מי המציא אותה? מה הוא חשב לעצמו?
אתמול טבלתי. אתמול.
אחרי לידה, יותר מחודש שאסורים.
והבוקר קצת דם בניגוב.
למה הסתכלתי? כי אני מטומטמת.
אבל לא באמת הסתכלתי, בזווית העין ראיתי שיש צבע כלשהוא. התלבטתי עם עצמי כמה שניות אם לבדוק או לא ובסוף החלטתי שהמצפון שלי גם ככה לא יתן לי להעביר את זה בשקט גם אם אבחר להעביר את המים ולא לראות מה זה היה.
אז בדקתי, וזה היה דם. מעט מאוד.
זה בטח שפשוף מהבדיקות, זה כבר קרה לי.
מתי? כל פעם שעשיתי בדיקות.
לפני החתונה, אחרי החתונה, ועכשיו.
פעם שלישית שאני צריכה להיטהר בחיים שלי.
ותמיד זה מסתבך.
תמיד זה ללכת לרב, לבודקת, לחזור לרב.
להתעצבן, לבכות, לכעוס.
אין לי כח לזה.
כייף לאלה שלא שומרות טהרת המשפחה, אין להן את כל הכאב ראש הזה.
באלי גם.
ואיזה ניסיון מטורף זה היה.
כל כך התחשק לי להעביר את המים ולא לספר לאף אחד בעולם מה ראיתי.
אף אחד לא היה יודע, זה היה רק ביני לבין הקב"ה. והוא לא היה מגלה לאף אחד שהתעלמתי מכתם דם והחטאתי את בעלי.
אבל ידעתי שבעלי יהיה יותר מאוכזב לדעת שעשיתי את זה מאשר שהסתכלתי בניגוב ושוב שאלות ובדיקות.
ואין עליו בעולם.
במקום להתעצבן או לזרוק איזו הערה על הטיפשות שלי ששוב הסתכלתי בניגוב (אפילו בהריון הסתבכתי עם ההסתכלות הזאת, הרגל מגונה) הוא ניחם אותי שהכל בסדר ושגם אם נצטרך לספור מחדש אנחנו נהיה חזקים.
ועכשיו לא יודעת את מי לשאול.
אני לא מוכנה לחזור לרב ששאלתי אותו עד עכשיו, ולא יודעת איזה רב מספיק בקיא וטוב כדי להצליח להתיר ולא לפסול כדי לכסות את עצמו.
ושוב להכניס רב לתחתונים שלי.
ושוב להכניס אישה לתחתונים שלי.
נמאס לי.
ולא רוצה לחכות לשעה נורמלית כדי להתקשר לרב.
השאלות לא נורמליות אז גם באלי להתקשר בשעות לא נורמליות ולא לחכות עד לא יודעת איזה שעה שיהיה מתאים להתקשר.
מתי באמת? לא מחכה לערב.
כותבת מאנונימי כי לא באלי שישמר בכרטיס שלי.









