קוראת פה הרבה וכותבת פעם ב.. אבל לא זוכרת את הסיסמא אז פתחתי חדש.
שבועיים אחרי ביוץ התחיל לי דימום שחשבתי שהוא התחלה של מחזור אבל מאוד שונה ממה שאני רגילה כי הוא נמשך כבר יותר משבוע וחלש חלש... ברמה שבעלי שאל רב ולא נאסרנו אפילו. תור לרופאת נשים יהיה עוד הרבה זמן אז אולי עד אז יהיה למישהי פה איזה רעיון לתופעה המוזרה הזאת? אציין שזה מחזור שני מאז הלידה אבל הלידה היתה לפני הרבה זמן (הנקה מונעת לי), המחזור הראשון היה רגיל ואני לא זוכרת דבר כזה מלידות קודמות.
אז יכול להיות שזה שיבוש מההנקה. בהחלט יכול לקרות גם אחרי מחזור אחד רגיל.
מבינה שאת לא מונעת לפי שלא ציינת שום דבר?
כי לפעמים גם אמצעי מניעה יכולים לגרום לשיבושים.
בכל מקרה לא נשמע מדאיג.
תבדקי גם הריון- אבל תזהרי לא להאסר אז עדיף לחכות שיגמר הדימום
צאחר ואת רק במחזור שני אחרי הלידה נשמע הגיוני תכלס
אני כבר לא מניקה וללא מניעה.
מסיבות שלא אפרט לא נראה לי שזה הריון אבל הלוואי... אבדוק
יכולים להיות גם סתם שיבושים הורמונאליים מהנקה, אבל יכול להיות גם הריון...
יצא פס חלש חלש חלש!
אבל מה זה אומר בעצם?? אני שבוע אחרי איחור אז לכאורה אמורה להיות כבר פס ברור לא? אני די בטוחה שזיהיתי ביוץ.
מצד שני- השתמשתי בבדיקה מעפנה מעלי אקספרס אז אולי בגלל זה יצא חלש?
לא יודעת למה אני כותבת פה.. אני אעשה בדיקת דם פשוט... אולי כדי לקבל קצת עידוד שיש סיכוי שזה התחלה של הריון תקין...
ובינתיים הדימום ממשיך..
אם ככה זה קצת מחשיד מצד אחד, וזה יחד עם הדימום החלש שיש לך
מצד שני לא הייתי מסיקה מסקנות מבדיקות ביתיות
(אישית כשהיה לי משהו כזה אז התברר כהריון כימי)
אצלי בכל אופן...
את לא מונעת הגיוני הריון...הנקה לא תמיד מונעת...
אבל הכי בטוח תעשי בדיקת דם ותדעי.
וגם אם זה שלילי, לא נורא, תמשיכי להניק בנחת וזה עוד יגיע בזמן הכי נכון לך.
זה צירים מדומים??
בהריון הקודם לא הרגשתי כלום רק את הגיהנום של הזירוז
36+2
ולכן יש מעט התכווצויות מפעם לפעם, ממש תקין בשלב הזה
יכול להיות שהם כן יתקדמו ללידה? הם כן כואבים
וגם לחץ לכיוון הישבן, איך יודעים אם זה העובר או שזה כן ציר?
אני רוצה ללדת כבר כל כך
אבל דווקא היום אין לי סידור וזה יהיה ממש מסובך
ונמאס לי מהכאבים האלו
שתצא כבר
קדימה
ולא הבנתי מה זה העובר או ציר
אם זה מגיע בגלים אני חושבת שזה בכל מקרה צירים
השאלה אם זה צירים שמקדמים ללידה או לא... לא ככה?
חיבוק ושיעבור בקלות במועד הכי טוב!!!
לי בשתי הלידות היו צירים רק בבטן...
והלחץ- תלוי אם זה מגיע בגלים או לא. אם זה קבוע כנראה שזה לא צירים...
שיהיה בשעה טובה❤️
ב"ה אני כבר שבוע 11+
השבוע הלכתי למעקב בעקבות ההנחיה מהמיון..
ההמטומה בגודל 5.80×4 ס"מ הבנתי שהיא לא גדולה ולא קטנה..
יש דופק, תנועות, השליה בסדר, ההמטומה נמצאת ליד השק..
הרופא תורן היה קצר וענייני.. "יש לך המטומה, ברגע שיהיה לל דימום טרי תבואי וזהו" שאלתי בכוונה אם יש הנחיות מסוימות? רציתי לשמוע מה הוא יגיד והוא אמר לא, ובהצלחה.. ממש "מרגיע"
בכל אופן הטכנאית הייתה ממש חמודה ואמרה לי שאנוח והכל יהיה בסדר...
כרגע אני עדין עם הפרשות חומות ואתמול היה לי גוש קטן של קריש חום.. והיום היה לי קצת יותר גדול אבל נמתח פחות בצורת גוש.. כמו נרתיק של חרוב קטן כזה (סליחה על התיאור) האם זה תקין ומצריך לגשת לבדיקה?
הרי אין באמת מה לעשות
עדיף שתנוחי בבית
הוא בעצמו אמר לך לבוא רק אם יש דימום טרי
בדר''כ מנחים להבדק אם יש שינוי או החמרה
אם יתחיל פתאם דימום מוגבר יותר אז להבדק
אבל אם זה ממשיך פחות או יותר באותו האופן כמו עכשיו אז אין צורך לרוץ על כל פיפס
ומניחה שכן קבעו לך מעקב כל שבוע-שבועיים
ואם אין משהו חריג באמצע זה מספיק
מנסיון רב...
וממליצה כרגיל על מנוחה מוחלטת
כמו קיפול כביסה וכד'...
הוא רופא שהיה תורן אחרי השקיפות יש לי תור לרופאה שלי מאמינה שהיא תתין לי יותר פרטים. היא מאוד נחמדה ומכילה.
עייפתי. וזהו, אין פואנטה..
חושבת על להכין קצת אוכל, לארגן תיק ולנסוע עם הבנות לשבת ונהיה לי כבד במוח..
ואם נודה על האמת- זה לא קשור למילואים, פשוט עייפות שנפלה פתאום😮💨
וזה עוד בלי השלב המעצבן שמגיע איחור++ ואין מחזור אבל גם בדיקות הריון שליליות..
פווווו
מסכנות הילדות ומסכנה אני😑
אמרתי להם שמחר נחפש מישהו אחר שיקח אותם לגן והיו פה דרמות שלמות אז כנראה שאוותר..
לקחת יום חופש מהעבודה..
להזמין פיצה לארוחת הערב..
רגעי מנוחה קטנים.. שולחת המון כוחות ובהצלחה!!
אבל עם 2 הקטנות אבל אולי באמת אחפש מטפלת לבוקר אחד ואנסה להתאפס😀
תודה על ההבנה! זה היה הכי חסר לי כרגע🙃 גם @יעל מהדרום
לק"י
שיש ימים שמישהו אחר ייקח אותן.
בפועל, כשהבנות שלי רוצות שאני אקח אותן ולא בעלי, אני מתקשה לעמוד על זה🙊
אמל"ק- אין לי איפה לשים את הקטן שנה הבאה😔
מרגישה קצת חסרת אונים. אשמח לשמוע את דעתכן!
אני עובדת בעבודת החלומות שלי. ממש אוהבת את העבודה, את התנאים, את האנשים שקשורים בעבודה. אני נמצאת בה כבר שלוש שנים, שנה הבאה אמורה לקבל קידום כלשהו משמעותי מאוד.
אממ... אין לי מסגרת לקטן. הוא יהיה בן שנה.
השנה היה אצל מטפלת פרטית והיא הייתה מדהימה! בניתי על זה שהוא יהיה שם שנה הבאה, לפני יומיים היא הודיעה לי שהיא לא מקבלת ילדים שנה הבאה.
ואין לי פיתרון אחר. בדקתי כמה מטפלות, כולן מלאות. יש כמה מעונות תמ"ת בשכונות לידנו אבל מאמינה שגם שם הכל מלא בשלב הזה. וגם לא רוצה לשים במעון תמ"ת.
לא רוצה לשים אותו במקום שאני לא סומכת עליו ב100%, ותכלס עכשיו עין לי כלום גם לא 80%. בשלב הזה של השנה הכל מלא כבר😥
מבחינה כלכלית אנחנו לא נקרוס אם לא אעבוד (גם ככה את כל המשכורת שלי אנחנו מעבירים ישר לחיסכון, אז כן יירדו קצת החסכונות, אבל לא נורא) אבל בעיקר לא רוצה לא לעבוד. מפחדת שאם לא אהיה שנה הבאה הקידום ייתקע ולא אקבל אותו גם עוד שנתיים. זה תפקיד די מבוקש ואם לא אעבוד ייכניסו מישהו אחר במקומי ואני אפסיד.
ברור שהילד שלי מקום ראשון. אבל מבאס אותי שאין לי פתרון. לא יודעת מה לעשות.
יש מעונות טובים( היינו במקום כזה), יש מטפלות טובות, מציעה להרשם ברשימות המתנה של כמה מקומות. יש נשים שלא מוצאות עבודה ומבטלות רישום.
לפעמים פותחים מקומות חדשים. אולי צמצאיממקום שיצריך מעט נסיעה בבוקר, אבל מאמינה שאפשר למצא.
הוא כבר גדול יחסית ונשמע שיהיה לך טוב שיהיה במסגרת ואת תעבדי
להבין מה מהם הוא מעון טוב ולהיכנס לרשימת המתנה
מעון תמת הוא מפוקח. עם נהלים ברורים. יש מעונות טובים
בהצלחה
אין מצב שלא תמצאי
אם י שלך כזאת עבודה((מה? תגלי לנו❤️)
לא היתי מוותרת עליה
בטח כשמדובר בתינוק בן שנה
ולא בקטנטן
אם לך זה יהיה ברור
את תעיש התשדלות בהתאם
תפני לכל המעונות
לכל המטפלות
אולי לכאלה יותר רחוקות
ובסוף תמצאי
כי ככה זה ..כשכוצים ממש מוצאים
יש משהו באנרגיות ומה משדרים לסביבה כשנחושים בסוף מסתדרים.
אם כי מבינה שזה רק יומיים לתוך האירוע ולכן תחושת חוסר אונים שזה גם בסדר בשלב הזה.
אבל עוד כמה ימים צריך לקחת את זה כפרויקט ולהשקיע בחיפוש ובבירורים.
תמשיכי לחפש
יש מטפלות שיחליטו לפתוח ממש קרוב לתחילת השנה
לפעמים יש מטפלות שעכשיו בחל"ד ואחרי החגים יחליטו לפתוח
ואפשר לחשוב מחוץ לקופסא
למשל, אם את עובדת בעיר אחרת אולי לשים את התינוק אצל מטפלת בעיר שאת עובדת בה?
את במילא נוסעת לשם בכל בוקר...
וממש אל תוותרי על העבודה
את תישארי בבית עם כל כך הרבה תסכול שזה פשוט לא פיתרון.
להתחיל לעשות טלפונים למקומות ולשאול אם יש מקום
ללכת לראות, להתרשם ולרשום במקום שמוצא חן בעיניך. את מכניסה את הילד ובודקת אותם תוך כדי....
גם אני הכנסתי בלי המלצות, עכשיו שמתי תינוקת בת 5 חודשים כדי לחזור לעבוד.
לפני פסח דיברתי עם המנהלת במעון שרציתי והבנתי שיש מקום ולהתקשר אחרי פסח, בינתיים נתפס.
ביקשתי המלצות למטפלות/ מעונות משכנות, חברות והתחלתי לחפש. ממש קשה בסוף שנה
הכניסו אותי לקבוצת ווצאפ והגעתי לאיזהו מעון חדש שנפתח ורשמתי אותה
לשנה הבאה מקווה בע"ה לקבל את התמת שנרשמתי אליו
גם תמת לפעמים יש מקום. להתקשר ולבדוק
סה"כ הרבה ממקרי ההתעללות שהתפרסמו היו אצל מטפלות עם המלצות ורשימות המתנה. אי אפשר לדעת, צריך לבדוק את המקום כשהילד נכנס, לבוא להציץ, להקשיב מבחוץ, לראות איך הילד מגיב
מסגרת.
ואצל שתיהן הסתדרתי בסוף.
אצל הגדולה מצאתי מטפלת פרטית מהממת ואצל הקטנה הכנסתי לתמת וממש לא הייתי מרוצה ואחרי חודש המטפלת של הגדולה (הגדולה כבר לא הייתה אצלה) אמרה לי שהתפנה לה מקום.
בסוף בסוף- מוצאים פתרון. לפעמים הורים רשומים לכמה מקומות ובסוף מבטלים את המקומות המיותרים, לפעמים במעונות תמת מוצאים עוד מטפלת ופותחים עוד קבוצה, לפעמים מישהי שחשבה לקחת מעט ילדים מחליטה לקחת עוד אחד או שניים.
בקיצור, צריך פשוט לחפש ולברר ולהאמין שבסוף את תמצאי את המקום.
שבסוף בטוח תמצאי.
מצד אחד- אני ממש מבינה את הלחץ שלך. הייתי שם וזה קשה ממש.
מצד שני, אני רוצה להרגיע שמי שנחוש- מוצא בסוף. וגם מקומות טובים ממש.
יש אנשים שרק עכשיו מחליטים לעבור דירה (בתקופה האחרונה אני שומעת על מלא כאלה). יש כאלה שרשמו ובסוף לא מוצאים עבודה. יש כאלו שרשמו בכמה מקומות.
תדאגי שכל מקום רלוונטי ידע שאת מחכה ברשימת המתנה ברגע שיתפנה מקום. שימי להם שלט מול העיניים. תציקי למנהלות. תעשי את ההשתדלות שלך, והקב"ה ידאג לבן שלך למקום מושלם, כמו שהוא נתן לך עבודה מושלמת 
.
ולדאוג שהרבה אנשים ידעו שאת מחפשת (מהקהילה, מכרים מהאיזור) וככה יש יותר סיכוי שתמצאי.
ולגבי מעון תמת- הנסיך שלי במעון תמת ואני הרבה הרבה יותר מרוצה מאשר עם הגדולה שהייתה בסוג של מעון- משפחתון פרטי (וגם יותר מהמעון תמת שהגדולה הייתה בו שנה שעברה), יש רבה מעונות תמת טובים עם צוות מקסים שממש אכפת לו.
ממליצה להתקשר למנהלות של מעונות תמת/ משפחתונים ולבקש שאם מתפנה מקום יפנו אלייך. ככה אני מצאתי מקום השנה ובאמת אני מרגישה שהילד שלי במקום מושלם.
חשבתי לקנות לבת שלי בת 8 מיטת גלריה.
המטרה היא ליצור לה מן חדרון/ פינה תחומה משלה.
היא ממש מתחננת לחדר לבד וחשבתי שזה יכול כרגע לתת לה מענה מסויים.
הכוונה היא לשים בד דק מאוורר על החלק התחתון וליצור לה שם פינה פרטית ולמעלה תהיה המיטה שלה.
האם למישהי יש ניסיון עם מיטת גלריה ויכולה לחוות דעה על הנושא?
יכול להיות שהתועלת תעלה על חוסר הנוחות מבחינת הבת שלך.
מגיל 14 עד החתונה ישנתי במיטה עליונה של מיטת קומותיים וממש אהבתי את זה.
היה לי מדף ושידה בגובה של המיטה (למעשה לי ולאחותי היו 2 שידות קטנות שהונחו אחת על השנייה כך שהעליונה הייתה לי ליד המיטה והתחתונה לה)
זה נתן לי מקום של פרטיות מושלמת בבית צפוף, מקום שאין אנשים שמניחים עליו דברים או מתיישבים בהיסח הדעת...
אבל אני חושבת שצריך לחשוב טוב על עניין התאורה- איך לדאוג שמתחת למיטה, כשהבד סגור, עדיין יהיה לה מספיק אור.
גיסתי ממש מרוצה!
לכל אחת יש את הפינה שלה.
היא סגרה מתחת למיטה עם וילון רשת בשביל הפרטיות, אבל עדיין יש אויר
לא מאד גבוהה, אני יכולה להציץ לשם ואני לא גבוהה...
מתחתיה יש מיטה קטנה של אח אחר
אבל למעלה זה לגמרי הממלכה שלה, לאף אחד אסור לעלות לשם....
יש לה מדבקות קיר וכוורת קטנטנה כזאת למזכרות ובובות פיציות. וכריות ודובים וכו'
היא גם מארחת שם חברות
סהכ הרעיון שלך נשמע לי טוב, למה לא בעצם?
אצלנו יש פתרונות דומים אבל אחרים - אחד מהילדים ישן במיטה עליונה אבל על מזרן קטן, וכך נשאר לו שם שטח שהוא מעין החדר הפרטי שלו. עוד שני ילדים קיפלו את המזרן שלהם כדי ליצור את השטח הזה. ולכולם יש מדפים ליד המיטה בשביל לשמור דברים פרטיים או אפילו כדי להשתמש בהם כמעין שולחן, ויש גם וילון סביב המיטה כדי ליצור פרטיות. (רק לגדולה יש שולחן כתיבה של ממש ולילדונת ולתינוקת טרם יש מדף פרטי).
בכל אופן, לפני שהיא מתחילה לישון על המיטה הגבוהה תדגישו לה כללי זהירות, ואולי תוסיפו עוד מעקה להגבהת ההגנה.
נראה לי נחפש מיטה יד 2 ואז נוכל להתנסות, ואם לא יהיה טוב אז לחפש פתרון אחר.
יש איתה ילד בן 4 שובב בחדר, מקווה שזה לא יגרום לו לעוד יותר סקרנות ולא יטפס על המיטה שלה.
נצטרך לעשות לשניהם הכנה.
ומתואמת, לשים מזרון קטן על המיטה וכך לאפשר עוד שטח לידה למעלה, זה מעולה. וגם יותר קל להחליף מצעים. וגם נחשוב באמת על פתרון תאורה מספיק טוב. מניחה שיש היום כל מיני סוגי תאורה מעלי אקספרס.
גם למעלה וגם למטה כל השטח יהיה שלה.
המיטות גלריה של איקאה עושה רושם עם הגבהה מספיקה, אבל נבדוק את זה לראות בעיניים.
תודה לכולן!
אנחנו לא ממש מצליחים להשתלט על ההשתלטות שלו על כל הפינות בבית,
זה גם הטריגר שהילדה רוצה חדר לבד.
והבטחתי להם שנעשה במרפסת מעין ערוגות גינה ולכל ילד יהיה השטח שלו, אבל לא מצליחה להגיע לקדם את זה.
יש לך רעיון איך אפשר לייצר לו פינה? יש מקומות בבית, פשוט הוא לא יישאר שם יותר מיום, הוא גולש הלאה.
אין לבן ה4 פינה מוגדרת שלו, אבל יש לו נקודות "עוגן" ששייכות לו.
יש לו מגירה רק שלו ליצירות מהגן
יש לו קופסה שבה הוא שומר אוסף של לגו שהוא אוהב
יש לו את המכונית לגו שהוא מרכיב והיא רק שלו
יש לו את השמיכה שהוא אוהב והיא רק שלו
וזה לא שהוא כל הזמן מתעסק רק בזה, אבל זה דברים שהם מעבר למשחק. כל אחד מאלו נותן לו מענה לצורך אחר.
אם הוא אוהב - אולי להביא פוף שזה יהיה נקודת ההתרכבלות שלו.
השאלה אם זה יתן מענה לסקרנות שלו לגבי השטח של אחותו, מבחינת מים גנובים ימתקו.
כרגע כפתרון מיידי יש לה מנעול על הדלתות של הארון שלה וזה כבר מאפשר לה יותר נחת ורוגע שהוא לא מחרב לה את מה שהיא שמה שם.
(אחרי שמצאנו איפור שלה מרוח על כל הבגדים שלו ומלא טבעות מפוזרות במגירת הנעליים שלא לדבר שהחדר שלהם מריח מלקים)
היא ילדה שצריכה מקום קטן ומוגן, זה נותן לה ביטחון, הוא ילד שצריך מרחב לפעילות.
כך שהוא לא יהיה איתה בחדר? והיא תהיה עם אחד הגדולים, שמן הסתם יוכל לכבד את הפרטיות שלה?
מן הסתם עדיין זה לא ימנע ממנו להיכנס לחדר ולגעת בדברים שלה, אבל זה כן יכול קצת למנן את זה.
נשמע שבאמת הצרכים שלהם מנוגדים...
כשהיו ארבעה ילדים בשני חדרים הכל היה בסדר,
עכשיו כשיש עוד חדר התחילו כל הצרות, כי תמיד יהיו שני ילדים שמקבלים חדר לבד. הקטן עדיין לא אכפת לו מדברים כאלו,
אז יש את הילד השלישי שהוא היחיד ש"נדפק"
ניסיתי להכין את הבנות שהן הולכות להיות באותו חדר, והתחילה מלחמת עולם שכרגע ירדתי מזה.
אבל בהמשך בת ה8 כבר תרצה חדר בנות.
ובהמשך בהמשך,
יש מחשבה אולי לאחד את הבנים.
ההפרש גילאים בינהם גדול.
בן 13 ובן 4 אז ממליצים לי לא לחשוב בכיוון אבל עוד שנה וקצת, אם הוא יתחיל פנימיה יהיה קשה להתעלם מזה שרוב הזמן החדר שלו ריק.
בדרך כלל ילד גדול מצליח להכיל יותר את השגעונות של אחיו הקטן, ולקבל יותר את העובדה שהוא פשוט קטן ולא מודע.
אני רואה את זה אצלנו - הבכורה הרבה פחות כועסת על הילדונת כשהיא נוגעת לב בחפצים, אף שזה מתסכל אותה...
והם ישנים באותו חדר מהרגע שהקטן יצא מהחדר שלנו (שנה+ ועד עכשיו גיל 5) והם מסתדרים נהדר
ועוד 2 ילדים ישנים כל אחד בחדר נפרד
החדר של הילד שבישיבה ריק רוב הזמן ועדיין הם מעדיפים לישון ביחד 2 בחדר
אז מי שממליץ לך רק ע"ס הפרשי גילאים טועה בגדול
אצלנו זה גם שותפות מצויינת וגם חברות טובה מאד
שני בנים בהפרש של 16 שנה שהם ביחד בחדר.
תכל'ס, זה החדר של הציוד של הגדול (שלרוב לא נמצא בבית), שהקטן כמעט רק ישן בו (כי הוא עוד לא בגיל לרצות פרטיות).
ועבורנו זה סידור נהדר.
ממש אהבתי להיות עם אחותי הגדולה בחדר.
לא יודעת איך הייתה החוויה מבחינתה 😅 אני יכולה לשאול אותה בהזדמנות
היינו יחד בחדר עד שהיא יצאה לפנימיה ופחדתי לישון לבד..
וגם בלי קשר לחוויה האישית שלי, נשמע לי שמישהו בוגר יותר יכול להכיל את השיגעונות של הקטן, ומצד שני להיות יותר אחראי לשים את החפצים במקומות לא נגישים, ואפילו להציב גבולות.
האחרונה שיכולה לתת לך עצות לגבי ילדים. קטונתי ממש😅
אבל כן אגיד שאצלנו בן 4 פעיל מאוד ואנרגטי מאוד, ועדיין בעזרת שיח מתאים והכוונה אקטיבית הצלחנו להגיע למצב שבו יחסית הוא מבין במה מהדברים של אחיו הגדול הוא יכול לגעת, ובמה לא.
נגיד לאחיו יש בובה גדולה שאיתה הוא הולך לישון.
ולו אין.
אז ברור שזה מאוד קורץ לו, אבל אחרי כמה פעמים שהבהרנו שזה של אח שלו והראינו את החלופות שיש לו, זה נרגע.
ונגיד אם יש לה דברים ספציפיים שהוא גם רוצה - הייתי מציעה לו שיהיה לו גם כזה משלו. נגיד שיהיה לו גם לק, קופסת איפור מהאלו שקונים בשקל ואוסף שמקביל לטבעות שלה.
לא כי חייב שיהיה לאחים בדיוק אותו דבר, אבל כאפשרות לאופציה אחרת. "הלקים האלו הם של שולה, אבל אם אתה רוצה יש כאן את שלך. בשל שולה אתה לא נוגע".
ובמקביל, גם כמובן לתת מענה לאחות. אצלנו לגדול יש כספת קטנה שהוא בנה בעצמו, ורק הוא יכול לשים שם דברים. גם אני לא פותחת אותה בלי לבקש ממנו אישור. וגם הרעיון של מיטת גלריה נשמע לי מעולה.
בהחלט נאמץ אותם אחרי שנקנה את המיטה ויהיה אפשר להגדיר איפה מותר ואיפה אסור, נתחיל את התהליך מולו.
כרגע מה שנקרא, מעדיפה לבחור את המלחמות
(ולגבי לתת עצות תמיד יש מה ללמוד אני אוהבת לשמוע)
מצטרפת לרעיונות של תקומה, אבל לא בטוח שזה יעזור. יש ילדים שלא ממש מצליחים להבין גבולות, ולאחים הגדולים אין ברירה אלא לקבל את זה ולעשות מה שאפשר בקיים...
אבל אולי אפשר לחשוב על דרך לפחות למגן את העלייה למיטה למעלה מפניו. אולי סולם שאפשר להוציא ורק מישהו גדול יכול להרכיב אותו? (אם כי זה לא יעזור בשביל הפינה שמתחת למיטה...)
ממש חלמתי על זה....
לכן רציתי לשמוע איך זה במציאות.. 😄
בתמונות זה נראה חלומי כזה השטח מתחת למיטה.
אבל יש תינוקות שזה לא מספיק טחון בשבילם...
אבל בכל אופן - עדיף לטחון כמויות קטנות בבלנדר מוט מאשר בבלנדר אמיתי. הרבה פחות כלים לשטוף...
(למען האמת פירות טריים לא ניסיתי לטחון בבלנדר מוט)
בבלנדר מוט.
עובד מעולה
מצוין!מתואמתמחפשת גמ"ח עם כמה סוגים שונים...
אני במעקב זקיקים משבוע אחרי תחילת הווסת, כל ארבעה ימים
אני כחודש ושבוע מהווסת, ועד כה לא נצפה ביוץ וגם לא התחלה שלו
אתמול ראיתי בניגוב הפרשה דמית פיצית
והיום הפרשות חומות כהות
מישהי יודעת ממה זה יכול להיות??🤨😬
מי הנחה אותך לעשות כך? את במעקב אצל רופא פוריות?
את מניקה?
בעקרון ההכתמות זה עוד הוכחה שיש חוסר איזון הורמונאלי....
בעיקרון, באולטרסאונד רואים מה קורה ברחם, מה מצב הזקיקים וכו' אבל למעקב אמיתי צריך גם בדיקות דם כדי לדעת מה רמת ההורמונים והאם זה תואם את מה שרואים באולטרסאונד (נגיד באולטרסאונד יראה שיש זקיק מוביל אבל לפי ההורמונים לא גדל זקיק ואין ביוץ, אז אפשר להבין שזה צ'יסטה, אבל אם לא עושים בדיקות דם אי אפשר לדעת)
מצטרפת לשאלה אם את במעקב של רופא פוריות, הבנתי שהם מבינים בזה אפילו יותר מרופאי נשים רגילים, ואם צריך התערבות כלשהי אז הכל כדי בליווי של רופא פוריות שיתאים הכי טוב ויעקב כמו שצריך
כדאי לעשות בדיקת דם אפילו עכשיו, כך תוכלי לדעת אם היה ביוץ ואיכשהו פיספסת או שלא היה
אני יודעת כמה זה מתסכל, מניסיון
אבל אם הבעיה היא ביוץ לא סדיר הפתרון ממש ממש פשוט
עם לחץ נפשי מאוד גדול בתחילת הריון?
שבוע 8
לחוצה מאווד מנושא מסוים.
ובעיקר עצובה ממש!
לא מצליחה להרגע כרגע
ולא יודעת מה חובן העתיד.
מה ניתן לעשות??
לא רוצה שישפיע על העובר.
מספיק הילדים בבית חווים את הלחץ....
לדבר עם ה'
לבקש חיבוק ממישהו קרוב, אפילו מהילדים. אולי לשתף אותם קצת בתחושות שלך אם מתאים
גם לא תורם לבריאותו
יש לי כרגע תינוק בבית מהריון לא רצוי שהייתי בדכאון ברובו
והוא מתוק וחינני במיוחד
אולי זה יעזור?
הפסיכיאטר אמר לי שאין טעם להלחם במחשבות שליליות
המטרה היא להרפות כלליתמהחשיבה,
..
בשביעי לאוקטובר הייתי בהריון סביב השבוע שלך והייתי בחרדות רוב אם לא כל ההריון ברמה של חיפוש תרופות לחרדה שבסוף לא השתמשתי
נולד תינוק בריא ושמח ברוך השם
מתאים לי עוד יום בבית
היה ממש כיף בחג.
צריכה יום איפוס
ב"ה בחודש שמיני, הריון ראשון..
לאחרונה יש לי התקפי בכי, לפעמים מוסברים- יכול להיות בעקבות פגיעה ממשהו קטן קבתגובה שלי עליו לא ממש פרופורציונלית ולפעמים סתם בלי סיבה מוסברת..
בכי ממש, שיוצא לי מהקרביים, בקול.. אני משתנקת מבכי ברמה שקשה לי לנשום.. יודעת שזה אופייני להריון, השאלה באיזו מידה?
לא יודעת אם זה נורמלי או שאני פשוט משתגעת😐
והכי קשה לי שמרגישה שאני מכבידה על בעלי.. שהוא כבר מתקשה להכיל את זה.. אני לאחרונהה משתדלת לבכות עם עצמי כדי לא להכאיב לו, הוא מאוד רגיש ועם כמה שמנסה לתמוך- אני מרגישה שזה משפיע עליו לא טוב.. לפני כמה ימים הוא אפילו כבר הרים את הקול ודיבר קצת קשוח מרוב שכבר לא הצליח להכיל.. זה טלטל אותי ממש וכבר לא יודעת מה נורמלי ומה לא😕
עצות?
זה באמת נשמע טיפה קיצוני מה שאת מתארת, אבל לא חושבת שבאמת יש משהו ש"צריך" לעשות כדי לסיק את זה.
נראה לי הכי חשוב להסביר לבעלך שזה לא קשור אליו, ושגם כשזה כן קשור אליו (נניח אם נפגעת ממנו)
אז שהתגובות שלך קיצוניות בגלל ההריון ושלא ייקח קשה
גם יצא לי ללמוד שמהלך הריון הגוף מתנקה ומכין את עצמו לגדל תינוק וזה מתבטא לא רק פיזית אלא גם נפשית משהו בתוכי מתנקה
וגם למדתי שבדמעות יש ניקוז של הניקוי (ממש חומרים רעילים שהצטברו בגוף) של הגוף בפן הרגשי (רגשות שליליים שהצטברו) וזה מאוד חשוב לא לעצור אותן ולתת לצאת
הריון ראשון זה מאתגר, והאתגרים לא נגמרים בלידה.
ממליצה בחום ללמוד בקורס או בעצמכם מה צפוי לאחר הלידה.
אחרי הלידה ההורמונים "משתוללים" ויחד עם מחסור בשעות שינה צפוי שיצוץ גם קושי רגשי.
נהדר שהוא מכיל ואתם מדברים. מאמינה שרכישת ידע תקל עליכם בהתמודדות.
בע"ה שיהיה בידיים מלאות, בשמחה ונחת.
מה שכן, אם יש לך רקע של דיכאון ומצבי רוח הייתי מתייעצת עם איש מקצוע. כי סוף הריון זה גם ככה לא קל וכל אחת עוברת את התקופה בצורה שונה.
אם זה ממש על בסיס יומי ומתלווה לתחושה כללית ירודה הייתי בודקת
תשתפי מישהו מהחברות או מהמשפחה שאת סומכת עליו ואל תהיי עם זה לבד יעזרו לך להבין מה קורה איתך ואולי לפנות לעזרה.
אם אין סיבה רצינית, זה פחות נחמד להעמיס ולעכב נשים שחייבות מוקד, וגם בשבילך לחכות שעות.
תחשבי אם באמת יש לך סיבה טובה או שאת יכולה לחכות כמה ימים, ובינתיים לקבוע תור עד שתהיה הפניה.
לא כותבת הרבה אבל קוראת המון.
אחרי לידה
3 קטנים מתחת לגיל 3 בבית ובעל במילואים. סבב רביעי. בלי צפי לסיום. יציאות לא טובות.
ואני קורסת. ממש ממש ככה.
כועסת על בעלי שלא דורש יציאות יותר טובות.
וזהו, השבת חג גמרו עליי ברמה קשה. יש לי עזרה אבל גם היא מותשת.
הלילות לא לילות. הימים קשוחים.
החופשות לידה שלי זוועה.
וזהו. איבדתי את האידיאלים.
נמאס לי שאני הפרייארית של המדינה. פעם הרגשתי זכות. הסבב הזה כבר לא. ולא עוזר כסף לטיפול, כי מתי אני אלך???
אמרתי לו שאו שהוא בא יותר או שהוא חוזר לגמריי. ואני הכי לא אחת כזאת. בחיים לא דורשת מה שצריכה.
אבל זהו, אין אותי. נעלמתי. אני צל. מניקה מחליפה מניקה מחליפה מרדימה. את שלושת הילדים.
ואין לי כבר אמון בהנהגה שבאמת תדאג לסיים את זה. ואין לי רמון בפיקוד שלא מבין שהמשפחות כבר קורסות ואי אפשר להמשיך בנוהל הזה.
ואין לי אמון באף אחד. ואין לי כוח לאפאחד.
וצריכים ליסוע לחמותי השבת כי לא היינו שם מלא זמן ובעלי ממש ממש רוצה. והם רוצים ואני באמת חושבת שצריך כבר.
אבל לא רוצה!!!! גמורה! רוצה שבאפור יהיה איתי ולא עם אפאחד אחר. ואני הכי כזאת משתדלת ליסוע מלא. אוהבת את המשפחה שלו, באמת. אבל זרקתי כבר כל מחשבה הגיונית.
יודעות מה הכי גרוע?
שבסוף, אני יודעת שניסע. ואני יודעת שאם היציאות הגרועות ימשיכו, הוא עדיין ישאר במילואים. כי כזאת אני. לא אוהבת לעשות מהומות. לא אוהבת לריב, מפחדת.
אבל אני בעצמי כבר לא מכירה את עצמי. חפץ שעושה דברים וזהו.
לא יודעת אם אצליח לקום מהסבב הזה
ודי. עזרה מבחוץ לא עוזרת לי, רק תעיק. המצב גרוע וככה זה נשאר.
לא יודעת מה אני רוצה מכן. אולי בעיקר לשתף. כי בעולם האמיתי קשה לי להיפתח ככה. ולא רוצה שיפתחו עיניים על בעלי. כי הוא טוב! והוא תומך! ומנסה! אבל קשה לו לדרוש. וגם יש גבול למה שהוא יכול.
באמת תודה למי שקראה עד פה.
המבקשת ממש שמי שקראה פה ויודעת מי אני בעול האמיתי, שלא תאמר ולא תרמוז. יודעת שיש הרבה פרטים וכבר כלום לא מעניין אותי.
פשוט תתפללו עליי שאשרוד.
סיכוי שמרוב שאין לך כוח את כבר רוצה להישאר ככה רק כדי שכביכול משהו כבר יקרה לבד שאיכשהו ישנה את המצב? כי מאד מאד קשה היה לקרוא שעזרה רק מעיקה... הייתי מנסה לפרק את המועקה הזו...
גם אני איתך בסירה..
אין לי עצות, רק חיבוק גדול!! אני איתך לגמרי!
נקרע לי הלב לקרוא כמה קשה לך וכמה את עוברת
מתפללת שה' ישלח לך כוחות ויקרה נס שישנה ר"ת המצב
את מלכה גיבורה אלופה שהביאה שלוש נשמות לעולם תוך פחות ממשלוש שנים ורק על זה מגיע לך אות הוקרה!! וכל השאר זה פשוט מעל ומעבר!!!
את לא חפץ, את מלאכית קדושה והכי קרובה לה' ברגעים האלה של הכוחות שאוזלים והלב שקורס...
אוהבת ומחבקת מרחוק!!!
גם אני מזדהה בהרבה מובנים
פיזית ל5 במצב שלך אמנם עם יותר ילדים אבל לא אחרי לידה והשניים שמגיל 3 ומטה הם בשלב יותר קל אז הצד הפיזי יותר קל
אבל נפשית מרגישה כבויה לגמרי
אין באמת חיים
רק השרדות
הבדידות הכי קשה לי
רק שיגמר היום
ואז מתחיל עוד אחד
שרק מחכה שיגמר
גם אני מעורבבת עם הכעס על הז שככה מתנהלים
ולשא ברור אם ברגע חותמים על הסכם וסתם משחקים בנו
וגם כעס על כל מי 'לא מתגייס ובוחר בנוחות של עצמו ומבחינתי זה על חשבוני כי עוד לוחמים היו מאפשרים סבבים קצרים יותר ויציאות יותר טובות
וגם התחושה של השקיפות שרק מצפים שתתרדלי ותהי חזקה
ולא קולטים כמה כלום לא רגיל ככה
גם אם אני לכאורה מסתדרת
האמת ממש מרגיהש אותך
וחושבת שבמצב רגיש כזה נכון לתשף את הבעל אפילו נקודתית-
וגם אני כמוך שלא מצליחה לדרוש או להיות קשוחה ולא להסכים
אולי מצליחה אבל הז גורם ביננו לריצוק ושיחות קשות שכבר התעייפתי מהן.ומרגישה 'בלי הקרבה ביננו בכלל אין לי כוחות לעבור את זה
אז ש'ותקת
ומתגברת מחדש שוב ושוב
אבללל
אם הגעת לקצה
תגידי לו
בלי הכרזות קדימה
חיייבת אותך בבית עכשיו לשבוע
אחרת לא יהיה לי כח להמשיך
יותר קל להם בקשה נקודתית אגב
מהכרזות קדימה
ואולי כן תחשבי על טיפול ולו רק כדי לפרוק מהלב
אפשר גם בזום
חיבוק ענק וגדול קודם כל, על כל מה שאת סוחבת איתך!! כי זה כל כך כל כך קשה
אני רוצה רגע לשקף את המצב שלך
המלחמה כבר יותר משנה וחצי, ואת עם שלשה מתחת לגיל 3. זה אומר שהגדול היה אולי בן שנה וחצי כשהמלחמה התחילה, את רק מתחילה להבין איך להיות אמא, אתם רק מתחילים להבין איך זה להיות הורים. אולי גם הזוגיות עוד בשלב שהיא נבנית.
ואז מגיעה המלחמה ולתוך כל הלחץ והפחד של זה, נולדים לכם ב"ה עוד שני ילדים. אבל כל זה בזמן שבכלל מעכלים את הראשון.
וכן, זה עמוס בטירוףףף
וזה לחץ
וזה כל כך כל כך מובן שכבר נגמר לך האוויר, ונגמר עוד קצת ועוד
כי את פשוט במציאות לא נורמלית. לא הגיונית.
ואני לא אומרת את זה כדי להחליש, אלא קודם כל כדי לתת מקום. לא, זה לא אנושי לסחוב ככה
לטפל בשלשה קטנטנים זה קשה בלי קשר
אז במלחמה? בכלל
ומה את רוצה?
רוצה שמישהו יראה אותך. שיגיד - נכון, זה לא אפשרי.
או שיגיד - אני כאן לעזור.
ואת רוצה שהמישהו הזה יהיה - בעלך.
אבל הוא, כמה שמנסה, יש לו את המלחמה שמרחפת לו מעל הראש. ואת הרצון לתרום, להיות חלק מהכלל, לא לשבת בבית ולהרגיש "שהוא לא עושה כלום". ומעבר לזה, אולי הוא גם אדם כזה. קוראים לי? אני בא! מה, אני אתחיל להתווכח עם המערכת? כן, קשה לה. אבל באמת אין לי ברירה, אני ממש חייב לצאת.
והפער הזה ביניכם, במצב שבו אתם נמצאים, הוא לא מקדם. הוא רק מפיל אותך עוד יותר. כי כבר ניסית להגיד די, ותלך פחות, וזה לא עבד. אז מה תעשי?
מעין חוסר אונים כזה, נכון?
וואי כמה שאני מבינה אותך!!
ואחרי שאני מבינה, אני רוצה להגיד שאת במצב חירום.
על הבית, על הנפש, על הילדים, על הזוגיות, על עצמך.
ובמצב חירום מנסים לקחת חבל הצלה ממה שאפשר.
קודם כל, לפני כל פתרונות העומק (ויש גם כאלו, אבל זה עוד לא שם)
קודם כל פתרונות חירום
נסי לחשוב רגע עם עצמך, מה את הכי הכי צריכה עכשיו (ברגע זה, לא בעוד יום. לעוד יום מגיעים אחרי זה)
שקט? שינה? זמן לעצמך? שיחה עם בעלך שיבין לגמרי?
תבחרי משהו אחד, שהוא הכי דחוף כרגע, ותבדקי איך את משיגה אותו. גם אם זה אומר להשאיר את הילדים עם שתי בייביסיטריות בשביל לישון, או בשביל לדבר עם בעלך. או לשלוח לו בדיוק אצ מה שכתב כאן- אם מה שאת הכי צריכה זו הבנה.
אחרי זה, עולים שלב. מה את הכי צריכה בשעה הקרובה, ביום הקרוב. שמישהו יבוא לבשל? שבעלך יהיה כאן? מישהו יחזיר את הילדים מהמעון? מישהו יהיה עם התינוק? לדאוג לעצמך לטיפול?
תנסי לבדוק איך עושים את זה.
תפרקי את זה להכי הכי קטן שאפשר. שנייה, דקה, שעה, יום. איך את עוברת את היחידות הקטנות האלו.
יש לך פייסבוק? תצטרפי לקבוצה של נשות המילואמינקים, תוכלי להתייעץ שם עוד. גם עזרה טכנית וגם מעבר.
תתחילי בקטן
עובר עלייך הר, זה קשוח . תתחילי מלפרק אותו לאט לאט
אם צריך, אנסה לעזור יותר
ואווו את אלופה שפרקת שזה לא מובן מאליו בכלל!!
ומתחברת לזה שאת אלופת עולם רק כל זה שהבאת 3 נשמות לדור הגאולה בפחות מ3 שנים.... ממש מדהימה!!!!
חשוב שתוכלי לשקף לבעלך כל מה שכתבת לנו, לא רק על הקושי אלא גם על זה שאת מרגישה שלא רואים אותך ואת בקריסה ושלא יהיה מאוחר מדי (מותר להוסיף הפחדה קלה כשהיא נכונה, באה מהרגשתך)
זה קשה לומר בפה מלא "אני לא הסופר וומן שחשבתי שאני" אבל זה מה שאת צריכה עכשיו.
אגב, "הגדולים" במסגרות?
עודדתן אותי קצת
עדיין אני גמורה ומותשת כועסת. אבל שימחתם אותי קצת.
יש לי קצת משפחה שעוסקת המון.
הילדים לא מכירים מישהו אחר ולא מסכימים בכלל ללכת עם מישהו אחר. והם רגישים בטירוף. וקשה להם ככ כשאבא רחוק. אז מבחינתי לשלוח עם בייביסיטר שהיא לא משפחה, לא בא בחשבון. כי זה יזיק להם והלילות יהיו עוד יותר קשוחים. הם כאלה שמושפעים מהר ורואית את זה עליהם.
וכן, מי ששאל ילדתי פעמיים במלחמה. כשלא יודעת אם בעלי יהיה איתי. בניסים היה. אבל הלחץ לא עזר.
ובכללי, ילדים שלא רואים את אבא הרבה ונפגעים מזה.
הגדולים במסגרות. היום ספציפית לא כי איסרו חג.
וכן, אני צריכה להגיד לו שנישאר קצת. הוא בא ביצים הקרובים ואבקש ישאר לפחות שבוע.
תודה על הרעיון לבקש משהו עכשיוי .
להגיד לך לגבי עניין הבייביסטר, שבגדול גם הילדים שלי לא משתפים עם זה פעולה בכלל.
כל המלחמה אני רק איתם, לא מאפשרת לעצמי לצאת בכלל.
אם מביאה בייביסיטר זה רק בערב, לא אומרת כלום לקטן כדי שירדם לפני כן. ובגדול היה מוכן להישאר (אחרי הרבה בכי ודמעות) רק בתנאי שהוא נשאר ער ומחכה לי.
אבל השתדלתי שתגיע מישהי קבועה, ולאט לאט הם הבינו שככה זה עובד והייתה פעם שאפילו היא הייתה איתם כשהם ערים ואני יצאתי קצת.
אז נכון שכאן כבר נכנס הטווח הארוך, ואולי את לא שם.
אבל אם אפשר, להתחיל בלהביא מישהי שתהיה בבית יחד איתך. תעזור עם התינוק, תשחק עם אחד הילדים כשאת נמצאת. וככל שהילדים יתרגלו זה יהיה יותר קל.
אבל כאן זה כבר איזשהו קיבעון לפעמים אצלנו שאנחנו צריכות לשבור. להצליח קצת לשחרר. נכון, בבת אחת זה קשה לנו ולהם. אבל אולי אפשרי בהדרגה.
אגב, (וזה שוב לטווח הארוך), מבחינה זוגית אני חושבת שחשוב שבעלך יבין את כל זה. יבין את המשמעות של ילדים שגדלים כשאבא לא נמצא, את המשמעות של אמא שעוד רגע קורסת, בת זוג שמרגישה לבד. יכול להיות שבאמת אין ברירה, אבל אני חושבת שבשלב הזה של המלחמה, אין מה "ליפות" מולם את המציאות. כן, המציאות היא קשה ומאתגרת. ויש מחירים למלחמה הזו. ויכול להיות שעדיין אין ברירה וצריך לצאת, אבל חשוב להכיר במחירים. ומצד אחד אני לא אוהבת שאומרים "שפשוט לא ילך", כי אני חושבת שזה לא כל כך פשוט ובאמת יש כאן צורך. מצד שני, גם הצד הקיצון של "אז אבוא ואעשה בדיוק מה שאומרים", הוא גם קצת לא הגיוני בעיניי בשלב הזה. אני מכירה כל כך הרבה יחידות שבהן היציאות עכשיו יותר משוחררות, ושהמפקדים נותנים מקום לבקשות של המילואינקיים כי מבינים את המורכבות. אבל בשביל זה באמת צריך לדעת להגיד. זה אפילו לא לדרוש, אבל כן קצת לעמוד על שלך. וכאן כבר כן יש בחירה. ואם הוא ניסה ולא הצליח זה משהו אחד, אבל אם הוא אפילו לא ביקש - זה חבל. ואני אומרת את זה אולי גם קצת לך, כדי שכשתדברו, תדעי להגיד מה הגיוני ומה לא. ולבקש קצת יותר שחרור הביתה במצב כזה, בשלב כזה - זה הכי הגיוני בעולם. וזה המעט שאפשר לעשות בשביל להקל עלייך ועל הבית.
ואני רק מתפללת על בעלי
לקחתי על עצמי פרק תהילים יומי ומברכת אותו
הרבה דברים בהבנה שלו בדינמיקה בינינו השתפרו מאז
אני מאמינה בשליחת אנרג' טובה למישהו אחר ויש תוצאות טובות ועם זאת יש מציאות שנכפתה עליי, כן אני צריכה לקבל את ההבנה שלפעמים הבחירה שלי זורמת עם מה שהקב'ה תכנן ויש פעמים שזה כ'כ מנוגד אבל ההחלטות של הבורא עמוקות ואני לא מבינה במה זה טוב ועדיין חייבת לקבל את זה וזה כ'כ כ'כ יכול להיות עבורנו מתיש וקשה אבל עצם ההבנה של הדברים ככה עוזרים לי לקבל את המציאות וזה לא אומר שאני מצליחה לשמוח בזה תמיד אבל מנסה לעודד את עצמי ולקבל כוחות להמשיך לעשות הפסקות, לתת לעצמי מנוחה גם אם זה אומר שיש ימים שאני קמה מאוחר והילדים לא ילכו למסגרות
אצלי גדולים יותר ב"ה. כאילו יש תינוקות אבל יש גם גדולים. בכללי רק לעודד שהנק זמן הזו עם 3 קטנים היא בעיני הנקודת זמן הכי אינטנסיבית בהורות. בלי קשר למילואים. וכל יום שעובר את מתקדמת לשלב קל יותר.
נהיה לי גוש בגרון רק מלקרוא אותך.
את מהממת וטובה.
זה קשוח ברמה מוגזמת ממש, גם בלי מילואים זה קשוח.
בבקשה תהיי טובה גם לעצמך לפחות כמו שאת טובה לילדים שלך. תאסםי את עצמך ופשוט תרימי טלפון למפקד, ותאמרי לו מה את דורשת, יציאות כל סופש או ווטאבר, אם קשה לך תכתכי בווצאפ . אל תחששי שהצבא יקרוס מהיציאות שלו, יש גבול. וגם ככה, בואי, כמו שאמרת, אין אמון בהנהגה וזה לא יגמר.
שלא כדאי לפתוח מסלול "עוקף בעל". בוודאי אם לא מוצו כל האפשרויות לפני כן.
כמובן תלוי דינמיקה ובן אדם.
אבל אני חושבת שהכי נכון שזה יגיע אחרי שיח בין בני זוג, ולא שהיא תנחית את זה על המפקד.
יש מקרים שזה יכול ממש ליצור מתח בין בני זוג, אז ככל שאפשר כדאי קודם כל לתקשר ביניהם (גם אם לתקשר אומר שצריך להציב עובדה. או לא יודעת באיזו דרך מעבירים את המסר).
כמו כל האמירות מבחוץ
אז אל תסכימי לא
אני לא היתי מרשה
לא מבינים בכלל שזה לא מתאים למציאות האזת
שהז לא דינמיקה כאזת לש
אולי בבקשה תואילי להסכים
אלא צורך מאוד חזק שלהם
וגם מציאות מורכבת
בידיעתו והסכמתו, מעולה. מה שמתאים להם.
אני האחרונה שאחשוב שזו בעיה.
רק חשוב לא לשכוח גם את הביחד, כמה שאפשר. מכל מיני סיבות.
לא יודעת למה הבנתי אחרת לפני כן.
מצטערת
שוב ושוב, ואמרתי לו שאני מתקרבת לגבול האדום.
(זה גרם לו לבקש שוב ושוב להשתחרר, שזה לא עזר בהתחלה, אבל בסוף אחרי 3.5 חודשים המפקדים הבינו שהוא רציני ושחררו אותו)
חיבוק ענק ענק. אין מילים.
הלוואי שתצליחי להחזיק מעמד.
והרבה כוחות מרחוק♡
זה באמת ממש קשה! וברור שעזרה מבחוץ לא יכולה להחליף בעל בכלל, אבל אם יש משהו שכן מקל תקחי אותו.
אם מציעים לך עזרה עם אוכל/יש אפשרות לקנות/ בייביסיטר ביחד איתך בבית כדי להרגיל אותם או אפילו בערב כדי לנוח קצת שתהיה עם התינוק הקטן.
לגבי הבקשה ליציאות טובות יותר- ממש לגיטימי! וכל מי שבמצב כזה מבקש אולי זה יעודד אותו לבקש. אפילו אם זה לא אפשרי לפחות שיהיה בראש למקרה שתסתדר עוד יציאה או עוד יום שיכול להקל עליך.
מקווה שיעבור כמה שיותר מהר ובעזרת ה' בשורות טובות לכולנו!
מצטרפת למחשבה לבקש משהו כאן ועכשיו, לנשום ואז לחשוב הלאה..
זה באמת כבר לא מאמץ נקודתי וכשכבר לא עומדים בזה צריך לעצור בזמן, ולעשות חושבים מסודר...
יותר ילדים ויותר גדולים, אבל לא גדולים באמת
סבב 5. ואני כל כך כועסת. כותבת ומוחקת את החוויה שלי כי יש גבול למה שניתן לומר גם בפורום אנונימי.
אבל המחירים המשפחתיים, הנפשיים, הזוגיים, כבדים מנשוא.
רק חיבוק !!
ותודה!
וחיבוק!!!
שנזכה לישועות!!!!
נראה לי שמה שיעזור זה לשבת עם בעלך ולדבר איתו על הרגשות האלו. לראות גם את עצמך בסיפור הזה. את הבסיס של הבית. אי אפשר לוותר עלייך! גם אם זה אומר לאכזב את חמותך. וגם אם זה אומר להפסיק את הסבב הזה באמצע. שהכל יהיה מתוך מחשבה וראייה שזה בתוך גבולות המסוגלות שלך כרגע.
אני תמיד מרגישה שזה הרבה מעבר
בפועל גם במעבר לכוחות יש דרגות
וברור שיש מצבים שבהם מגיעים לקו אדום ואז מפסיקים הכל.
אבל סתם חושב לי להניח את זה
כי אחת האמירות הכי מכאיבות שאני שומעת מחברות לא מגויסות
זה התפיסה הזאת
שמי ש''נותנת לבעלה'' כנראה מסוגלת
או מה לעושת אין לי כוחות לזה..אני לא מסוגלת
צר לי
גם לי אין
בכלל אין
וזה לא השיקול במציאות של מלחמה
בהמשך נחזור בעז''ה לחיים מאונזים יותר וקשובים לכוחות🙏
ועדיין בתפיסה שלי, במלחמה כל כך ארוכה, יש מקום לראות את המסוגלות שלנו.
לכולם יש רגעים שמרגישים שלא מסוגלים יותר.
אבל אם מישהי חיה ככה במשך תקופה ארוכה ברמה של- תתפללו עליי שאני אשרוד, אז אי אפשר להמשיך ככה וצריך למצוא פיתרון, ובעיניי זאת סיבה מספיק טובה גם לוותר על סבב, כדי שלטווח ארוך נוכל להחזיק במלחמה הזאת כמה זמן שנצטרך.
וכשמישהי שלא הייתה במילואים אומרת "יש כאלו שמסוגלות ואני לא", אז זה באמת מעצבן. כי גם אני לא הייתי חושבת שהייתי מסוגלת. בקושי השכבתי את הילדים לבד לפני המלחמה הזאת.
אבל מי שעשתה סבב ועוד סבב ועוד סבב ומרגישה שהיא כבר לא מסוגלת- מבחינתי זה משהו אחר לגמרי. ואנחנו צריכות לשמור על עצמנו ועל הנפש והשפיות שלנו. גם בזמן המלחמה.
איתך בעיקרון.
אבל אני חושבת שאנשים הם שונים אחד מהשני.
והגענו למלחמה הזו גן עדן החוזקות שלנו, וגם עם הדברים שיותר קשים לנו.
ובלחמה הכל מוקצן.
אבל אם לצורך העניין יש אדם שקשה לו לעמוד על שלו, והוא נוהג לבטל את עצמו בפני אחרים, לא בהכרח שזה שאנחנו במלחמה זה מה שיעזור לו ללמוד להגיד "עצור". אולי אפילו להיפך, כי כוחות הנפש מופנים להתמודדות היומיומית, אז להוסיף לזה עוד התגברות? למי יש כוח.
גם אם למי שמחוץ לסיטואציה נראה שזה הדבר הנכון. וזה יכול להיות. אבל לא תמיד זה קל. בטח לא למי שמתמודד.
מה שאני מנסה להגיד, זה שלמישהי אחת נראה שלשמור על נפש זה להצליח להגיד "אני כבר לא מסוגלת", אבל למישהי אחרת, להצליח להגיד את המשפט הזה - זה כמו לעבור הר ממש גבוה. ואז זה פתרון, אבל לא ישים ומאוד מתסכל. כי - למה כולן מסביב מסתדרות או מצליחות לנהל את זה ורק אני לא?
וכמובן שגם על היכולת או הקושי להגיד, מתווספים התנאים מסביב - בן זוג שמבין או שלא, סביבה, עבודה ועוד ועוד. ואז זה בכלל הופך את הכל לסלט אחד גדול ומאתגר
אני כתבתי כתגובה רק להתיחסות ממקודם של גבולות המסוגלות
ומאחר ולא פרטת את כל מה שכתבת עכשיו ממקודם
אז כן הרגתשי צורך להגיב
כי לא דומה מי שעשתה כמה סבבים, ובמצב מסוים אוומרת -זה גבול המסוגלות שלי. שזה ממש נכון ואמיתי וחשוב.
לבין מיהשי שמלכתחילה לא ניסתה לעבור אותו או להתקרב אליו כי במחשבה היא התרגלה שלא יכולה ולא מסוגלת..ולמרות המלחמה והמחסור בלוחמים היא העדיפה להתעלם מהכלל ולהמשיך כרגיל באזור הנוחות שלה.
ויש לי כמה וכמה חברות כאלה
ומורכב לי מולן מאוד
כי הן לא מתארות לעצמן כמה אנחנו מותחות את קצה גבול היכולת וגם לי היה בא לומר -די אני לא יכולה וזהו
ולכן הרגשתי צורך להגיב ..
לאור כל מה שהוספת אנחנו לגמרי מסכימות❤️
זה אולטרהסאונד בטני או וגינלי?
אוףףף אני סתם מבואסת שהולכת לבדוק..🤭
תכלס על סמך רופאים לחוצים
ובגלל שמסיבות שונות אין לי כרגע רופא שלי שאני מרגישה שיכולה לסמוך עליו זה ממש ממש קשה לי.
אבל אולי זה תלוי בשבוע.
אני עשיתי לקראת סוף ההריון.
בדיוק כמו כל אולטרה סאונד שגרתי בשבועות מתקדמים. הוא רק 100% פוקוס על הלב ולא על שאר האברים.
עשיתי בכמה הריונות, כל פעם מסיבה שונה.
אז זה בטני וממש קצר
בעז"ה בשורות טובות!
גם אצלי היה ככה.
בדיקה סבבה ללב של העובר מכל הכיוונים, זה חשוב.
מה שכן, בדיקה ארוכה...תתכונני.
וגם אותי סתם שלחו והקרדיולוג אמר שהוא לא מבין למה שלחו אותי
שכבר ממש נמאס לי, ושאלתי מתי מסיימים...
לי פעם אחת עשו בדיקה ממש קצרצרה, ואצל עובר אחר עם בעיה אחרת לקח מלא זמן גם בגלל שהבדיקה הייתה מעמיקה יותר וגם בגלל שהעובר שכב בצורה לא נוחה
ודווקא הקרדיולוג אמר שזו כן סיבה שהוא חושב שנכון לבדוק
ב"ה
שמחה שנסעתי שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור רק כדי שהוא יגיד שב"ה הכל בסדר.
יצאתי מהבית ב14:20 וחזרתי ב18..
כשרוב הדרך הייתה פקקים.
אבל כצו שכתבתי למעלה אני שלמה עם זה ושמחה שנסעתי
לכן ישר קבעתי את התור בלי לחשוב הרבה..
כשהבנתי את ההשלכות של הנסיעה בערב לפני הבדיקה (ועוד אחותי נתנה לי תחושה שזה מיותר ללכת לבדוק.. מדובר בשני מומים מולדים במשפחה. אחד לא גנטי והשני גנטי אבל קצת יותר רחוק) אז זה הרגיש לי כמו מאמץ קצת מוגזם..
לכן שמחתי אחרי ששאלתי את מכון פועה בבוקר, שלדעת הרב המשיב כדאי לבדוק, וגם הקרדיולוג חשב ככה..
יש פה בנות שילדו באחד מהבתי חולים האלה?
אשמח לשמוע על החוויה שלכן בהן. בעיקר מבחינת הצוות - עד כמה הוא "מאפשר" וזורם עם רצון היולדת אבל גם ארצה לשמוע בכללי על דברים
מכינה את עצמי לאפשרות שאצטרך ללדת באחד מהם ורוצה לדעת מה הכי יתאים לי... תודה!
גם יפה, חדרי לידה מרווחים
צוות נשמה, גם מילדות גם רופאים. גם במחלקה.
יש אפס הפרדה וכללית קשיבות ליולדת.
כולל שעברתי שם לידת תינוג בלי דופק ל"ע והיו פשוט מעל ומעבר
ברמה שלמרות הטראומה אחזור לשם שוב.
אם צריך- ח"ו גם הפגיה שלהם טובה וצוות לבבי
משתדלים לתת מילדת יהודיה ולהפריד בחדרים מבני דודים.
שמעתי גם המלצות עליהם מדולות שעובדות גם פה גם שם.
הי חברות
גיליתי בשעה טובה שאני בהריון רביעי
ממש בהתחלה לא עשיתי עדיין אולטרסאונד
גיליתי על ההריון בעקבות בחילות מטורפות והקאות שגרמו לי להתייבש...
קיבלתי נוזלים בקופת חולים ואחרי זה אשפוז בית לחמישה ימים
לאחר מכן העבירו אותי לטיפול בית לוריד
מקבלת זופרן ונוזלים
ניסיתי יום אחד בלי עירויים אבל הרגשתי שוב ממש רעעעעעע וחזרתי לזה מהר. עם הטיפול אני מרגישה טוב יותר.
הרשו לי בעבודה לעבוד מהבית עד סוף הטיפול שאמור לקחת עוד שבוע וחצי, כי עד עכשיו הייתי במחלה של שבועיים וחצי. אבל אם אצטרך להמשיך עם עירויים לא בטוח שיאפשרו לי להמשיך מהבית ....
מה הייתן עושות?
לחזור? לנסות להוציא שמירה? האם המצב שלי בכלל מצדיק את זה?
קשה לי לעבוד אפילו מהבית למען האמת..... מרגישה רע מאוד עדיין.
אשמח לכל עצה חברות
ועדיף שזה יהיה מרופא הריון בסיכון ולשלוח כמה שיותר מסמכים רפואיים על אשפוזים וכד'
חבלים.
הם מפנים לרופאים שמבינים בזה.
את צריכה כח לגדל את התינוק אל תחזרי לעבוד.
שימי לב צריך 30 ימי מחלה ואז מבקשים שמירה, במצב כזה הימי מחלה לא ירדו ממך אלא מבט"ל אבל לקחת בחשבון קצת זמן עד שהשמירה נכנסת למערכת ומקבלים כסף,בהנחה ואין לך ככה פתאום 30 ימי מחלה ספייר
אני עובדת בעבודה שאין עליה במשכורת כתוצאה מהשתלמויות וכאלה, צריך לבקש מהבוס. אני נמצאת בעבודה כבר שנתיים. אז ביקשתי היום, והוא הגיע כבר מוכן ואמר לי שהוא בעדי והוא ידבר עם משאבי אנוש ובלה בלה בלה.. היה נשמע יפה מאוד שהוא מכין אותי לזה שהוא לא יבקש מהם העלאה, אולי משהו סמלי כזה כדי שאשתוק.
ואז אמרתי לו שאני גם רוצה לרדת באחוזי משרה מ-8 שעות ל-7 שעות (לא באותו השכר כמובן, נמוך יחסית)... פה הוא כבר התפלץ. שאני?! אעבוד פחות?! לא מתקבל על הדעת! מיותר לציין שהוא מעביד אותי עד העצם, כמות עבודה שלא נכנסת במסגרת זמן העבודה (וחלק הארי מהדברים מיותרים לחלוטין והיה אפשר לחסוך אותם.. רק אתמול הוא ביטל לי עבודה של שעתיים וחצי בבוקר). ואני מאוד חרוצה, הוא אומר את זה בעצמו.
והוא אומר לי, מה, 7 שעות... ועוד את הולכת לאכול באמצע.. (ברור כאילו מה נראה לך??) ועוד מעט אוגוסט ואת לוקחת חופש... (אני שמרתי את ימי החופש של כל השנה בשביל זה!)
לא ברור לי מה איתו. מבינה שהוא לא חייב להסכים, אבל מה הקשר אוגוסט וזה שאני אוכלת באמצע יום עבודה??
אני עובדת כמו חמור באמת. שוקלת כבר לחפש מקום אחר אבל לא בטוחה שבמקום אחר יהיה טוב יותר. אולי צריכה פשוט לבלוע את הצפרדע ולשתוק.
מה הביקוש ומה הרמת שכר במקום אחר
אבל בגדול אם לא מעריכים אותך וההערכה לא מגיע יחד עם תגמול הייתי בודקת אופציות אחרות (לאחרי אוגוסט)
לחפש לפחות עבודה חדשה?
לנסות?
אין מה לפחד השוק בחוץ מעולה. אנשים מצוינים (וגם פחות) כל מיני סגנונות של עבודות שפשוט מפחד לבצע שינוי לא עושים את הצעד הנדרש.
ולדעתי לפעמים הוא נדרש
להעלאות וגם להפחתה במשרה יש הבטים שונים
1. מדיניות של ארגון/ הבוס
2. גובה הערכה לעובד
3. שימור העובד
אצלי בעבודה הנוכחית קבלתי 2 העלאות אישיות בלי שבקשתי
אבל שבקשתי הפחתת משרה (יום חופשי) קבלתי סירוב מוחלט (בגלל מדיניות של הבוס, כי הערכה ושימור קיימים באופן מובהק)
לשיחה הזו הגעתי מוכנה כי שערתי שאקבל סירוב והתמקחתי
בסוף קבלתי הפחתה קטנה וזמנית
מקווה שזה ימשיך ויהיה קבוע ואולי בהמשך יגדל
אפשר לחשוב על המניעים לאי העלאה/ הפחתה במשרה
אם מדובר בחוסר הערכה/ שימור, אולי לבדוק איך ניתן להשתפר או לחפש עבודה אחרת. אם מדובר במדיניות אפשר ליצור משא ומתן, לרוב אפשר להוציא משהו.
צריכה לחשוב על זה לעומק.
למה בעצם קשה להם כ"כ לקבל שהעובד יבוא פחות שעות?
גם ניסיתי להגיד שבמקום להוריד ל7 אפשר להוריד ל7 וחצי.. נראה מה יהיה. מבחינת הארגון הגדול הפחתת שעות זה לגמרי לגיטימי ואפשרי, אבל הוא ספציפית ממש היה נראה שזה יהרג ובל יעבור אצלו.
מצד שני אולי באתי לו בהפתעה ואם הוא יחשוב על זה קצת הוא כן יסכים ברמה מסויימת..
מבחינת הערכה יש, לפחות כלפי חוץ, מבחינת שימור 1000% בגלל שכבר היו לו כמה וכמה עובדים נוספים והוא לא הסתדר עם אף אחד מהם אז כנראה יהיה לו ממש לא כיף אם אעזוב. אז כנראה זה רק המדיניות שלו. יש לך פתרונות אחרים להציע לו לגבי ההפחתה במשרה?
אחרי שהוא שלל יום חופשי
הצעתי פעם בשבועיים
הוא סירב
הצעתי חצי יום חופשי
סירב
חצי יום חופשי פעם בשבועיים
סירב
אז העברתי את הכדור אליו
אמרתי לו שחשוב לי מאד הפחתה כלשהי במשרה
נתתי גם סיבה
ושאלתי מה הוא יכול להציע לי
אז הוא הציע לצאת פעם בשבוע שעה מוקדם
אז אמרתי תודה אני אקח אבל זה לא מספיק לי
והצעתי להגיע פעם בשבוע שעתיים מאוחר
ככה התמקחנו ושנינו טובים בזה 😉
עד שהגענו לסיכום כלשהו
אז אפשר להציע נגיד פעמיים בשבוע 7 שעות או משהו דומה
ולא לפחד להתמקח כי לפעמים זו הדרך
כנראה יצא לי לטבול שם שבת הבאה.. מישהי מכירה? ויש מקוואות חוץ מהמקווה במרכז המסחרי? רחוק לי...
תודה!!
מקווה נשים
ממוקם ברחוב אבקת רוכל 2, על יד הספריה.
מספר טלפון: 03-9362696
לחצו לקביעת תורים לטבילה במקווה נשים
בלניות:
מירה מגידיש - נייד 050-3286226
רותי ברכה - נייד 050-6498770
