נראה לי ברור שזו דרך לא מודעת שלה לקבל תשומת לב ולהיות "מיוחדת"
היום היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.
צריך להציב גבולות.
לאן אתם נוסעים: את יודעת
כמה זמן זה ייקח: אני משערת בין שעתיים לשלוש.
למה לא שלוש וקצת? למה את חושבת שכן?
או:
זה לא זמן לשאלות עכשיו.
בנוסף, אפשר להבין איתה למה היא שואלת.
כמובן שהיא בעצמה לא יודעת לנתח באמת למה היא שואלת ותגיד כי זה מעניין אותי או משהו כזה..
אבל מלפני השטח, יכול להיות שמתחבאת שם איזה חרדה מהלא נודע.
כלומר ילדים חכמים שיודעים הכל, פחות מתמודדים עם מצבים שבהם הם לא יודעים משהו, ואז כשזה קורה זה עלול לגרום לחרדה. איך לא ידעתי ש..
והפתרון המקרה הזה הוא לא להאכיל את החרדה, אלא להקנות כלים עם התמודדות עם אי וודאות.
להשלים פרטים בדמיון. להשלים שיש כמה תרחישים אפשריים וזה ממש בסדר לחיות בלי לדעת מה מהם הוא הנכון.
זה הרבה עניין של מודעות ודוגמה אישית.
למשל: אבא אמור להגיע הביצה ב18:00, והוא מאחר.
למה הוא מאחר?
אולי הוא התעכב בעבודה, אולי יש פקק בדרך, אולי הוא עצר לקניות ואולי הוא מדבר עם השכן למטה.
אני ממש בסדר עם האיחור לא רק עד שהוא יגיע הביתה, אלא גם כשיגיע. אני גם כישיגיע אני לא אשאל כי אני ממש בסדר לא לדעת מה מתוך התרחישים באמת קרה.
זה כמו שכשמתחילים ללמוד פירושים,
יש פירושים הפוכים ממש.לפעמים אצל שני פרשנים שונים. ולפעמים אותו פרשן מביא פירושים מנוגדים.
אז מה נכון?
זה משגע..
אבל אין "מה נכון"
זה טיבם של פירושים ונדרשת איזה התמודדות נפשית עם יכולת הכלה של דבר כזה.
אז אותו דבר עם אירועים שקורים.
אולי היציאה תהיה שעתיים, אולי שלוש, והיא צריכה ללמוד להרפות את השליטה והמחשבה מהעיסוק בנושא. כלומר גם כשתחזרו הי אלא צריכה לבדוק בדיעבד כמה זמן זה לקח לכם. זה עניין של תהליך כמובן.
לא בבת אחת לומדים לשחרר שליטה על ידיעה.
בנוגע לשאלות על ידע כללי, אני בעד לתת חכה ולא דגים.
היא כבר בגיל שהיא יכולה לחקור בעצמה.
תציעי לה לשתף אותך בהליך החשיבתי שהיא מגלה ולא לפנות אליך כמקור לתשובות.
אפילו בדברים פעוטים כמו האם ירד גשם מחר?
אני עונה שאני לא נביאה.
עד שלמדו לבקש אם אפשר לבדוק את התחזית. ככה אם בסוף לא ירד גשם זה לא אני שטעיתי. אלא הם לומדים שתחזית זו השערה וצריך לקחת בחשבון שאולי תהיה טעות.
עוד דוגמה למשל מישהו שאל איך קוראים לתינוק מסויים. עניתי את השם הראשון של התינוק כי ככה יקראו לו ביומיום.
הבת שלי תיקנה אותי ואמרה את השם המלא (שני השמות)
אמרתי לה שלא טעיתי, אלא זו הסתכלות שונה על השאלה.
האם השואל מצפה לשמוע ומעניין אותו השם המלא, או שהוא מתכוון לדעת את השם העיקרי.
ואיך זה קשור? כי כשלומדים שיש כמה תרחישים שכולם נכונים וזה תלוי הקשר, יש פחות אובססיה לדיוק בפרטים וממילא יש פחות שאלות ויותר השלמה עם אי הידיעה.
זה קשור גם לגמישות מחשבתית, שזה משהו שילדים חכמים נוטים פחות לפתח באופן טבעי בהתחלה וכדאי לעזור עם זה.
)
