עד השבוע קטני היה נרדם בהנקה, כך שהייתי מניקה פעם באמצע היום ולעיתים עוד במשך השנצ, ושוב כמה פעמים בלילה.
השבוע הצליח להירדם בלי לינוק, יומיים נתתי לו כן לינוק פעם/פעמיים קצרות במשך היום, ומחר מקווה כבר להפסיק לגמרי בע"ה.
סחטתי במקלחת ויש עדיין מעט חלב, ושד אחד עוד נראה מלא. כמה ימים ייקח לחלב להפסיק ומה אפשר לעשות בינתיים כדי למנוע גודש?
יותר מכמה ימים
לגבי גודש תניחי עלי כרוב על השד
אבל לא בטוח שיהיה גודש
מיוחד אם כבר עכשיו תשימי כרוב
אין לי כח לבוא ולחזור הבייתה (שוב!)
אבל בגדול עד עכשיו לא הייתה לי כמות צירים כזו ביום
ואני כבר במחיקה ופתיחה מתקדמת
מה אומרות?
בהצלחה!
אבל צירים קצרים של 20 שניות בממוצע
הבנתי שצריך באורך דקה לפחות?
להתקלח, לשחרר קצת מהאפליקציה ולהקשיב לגוף.
מה עוצמת הכאב, כמה הוא מפריע.
תשתי הרבה, אולי מתוק.
עוד חצי שעה תחזרי לתזמן
שלא תלדי בדרך.
צירים 20 שניות, אולי את לא מזהה את תחילת הציר כפי שמודדים במוניטור,
אלא מודדת רק את השיא של הציר שרק הוא מורגש.
צירים כל 2-3 דקות זה בהחלט הזמן.
בשעה טובה!
כשהאופי נהיה משמעותי יותר בתחושה הכללית וברמת הכאב אז מרגיישם
צירים לש פחות מדקה לרוב הם של התחלה ממש
וצירים מקדמים ממש יהיו הין דקה לשתיים כל 2-5 דקות
אם רחוקים מהבי''ח אז כמובן לצאת לפני משגיע לכזאת צפיפות
מהנסיון שלי הסדירות של הצירים זה לא מחייב, יכול להיות גם בלידה עצמה שהם לא במרווחים שווים אחד מהשני אבל בגדול ממה ששלחת זה לא נראה שהם מצטופפים אלא להיפך, מתרווחים קצת.
הגיוני שאת כן בלידה, הגיוני גם שיקח עוד זמן.
אני הייתי נותנת כרגע משקל לעוד דברים- בזמן של הציר כמה הוא כואב, כמה את יכולה לתפקד בציר וכמה בין לבין, כמה נמאס לך ובא לך להיות כבר בחדר לידה. אם כן אז הייתי נוסעת גם במצב כזה. אם יש לך עוד סבלנות, את יכולה להעביר אותם בבית בנחת, להתקלח, לראות איך זה, לחכות שיצטופפו, אז הייתי מחכה עוד קצת.
אני יודעת שאצלי התפתחה לידה גם עם צירים לא סדירים ולא חזקים.
אבל כשאצלי יש צירים, זה כנראה התחלה של משהו ולא סתם.
כי אצלי הצירים מאוד מרווחים אבל מקדמים מאוד ללידה
קרה שהגעתי עם פתיחה 6-7 וזה אחרי שהלכתי ברגל כל הדרך לבית חולים.. לא תיארתי לעצמי שככה מתקדם. היה לי בדרך ציר אחד או שניים מאווווד כואבים אבל לא יותר..
חייבת להגיד שאני בלידה האחרונה כל הזמן חיכיתי לצירים סדירים ועד הסוף הסוף הם לא הגיעו.
היו המון צירים חזקים אבל לא במרווחים קבועים ולא באורך אחיד וזה מאוד בלבל אותי.
בדיעבד הבנתי שזה לא המדד היחיד להחלטה אם לצאת לבי"ח.
מהר מאוד הכאב התחזק, הבנתי שזה כנראה קורה, הגעתי למיון ועד שבדקו כבר הייתי בפתיחה מלאה, ואחרי לא הרבה זמן ילדתי ב״ה.
המסקנה להיות קשובה לעצמך 
אני עוד לא יודעת אם נצטרך או לא. מחכים לתוצאות של הבילירובין היום.
אבל מנסה להבין מה צפוי לי אם כן.
אז כמה שאלות, למנוסות או למי שיודעת ממקורות אחרים:
1. האם חייבים לחזור לבית החולים שבו ילדתי? (ילדתי בשע"צ, אבל הר הצופים יותר קרוב אז תוהה אם יהיה לי עדיף שם, אם אפשר).
2. מה הצפי לאורך האשפוז? מדובר על כמה ימים? יש סיכוי להשתחרר תוך יום? או שאם אני מגיעה היום אז כנראה זה יהיה כולל שביעי של פסח?
3. אני מבינה שבעצם רק התינוק יאושפז ואני אצטרך למצוא לי מקום לידו בלי תנאים של אשפוז. זה אומר שאני צריכה לדאוג לי גם לאוכל?
4. אני צריכה לדאוג להפניה? עוברים דרך המיון או חוזרים ישר למחלקה?
5. עוד משהו שצריך לדעת?
אנחנו בעבר חזרנו לבי"ח לטיפול באור וזה היה ממש סיוט. ממש מקווה בשבילך שלא תצטרכו בסוף.
מה שקורה זה שהתינוק מאושפז ואת לא...למרות שאת שניה אחרי לידה...לגמרי לא פשוט לבלות על הכסא בתינוקיה.
בדרכ מדובר על יום או יומיים. ניסו לשדל אותי ליסוע הביתה ללילה אבל היה לי ממש קשה לעזוב אותו לבד.
תביאי איתך אוכל,בגדים וכל מה שאת צריכה...
לפני כמעט תשע שנים
חייבים לחזור לאותו בית חולים כדי להתאשפז בתינוקייה ולא במחלקת ילדים.
אנחנו היינו באור ליממה אחת ואז עוד כמה שעות להשגחה- מכניסת שבת ועד מוצש. בדרך כלל צריך לחכות עוד כמה שעות עד בדיקה מחוץ לאור לראות שאין עלייה דרמטית.
את צריכה לדאוג לעצמך להכל כי הוא מאושפז בתינוקייה ולא מחלקים שם ארוחות... חוץ מבקבוקים
אבל תיאורטית את גם יכולה להשאיר אותו לכמה שעות וללכת. זה לא כמו מחלקות אחרות אלא הם משגיחים עליו...
למיטב זכרוני היינו צריכים טופס 17 לבדיקות צהבת ואז כשהחליטו לאשפז לא היה צריך עוד משהו
בהצלחה
שזה דווקט זכור לי כחוויה טובה במבט לאחור
נתן לי ממש פרופורציות לראות תינוקות אחרים בתינוקייה (היה לידו אחד עם חך שסוע ועוד אחד עם חור בריאה) ושמחתי ממש שאצלינו זה רק צהבת וכבר לא היה נראה לי נורא
אני השארתי בלילה והלכתי לישון במקום נורמלי. אל תשכחי בכלל לדאוג גם לעצמך זה חשוב לא פחות
מה רמת הצהבת אצלכם? לפי הרמה תלוי זמן האישפוז וגם לפי קצב הירידה
בפועל גם אנחנו לא היינו צריכים ב"ה
יש עוד הרבה זיהומים וחידקים
הרבה יותר מאשר בתינוקייה
ואי אפשר להשאיר את התינוק אפילו לרגע לבד
כולם שם חולים....
בתינוקיה זה לא תינוקות חולים והסיכוי שידבק במחבלקת ילדים באיזה מחלה גבוה בהרבה מאשר שהייה בתינוקייה
אישפזו אותה חזרה ביולדות. ונשארה עוד יומיים.
חזרנו לבית חולים אחר
התינוק היה במחלקת ילדים, הביאו את המיטת פוטו אלי, ולי היה את המיטת אשפוז של החדר אז היה לי מיטה נורמאלית.
כן קשוח אחרי לידה לקלוט שאת אמא ואת האחראית ואת אף אחד לא מעניין שילדת הרגע כי הילד מאושפז ולא את...
אבל בעיני מעולה שזה לא היה תינוקיה.
(חוץ מזה שהאחיות במחלקת ילדים לא ידעו למלא את המבחנות האלו של הדם לבדיקת צהבת, עד שבאה אחות מהפגיה ועשתה ברגע.. חראם על כל הצרחות והכאב של הקטני)
בשורות משמחות1. בעיקרון אני מראש אומרת להם שאם צריך טיפול באור אז שלא ישחררו אותי והטיפול יותר מהיר מבחינתי כמה שיותר קרוב ללידה עדיף
אבל את יכולה לחזור לביח בהדסה זה גם בסדר כן הייתי מבקשת להיות באפס הפרדה כי התינוק באור בחדר איתך כל הזמן
2. לפחות כמה שעות לוי מה המצב אבל אם מחמיר אז כמה ימים בודדים יום, יומיים. אם זה גולש לחג ממילא לא ישחררו ותישארו.
3. תלוי באיזה מחלקה אם זה ביולדות אני חושבת שזה כולל אותך תבררי מול ביח
4. בשחרור את אמור להיות רשום לך בסיכום ביקור שאת צריכה לחזור לאשפוז במקרה הצורך, אני חושבת ששוב צריך לפתוח תיק חדש במיון
5. שהתינוק נראה סובל באור קיצור לא כזה נעים עם כיסוי עיניים והרבה הנקה זה דורש הרבה כוחות אבל חשוב
אצלנו באשפוז לא דובר בכלל על צורך בטיפול באור. הצהבת בשחרור היתה 7.4.
אבל יום לפני הברית עשינו בדיקה נוספת ויצא 14.6 (אז דחינו את הברית..).
וביום חמישי בבוקר עשינו שוב בדיקה, ובביליצ'ק היה נראה שעלה, אז התחלתי לברר מתוך הנחה שיש סיכוי שנצטרך לחזור. אבל בסוף התוצאה של הבדיקת דם הראתה שכן ירד ב"ה.
בכל מקרה, תודה על התובנות, מקווה שלא יהיה לי שימושי אף פעם...
לק"י
נמוך בשחרור?
(אצלינו כולם היו עם צהבת עוד באשפוז, אצל שני הגדולים עוד הגענו למעקב אחרי השחרור. אצל שני הקטנים הצהבת ירדה מספיק עוד באשפוז).
מתבאסת איתכן ברשותכן..
אתמול טבלתי.
לא היינו יחד.
בעלי היה עייף נורא.על אף ההשתדלות שלי בשבילו להראות וואוו
סבבה, אז הערב ניסיתי לזרום קצת והוא לא היה בקטע,
בטח בלילה ירדם ואז בבוקר הוא ירצה שנהיה יחד..
מה מעצבן אותי??
שאה, כשבא לך אז סבבה, למה זה לפי הזמן שלך נח??
מזכיר לי גייזלטינג..
מעצבן אותי.
בררר
ממליצה לפתוח את זה
להגיד שאת מצפה ומחכה לו. תיאום ציפיות מחדש. לשים את הלב על השולחן
ואם לא מתאים לך בבוקר אז לא.
חיבוק❤️
זה אמנם מעהש שאת עושה
אבל הוא משותף לשניכם
ואת משקיעה בהתארגנות ובטבילה
והוא גם יכל להיות שותף בלנסות להתאים את הלו''ז שלו ככה ישאפשר לו מנוחה לשא יגיע עייף מדי ביום הזה..
ועד שהקטן נרדם כבר היה 11
וזהו.
פשוט נרדם. עם הבגדים
אני חושבת שצריך לעשות חושבים מחדש,
עד כמה העבודה משתלטת לכם על החיים?
העבודה באה לשרת אותנו שיהיה לנו כסף לחיות,
איך נוצר מצב שהעבודה היא עבדות?
גם לפסח עשית הכל... (זוכרת, זוכרת), כי מה לעשות שהוא עובד, וגם עכשיו, למנוע ממך זה ממש עוול ופוגע מאוד.
אם את רוצה שינוי, תרימי את הכפפה, תדברי, תפתחי על זה. לא הגיוני להיות עד כדי כך כפוף שאי אפשר לקיים אורח חיים בסיסי נורמטיבי.
אני מאוד לקחתי את הגישה של @oo לעשות סטופ ולחשוב- ככה את רוצה שהחיים שלך יראו? אם לא, את לעצור ולחשוב יחד איך לשנות את זה.
הכל נכתב באהבה. המון בהצלחה!
הוא חזר מהסופר עם פרחים (בדרך כלל לשבת אנחנו לא קונים פרחים)
נתן לי נשיקה
הגיש לי ואמר שהוא אוהב אותי.
אמרתי לו באותה הזדמנות את מה שכתבת.
איך זה שהעבודה מאפילה על החיים. כי אנחנו ובינינו זה החיים.
ושהמקווה הוא של שנינו וחשוב לי שהוא יחשוב על מראש כדי שגם לו יהיה כח.
התנצל.
אמר שאני צודקת.
.......
מה אפשר להבא לעשות כדי שיהיה אחרת? איך זה יתבטא?
בסוף לבקש לצאת קצת מוקדם אחת לחודש ...זה אופציה
למה הקטן היה ער עד 11 בלילה? יש דרך לתכנן לו''ז איר עבורו שבו ישן יותר מוקדם?
אבל לי נראה הכי הגיוני שזה יקרה רק כשנח לשני הצדדים.
אני לא כל כך מבינה למה את חושבת שזה גייזלייטינג.
מאוד הגיוני שבן אדם יהיה עייף בערב, מאוד הגיוני שאת לא תרצי לזרום איתו בבוקר, והכי הגיוני שתעשו בסופו של דבר מתי שנח ל*שניכם*.
אף פעם לא קרא לכם שהוא רצה, ואת היית עייפה מידי\בלי חשק?
למרות שבהתייחס לפן ההלכתי - לאיש באמת יש מצווה מיוחדת של עונה, וזה לשמח את אישתו גם אם אין לו כרגע כח או רצון. ועדיין, אני חושבת שכל אישה היתה מעדיפה לחכות לזמן זה נח גם לו.
בלי שום קשר, אני ממש מזדהה עם תחושת האכזבה והעלבון. במיוחד כשמדובר על אחרי יום טבילה. חיבוק ❤️
חששתי שאולי תקבלי את זה כאילו אני מבקרת אותך.
ראיתי שעושים עם אגוזים טחונים או משהו
אגוזים וקמח מצה- יצא מעולה!
שלום
זה היום השלישי לאיחור המחזור ( לא סדיר כל כך)
נראלי שאני רואה פס נוסף .. יכול להיות שסתם אני רואה לא נכון . יכול להיות זה הריון ???
שב"ה כבר יש להם בית משלהם ששוה לא מעט, ויש להם עוד יותר מ-600 אלף ש"ח בבנק, והיא ממש לחוצה מהבחינה הכלכלית שלהם ברמה של להתקמצן על דברים ולהילחץ נורא מכל הוצאה לא צפויה,
מה הייתן אומנרות לה?
ממישהי שנמאס לה מהלחץ הזה, ותוהה לעצמה אם הוא נורמלי.
כי הברכה זה מה' והוא זה שדואג לנו לכל מחסורינו, אז אין צורך להתקמצן עליו
רק להודות על השפע, כי זה לא מובן מאליו ולהרבה אנשים אין ככה.. ולהתפלל שתמיד ימשיך ככה
ואני באמת מאמינה בזה שה' דואג לכל מה שצריך, בין אם יש כזה סכום בבנק ובין אם לא
וחיבוק❤️ זה לא פשוט לחיות ככה, אני שונאת לחץ מכל סוג שהוא ובטח כלכלי ובטח אם הוא בלי סיבה
לא?
יודעת להתנהל אם אני ככ לחוצה מכלום.
זה שמישהו הצליח לחסוך הרבה כסף, זה לא אומר שהוא יודע להתנהל נכון כלכלית.
אני מכירה מישהו שיש לו הרבה כסף אבל הוא קמצן ברמה של להשתמש במים שנשארו מהרחצה באמבטיה כמי שטיפה.
כי חלק מהתנהלות כלכלית נכונה זה לקחת בחשבון את כל ההוצאות. וגם מותרות זה הוצאות.
לפי דעתי, צריך להחליט עד כמה מוציאים כל חודש על כל סעיף. ולחשב את *כל* ההוצאות. לדוג' - חיסכון יהיה סעיף בפני עצמו, ולא חוסכים רק במקרה שנשאר כסף. אלא קבוע בכל חודש יורד סכום מסוים לחיסכון.
ואז כשיןדעים שיש לנו סכומים קצובים לכל סעיף, אז אנחנו לא בלחץ, כי אנחנו יודעים בדיוק מה היכולות שלנו וכמה נשאר לנו.
שייתן לה כלים להתנהל נכון בתוך השפע שה' נתן לה, וגם יעזור לה לשמור על השפע בעתיד.
בליווי כלכלי בונים תקציב מותאם למשפחה, לצרכים שלה ולרצונות שלה, וכשלכל הוצאה יש סל שממנו היא יוצאת- היא לא מלחיצה...
המטרה פה היא לא לקמץ ולא להימנע משימוש בכסף - אלא להשתמש בו בחכמה בהתאם לרצונות ולמטרות שלכם.
אולי יש מקום גם לשקול טיפול רגשי שינסה לעזור לך לעשות סדר. להבין מה השורש של החרדה ולשחרר אותה...
אם רוצים לעשות שינוי צריך לעשות שינוי מחשבתי והתנהגותי (צבירת ידע כלכלי, אימון מחשבתי, יישום התנהגות שונה)
אימון מחשבתי- להבין את המשמעות של כסף (אמצעי תשלום בלבד) להוריד את הפחד מחסר (להבין ממה מפחדים כי רוב החסרים לא באמת מפחידים, יותר חשוב לחיות בשלווה)
יישום התנהגות שונה- ליישם את הידע הנלמד ואת המחשבות החדשות, לקנות בכיף מה שצריך, לא לספור הוצאות שגרתיות (אלא אם יש סיבה מהותית)
ממש מדויק
לצערי הייתי בבית שממש לא היה
על כל שקל
היום קשה לי מאד לשחרר את זה , כי בראש אני עדיין כאילו בעוני
אני באמת לא מבינה שאיפה זה הגיע לי.
הכל טוב. לרוב זו הסיבה, אבל לא תמיד..
לי אף פעם לא היה מפגש מלחיץ עם ג'וק ועדיין יש לי חרדה מהם 🤷♀️
אבל ההבדל החרדה מג'וקים לא מעיקה עליי, ואצלך החרדה הכלכלית מעיקה עלייך ולכן שווה לטפל בה בטיפול ממוקד לנושא הזה.
ממה הלחץ
ממה היא מפחדת
ומה נראה לה שיקרה אם היא תשחרר קצת
ייגמר פתאום
מבחינתך
ומה זה אומר שהוא ייגמר
אתם מכניסים כסף הרי, לא? לא סתם צברתם סכומים כאלה
אתם גם מחושבים.
מפה, צריך לחשוב מה זה כסף מבחינתך. האם הוא מטרה בפני עצמה או אמצעי או גם וגם.
אני בגדול דוגלת בתודעת שפע. זה לא אומר שאבזבז ללא הכרה, אבל אני מוציאה על דברים שהם נצרכים בעיניי, ועוזרים לי לקיים מצוות בשמחה. ובעיקר, אני מאמינה וגם רואה שהאשראי שהשם נותן לי הוא לא מוגבל כשאני מייעדת אותו לקיום רצונו. וקיום רצונו עובר גם בדברים גשמיים, אבל אני מקדשת אותם במחשבה.
קונה בגדים כדי להיות שמחה בצניעות
מאבזרת את הבית בכלים ופלאסיליטיס כדי להדר בשבת ובחג, ושיהיה לי קל יותר
קונה אוכל משובח שטעים לנו לשבתות, חגים ולאירוח כדי לקיים הכנסת אורחים, כיבוד הורים, לגרום לילדים שלי לאהוב את השבת והחג והמצוות
מוציאה כסף על בגדים לילדים שיהלמו אותם כדי שיכבדו וייקרו את השבת גם במלבושים, וגם כי הלבוש מכבד את האדם. לבן שלי אני תמיד אומרת שבן תורה צריך להיראות מכובד. לבת שלי אני מתאמצת למצוא דברים שהיא תאהב ומחדשת לה
וכן על זו הדרך
אני לא מאמינה בסגפנות כדרך חיים, כשזה נובע מלחץ שאין לו בסיס. זה פוגע באיכות החיים, וזה דבר חשוב מאין כמוהו בעיניי. זה מפריע ליישוב הדעת. זה אומר שיש משו בהתנהלות שלך מול הכסף שהוא לא ככ בריא, והשורש שלו עמוק יותר וצריך לברר אותו
תוכנית שבה את מתכננת מה המטרות שלך בחיים, כמה כסף את צריכה לכל דבר, איפה כדאי לך להשקיע בשביל זה וכמה את צריכה לשים בצד כל חודש. בכל השאר אפשר להשתמש בכיף
אחר באמת קשה להבין כמה אפשר להוציא ואיפה הגבולות.
את זאת המישהי הזאת? או שמישהי אמרה לך את זה?
אם זאת את,
אז קודם כל לכי לייעוץ כלכלי שיעזור לכם להחליט איפה להשקיע את הכסף. זה ממש בזבוז שהוא בחשבון בנק.
באופן כללי ההתנהלות שלנו מכסף נגזרת מתפיסות מוקדמות שלנו על כסף.
תוצאה של אורח חיים שגדלנו בו. והשפעה חזקה של תקופות לחוצות אולי.
אז לא בטוח שתשובה רציונאלית תעזור.
אם כבר אולי טיפול פסיכולוגי.
קודם כל ב"ה נראה שיש לכם את היכולת
וגם בגלל שזה משהו מאוד ממוקד יכול להיות שפגישה שתיים כבר תעזור לך.
כי כן זה קצת חריג שמישהי במצב כלכלי כ"כ מבוסס עדיין עם חרדות כלכליות.
ולשחרר את הפירות. ככה הכסף לא יכול להיגמר.
נכון שכלכלית עדיף השקעה בסיכון לטווח ארוך,
אבל אם זה גורם ללחץ כלכלי, אז עדיף השקעה סולידית שתמיד תוכלי לראות את הגרף של ההשקעה יציב,
ולבינתיים להנות מהריביות ולאפשר לבזבז אותם.
אם זה לא עוזר,
אז שווה טיפול. השלווה יותר חשובה.
של אנשים שעושים ליווי כלכלי,
אחת מהן יותר עובדת על ניהול תקציב וניהול נכון של הכסף.
השני יותר על היחס לכסף ולא לפחד מההתעסקות בכסף...
מוזמנת לפרטי ואני אתן לך מספר שלהם.
ושזה מעמסה גדולה מאוד בחיי היום יום
וכדאי בטפל בזה
(שלצערי אני לא זוכרת את שמו), מלווה כלכלי של משפחות שאמר ככה-
התנהלות כלכלית נכונה מורכבת משלושה תחומים-
לדעת להרוויח, לדעת לחסוך, לדעת להנות מהכסף.
ב''ה, את שני הדברים הראשונים יש לך בקלות ובטבעיות. את הדבר השלישי את צריכה ללמוד.
תחשבי על מישהי שנולדה בלי היכולת לחסוך. ברור לך שהיא צריכה ללמוד להתנהל אחרת ואיך חוסכים?
ככה גם לך יש פה משהו שאת צריכה ללמוד.
זו לא גזירת גורל. מעולה שנמאס לך מהלחץ הזה, ואני מאמינה שגם תצליחי ללמוד ולשחרר אותו.
(אני אישית ממליצה, בהתחלה, להתפנק בדברים בקטנה. לקנות לעצמך מגנום במקום ארטיק, או ארטיק במקום כלום...
או, לחילופין, לחשוב על משהו שאת ממש רוצה כבר הרבה זמן, ולקפוץ למים ולקנות- יעלה כמה שיעלה.
ולראות שהשמיים לא נופלים. וגם חשבון הבנק לא.)
אני חושבת שמי שיש לו הכנסה קבועה וטובה, יודע בבסיס לחסוך אם צריך- ממש אין מקום רציונלי לחשש שהכסף יגמר.
מקווה שאצליח לטפל בחרדה הזו, ניא כבר מוגזמת לחלוטין.
נמאס לי
בא לי להתחפר במיטה מתחת לפוך וזהו.
*
אז כן, לבד ארגנתי וסדרתי את הבית לפסח כי בעלי עסוק בכל מני דברים חשובים שמפרנסים את הבית
אז הוא המסכן, הצריך שאתן לו כח ואוירה טובה וקלילות, כי גם הוא בקצה היכולת גמור. וכדי להחזיק פה אני צריכה להיות בטוב.
*
אז הנה מלכת המשימות הצליחה להגיע עד הלום למטבח כשר (כשר כשר כשר) והופ ארוחה אחת שהכנתי להם והמטבח הפוך
הסלון הפוך (אבל כשלפ)
הבחוץ הפוך (וחמצי)
הפינת אוכל- הכיסאות מורמים כדי שלא יתפתו לצייר,לשחק, לאכול, לבלגן אחריי שניקינו- לא עזר, נהפך למקום לתקוע בין הכיסאות בגדים/ חפצים בלאגן שאין לו מקום.
והמטבח
אח
חזרנו למטבח..
הכנתי חרוסת. מלכת עולם. הכנתי כבר ביצים קשות וסיר תפוא- שממנו אכלו פירה לארוחת ערב.
עשיתי פעמיים קניות גדולות לבד, מלכה של החיים.
מפשירה בשר. דגים. יש מלא ירקות. מלא חסה.
יש לנו רק אורח אחד זקן לחג.
החברים שלנו נוסעים.
השכנים שלנו נוסעים.
החברות של הבנות שלי נוסעות עם המשפחות שלהם
ואצלינו הולך להיות חג ארוך
אישה נידה (יאללה לא מזיז לי לפחות אין ציפיות כי הוא גמור מעייפות ויש לי את הפינה שלי) מקווה בחול המועד. משהו לצפות לו הלוואי אמן.
אז זהו.
אין לי כח לבלגן הזה
המשמרת שלי לא נגמרת
בא לי מקלחת חמה
ארוכה
וזהו
שששששששש
.
ותודה ה' על הכל.
על התשישות מבית ברוך ילדים.
על זה שיש לי בעל.
על זה שיש לי בית.
על זה שיש לי מקלחת בכלל.
על זה שהמתבגרת החדשה בטוב.
על זה שהמתבגרת הראשית בטוב.
על הבריאות שלנו.
בריאות שלנו
בריאות שלנו.
תודה על העיניים הרואות
האוזניים השומעות
הגרון שלא כואב
הרגליים שהולכות
על זה שבכלל יש לי ילדים.
על הקילו האחד שהורדתי.
על זה שיש בעולם הזה
מקום אחד
בשבילי.
תודה לך
זה לא מובן מאליו.
*
תן לי כח
רק מלדמיין את כל זה התעייפתי .
מאמינה שאצל כולן מתיש...
אבל כן....
תודה😘
מדהימה את
פשוט אשת חיל נכתב עלייך
כל כך מעוררת השתאות והשראה שגם בזמן שאת ככה בחלישות הדעת את יודעת להודות על מה שכן ומה שיש.
לראות את התמונה בכל הפרספקטיבה המלאה שלה.
לומדת ממך❤️
👑
ריגשת אותי ממש...
כתבת ככה בפשטות, נקי, ישר מהלב...
בדיוק אני עכשיו ברגע של התחפרות במיטה,
פשוט נגמרתי.
אז שמתי את הילדים לישון, הגדולים בדרך לשם בעיקרון,
אבל כבר לא יכולה לראות בני אדם,
אז אני סגורה בחדר חשוך ושקט,
תכף אצא לקפה.
וזהו להיום, נגמרה לי הסוללה של הגוף.
ועכשיו הוא גם הודיע לי שמחר יש לו שמירה כל הצהרים ולימוד בר מצווה בבוקר.
כאילו- את תסתדרי בעצמך בבישולים ובהכל.
וכן, אני אסתדר בעזרת ה' יתברך, אבל סתם.
אתן יודעות...
אח"כ מתפלאים למה במילואים קל לי יחסית.. כי בכל מצב אני עושה הכל לבד. אז לפחות במילואים יש הערכה. ואין ציפיות.
השארתי לו 3 ארונות- שאם הוא לא יספיק בעיה שלו.
מתחת לכיור החלבי
מתחת לכיור הבשרי
ובארון מתחת לשרותי אורחים.
שם אני לא נוגעת.
עניין שלו להספיק.
שהתיאור שלך זועק קטבים הפוכים
ז״א, את מלכת המשימות שעושה הכל לבד
והוא זז לו הצידה באלגנטיות ומרשה לעצמו להיתמך בך ועוד צריך ניחומים
מהכתיבה שלך אני לפחות שמתי לב שזה צובט לך בלב, וזה לא סתם.
את אלופה בהחלט, אין מילים. אבל נשמע שגם די בודדה
בישובים דתיים?
אתן פוגשות אחת את השניה?
בערב פסח, יום שישי, אחרהצ יום חמישי..?
שבת בבית בזמן התפילה, נפגשות?
אני גרה במקום עם מעט משפחות דתיות.
אז כן, די בודד
בישובים דתיים זה לא ככה? נפגשות ומראות יותר?
או אפילו מישהי לשבת לדבר איתה בפארק, יותר שלום שלום כזה
אבל לי זה לא מפריע כרגע. עד שמגיעים הזמנים האלה אני כל כולי עם הילדים והבית ונהנית מהזמן פה איתם. יש לי תעסוקה אז זה פחות חסר
כל כך נגעת בי
בכמה נקודות שכתבת. .וככ ריגשת עם ההבנה הזו שהעומס זה סימן טוב!
היי לכולם וחג שמח..
אני בשבוע 12+1,ביום א בעז"ה שקיפות עורפית אחרי 'בעצם לא הייתי באולטראסאונד משבוע 7 שנצפה דופק.
אני ממש מודאגת שהעובר אולי לא התפתח... זה הריון חמישי אז כבר יודעת איך הבטן אמורה להראות.. כרגע היא די שטוחה למעט שומנים שנשארו מהריונות קודמים...
האם אני באמת יכולה להרגיש את הרחם גדלה? או שאני סתם מודאגת וזה מוקדם מדי? כשאני שוכבת אני מרגישה שהבטן שטוחה.. וזה ממש מדאיג אותי..
מבחינת תחושות אחרות, הכל בסדר (בחילות, כאבים בשדיים, תכיפות שתן וכל מה שמתלווה לשליש הראשון)
אשמח אם תוכלו להרגיע אותי עד יום ראשון, תודה!
החשש מובן. אבל בשלב הזה לא חייבת להיות בטן.
חיבוק ומקווה שסופש יעבור בקלות
צריכה את עזרתכן, יודעת שזה יותר לנשואים טריים אבל מעדיפה כאן..
אני אדם מאוד מודע לרגשות שלו
אדם שחווה דברים בצורה מסיבית יותר
ובכללי קשה לי להסתכל בצורה חיובית על המציאות
ביומיום אני פורקת לבעלי תיסכולים שונים שקורים לי נגיד בתדירות של פעם ביום בערך
דברים של אי צדק שנעשו לי או דברים שנעלבתי מהם וכאלה
שמתי לב כבר מזמן שהפריקות האלו עושות אותו עצבני וזה גם קצת אוטם אותו
בדכ הוא גם רק מסביר לי למה הצד השני צודק וכו'.
הוא ממש שונא את זה והיחס שלו כלפי משתנה אחרי פריקה כזאת
אנחנו נשואים למעלה מחמש שנים
מצד שני אני מרגישה ש- למי אפרוק אם לא לו? וגם אם אפרוק לחברה, הקשר שלי עם בעלי יפגע כי הוא לא יהיה שותף להרבה דברים שמעסיקים אותי? מרגיש לי שזה יצור נתק רגשי שלי אליו אם לא אשתף אותו
מה אתן חושבות? מה עדיף?
וגם, בתור נשים, איך אתן מתמודדות עם סטואציות תסכול/עצבות/עלבון/כעס על אחרים? אני מרגישה שאין לי כלים...ממש אבל ממש אשמח לשמוע
הייתה תקופה שלמדתי ספר אמונה אחד וזה נתן לי כח אבל מרגישה שחוץ מזה צריך עוד משהו
פשוט מרגישה שהחברה סביבי לוקחת את החיים בקלות הרבה יותר, הרבה פחות רגשות קיצוניים כמו שיש לי... אז איך עושים את זה??
אף פעם לא חשבתי על זה לפני אבל אולי זה דיכאון וטיפול תרופתי או פסיכולוגי יעזור לי? איך מתקדמים בעניינים האלה?
מרגישה שאני מקצינה סיטואציות לצד הקושי...
תודה מראש
.ץ
נשים רגישות יותר, מניעה הורמונלית בהכרח גורמת להן להיות יותר רגישות לכל דבר ובמצבי רוח?
כרגע לא מונעת אבל כן מתכננת וצריכה גם משהו שמתאים להנקה....
מכירה את המושג הזה?
אם לא, ממליצה לך לקרוא על זה, לדעתי זה יעשה לך סדר במחשבות לגבי עצמך
לגבי בעלך, חשוב לדעתי לתאם ציפיות. את פורקת כדי לקבל תמיכה רגשית לקושי הרגשי שלך. לא כדי שיסביר לך למה הצד השני צודק. התנצחויות יש לך מול הצורך בצדק ומול הצד שהיה לך איתו תארקל, את לא צריכה את זה גם בבית
מצד שני אומרת, מאוד קשה להיות ליד אדם שכל דבר מתסכל אותו. ואומרת את זה בתור אדם רגיש מאוד בעצמי, כן?
בעל ניזון מהשמחה של אשתו. זו מטרת חייו, שתהיי שמחה. כשאת לא שמחה, לא משנה שזה לא קשור אליו, הוא מסתכל על זה ככשלון. אולי בגלל זה הוא כל הזמן מנסה להסביר לך כמה הצד השני צודק. אבל זה מעצבן בקטע אחר, ולפעמים יכול לנבוע משיפוטיות כלפייך כי הוא לא מבין מה את חווה מבפנים ושאת צריכה תוקף לתחושות שלך ולדעת שמה שאת רואה, את לא היחידה שרואה
לפעמים באמת נכון לשתף אחרים, לפרוק רגע את הזעם והרגשות הקשים, וכשאת יותר ביישוב הדעת, לשבת ולספר לו את זה כחוויה שהייתה ולא תוך כדי הסערה
לגבי איך להתמודד עם זה - טיפול יכול לעזור.
דברים שלי עזרו ועוזרים: להבין מורכבות. לא הכל בחיים סב סביב עובדות וצדק, לפעמים החיים לא הוגנים וככה זה. יש הרבה אפור. יש תסכולים ותמיד יהיו דברים שיתסכלו, מה שחשוב זה לא להיכנס למצב קורבני.
יש הבדל בין להסתכל על תאקלים כ- כל הזמן מתנכלים אליי ואני לא מבינה למה. אני לא עושה שום דבר לא בסדר! מה הם לא מבינים שהם טועים? הרי אמרתי לה ככה והיא הגיבה לי ככה, מי מדבר ככה? זה נראה לך הגיוני? (והוכחות חותכות) ואז הוא בא ומסביר לך למה היא צודקת ועצבים
לבין - וואי אל תשאל מה קרה לי היום. דיברנו אני וזלדה מהעבודה על הדוח שהגשתי לה, והיא האשימה אוצי שאני לא עושה כלום נכון וירדה עליי והיה לי ממז לא נעים. זה מזה מבאס שלא מעריכים השקעה ואין מרחב לטעויות. אבל האמת היא, שהדרך שהיא דיברה אליי הייתה מאוד לא נעימה וזה מה שהכי הפריע לי.
ואז הוא יסביר לך לנה היא צודקת
ואת תגידי לו: תשמע בעלי, אני לא רוצה לשמוע שהיא צודקת, הייתה לי חוויה לא נעימה, אני רוצה שתהיה פה בשבילי
ועוד: קשב לעצמי, לזקק לעצמי את מה שהרגשתי כשקרה לי התאקל הזה. ולדייק לעצמי איזה מענה אני מצפה מבעלי לתת לי כשאני משתפת, אם בכלל
קווה11שאלה שכן עלתה לי- אני כן אומרת לו ש- אני צריכה את התמיכה שלו/ההבנה שלו ולכן אני פורקת
אבל מה שהיום הוא שיקף לי שזה כבר טו מאצ כמות התלונות והפריקות וחאלס כמה אפשר לשמוע..
כלומר הוא לא פחות בקטע לספק את הצורך
השאלה באמת אם פשוט לפתוח דברים עם חברה (היו תקופות שהייתי מדברת עם חברות, הרגיש לי שזה הופך לקשר חליפי לבעל באיזשהו מקום ולכן הפסקתי)
הכי קל עם חברה, היא מבינה בדיוק מה אני רוצה ונותנת את זה (וזה הדדי, חברות טובות)
אבל זה יוצר נתק באיזהשהו מקום מהבעל
אבל מצד שני הוא לא בקטע לספק את הצורך הזה
אז אני לא יודעת מה לעשות בסיטואציה בגלל זה...
זה יוצר נתק, כי בעל אמור להיות המשענת הרגשית של אשתו
אבל נשמע שהכלי שלו לא יכול להכיל את כמות הרגש השלילי שלך כרגע. כי כאמור, אולי כין מספיק שמחה שהוא לווה ממך כדלק שמגדיל את הכלי. או שזה באמת טו מאץ׳. בסוף בעל הוא לא מטפל רגשי.
אפשר לבנות את זה, שאת תהיי פחות במקום שזורק תסכולים ויותר משתף ביישוב הדעת ובנחת או פחות מתרגש ולוקח ללב כל דבר (על ידי פריקה לחברה ו/ או באמצעות עבודה על יכולות של וויסות הרגש בטיפול. בסוף בסוף גם לחברות נמאס לשמוע מלא תסכולים. גם לי קשה לדבר כל הזמן עם חברות שרק מתלוננות וקשה להן, זה לוקח המון אנרגיה, בטח לא על בסיס יומיומי, ולפעמים צריך מזה הפסקה) ובינתיים תעבדו על המקום הזה שבו הוא לא רק משענת לתסכולים, אלא גם שותף לדברים חיוביים.
מהנסיון שלי, מאוד קשה להיות מוצפת כל הזמן מכל דבר שקורה. ממש רכבת הרים רגשית כל הזמן
זה יכול לקרות גם מדברים חיוביים אפילו, אבל בדברים שליליים - גם ממך זה לוקח המון המון אנרגיות שאת יכולה לנתב לדברים אחרים שיבנו בך שמחה וסיפוק
מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שלפני שזה מולו, או מול מושא התאקל לכאורה, זה גם ובעיקר מול עצמך
שהתקיעות בראש ובראשונה אצלי...
באיזה סוג טיפול עובדי על כאלה דברים?
סתם טיפול רגשי?
אם למישהי יש המלצה על מטפלת טובה אשמח לדעת
האינטרנט אומר שDBT יכול לעזור. בעיניי גם cbt.
זה שיטות יותר פרקטיות. יכול להיות שיועיל לך טיפול דינמי למשל (בטיפול כזה קצת יותר ״חופרים״ ופחות נותנים ש״ב וכו)
על עצמי אני יכולה להגיד שטיפול דינמי היה לי מקום מפלט נוח, אבל לא מאוד קידם אותי, וגם לפעמים קיבל יותר מדי את הקושי שלי. מנגד, בcbt המטפלת יותר עודדה אותי להשתפר, נתנה משימות מקדמות, ופחות נתנה מקום להתמסכנות (אם כי לא זלזלה בקושי)
מצד שני אם בעלי היה עושה פריקת תסכול פעם ביום, וואלה- זה היה מחרפן אותי!
נשמע קצת מוגזם בעיניי שכל יום יש אוסף דברים שמעצבנים אותך,
אישית היה קשה לי לחיות עם אדם שיש לו הרבה עין שלילית על המציאות..
זה תמיד היה ככה? יש לך אפשרות לשנות את זה בדרך כלשהי?
מאמא שבאה להוכיח אותך שהילד שלך נגע בילד שלה בגינה (בשניה שבדיוק לא הסתכלת)
או ילד שהתיש
חמות שגומרת עלי בהערות
או בעבודה שקורים דברים, משמעת וכאלה בהוראה
אני מנסה להפחית התמודדות
אבל יש לי כמה ילדים מאתגרים
שלמרות כל מה שאני מלמדת ומסבירה עושים אינספור שטויות שגוררות תגובות יחס מהשכנה המדהימה מקסימה עם ילד אחד שחושבת שאני לא יודעת לחנך כנראה (גם אני פעם הייתי צעירה ושפטתי. היום יודעת שטעיתי. אבל היא עוד לא וטורחת כל היום לספר לי מה הילדים עשו הפעם, כמה זה לא בסדר וזה מתיש! וגם לא מוצדק לרוב...)
הם גם עושים שטויות לילדים אחרים בגינה וזה דורש התייחסות, מוצאת את עצמי כל הזמן מפשרת, מתנצלת (לאימהות), מחנכת...לא נגמר, בלי סוף
חמות שתהיה בריאה שגרה קרוב ויותר מידי נוכחת
ועוד כל מיני דברים של יומיום שקורים לכולם
זה לא אוסף כל יום
זה נגיד דבר ליום...אבל זה קורה.
לא יודעת מה לומר...
מהנקודות שכתבת, נשמע שהרבה מזה קורה לך למול הערות מהסביבה.
אולי באמת כדאי לך להתמקד בעניין הזה- איך לסנן יותר את רעשי הרקע האלו של השכנה, של החמות.
שהדברים שהן אומרות פחות יטלטלו אותך ושאולי גם תצליחי "להעמיד אותן במקום".
כמו לומר לשכנה באופן מכבד אבל חד- "תודה על הדאגה, אבל אשמח שלא לקבל ממך דיווחים על הילדים שלי"
זה קשה לי ברמות להדוף את האמירות האלה
גם פחד כזה שזאת חוצפה (מול החמות)
וגם איך השכנה-חברה תגיב אם אומר לה את זה
ולא מצליח לי לשמוע ו'לסנן'
לא יודעת איך אחרות עושות את זה?
לדוגמא לא כואב לכן בלב שאומרים לכן משהו על הילד שלכן? איך אפשר פשוט 'לסנן'?
כאלה
יכול להיות שאת מותשת כי את מתנהלת בצורה שאת לא מתחברת אליה
כמו לספוג את ההערות של החמה במקום לשים גבול, או לגור יותר מדי קרוב אליה, או להתערב יותר מדי בין הילדים או לקחת את השכנה קשה מדי כשהיא מעירה (תלוי סיטואציה. יש מקרים שבהם זה יותר מדי הערות סתם, ואז צריך לתאם ציפיות כמו - ככה זה ילדים בגינה. ויש מקרים שמצריכים התערבות)
ז״א, צריך גם לעשות הפרדה בין עיקר לתפל, בין מקרים שבהם לפעול אקטיבית כדי להימנע מאינטראקציה שלוקחת לך אנרגיות, לבין מקרים שמצריכים באמת התייחסות ושימת לב
בלשמוע ממישהו כמה כל שאר העולם שלילי, פוגע, חסר אכפתיות, מעצבן וכו'.
בסוף, לכולם קורים דברים טובים יותר ופחות ויש משהו לא נעים ומאד מתקרבן בעיסוק הבלתי פוסק בנושא הזה, וזה גם מאד גורם ללכת על ביצים ליד האדם שמרגיש כל הזמן שאוכלים לו שותים לו עושים לו כי פתאום הוא יפגע ממך ואז גם תצטרך לשמוע נאום על כמה אתה נוראי..
אני לא מכירה אותך אישית, אבל מכירה אנשים אחרים כמו שתיארת. גם כשהם אנשים הכי קרובים זה מעצבן ומעיק.
אצל מי שאני מכירה אגב זה לא נובע בכלל מדיכאון אלא מרגש נחיתות עמוק מאד שגורם בתורו לתחושת קורבנות וחוסר יכולת לשחרר.
הייתי מנסה לעשות הרגל של כל יום למצוא 2-3 דברים טובים שקרו לך היום, ובפרט, כשאפשרי, באינטראקציות עם אנשים, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפילו מילה טובה שאמרו לך או משהו כזה. החיפוש הזה אחרי נקודות אור משנה לטובה את ההסתכלות על העולם וממילא תראי יותר את הדברים הטובים.
ואת יכולה גם לתרגל את חיפוש הטוב הזה עם בעלך, לשתף אותו גם בדברים היותר טובים
קווה11שקראתי עכשיו באחת התגובות שלך דוגמאות לדברים שמתישים, ונשמע שיותר מהכל את לוקחת ללב ומרגישה צורך לצאת בסדר - עם השכנה, עם החמות, עם הסביבה.
ולי אישית (בתחושה אישית שלי, לא דעה מקצועית או משהו כזה) נשמע עכשיו שיותר מתחושת קורבנות זה בעיקר איזשהו מקום של חוסר ביטחון. כאילו שהשכנה תגיד, אז מה? שהחמות תעיר. אוקיי.. כאילו בשנה ראשונה שניה לנישואין באמת יותר קשה. אחרי 5 שנים, לרוב כבר מבינים את הענין ולומדים לסנן אמירות כשהן לא סופר דופר קיצוניות. שכנים- וואו אני לא שומעת בכלל הערות של שכנים. שישפטו, למי אכפת.
ושוב לא ממקום של זלזול בתחושות שלך, אבל באמת ממקום של אכפתיות, פשוט תדעי שאת בסדר. תנסי להבין מה מפעילות בך ההערות של אחרים. מה את מרגישה מהן? לא טובה? לא ראויה? לא מצליחה? האם את בעצמך חושבת ככה על עצמך או שרק לא נעים לך מה הם יחשבו? ככל שתהיי יותר שלמה עם הדרך שלך ותתני פחות מקום לאחרים לערער אותך יהיה לך קל יותר לשחרר, כי האמירות האלה לא יפגעו לך בעצב רגיש
כמו שאמרת זאת צורת הסתכלות על המציאות
מאחוריה עומדות כל מיני אמונות שיש לך על
העולם, אנשים, התנהגות, ועוד ועוד
אמונות שגורמות למחשבות שמוביל לתסכול, כעס, פגיעה מתמידים...
יש שיטת טיפול נחמדה של ביירון קייטי שנקראת שיטת העבודה...
זה בעצם לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור עם כל מציאות שאני נפגשת איתה...
לחקור את המחשבות שגורמות לי לסבל
להבין מה יושב מתחת למחשבות
לדוג' " איקס ממש מעצבנת היא לא מעריכה אותי" ולחקור את המחשבה הזאת. איך זה מרגיש. איפה זה פוגש. האם זאת המציאות. האם זאת האמת. ועוד הרבה שאלות ולבסוף לעשות היפוכים למחשבה... כמו לדוג'
אני ממש מעצבנת ולא מעריכה את עצמי...
יש גם תמצית בפרחי באך שמתארת סוג כזה של אנשים שכמו שכתבו כאן אכלו לי שתו לי, שנמצאים במרמור והמשקפיים שלהם קצת בצבע לא הכי נעים...
לתמצית קוראים ווילו, את יכולה לקרוא עליה כאן
ממש אפשר לשנות את זה. צריך לעשות עבודת עומק, יסודית, על האמונות, על הערך העצמי, על תפיסת העולם את המציאות והאנשים, ועוד ועוד...
עוד דוגמא לעבודה, נגיד בנלפ יש כמה טכניקות בהם יורדים לחוויות בילדות דרך דמיון מודרך כדי להבין איך התנהגות מסוימת של היום קשורה או אולי קשורה לתחושות שחוויתי בעבר, בילדות, מול הורים, מול דמויות סמכות וכו'..ואיך להביא לשם ריפוי כדי שהמציאות של ההווה תהיה טובה יותר...
ויש גם טכניקות שלימות רק על שינוי אמונות מגבילות
טיפול זה מרתק 🤩
ממליצה בחום
האמת ש @אני10 דייקה לי ממש
שתכלס הנקודה שלי היא יותר חוסר בטחון ומה יחשבו
האמת שנראה לי שגם בגלל זה קשה לי להציב גבולות לביקורת של הסביבה
פחות אכלו לי שתו לי... אני לא אדם כזה
פשוט כשאני מקבלת ביקורת או חושבת שחושבים עלי משהו לא טוב או חושבת על עצמי משהו לא טוב זה מכווץ אותי ברמות וזה תכלס מביא אותי לכעס/תסכול וכאלה
צריכה לראות מה אני עושה עם זה...
קראתי את התגובה של אני10
ממש מסכימה...
אגב גם מאחורי אכלו לי שתו לי, (שסליחה אם הרגשת שלא מדויק לך,וגם לא התכוונתי חלילה לשים אותך תחת משבצת או תווית.. זה לא הנקודה.... )
יושב חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך...
בכל אופן ממש בהצלחה!! וסחטיין על הכנות שלך
רוצה להרים לך.
באלי לומר שאת מהממת!!!!
כל הכבוד ואיזה יופי שאת רגישה וקשובה למה שקורה איתך ורוצה לעשות שינוי!
מברכת אותך ממש שתצליחי.
זה באמת ברכה להסתובב בעולם עם פחות התרגשויות ממה שאנשים אומרים ולקחת את החיים קצת יותר בקלילות. מכירה מקרוב.
ולגבי בעלך, מתחברת ממש למה שהמקורית כתבה, שכשאת בעצבות או בחוויה של קושי (גם אם זה עובר אחרי שסיפרת לו) הוא לוקח את זה אליו כאילו הוא נכשל. קטע כזה של גברים. ולעומת זאת כשאת שמחה וטוב לך הוא מרגיש טוב עם עצמו.. ולדעתי לכן אלו התגובות שלו. זה אינסטקטיבי, לא בגללך חס וחלילה.
לכן לדעתי זה סבבה לגמרי לא לפרוק לו אלא לחברה, וזה ממש לא מה שמגדיר את הקשר שלכם.
ובלי קשר באמת מציעה ללמוד איך להיות יותר בטוחה בעצמך ופחות לקחת ללב אנשים מבחוץ...
אם יהיה לי זמן אכתוב בהמשך מה המחשבות שלי כשמישהו מעיר לי ואולי זה יעזור לך...
יש לך מודעות וזה חשוב מאוד.
מנסה כמה כיוונים, תראי אם זה מתאים לך-
א. לנסות למצוא זמן מתאים לפרוק לו, למשל לא כשהוא מיד חוזר הביתה, או באמצע ארוחת ערב שהאוכל נתקע לך בגרון... אלא בערב, כשאתם עם קפה בנחת בספה בסוף היום . אולי זה קשור לזמן.
ב. אולי לספר את זה בצורה פחות שלילית, במיוחד על אמא שלו, במקום לדבר עליה, על כמה היא נדחפת לך לחיים ומתערבת, לדבר עלייך, שהיא מהממת , אבל את מרגישה שקשה לך שככה וככה...
ג. אולי להשמע פחות ממורמרת, יש משהו שאנשים נשמעים ממורמרים מאוד משגע, אבל אם תכניסי קצת יותר קלילות והומור, זה ישמע אחרת...
ד. לפתוח איתו בעדינות, מה כ''כ מכעיס אותו? אולי הוא מרגיש צורך (גברי) להגן עלייך ומרגיש מהתלונות שהוא אשם?
יש לך המון מודעות עצמית, ונכונות ללמוד ולהתפתח.
וזה מקסים!
אני חושבת שהנקודה שהכי יכולה לשפר לך את איכות החיים זה ללמוד להפחית את רמת הרגישות שלך.
אני חושבת שאת צריכה ללמוד להפריד בין מה שאנשים אומרים/דברים שקורים, לבין מי שאת.
יש שכנה שאמרה משהו על הילדים- זה שלה. יש תלמידים מופרעים בכיתה- זה שלהם. גם אם זה דורש ממך לעשות א' ב' ג'- זה יכול להיות מקרה שלא מערער את הערך העצמי שלך. שלא מטריד אותך.
אין לי ספק שטיפול רגשי יכול ממש לעזור.
לבנות בטחון עצמי במי שאת ובמה שאת (אמא טובה, מורה טובה)- גם כשקורים דברים מעצבנים מסביב. כי באמת הם יקרו כל הזמן.
דווקא כדורים לא נראה לי שנכון לקחת במצב כזה, אבל אני לא באמת מבינה בזה.
ובכל מקרה, כעזרה לעצמך, אני מציעה לך לכתוב לעצמך את מה שקרה.
כל הפריקה שרצית לפרוק לבעלך- תפרקי בכתיבה. ואחר כך- תעני לעצמך את התגובה שהיית רוצה שבעלך יתן לך. תגובה מכילה ומקבלת. גם אם זה נשמע מוזר ומגוחך.
ואחרי שכתבת לעצמך ופרקת, וגם נתת לעצמך תגובה מרגיעה- לדעתי יהיה לך פחות צורך לפרוק על בעלך.
וגם אם תבואי אליו זה כבר יהיה בצורה קצת יותר רגועה ומאוזנת ויהיה לו יותר קל לקלוט ולעכל.
אולי מישהי יודעת, אם הייתי בחופשת לידה כמעט מתחילת השנה וחזרתי אחרי פורים (אחרי תענית אסתר).
האם אני זכאית לשני ימי הבחירה?
תודה!
טכנית את זכאית.
מוסרית? תחשבי אם זה הוגן... ואיך זה נתפס.
באיזו צורה הארכת את חופשת הלידה?
לק"י
אין לי מושג אם היא אכן זכאית.
אני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה שזה לא יהיה מוסרי. אבל המנהלת שלי כבר אמרה על כל מיני דברים שהם לא מוסריים ואין לי שום כוח ורצון לפתוח חזית מולה.
האמת שאני חוששת לבקש ושיכעסו עלי מה פתאום אני מבקשת אחרי שלא הייתי כל השנה. לכן שאלתי פה, כדי לדעת מה הזכויות שלי.
הארכתי על חשבוני לאחר תום החופשה בתשלום.
וממש בניתי על היומיים האלה
אם את זכאית - זו זכות שלך ואין שום סיבה למנוע ממך להשתמש בה.
אני עכשיו יצאתי לחופשת לידה, וניצלתי את שני ימי הבחירה שלי במהלך התקופה שעבדתי. לא היתה עם זה שום בעיה. ולא רואה סיבה למה אצלך יהיה אחרת.
הרגעת אותי! מקווה שזה אכן כך.
חוששת ממש מתגובת המנהלת, היא הוציאה אותי לא מוסרית מדברים שלא הבנתי בכלל מאיפה הביאה את זה.
באינטרנט ראיתי שכתוב שאם מלמדים בפועל גם בתענית אסתר וגם בלג בעומר, זכאים לשני ימים. אם באחד מהם זכאים לאחד. לא הבנתי מה זה אומר לגבי חופשת לידה.. ואת בעצם לא לימדת בלג בעומר ובכל זאת קיבלת יומיים, אז אין לי מושג.
איך אפשר לברר את זה?
וספרי לנו.... מעניין באמת.
לק"י
האם זה נחשב למורה שלא שובץ לשנת לימודים מלאה או שכן.
באמת זכאים לימי החופשה רק אם משובצים בפועל לעבודה בתענית אסתר ובל"ג בעומר.
אבל חופשת לידה כן נחשבת כעבודה בפועל, ולכן גם מי שלא עובדת כל השנה בגלל חופשת לידה, כן זכאית לשני ימי החופשה.
מצרפת את המקור בו ראיתי את זה (זה כתוב בסעיפים בסוף).
וההגדרה של חופשת לידה לפי חוק עבודת נשים התשי"ד היא שהחופשה היא 26 שבועות (מהן 15 בתשלום, אבל מי ש'מאריכה' עד 26 שבועות - זה נחשב לה כחלק מהחופשת לידה שמגיעה לה מצד החוק, ולכן אני מבינה שזה כן נחשב כתקופת עבודה שמזכה אותה בימי הבחירה).
(לקוח מפה חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 )
אבל בשאר אותו שבוע עבדתי?
לק"י
את זכאית לשני ימי חופשה, בלי קשר לאם אלו ימי עבודה שלך או לא.
הריון ולידהאבל לפי הקישורים שהעלו פה דווקא כן אמורים להיות זכאים לפי מה שאני מבינה!
תודה רבה @יעל מהדרוםו@בארץ אהבתיעל ההשקעה בקישורים! עזרתן!
כמו שהבאתי בהודעה שלי למעלה.
ההגדרה של חופשת הלידה היא לפי 'חוק עבודת נשים התשי"ד', ושם כתוב בפירוש שחופשת לידה היא 26 שבועות.
של 26 שבועות.
אין קשר לתשלום זה עדיין חלד
יש לנו 8 ילדים ב"ה וגרים בעיר מעורבת, יש חילונים, דתיים וחרדים.. הכל מהכל
רוב הפעמים כשאנחנו יוצאים מסתכלים ואני רואה אנשים סופרים.
בשבוע שעבר ישבנו לאכול בחוץ עם הילדים פיצה וראיתי אישה סןפרת אותם ובעלה שואל כמה ילדים??? היא אמרה לו 8
ואז כשבעלי הלך לטול ידיים הם דיברו איתי כמה ילדים, הכל שלכם???
לפעמים אני רואה שזה לא מקטע רע, לפי ההבעת פנים או צורת הדיבור ...
מכירות את זה?
מה אתן עונות?
הצעתי הרבה פעמים לעבור למקום יותר דתי אבל בעלי בכלל לא בעניין...
אז תארי לך את הרמת הגבות😄
(לא ילדים שלי, המשפחה הגרעינית)
מכירה לגמרי. אנחנו גאים בזה ולא היינו עונים כלום. זו המשפחה. זה מה שיש
לגבי לעבור למקום דתי יותר - לא יודעת אם זה שיקול שנחשב בעיניי ״אמיתי״. יש סיבות יותר ״חשובות״ שבעיניי מצדיקית מעבר דירה, או הימנעות ממעבר
אצלי מתפלאים על הילדים הצפופים
לפעמים שואלים אם זה לא קשה
לא הייתי עוברת דירה בגלל זה....
דווקא להפך, זאת הזדמנות לקידוש ה'.
שיראו שאפשר להיות דתיים/חרדים ועדיין להיות מסודרים ומחונכים ונעימים.
ראיתי שככל שאני בטוחה בדרך שלי, ההערות פחות מעניינות אותי ועוברות ליד האוזן. אני לא מגיבה על ההערות כאלו, כי זה לא ענינו של איש כמה ילדים יש לי או מה אני אוכלת או לא אוכלת.
לא אוכלת הרבה סוגי מאכלים
וגם אוכלת כמויות קטנות
ואני רזה באופן יוצא דופן לגיל שלי
כל הדברים הללו תופסים את העין להרבה אנשים
סביבי יש המון נשים בגילאים שלך שהן רזות, עם מספר ילדים דומה.
הרבה נשים כאלו
נראה לי שרוב ההערות מקורם בשינוי שעשיתי כי הייתי יותר שמנה ואז עשיתי שינוי תזונתי ורזיתי ונשארתי רזה
זה מטריד הרבה נשים שזה סוג של חלום עבורן
וכן, חלום של הרבה נשים בהחלט
כמעט כולן חילוניות
אין כמעט נשים דתיות (2 מתוך עשרות עובדים)
כמובן שכולן רוצות לשמור על גזרה/ בריאות
אבל כמעט כולן לא מצליחות
הולך להן
🤷♀️
(אני החריגה, לכיוון השני, מידה גדולה..)
חלקן עם מספר כמעט דו ספרתי של ילדים (ויש גם בלי כמעט..)
כ"כ מוזרים.
שלא לדבר על כך שלבחירות שלך אצל אנשים אחרים יכולות להיות סיבות רפואיות.
לעולם, לא הייתי מעירה או שואלת על נוושאים כאלו.
ודווקא זה בנה גאוות יחדים כזאתי..
וזוכרת איך אנשים התפעלו ואפילו פעם מוכר יצא בשבת מהחנות ואמר לנו שהוא כהן ובירך אותנו בברכת כהנים..
ושנינו ממשפחות מרובות ילדים
ועדיין כשאני רואה משפחה עם הרבה ילדים אני סופרת ובהלם
בעיקר כי לא מצליחה לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת
לפעמים זה יכול להיות כמות קרובה לשלי. אבל אני לא מסתובבת הרבה עם כולם ביחד וגם אם כן, לא רואה את עצמנו מהצד.
זה בעיקר מפעים אני חושבת. אנשים מתפעלים לראות משפחה כזאת. זה מיוחד ולא רגיל. אבל זה ממש לא מהסתכלות מתנשאת או זלזול.
אם מישהו מגיב לנו, אז אנחנו אומרים- ב"ה! כן, כולם שלנו, או זה לא כולם (אם יש עוד מישהו שלא נמצא).
יצא לנו כמה פעמים בעיקר כשבא נגיד טכנאי/איש מקצוע הביתה.
תמיד לראות את זה מרחוק זה מפליא.
הכי מצחיק שלפעמים אני רואה את הילדים שלי כולם יחד הולכים (אני קצת מרוחקת) ואז אני בהלם מהכמות, ושכל אלה שלי (יש לי ''רק'' חמישה תודה לאל, אבל תמיד שכולם יחד זה נראה המון). וגם אנחנו ממשפחות ברכות, אבל תמיד סופרת , כי זה פשוט פלא, לא מתוך צרות עין חלילה.
(גרים במקום שבו מספר הילדים שלנו דווקא מקובל מאוד)
אבל במשפחה המורחבת שלנו (משני הצדדים) אנחנו חריגים, ואנחנו מקור לשאלות ואף לבדיחות...
דווקא מול אנשים זרים לא אכפת לי (קורה לנו לפעמים בטיולים וכדומה) - אני מרגישה גאווה, אפילו.
מול המשפחה זה קצת יותר קשה, בעיקר כשהם כאילו יורדים עלינו... אבל עדיין מנסה להתחזק בכך שמסתכלים עלינו בגלל ברכה שקיבלנו ולא בגלל קושי...
לא חושבת שמעבר דירה הוא בהכרח הפתרון (אולי רק כדי שיהיו לילדים ולכם חברים שווים אליכם), אלא חיזוק הביטחון העצמי ותחושת הערך העצמית❤️
פלא בעיניהם.הגיוני. מבאס שזה בקול אבל
תגידי חמסה בלי עין הרע...
אני מקבלת הערות הפוכות
עונה בעז״ה / ב״ה משהו כזה.
אבל בגלל זה לעבור מיקום, או שיש שיקולים נוספים?
משום מה ילדים יחסית גדולים, ממשפחות חרדיות בעיקר, בוהים בי ובילדים שלי
וזה קורה בלא מעט הזדמנויות
לפעמים מתעלמת, אתמול הסתכלתי על הילדה, שתרגיש לא נעים ותזיז את המבט- אבל זה לא עזר... אז התעלמתי
מה יכולה לעשות... אבל זה באמת מאוד לא נעים וגורם לי להרגיש לא נוח
ועדין....
ולא קולטים רמזים.
לפעמים קשור למגזרים מסוימים.
וזה לא קשור לכמות הילדים שלך,הם ימצאו כבר על מה לבהות...
הכוונה שכולנו מתמודדים עם זה...
ההרגשה שביטאת בסוף -
אעיר שזה נטו קרה גם לי המון, על כל דבר בו הייתי טיפונת חריגה, ורק בשכונות חרדיות (לא אומרת שכולם שם ככה). וכדברייך זה לא עוזר לי שם לנעוץ מבט חזרה. ושם זה גם מהמבוגרים, לא רק מהילדים. אז אם המבוגרים נועצים מבט ובוהים, גם על דברים שברור שלא מנומס לבהות כמו אדם בכיסא גלגלים, מה לנו כי נלין על הנוער ובטח על הילדים? בכל מקרה מנרמלת לך את חוסר הנעימות. באמת הזוי.
הולכת עם ילד בכסא גלגלים כמעט כולם (מכל המגזרים/הגילאים) נועצים בנו מבטים. כנראה זה דבר טבעי להביט באופן ממושך בדבר שונה , זה מושך את העין.
אצלי זה במודעות לא לנעוץ באף אחד מבט, אבל רק בגלל שאני נמצאת הרבה בצד שנועצים בו.
ומפריע לי מאד.
אנחנו יכולים לפרוק מהרכב וילדים פשוט יעמדו לידנו וינעצו בנו מבטים ממושכות, לאורך כל ההתארגנות המשפחתית. הם אפילו לא מתפדחים כשמחזירים להם מבט.
לאחרונה התחלתי לשאול באדיבות- כן בבקשה, צריכים משהו? ואז הם מסתלקים.
לא ברור לי התופעה הזאת..
ראיתי איך אנשים מסתכלים וסופרים אותנו
ובעיקר היה נראה שמתפלאים שכולם בנים 😅
שתיים לא
אבל הם גם דומים
וחבורה גם די תוססת ביחד
ועדיין סופרת כל פעם שרואה משפחה עם הרבה ילדים זה כיף כזה לספור, לא יודעת להסביר
אגב, גדלתי בסביבת מגורים רוסית והיינו תופעת טבע מבחינתם
ב"ה משפחה ברוכה-
ואין גאה ממני כשכולם מצטרפים ויוצאים יחד ואין ילד בדיוק בישיבה/ אולפנא ואנחנו בהרכב מלא- וואו. דמעות מהודיה לה'. גאה, ומאושרת. בבית העומס גדול (ענק) ואין כמעט פנאי לעצור ולהודות, בחוץ פתאום הפלא הזה מקבל נפח ומקום ואני רואה נחת בעמלי. וכולם גאים ב"חמולה" שלנו.
זכות
בעיקר ברחוב ההסתדרות פתוחות בחול המועד? ממש צריכה בגדים ורוצה לדעת אם כדאי לנסוע לשם.
(אני מפה עם ניק אחר, כי לא זכרתי את הסיסמה של הקודם)
מחילה מכבודכן, תיאור בהמשך מי שמתאים לה...
הלכתי עכשיו לשירותים וראיתי הפרשה גושית רירית גדולה אדומה, בגודל של זרת אפילו יותר...
זה תקין?
סליחה שוב על התיאור...
נראה לי זה כבר שרשור מסורתי....
ב"ה האמא שאני גדלה בעוד שנה.
ואחרי הכל המטען שפסח נשא עבורי
ה' הפך לי את החג לימים של שמחה עצומה,
היא נולדה בהפתעה שבוע 36
בלידה פלאית וטבעית ולא היתה בפגיה.
הריון בסיכון גבוה שהרופאה אמרה לי שלא היתה נותנת לי לעבור את 37.
(ואז היה זירוז כמו אצל פוצון...)
ב"ה
גדלתי.
כי זוכרת שפוצונת שלך קטנה מהבת שלי בחודשיים וקצת בלבד (והשם השני של שתיהן אותו דבר, אם את זוכרת)
הרבה מזל טוב לה ולאמא שלה! שתזכו לעוד שנים רבות ושמחות ביחד!❤️
אמן!
איך אני אוהבת את התזכורות שלך להודות על המסע גם בחלוף השנים.
שתדעי שאת נותנת המון כח לעבור תקופות קשות,
אני תמיד אומרת שבמבט לאחור עוד נכתוב ספר הלל והודיה (כשירת הים).
וואווו....
על גמ"ח שמלות חגיגיות לנשים בהריון / מניקות.
מישהי יודעת למה הכוונה? אני לא מצליחה למצוא..
בעלי יוצא לסבב ג בעוד כמה ימים. אני תמיד מקבלת את זה גרוע. ולצערי גם עכשיו.
החרדות רק מתגברות מסבב לסבב ואני תמיד בחרדות שרק יחזור לשלום בע"ה. הקושי לישון לבד. לתפקד עם הילדים..
צריכה חיזוקים, ממש זקוקה לזה.
וברמה הפרקטית גם טיפים לעבור את התקופה בשלום.
תודה רבה.
מוזמנת מאוד לפנות אלי בפרטי,נפתח קבוצת תמיכה😉😢
באותו מצב בדיוק ובתחושות דומות..
ליבי איתך.
ובע"ה שיחזרו לשלום
מבינה לליבך מאוד מאוד..
אותי לפעמים מחזק בזמני משבר השכר העצום שנקבל על כל רגע ורגע, והזכות הגדולה להיות חלק משהו כל כך גדול בתהליך הגאולה.
ברמה הפרקטית, ממש לשבת ולכתוב איזה דברים הכי מפחידים אותך ויהיו לך קשים ולנסות למצוא להם מענה
(עומס- רק! חד פעמי, בדידות- לדאוג שפעמיים בשבוע חברה/ סבתא/ אחות באה להיות איתך, דאגה- לעשות פלייליסט מרגיע, לדאוג לפינוקים ודברים כיפים שימלאו אותך וכו').
אצלי למשל הבוקר שהוא חוזר אחרי חופשה הוא תמיד הכי קשה, אז השתדלתי לדאוג לי למשהו כיף- יציאה לבית קפה עם חברה, שופינג וכאלה.
שבתות- לא לפחד לנסות דברים חדשים, לפעמים מתקבעים על משהו מסוים שהוא לא באמת טוב אבל הוא הכי נוח.. אני למשל תמיד דאגתי מראש שאם אני מגיעה להורים אחד האחים מגיע גם, ככה גם היתה לי קצת עזרה וגם הילדים היו מועסקים ופחות שיגעו אותי..
הלילות לבד עם הילדים יכולים להיות באמת מאוד מאוד קשים, אז למשל אני תמיד שמתי לידי ילד אחד שהוא המפריע הראשי באותה תקופה וככה פחות דאגתי שהוא יעיר את האחרים, סתם דוגמא שעלתה לי..
ובגזרת התובנות הפרקטיות - לחשוב כל פעם רק על המשימה הקרובה. מקסימום-מקסימום על היממה הקרובה. עכשיו אני צריכה לעבור את הכנת ארוחת הערב. עכשיו אני צריכה לעבור את שיעורי הבית. ועכשיו אני צריכה לעבור את יום העבודה הזה. ככה להסתכל על הזמן רק על ״המנה״ המיידית ואיך את צולחת אותה. רק הצעד הנוכחי. לא להסתכל על כל ההר כי לפעמים זה בהחלט לא נראה עביר. אבל מצעד לצעד עוברים את זה.
ולבקש מה׳ עזרה.
שוב תודה מעומק הלב. ושוב חיבוק. שיחזור מהר, בריא ושלם בגוף ובנפש ושה׳ יברך אתכם בכל הטוב שבעולם ❤️
התקופה בין הידיעה שהוא נוסע ועד שהוא באמת נוסע
וה2-3 ימים הראשונים
הכי קשים
אני הופכת למכשפה
הסבלנות קצרה
והחרדות בלילה
ואז זה כמו שריר
ככל שעובר הזמן- הטכני הופך לנסבל יותר
לומדים לתפיל את העסק לבד
וגם היחדים מסתגלים
(אבל לא הגעגוע)
מה שאצלי עובד- זה לחיות את הרגע
בלי תוכניות קדימה
בלי ציפיות גדולות
השרדות
כ"כ נכון
אבל החרדות, רק מתגברות
8 מקומות אך ההחזקה יקרה.. עדיף לקנות רכב קטן יותר? ולהסתדר ביציאות כשכולם צריכים לנסוע?
נשמח לתובונות
אה ואני ללא רשיון אז 2 רכבים קטנים לא בחשבון
אצל ההורים שלי, כשהגענו ליותר מתפוסה של רכב, או שהגדולים נסעו ברכבת לבד, או שלאחד האחים כבר היה רישיון ונסענו ב2 רכבים (או יוצתר)
אם מדובר בילדים קטנים, זה כבר אחרת לדעתי. או רכב גדול או הורה אחד בתחבצ
ממליצה אגב לעשות רישיון. זה ממש מקל על החיים
כאן וגם מבחינה טכנית אצטרך לנסוע לעיר לשיעורים ,נאצלנו ביישוב אין שיעורי נהיגה
ויש עוד זמן עד שהגדולה תוציא רשיון..
קונים רכב גדול
כן זה יותר יקר
אבל מה תעשו-לא תסעו יחד להורים-לטיולים וכו?
זה מסבך כל כך
וכמו שכשהמשפחה גדלה אז צריך עוד מיטה או עוד ארון
אז ככה גם אם רכב
7 מקומות קל להשכיר גם כשצריך ואז היתי אמרת לך שאפשר אוטו קטן ליום יום ולננסיעות משותפות תשכירו
אבל 8-9 מקומות לא מוצאים כל כך להשכיר בקלות וזה גם מאוד יקר
ואם זה מעודד אותך
אנחנו שוקלים לקנות 10 מקומות 🫢🫢
(בהריון שמיני ב''ה)
ומעודגת אותך לעשות רשיון
גם אני עשיתי בגיל מאוחר
וגם לי היו פחדים וחששות
ולא חייב להתגבר על הכל בבת אחת
כל פעם מתקדמת במשהו
(לא היינו קונים רכב כזה גדול, כנראה, אבל אולי יכולנו לשכור מדי פעם רכב גדול במקום לשכור הסעה...)אני עם רשיון חדש ולא בטוחה עדיין בנהיגה שלי למרחקים ארוכים❤️🙏
וגם קשוח לנהוג מרחקים לבד אחרי לידה עם תינוק קטן
אבל כן..זה בהחלט הכי חכם..
אם תקנו רכבים קטנים, זה מה שייתן לך בטחון.
ככל שתסעי יותר יהיה לך יותר אומץ.
ככל שתמנעי יותר יווצר חשש ופחד..
אנחנו גרים במקום נגיש לתחבורה ציבורית, אז זה יחסית קל.
כשצריכים להגיע למקומות בלי תחבורה ציבורית (לאירועים ומפגשים משפחתיים) אז נעזרים במשפחה שלנו (לא אוהבים לעשות את זה) או שוכרים רכב/הסעה (רכב עד תשעה מקומות לא דורש רישיון מיוחד - זה מה שעשינו כשהיו לנו עד שבעה ילדים. אחר כך האפשרות היחידה היא הסעה - יקר מאוד, אז מתאים רק לעתים רחוקות...)
אגב, הרכב שלנו של שבעה מקומות הלך לעולמו לפני שנה, אז בעלי העדיף לקנות רכב של חמישה מקומות שזולל פחות דלק, כי גם כך רוב הנסיעות הן לא משפחתיות וגם כך לא כולם נכנסים ברכב אחד... (זה יוצא מאתגר כשרוצים לנסוע בנגלות למקום קרוב, ואז צריך לעשות שלוש נגלול במקום שתיים...)
גם לי אין רישיון... הבת שלי לומדת נהיגה עכשיו, אז בע"ה כשיהיה לה רישיון נוכל לשכור רכב של שבעה מקומות שבעלי ינהג בו והיא תנהג ברכב שלנו, וכך נוכל לנסוע כל המשפחה (או זו לפחות הפנטזיה... אבל לקח לנו שמונה שנים להגיע לאפשרות הזו...)
לא רוצים להתקע בבית כל הזמן
לי אין רשיון ואין כאן תחבורה טובה ככ
אז עוברת לשאלה הבאה---
וחסכוני בדלק
🙏🙏🙏
אלא אם כן אתם בטוחים שלא יהיו לכם עוד ילדים...
אבל הבנתי שרכבים של שמונה מקומות הם נדירים יותר ויקרים יותר. (לשכנים שלנו יש רכב של שמונה מקומות - הוא נכה צה"ל, אז קיבל בחינם - והוא המליץ לנו בזמנו לא לקנות רכב כזה...)
עשיתי ממש ברור בעניין
יש 8 מקומות- שברולט טראוורס אבל לא יודעת מדי מידע
והז שוק שיותר נדיר לקנות-למכור
9 מקומות מצוי יותר..
ואם בהמשך יוולד עוד ילד עדיף בעיני כבר 9
אני לא יודעת להמליץ כי לשנו זה שנתון ישן ולא ממש משקף משהו
כדאי לשאול דברים שמבינים במכוניות😉
בעיקר שכתבת שאתם גרים במקום לא מאוד נגיש
נכון, לנהוג בהתחלה זה מפחיד אבל בתור אמא זה ממש מקל על החיים ומאפשר לך לא להיות תלויה בנסיעה עם בעלך
זה רכבים מאד יקרים עם החזקה מאד יקרה.
ומכיוון שאני מניחה שרוב הפעמים שאתם נשתמשים ברכב זה לא נסיעה בפורום משפחתי מלא, זה אולי חבל על הכסף. .
אם יש לכם בשפע אז שמחה בשבילך ממש. באמת.
אבל נראה לי שלרוב המשפחות בציבור הדתי זה יקר מידי להחזיק כזה רכב..
מה כן?
בנסיעות המשפחתיות שכן יש או ששוכרים חדפ רכב גדול. או שנוסעים אחד או 2 בתחבצ. או שמצטופפים אחד
אין כמעט רכבי 8-9 מקומות להכשרה..נדיר בטרוף...
תחבורה. ציבורית- לא רלוונטי ביישובים
ולא רלוונטי כהשילדים קטנים עדיין
ובישוב- בטרמפים
בסוף מי שבוחרת לא לעשות רשיון זה חלק מהיתרונות והחסרונות. ןהכל טוב. בחירה עם יתרונות
.אבל מי שאין לה רשיון בטח בעצמה יוצא לה להעזר בתחבצ או טרמפים...
כל אחד יעשה כחכמתו
אני רק לא חושבת שלהחזיק רכב של 9 מקומות זה מעשה משתלם בדרכ..
כמה נסיעות משפחתיות יש? פעמיים שלוש בחודש?
לפחות אצלנו זה המינון...
נראה לי ש2 רכבים זה האידיאלי בדרכ במצב הזה. ולא רכב של 9 מקומות
יש רכבים שלא כתוב בהם מספר המקומות. ושם זה שטח אפור
רק אומרת שלצופף ילד בלי להוסיף חגורה( גם אם חוגרים 2 ילדים יחד) זה סכנת נפשות ממש.
ולגבי אחזקת הרכב , לא בטוחה שלהחיק רכב אחד של 9 מקומות יותר יקר מלהחזק 2 רכבים קטנים.
בדיוק מתלבטים אם לקנות.
מה לגבי עלויות וכו'?
אשים כאן את המשפט האכזרי של בעלי-
כשאתם מחליטים מי יהיה יחד בחגורה אחת (או בבגאז'), תבחרו את הילדים שאתם פחות אוהבים.
סליחה, אבל זו לא אופציה.
פשוט לא רלוונטי.
לא קיים.
משהו שאסור להעלות על דעתנו.
(מכירה אישית משפחה שאיבדה ככה שני ילדים).
אצלנו למשל..
לא נכנסים ברכב של חמישה מקומות. אבל לא קנינו אחר..
אנחנו יוצאים משפחתית פעם ב..
חוהמ
פעם אחת בקיץ וכן הלאה
ביומיום הילדים הוכלים ברגל למוסדות הלימוד.
באמת שלא יוצא..
יש רכבת גם אם צריך. אבל באמת שאין צורך.
בחגים שרוצים לטייל.. או שלוקחים רכבת אם יש לשם. או שמסתדרים עם דודים או החלפת רכב וכו'.
בה עובד לנו מעולה. ובאמת חבל לנו על הכסף להחזיק רכב גדול שבעצם ביומיום הוא יהיה ריק.
אבל זה ממש אינדיוידואלי.
תלוי כמה אתם נוסעים כולם ביחד
מבחינת ביטוח היה יקר כי הוא היה ישן אבל מבחינת דלק לא צרך הרבה בכלל וגם שעברנו ממרכז לדרום- הוא שרד יפה מאוד וכמעט שלא נתקע
לעומת הרכב הגדול- הוא נתקע יותר, צורך יותר טיפולים
אבל הרבה יותר נח לילדים שם- יש להם מקום לשבת וזה גורם משמעותי לרגיעה אצלהם...
ביציאות להסתדר זה בעיה עם רכב קטן אחד. תצטרכו 2 נגלות כל פעם שזה מגביל לתוך העיר רק ולט לטיולים או נסיעות ארוכות יותר
שהיינו גרים במרכז היינו נוסעים גם הרבה באוטובוסים- הכל היה יחסית קרוב
טרנספורטר, גיר ידני.
הוא שימש רכב עבודה, והיה עם ספסל קדמי 3 מקומות ועוד ספסל מאחורה עם 3 מקומות.
אנחנו הוספנו לו עוד ספסל של 3 מקומות ועכשיו הוא מתאים ל9.
מרווח יחסית. ממה שאני רואה התחזוקה לא בהרבה יקרה יותר מלהחזיק רכב משפחתי.
מוצלח ונוח מכל מה שהיה להם לפני 8 מקומות (טויוטה פריוויה ישנה, טויוטה הייאס ולא זוכרת מה עוד)
במקדימה אין אפשרות לשים סלקל במושב האמצעי וגם אין אפשרות לשבת שם כשאסורים (קרוב מידי ונוגעים עם ההילוכים)
אבל כשמותרים אין נוח מזה!! הסלקל במושב הימני ביותר מקדימה, האמא באמצע והאבא נוהג
וגם- ביחס לרכבים כאלה, ממש נוח להגיע למושב האחורי וגם מבוגרים יושבים שם בכיף
אחת הסיבות שאני עשיתי.
לא רק בגלל נסיעות משפחתיות, אלא גם כי עם מספר הילדים תמיד יש מלא סידורים, קניות, תורים, איסופים... ואי אפשר שזה טיפול רק על צד אחד.
לגבי רכב אין לי המלצה, הרכב שלנו ישן מאוד וכבר צריך החלפה ואנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות. השמונה מקומות אין הרבה דגמים, מאוד יקר, והרבה דלק
זה מאוד משנה אם גרים בעיר או במקום נידח יותר.
בעיר מאוד קשה למצוא חניה ולנהוג ברחובות צפופים עם רכב תשע מקומות שהוא בגודל של רכב הסעות...
ומנגד בעיר אפשר להסתדר לפעמים בתחבצ...
הבעיה מתחילה כשצריך ללכת לסידורים או משהו ויש ילדים קטנים שאי אפשר להשאיר בבית, אז צריך לקחת את כולם, ואז צריך רכב גדול.
א. אתן מרגישות שבתור ילדות השקיעו בחינוך שלכן?
במה זה התבטא? לפרט כמה שאפשר
ב. איזה דברים חשוב לכן בחינוך וגידול הילדים שלכם?
ג. מבחינה לימודית - מה יעזור לילד להצליח להיות מצטיין?
ד. מבחינה רגשית - כנ"ל, מה?
ה. יש ילדים שנותנים להם לגדול עם גבולות אבל אין דחף לעודד אותם להצליח וכו' (לא מבחינת להיות הכי מצטיינים, אלא נניח הוא לא טוב בחשבון- לא נורא, סוג של אדישות..) מתחברות לזה? אם לא, איך לקדם ילדים להצלחה?
החלמה מהירה ❤️
הרבה נחת!
התאוששות מהירה ❤️
