירצה, מעצמו.
כאילו, זה הילד שלך שם! לא מעניין אותך לראות? אני חיה בהריון מאולטרסאונד לאולטרסאונד!
אבל ככה הוא. לכן יוזמת מעצמי את המעורבות שלו. יוצאת מבדיקות ומתקשרת לעדכן.
אולי לנסות לשבת על כוס קפה, ברגוע, להסביר שאת מרגישה לבד וחסרה לך התעניינות?
בדגש על החוסר שלך ולא על ההתנהלות שלו.
חיבוק על התחושות!
גם אצלי הריון ראשון הייתה הפלה והודה אח"כ שחושש לבוא לא"ס בגלל זה..
(באנו יחד לשקיפות ופשוט לא היה דופק)
אז גם יכול להיות שקשור
יקירה זה לפעמים טבע של בעל,
הוא לא עושה בכוונה, זה ככה אצלו,
לפעמים האישה אדישה והבעל דומיננטי,
אצלו הוא האדיש, הכי חשוב שתדעי שהוא לא
נגדך ממש לא,את תמשכי לשמוח ולהתרגש,
וכשיש לכם שעת רצון ושמחה אז תשתפי אותו
ברגשות שלך, עד אז רק תשמחי ושוב זה הטבע
שלו,בהצלחה רבה רבה לכם.
והכי חשוב הוא אבא מהמם, מעורב ופעיל כמוני. אז בהריונות הוא פחות מחובר וזה מעצבן אבל זה רק חלק מהתמונה, ולא החלק המהותי. חייבת לציין שאצלו זה בוודאות נובע מאיזשהי חרדה, עד שאין תינוק בידיים הוא לא רגוע, לא מאמין. בניגוד אלינו שההריון קורה בגוף שלנו יש להם איזושהי פריבילגיה לתפוס מרחק רגשי. לא אומרת שאני סבבה עם זה, כאמור אני לא, אבל זה עוזר לי להתבאס פחות...
היי, חדשה כאן אחרי תקופה ארוכה מאד בתור קוראת סמויה, מתה עליכן! אין כמוכן! מהממות אחת אחת
חנוכה זה החג האהוב עלי. כל שנה מחכה ממש שיגיע. אוהבת לקרוא קצת חומר עיוני לפני החג ולהתכונן מעט.
השנה, עם כל העומס והילדים והבייבי החדש... מרגישה שאין לי סבלנות!
אין לי סבלנות לשבת ולקרוא רעיונות.
אין לי סבלנות לפתוח ספר. לא מצליחה להתרכז בטקסטים ארוכים.
אין לי סבלנות לשמוע הרצאות.
איך אפשר להרגיש מחוברת למהות החג?
פתאום הוא פה ומרגישה שזה כן חסר.
רעיונות, מישו?
הדלקתי מוזיקה,
שרתי ורקדתי עם הילדים מול הנרות.
אבל מרגישה שזה ברובד החיצוני,
וחסר לי הרגשה של חיבור פנימי ועמוק
את צודקת, צריכה לשבת מול הנרות ולהתפלל אליו.
שייתן לי להרגיש קרובה
מובא בבעל שמטוב הקדוש,
שהחצניות משפיעה על הפנימיות.
תודה נשמה.
אני דווקא בשלב כזה בחיים, של סטופ ועצירה והתבוננות.
וניסיון להתחבר לעצמי קצת יותר.
ולעשות לעצמי יותר טוב.
אז אימצתי את התרגיל!
ממש תודה
ואיזה יפה הרעיון של הביקור חולים, מרגש ממש.
עזרתן לי וחיזקתן אותי ממש.
כל הבוקר עם הבישולים הדלקתי לי הרצאות בהידברות והקשבתי, ממש נהניתי.
כבר מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי.
רק בזכותכן!
הריוניסטית
הריוניסטית
ריבוזום 
