בעלי לא בקטע של לעשות בבית, מרגיש לו שזה גדול עליו
אצל אמא שלי כבר מפוצץ, אין מקום לזוג נוסף והיא לא מוצאת דירה.
אצל חמותי דווקא יש מספיק מקומות לינה אבל אף אחד מהילדים לא מוכן לפנות את חדרו למשפחה המתוקה בעולם (כן, זה פוגע)
לבעלי יש אחיות, אחת מהן גרה קרוב אז תבוא ברגל
השנייה בחול
השלישית אצל חמותה
ולנו אין איפה להיות.
כואב לי ממש.
נ.ב. ערב חג גם אצלכן אל תטרחו להגיב 💖
סתם רציתי לפרוק.
לדעתי זה היה נותן להם לגיטימציה.
ככה הם יראו הם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני מקווה שהם מספיק בוגרים להבין כמה זה בעייתי שהמשפחה של האח/הבן שלהם חוגגת לבד (למרות שיכול להיות מממש כיף, הנסיבות מצערות).
1. מאיזה גיל אתן נוטלות ידיים לילדים?
2. אתן נוטלות ידיים לפני שאתן מניקות בלילה? (לספרדיות מעיקר ההלכה אין חיוב אבל ממידת חסידות כן ליטול)
מה לא היה לך נעים מהגננת?
1 מגיל הבנה.. נראלי שזה היה סביבות שנתיים עם הגדול
2 ממש ממש לא ולהבנתי גם לא צריך. אבל גם אם היה צריך זה לא היה קורה. אני לא לגמרי קמה בכלל אלא לוקחת אותה אלי מתוך שינה. אין מצב לקום ליטול ידיים כל פעם גם ככה השינה מספיק מקוטעת.
ו1. היא בת 7 חודשים ועוד לא נטלתי לה
1. סביבות גיל שנתיים.
אחרי שהילד כבר יכול לעמוד יציב על כסא, ומשתף פעולה.
2. לא
1. מהלידה, קצת קשה כשהם קטנים אבל מתרגלים
2. לא נוטלת
1. מאז שהם מתחילים לגעת באוכל בעצמם. קרוב לגיל שנה.
2. אצלי בקבוקים, אז בכל מקרה קמה למטבח אז כמובן נוטלת....
לכלוך רק על השיש...
סתם נשמע לי מטריח מאוד לקום למטבח
שאפשר לשים ליד המיטה 😄
2. אני לא הקפדתי על נטילה ונזהרתי לא לגעת לה הפתחים ולי בפיטמה ומסביב אבל בעקרון צריך לא יודעת בדיוק את הדינים
התינוק לא עם טיטול מפוצץ בבוקר?!
קשה להם להירדם ככה לפי מה שהבנתי
לפעמים קורה שיוצא מהטיטול ומרטיב את הבגדים.
בדרך כלל עוזר לזה לעלות מידה בטיטול.
להחליף כל פעם טיטול ולהעיר אותו לגמרי, יותר מפריע.
ואני בגישה של להקל מעלינו את הגידול כמה שאפשר... ולישון בלילה!!
אלא אם כן היא עשתה מלא וחייבים
(למשל טיטול ממש מסריח או מלא)
גם אין כח, ברור
אבל זה יותר מזה, בעיני זה לא *נכון*
הנקה בלילה צריכה להיות בשקט, בחדר סגור וחשוך ועם מינימום מסיחים שיוציאו מאווירת שינה. המטרה שלי היא להפריד לתינוק בין הלילה ליום וזו הדרך ללמד את ההבדלים.
וגם היא...
היא אוכלת מתוך שינה
להחליף זה ממש מעיר את שתינו ואין צורך
אני מחליפה לפני שהולכים לישון וכשקמים וזה בסדר גמור
לא להחליף חיתול בלילה.
בשביל הסדר יום של התינוק . שהוא ילמד לישון בלילה ושאין פעילות בלילה.
לא יקרה כלום אם תחכי לבוקר
אבל כן הייתי שמה בערב לפני השינה משחה שמונעת תפרחת חיתולים.
בשאר היום לא שמה בכלל
אני מניקה עד חצי שנה, הכי הרבה.
כל עוד אני מניקה, התינוק ישן איתי במיטה אז אני לא קמה להניק.
1. מגיל אפס
2. לא
לתינוק, עד שהוא לומד לעמוד (גיל 7-8 חודשים)
ואז אני מעמידה על כסא ונוטלת לו.
אני פשוט לא מסתדרת גם להחזיק את התינוק שלא ירטב, גם להושיט לו את הידיים וגם הנטלה...
מה שכן- תמיד עם מים חמימים
אבל צוברים מיומנות, והוא גם מתרגל להושיט ידיים 😃
הכי נוח שני אנשים ביחד, מרימים את השרוול הרבה כדי שלא יירטב, ואחד מחזיק את התינוק, אחד נוטל.
כשהתינוק עומד לבד על כסא, זה כבר יותר פשוט, בפרט אם הוא כבר מכיר את הפעולה, ומושיט ידיים מעצמו.
אם אני זוכרת נכון..
(לא בדקתי מבחינה הלכתית. זה מה שנוח לי 😉)
ואם התינוק נולד צהוב אז גם עד שהצהבת יורדת..
זו סגולה.
מתחילה להציע מגיל 3 (של בוקר קצת לפני),
מגיל 4-5 משתדלת להקפיד יותר.
2. אף פעם לא
אתן מברכות עם הילדים עם שם השם ?
חמותי מקסימה ממש, זו לא מטרת השרשור
רק שבפסח אני מרגישה שאין לי מה לאכול שם
הם כן מכינים הרבה עוף ותפוא ויש מצות, אבל אני לצערי מנשנשת די הרבה (מניקה אז זה גם קשור...)
ואין שם, פשוט אין, עוגות/חטיפים והרבה תוספות בסעודות.
חוששת ממש מהיומיים שם
והבעיה שאני לא מכשירה את המטבח אז לא יכולה אוכל מבושל
אשמח לרעיונות מה אפשר להביא?
תמרים
אגוזים
ודבריפ שאפשא לקנןת בלי קטניות
שוקולדים
תפוציפס
עוגותקנויות
שנה שעברה והבאתי איתי לחמותי
אם זה אפשרי לך...
או שתכשירי חלק מהמטבח ותכיני לך
אבוקדו
ביצים קשות
גבינות
לשבת אפשר חטיפים קטניות (אפילו לאכול מחוץ לבית שלהם אם מפריע להם)
בחג אחר"צ אפשר לבשל דברים חלביים פשוטים על הפלטה למשל חלב חם עם מצות או שברי מצות עם גבנ"צ.
כי כזה מרגישה שאני גומרת להם כי יש קצת...
לפעמים מביאה איתי קופסאות עם פירות, בננות, תפוחים, בשבת רגילה גם מזונות ולא ללכלך כמובן... אפשר תמרים ואגוזים, תפוחים, תפוצ'יפס, ואפשר גם לקנות עוגיות כשלפ לשבת שלפני פסח אם אתם לא אוכלים בפסח.
האמת שלא מבחינת מה אוכלים כי אצל ההורים שלי יותר מחמירים מהם
אבל בכמות וואי וואי.אני בהנקה אוכלת כמויות אבל גם כשלא אני אוכלת פי שתיים מהם הם סוג כזה שלא אוכלים.
לפעמים מוציאים לשולחן שלם כמות שאני יכולה לאכול לבד......
ובפסח לא יכולים לקנות כמעט כלום ממש קשוח
מה שאפשר מביאים איתנו.
אבל בעלי עוזר לי עם זה מאוד
מביא לי פרות וירקות ומה שיש במטבח לחדר
בשולחן איך שמגישים ממלא לי צלחת שלא יגמר ןכן'
זה אחרי ששיתפתי אותו בזה כמובן וגם תזכורת מידי פעם אין בררה אחרת אני גוועתת
במיוחד שגם שבת.. ואצלם בכל מקרה מסתכלים עקום אם אביא קצת כי הם משפחה ענקית ב"ה ובכמות הזאת לא רלונטי לי לאפות (הבאתי פעם 4 פסים של עוגה וכולם הסתכלו עלי כאילו למי חשבתי שיספיק😅 לכו תסברו להם שזה בעיקר לי😆
קניתי לי קצת חטיפים ועוגיות של פסח ותפוחים די קשים ככה שיהיו לי טעימים בעז"ה גם מחוץ למקרר..
כרגע: בחושה שקדים שוקולד
פס עוגת תפוחים- גם בחושה
קנוחים-סופלה
ובא לי גם משהם עם קצפת- עוד לא החלטתי מה...
וגם אני בהריון ואוהבת לנשנש
גם גיסתי באה לפסח
אז היא די בונה על זה 
אני פותחת מקרר חופשי שם
אני מביאה כאילו או שלא בשביל כולם
ומי שאוכל שבעיקר זו אני
למשל חמי מכין חרוסת
גם אני מכינה חרוסת
מאכלים לא מעזה להביא- כי יש שם בשפע ובזה לא מתחרה מולו- הוא שף עולמי מבחינתי
קינוחים לא מכינים- הם בקטע של בריאות
אז מכינה מראש בשביל המשפחה שלי וכל אלה שבאים להתארח
ואומרת לחמתי מה דורש קרור ומה לא
מודיעה מראש שמביאה משהו
למה שאוכל בחדר?
יצאנו ממצרים בראש גלוי אנחנו לא גנבים וזכותנו וזכות כל הצעירים שבאים לאכול משהו טעים ומתוק
עד עכשיו זוכרת לרעה את ה"עוגיות בוטנים הקנויות" אמרתי לבעלי שזה דומה ל"גוש" ואין סיכוי שמשהו יאכל את זה
עוגיות בוטנים זה החיים 😅
כיום כבר לא יכולה לאכול אותם בפסח בגלל קטניות אבל תמיד מקבלת משלוח מסבתא שלי אחרי חחחחחח
אין עוד משפחה/גיסה/אחות שבאה ועושה גם?
הכוונה היא שכל משפחה/אשה מביאה משהו וביחד יוצא מיקס מעניין
לי באופן אישי- היתי מכינה גם ל-40
ועשיתי את זה לא פעם אחת
אפשר גם להכין דברים פשוטים כמו פסים של עוגה בחושה או סופלה או כל דבר אחר שלא לוקח הרבה זמן...
את לא אחראית שיספיק לכולם
אם המארחת רוצה שיהיה מספיק עוגות שתבקש מעוד אורחים להביא כל אחד עוגה ..
אם לא.. תרגישי בנח.
או שתכי י 3 פסים. 2 תתני לכולם.
ואחד תשמרי לעצמך 🫢😉
לק"י
ותשמרי לעצמך אחד.
להכין כמות ל40 אנשים לנשנוש לכל היום, זה הרבה...
בגלל עינייני פסח? או שאין בעיה אם תביאי בעצמך?
אם אין עניין של כשרות לגבי פסח תביאי חטיפים/פיצוחים/פירות לכולם
אני אישית מביאה מטעמי בריאות ובגלל שהם כן קונים כל מיני שטויות שאני לא נוגעת בם אני מביאה מעצמי
אפילו פירות/פיצוחים ודברים שכביכול קונים לכולם..
וישנים בדירה נפרדת, אז צריכה להתארגן על נשנושים.
קניתי ירקות מיני- עגבניות שרי, מלפפונים קטנים, גמבות מיני- לא צריך לחתוך, רק לשטוף ולאכול.
עוגיות, חטיפים, פירות, פריכיות אורז
רואה בסטטוסים הרבה שמטיילים, לא מבינה בזה בכלל..
איך בוחרים לאיפה ללכת?
איזה אתרים מומלצים?
יש קבוצות ווצאפ גם?
אשמח לחוכמה שלכן בעניין
מקומות מאורגנים, מסלולים קלים, יש שירותים...
בעיניי נהדר עם ילדים. ואז באתר שלהם יש רשימה של מקומות עם תיאור עד כמה המקום נגיש ומה בדיוק יש שם...
לק"י
ואם לא, אז למצוא מקומות שקל לטייל לבד עם הילדים.
נניח למקום עם מים אני לא אסע לבד עם הרביעיה שלי כרגע. או למקום רחוק מידי.
תסתכלו מה יש סביבכם ותתחילו מזה.
תלוי בעיקרון מה אתם אוהבים...
אני שמתי לב שהטיולים הכי שווים שלנו הם אלו שאנחנו עושים בדרך להורים או לנסיעות אחרות. (ההורים שלי גרים במרק שעה נסיעה לכיוון x ושל בעלי גם שעה נסיעה לכיוון y). בדרך עוצרים בישוב/יער/מעיין/סתם נוף/מקום היסטורי, נהנים כמה דקות, מצטלמים וממשיכים הלאה בנסיעה.
פתאןם אני שמה לב ששבועיים שלוש האחרונים יש הרבה פחות טיטולים מלאים.
עד לפני 3 שבועות הייתי חייבת להחליף טיטול פעם בכמה שעות. כדי שלא תהיה רטובה.
עכשיו זה ירד ממש משמעותי! והמידה בטיטול לא השתנתה
אני גם רואה בעין שהיא נהיית פחות שמנמונת.
אשמח לעצות!
היא נהייתה יותר פעילה בזמן האחרון? מתהפכת, זוחלת וכו'. זה מוציא מהם יותר אנרגיה ואז הם פחות משמינים.
אני לא חשבתי שזה בעייתי.
אבל אם נראה לך בעין שירדה כדאי באמת ללכת לשקול אותה.
היה איזה שינוי בתדירות ההנקה? היתה חולה?
ההנקה מרעיבה אותי אני מחפשת מה לנשנש.. משהו קליל וזמין
בלילות אני פשוט חוזרת לישון (רעבה)אין לי כוח לקום..
אה ואני לא רוצה להרזות וכבר מרגישה שההנקה שואבת אותי(אני קטנטונת..)🥵
זה אחת הסיבות שמורידות לי מההנקה
מה אתן אוכלות ביום?
זה לא דורש הכנה, ומשביע כי זה שומן.
יוגורט
ובגזרת היקרים:
פיצוחים או מיקס שקדים- אגוזים - חמוציות
חטיפי גרנולה
עוגיות שיבולת שועל,
ובעיקר כדורי אנרגיה משיבולת שועל, חמאת בוטנים, מיקס של שקדים ואגוזים טחונים, דבש וקקאו. (יכולה לחפש לך את המכון המדויק אם באמת יבוא לשימוש )
זה משביע, בריא, מחזק ומלא בשומן בריא שגם ישמור עליך מלהיעלם וגם משביח מאוד את החלב.
כדורי אנרגיה ללא אפיה
2 כוסות שבולת שועל
1/2 כוס קקאו
1/4 כוס שקדים/אגוזים/קשיו/זרעים טחונים (אפשר לערבב כמה סוגים)
5 כפות גדושות חמאת בוטנים
5 כפות שמן
4 כפות דבש
1 כפית תמצית וניל
8 כפות מים (להוסיף בהדרגה. אם נוזלי מדי לא לשים הכל. אם יבש מדי אפשר להוסיף יותר)
(אם רוצים אפשר להוסיף כמה תמרים. לא חובה)
לכדרר כדורים ולהקפיא
אגוזים שקדים, גבינה צהובה, לחם עם ממרח, חטיף בריאות
תוסיפי שומנים לתפריט אבוקדו אגוזים שקדים ,שמן זית
שייקים זה נחמד אם יש כח להכין
התחתנו לפני בערך שנה, בהתחלה ניסיתי לעזור בשבתות בשטיפת כלים והיא התנגדה ממש אז ניסיתי לעזור בפינוי השולחן.. אח"כ ב"ה נכנסתי להריון והיה לי בחילות וזה.. אז לא הצלחתי לעזור.. עכשיו אני אחרי לידה ותוהה מה לעשות..
מה מקובל?
אני יודעת שזה גם הרגשה אישית, לי חשוב לעזור ולתרום כשאנחנו אצלם וזה לא הגיוני שהכל יפול עליה..
פשוט לא מצליחה להשתלב בעזרה המשפחתית אצלם.. מלבד הפינוי שולחן.. וגם זה לא בעקביות..
מה עושים?
מרגישה ממש לא מנומסת! וקשה לי שהכל נופל עליה..
נשואים כבר 18 שנים, ועוד לא מצאתי איך לעזור לחמותי... (בעיקר כי היא לא "מרשה" - לא נעים לה להעביד אותי לכאורה, אבל גם כי יש לה כללים משלה, ולי קשה ללמוד אותם)
אני כן קצת מפנה מהשולחן (בעיקר מניחה על השולחן במטבח, כי היא רוצה לסדר בעצמה), ובעיקר שומרת על הילדים...
(בשנים האחרונות אנחנו בקושי מתארחים אצלם, וכשכן זה בימי חול בלי לינה, אז אני פחות עומדת בדילמות האלו...)
גם אצלי היה ככה, אני כלה ראשונה ויחידה (השאר חתנים).
וחמותי לא הסכימה לי לעשות כלום, אפילו לא לקום מהשולחן...
ואצל ההורים שלי אני בין הקטנים, לא הייתי רגילה לשבת בשולחן שבת ברצף... תמיד מוזגת, מגישה, עורכת, מפנה...
עם הזמן התחלתי לבוא קצת לפני הסעודה ועזרתי לערוך שולחן- לשים סלטים וכזה.
בד"כ מביאה איתי סלט או עוגה או שניהם.
תמיד שואלת מראש מה אפשר לעזור- נדיר שהיא באמת מבקשת משהו.
אבל גם לבנות הנשואות שלה היא לא נותנת לקום מהשולחן, רק הקטנה מסכנה מתזזת בין כולם...
אני משתדלת לא להפריע...
לא נעים לי לעזור בבתים אחרים, לא נעים לשאול או לעשות משהו לא כמו שצריך… גם בדרך כלל יש ילדים של בני הבית שעוזרים והם בטייטל ״מארחים״ אני האורחת.
וגם אני לא אוהבת שנוגעים לי בדברים בבית שלי ומנסים לסדר ולעזור… זה עושה לי בלאגן אז זה הדדי.
אלא אם כן מדובר בדברים או אירועים שגם אני אירגנתי וחלק מזה,
כשאני אורחת… אני אורחת אל תסקלו אותיייי
גם אם זו חמותי… ואז חמותי הייתה תמיד מעירה לבעלי בשנה הראשונה למה אני לא עוזרת… אחרי כמה שנים עבר לה.
לא מתערבת לאנשים במטבח...
בהתחלה ניסיתי וראיתי שכל דבר אני צריכה לשאול איך ומה ואיפה
פרשתי
משתדלת לשמור על הילדים שלי, לסדר אחריהם, ושלא יעשו לכלוך ובלגן
לא נוח לי להיכנס אצל חמותי למטבח
לא יודעת איפה כל דבר ואיך רגילים ולא בקטע לעזור ע"י זה שכל רגע אצטרך לשאול מישהו מה וכמה ואיך.
אני כן מפנה את השולחן תמיד, ואם יוצא גם מחזירה סלטים לקופסאות וזהו.
מעולם לא שטפתי שם כלים לדוגמא...
למרות החוסר הכרות
יכולה לומר שכשאני מארחת אפילו את אחיות שלי והן גם כמו שתארת
לא מתמצאו. אז לא עוזרות
והכל עלי
זה קשה ומכביד
וגורם לי להסס לפני שמזמינה
גם אמא שלי לא נתנה יותר מדי לעזור
ואז מרוב קושי פשוט לא הסכימה יותר לארח בכלל
אפשר להציע ולהשתלב
וגם אם שואלים איפה וכו אז מה..
אחרת הבלאגן פי כמה וכמה
אני ממש מסבה את תשומת ליבו- אמא שלך במטבח לך תראה במה היא צריכה עזרה
ככלות הכל זה הבית שלו
הוא שוטף כלים
מארגן סלטים
בעלי יודע איך לעזור כי זו ההתנהלות של הבית שלו והוא יודע איך לעשות דברים (חמותי חינכה את הילדים שלה לעזור ולהיות מעורבים בבית)
כשאני יכולה אני עורכת/ מורידה מהשולחן או מסדרת
אבל אלו דברים שקרו עם השנים ולמדתי את נהלי הבית ואיך אני יכולה להשתלב
משתדלת לפנק בדברים שאני יודעת שאוהבים שם או לעזור מראש בבישולים לשבת.
וגם כשאני מארחת אותם פה לערב משתדלת לפנק כמה שיותר וכמובן לא מאפשרת להם לעזור פה, חוץ מפעם אחת שבאו ביום שחזרתי מהביח אחרי הלידה.
אם את פשוט החלטית קמה ושוטפת כלים..לא שואלת.. כשאומרים לך -לא צריך
את כונה בהחלטיות - מה פתאם..אני אשמח להרגיש חלק מהבית. מקסימום עושה 'הסכם' טוב אבל אני את הצלחות מסיימת 😉
מצטרפת לעריכת שולחן בטבעיות.. יודעת שחותכים סלט -רק שואלת כמה מלפפונים צריך?
זה שדר..
אם תשדרי שאת עוזרת בשמחה ובכיף ותהי בטוחה בזה הם ישמחו ויזרמו
אם את תהי טבעית גם הם יהיו על אותו התדר
כשאת אומרת את זה את מדמיינת כנראה את המשפחה שאת מכירה חמותך/אמא שלך
כשאני מתארחת אצל משפחות אחרות אני עוזרת אבל אצל חמותי כמו שכתבתי -לא
נגיד סלט ניסיתי פעם לחתוך והיא לא היתה מרוצה זה יצא שונה ממה שהיא רגילה
הכנסתי דברים שה לא היה בסדר הנכון ועוד ועוד...
היא לא אוהבת את זה וממש מבקשת שלא ניגע
חוץ מלהוריד מהשולחן לזבל- שזה ממש ברור
אפילו אם אני אטאטא היא תעבור אחרי שוב..... אין קטע
מה שכן אם הבנות שלה מתארחות גם אז כן עוזרות יותר ממני ואז גם אני יכולה יותר לעזור כי שואלת אותן מה בדיוק לעשות ואיך.
אבל את לא צודקת לגבי ההכרות לשי איתם🫢
כי אמא שלי בול כזאת
לא נתנה לאף אחד להתקרב למטבח
לא לנקות
אף עוזרת לא עברה את המבחן
בסוף
היא סגרה את הבית לארוח וכבר שנים אף אחד מהילדים לא יכל לבא להתארח
כי קשה לה שהיא עושה הכל לבד
מעניין למה
כי מייאש לנסות
קיצר
את צודקת בפועל
באמת לכאלה קשה להכנס למטבח
אבל מצד שני
חשוב כן להיות במודעות
שזה סוג לש מגבלה העודף שליטה הזה
ואולי כן לפעמים אפשר למצוא פרצה
שבה כן אפשר לתת יד
סתם כי מהנסיון העגום שלי
היתי מעדיפה לבשל לה את כל השבת
אבל שיהיה לי בית של אמא להתארח בו לפעמים
בבית של ההורים שלי בעלי מטפל בילדים ואני עוזרת להורים,
בבית של ההורים שלו הפוך, אני עם הילדים והוא עם העזרה בבית.
ככה הכי נעים ויעיל לכולם.
מוכיח את עצמו בעיקר באירועים גדולים ומורכבים והרבה פעמים גם במוצשים,
אנחנו עם שני רכבים,
אז מי שזה לא הבית של ההורים שלו מעמיס ציוד וילדים ונוסע, השני שזה הבית של ההורים שלו נשאר לעזור לסדר ולתקתק וגם הרבה יותר קל כשאין ילדים עייפים ברקע וגם ההורים מרגישים יותר בנוח וגם לי או לבעלי יותר כיף להישאר עוד קצת עם ההורים.
בקיצור לנו זה סידור מושלם.
הוא הבן שלה.
ממנו היא לא תרגיש לא נעים לקבל עזרה..
את יולדת..
לאט לאט עם עזרה 🤭
ולאט לאט מרגישים יותר בבית והחמות מרגישה יותר בנוח איתך ואז הכל יותר פשוט...
מציעה להכין סלטים חיים- לרוב זה מתקבל בשמחה
עוזרת להגיש כשמתאפשר עם הילדים
אבל לדעתי זה בעיקר האינטרקציה הכללית- ולא נקודתית על שבת אחת, התחושה שרואים אותך.
אז מנ מקובל זה תלוי הקשר בניכן
אצלינו
אם אני אראה במאפיה משו טעים ומפנק שחמותי אוהבת- אני אביא לה
אני תמיד יגיע עם זר פרחים - כי אני יודעת שהיא אוהבת
אני אציע לקנות את החד פעמי לחגים- ואשקיע בעריכת שולחן (והיא תתעקש לשלם לנו)
אבל זה משימה שהיא לא אוהבת אבל אוהבת שהתוצאה יפה
אני שולחת לה פנינים של הילדים כי זה משמח אותה
וגם מחמאות על בעלי- כי זה עושה לה נחת
לדעתי אם את אחרי לידה תרפי כרגע. להוריד מהשולחן זה סבבה בשלב הזה.
כשהילד יגדל קצת אולי תציעי לה להביא לשבת עוגה/קינוח/ פשטידה?
אני בשלב הזה בחיים (עם תינוקת קטנה, בהריון) פשוט לא מתארחת בשום מקום כי מרגישה לא נעים לא לעזור אבל טכנית לא מסוגלת.
בבית בעלי עושה את כל הדברים האלו בשבת ובאופן כללי אנחנו מתנהלים באופן מינימליסטי יחסית כדי לשמור על הכוחות.
יודעת שאני מפסידה מזה את העזרה- אבל לא מרגישה מספיק בנוח, לא אצל ההורים ולא אצל ההורים של בעלי.
(כן מארחת, כשיוצא כי יותר קל לי למרות שגם זה ממש קשה)
מתקשים להתארח ובכללי שומרים על מינימליסטיות..
מנרמל לי
בטוחה שההורים שלך מעדיפים לבלות שבת בלעדיכם מאשר שתהיו איתם גם אם זה ללא שום עזרה?
אני יודעת בוודאות שההורים שלי ושל בעלי מעדיפים שנהיה אצלם (מדי פעם כן? לא כל שבוע 😂).
בנוסף, בעלך יכול לעזור שם במקומך…
אני די בטוחה שחמותך/ אמך יעדיפו שתבואי גם בלי לשטוף כלים.
גם אני מלא פעמים מוצאת את עצמי שבת שלימה לא עזרתי בכלל, למרות שמאוד רציתי, אבל רק לטפל בילדים בבית לא שלהם סוחט ממני המון כוחות , ולהיות תמיד לבושה ומאורגנת, והרבה פעמים אני ההריונות, הנקות וגם לא תמיד... וגם לא רגילה לסדרים שם וכו'. אבל לא בגלל זה אני לא אגיע. הרבה פעמים שבעלי חוזר מהתפילה אני אומרת לו לך תעזור לאמא שלך ל... או במוצש, אני מארגנת תיקים ושולחת אותו לעזור לה במטבח, שטיפה ואז זה יותר זורם, ולפחות מרגישה שאנחנו לא כזה מכבידים.
דורש ממני כל כך הרבה מאמץ להיות מחוץ לבית עם הילדים, ותמיד אני בהריון / אחרי לידה וכו' וכו'
ולעזור אצל חמותי יותר קשה לי כי הכל מבולגן אחרת מאיך שאני רגילה, ( סקוץ' שאני לא סובלת, כלים בכיור עם אןוכל, )
וכמעט אף פעם אין לי כח לעזור!!!
וגם אצל ההורים שלי כן יותר מצליחה לעזור אבל לא דומה לאיך שהייתי רווקה, רק לנסות להשתדל לסדר אחרי הילדים שלי גומר עלי
אוף מרגישה מזה אגואיסטית...
ומילד לילד מרגישה שכבר לא בא לי להתארח יותרר
אני עוזרת בבית שלי בבית של בעלי- בעלי קם לעזור אני פחות עד כמעט שלא יוצא
אבל זה אומר שאני לרוב עם הילדים כדי שהוא יהיה פנוי לזה וגם אני באה להתארח אני לא מצפה לעזור יותר ממה שהייתי מתארחת אצל כל מישהו אחר, ורק העבודה על האריזות וההגעה והנסיעה זה דורש ממני הרבה כוחות.. אז.. נעים, לא נעים אבל אני טרחתי ואת שלי עשיתי
בעיקרון זה מנטליות, אין פה מה נהוג כן או לא, שחור-לבן..
אם מרגיש לך נכון לקום לעזור תעזרי אם לא כן הייתי מצפה שבעלך לפחות ייתן יד במקומך אולי זה יהיה יותר נוח לחמותך שהוא יעזור
וזה לא מוזר לי אגב.. הגיסות שלי כן עוזרות וטורחות בבית של חמותי וזה ממש לא מפריע לי מה חושבים עליי, זה פשוט בתודעה ברור לי שבעלי עוזר במקומי אם זה יותר נוח ומסתדר לו ולי לא מעניין אותי מה ההורים שלו חושבים על הפתרון הזה
אעפ שפה את מעלה עניין עם עצמך שזה מפריע לך באופן אישי אז אולי זה קצת אחרת אבל גם פה יש עבודה של תודעה ושחרור, לחשוב על דרך אחרת יצירתית לעזור ולהרגיש טוב עם עצמך
למה זה נשמע שסימיליאק יותר מתמקד בהתפתחות השכלית והמטרנה בגופנית?
זה באמת משנה?
לק"י
תשווי בין הרכיבים.
לכל תינוק מתאים משהו אחר, לחלק סוג מסויים מתעכל טוב יותר
בסוף כולם מנסים להיות כמה שיותר דומים לחלב אם ולתת לתינוק תזונה מיטבית.
בעיניי אין הבדל. אני נתתי מטרנה, סתם בגלל ההרגל
כולם אצלי היו על מטרנה כי זה הכי קלאסי וישראלי לדעתי, וגם אנחנו בתור ילדים היינו ילדי מטרנה.
ואז היה תקופה שהיה מחסור אז בלית ברירה לקחתי סימילאק ואז הבנתי שזה בגלל משהו חשוד שהיה בפורמולה של מטרנה לכן לא היה. אז זה הזכיר לי את פרשת רימדיה ופשוט החלטתי להישאר על סימילאק וזה כנראה מה שאעשה גם בלידה הקרובה בעז״ה…
הבן שלי החה עם סימילאק
לבת שלי זה היה נוראי. צרחות של כאבי בטן עד שעברנו למטרנה
מקווה שלא תחווי בעז״ה
הריונית?ההבדלים הם בעיקר בפרטים
גם התחליפים ה"מיוחדים" זה פשוט שמוסיפים להם פרוביוטיקה ופרה ביוטיקה וכאלה. לא בהרכב התזונתי הבסיסי
אבל כל תינוק יגיב אחרת מבחינת העיכול ולכן אם נראה שלא הכי טוב לו שווה לנסות חברות שונות
ומסרים תת מודעים שהם מעבירים בכל מקום
תקני את הזול והמתאים לעיכול של הילד שלך
ושלום על ישראל..
השקט הזהמטרנה גרמה לילדים שלי סבל נוראי צרחות אימים עצירות נוראית..
וסימילאק עובד להם מעולה
ההבדל נראה לי בשמן דקלים במטרנה
אבל המחיר...בהחלט פער לטובת מטרנה
איך לומדים ליצור קשרים חברתיים לדעתכן?
חושבת על הילדים שלי ובאמת ש..
זה לא שיש נוסחה או משהו..
אני מרגישה שלי בעצמי יש קושי חברתי מסוים,
איך מטפלים ולומדים אחרת?
תודה..
שיש תכונות שעוזרות לילד להתנהל נכון חברתית:
בטחון עצמי
דעתנות
יכולת ליזום ולהוביל
אינטליגנציה שכלית ו/ או רגשית גבוהה
לפעמים התכונות המולדות מספיקות
אם לא, אפשר להתאמן ולשפר כל אחת מהתכונות.
וגם המצב בבית משפיע:
מצב כלכלי תקין
תקשורת משפחתית תקינה
מכילה, מכבדת, אמפתית, כנה, ונטולת שיפוטיות
בין ההורים לילדים
בין 2 ההורים
בין הילדים
שבהן מעלים כל מיני התנהגויות למודעות ולומדים חלופות. זה יכול מאוד לעזור.
בסוף כישורים חברתיים גבוהים או נמוכים זה דבר מולד. נרכש עד לנקודה מסויימת...
כמו שלכל ילד יש את הכשרונות שלו והקשיים שלו
ככה יש ילדים שפחות מוכשרים בתחום החברתי
עם פחות טקט
פחות הבנת סיטואציות חברתיות
אפשר ללמד חלק מהמיומנויות אך לא את כולן
קבוצות חברתיות יש במכונים רגשיים, לפעמים בהתפתחות הילד
את צריכה לברר באזור שלך
אצל הילד שלי למשל יש בבית הספר מטעם איזו עמותה למי שצריך
עושים פעילות חברתית כלשהי כמה ילדים עם המנחה שהיא בדכ פסיכולוגית או קלינאית תקשורת וכדומה
ואז מדברים על מה שהיה
למשל שמתתם לב שכאשר איקס אמר.. אז יוסי חשב ש... אפילו שהוא לא אמר
ומה אפשר היה לעשות אחרת
וכן הלאה
בסוגריים אגיד שאני רואה למשל אצל הילדים שלי דפוסים שדומים לי
האם זה תורשה או סביבה זאת שאלה גדולה
נרכשות ע"י מודלינג
שילד רןאה מודל, אדם מבוגר שמנהל קשרים חברתיים הוא לומד ממנו.
מלא דברים כמו מרחק שעומדים בזמן שיחה, קשר עין, הקשבה לאחר ועוד ועוד
זה כמובן נראה אחר אצל מבוגר ואצל ילד
אבל הרעיון הוא שלומדים ממי שרואים
זה לא עניין של גנים אלא עניין שלומדים במשפחה
כמובן לילד יש עוד מלא אנשים שהוא רואה ולומד מזה.
בעיני לנו כהורים זה מעודד כי זה דרך שלנו לעזור ךילדים. להתנהל חברתית באופן שילמד אותם איך להתנהל חברתית.
מקווה שהועיל. חיבוק יקרה.
אבל דברים כמו חיוך, מחמאה, יציאת קשר עין, אלו מיומנויות חברתיות בביסיות וחשובות.
חשוב גם לשים לב שאין משהו שמרחיק או מרתיע כמו כינים, ריח לא נעים, בגדים מלוכלכים...
יש גם דרך להיכנס לקבוצה, למשחק, לשיח...
נכון שזה מולד באיזו שהיא רמה, ויש מי שזה בא לו יותר בקלות ומי שפחות, אבל זה קיים אצל כל אחד, כי בני אדם הם יצורים חברתיים. זה כמו שריר שצריך לעבוד עליו
אני מכירה את 'תעצומות' שעוזרים לילדים (אולי גם למבוגרים) בכל הנושא של תקשורת חברתית
לבת שלי בגן חובה הייתה הדרכה שנתית.
היה להם כללים שהם למדו ויישמו בגן
למשל:
הכלל הירוק:
אם חבר בא ואומר שהדשא אדום ואני יודע שהדשא ירוק, אין לי מה לריב איתו על זה.
אותו דבר אם חבר אומר לך שאתה תינוק, ואתה יודע שזה לא נכון, אז אין מה לריב איתו או להתווכח איתו שאתה לא תינוק.
כלל השניים: כשבוחרים משחק שני הילדים צריכים להסכים לשחק אותו.
היה כלל על תורות, כל מיני דברים כאלו.
אפשר לעשות לוח כללים.
אפשר לבנות תוכנית בצאט gpt
אפשר לקנות ערכות משחק שמדמות סיטואציות חברתיות,
אפשר למשל ללמוד ולתרגל גישור,
ואם את מרגישה שזה מעבר למשהו שאפשר ללמד במסגרת ביתית אז יש מכונים שעוזרים בזה.
למשל יש אמירים, מכון דרור, הקשיבה,
תעשי גודל קשיים חברתיים יש הרבה שמתעסקים בזה אולי אפשר גם דרך קופת חולים.
ככל שמטפלים בגיל צעיר יותר, הלימוד מתקבל טבעי יותר ולא מוזר שצריך "ללמוד" את זה.
ילד בן תשע, עם נטיה לפרפקציוניזם, עקשנות ומקובעות( אובחן לאחרונה על הרצף, בתפקוד גבוה).
נמנע ממשחקים כי מגיב בצורה נוראה כשמפסיד או כשמשהו לא מסתדר לו.
יש לו עוד כל מיני נושאים שעליכם עובד בטיפול,
אבל העניין שלא יכול להפסיד לא משתפר ואני תוהה איך לעזור לו לתרגל בבית. רעיונות?
לק"י
- אפשר להכין רשימת משפטים של מה עושים כשמישהו אחר מנצח (מפרגנים לו, אומרים "כל הכבוד", מותר להיות קצת עצובים, יודעים שבפעם אחרת אני יכול לנצח).
- אחרי הפסד/ ניצחון לשבת איתו ולכתוב את מה שקרה, מה הוא הרגיש, מה אפשר לעשות להבא. לזרום איתו. אפשר לכתוב לו, והוא יענה בכתיבה.
המילה הכתובה עוזרת להם, כי תמיד אפשר לחזור ולקרוא אותה.
קלינאית תקשורת/ מרפאת בעיסוק/ צוות מקצועי.
תינוקת בת חצי שנה,
אחרי שחזרתי לעבודה התחלתי לשלב מטרנה בגלל ירידה בכמות החלב,
יונקת בעיקר בלילות שהיא חצי רדומה,
שהיא ערנית לא מסכימה בשום פנים לינוק!
עד לא מזמן הייתי שואבת פעמיים בעבודה,
ירדתי לפעם אחת בעבודה
ונמאס לי!!!
מצד שני מרגישה רע להפסיק כל כך מוקדם הנקה,
בלילות האחרונים היא התחילה לישון רצוף יותר וגם ההנקה בלילות התחילה להתמעט.
ואפילו עוד לא חזרתי לעבודה 🤭 מזדהה בזה שגם אצטרך לשאוב, ויודעת שלא אחזיק עם זה הרבה זמן, וגם מבאס אותי אם זה יגרום להפסקת הנקה...
לא יודעת עד איזה גיל תכננת להניק, אבל עד חצי שנה זה יפה מאוד! בכלל לא מוקדם. לפי משרד הבריאות מומלץ הנקה בלעדית עד חצי שנה, בטח היא כבר מתחילה טעימות...
אז כל הכבוד לך ממש❤️
אין לך מה להרגיש רע. אם רק בגלל זה את לא רוצה להפסיק אז בעיני זה לא פקטור (ואני אחת המשוגעות בעד הנקה)
מה שכן אני יכולה להגיד שגם אם היא מקבלת הנקה אחת בלילה זה שווה משהו
ובעיקר כדאי לדעת שהרבה פעמים ההנקה מתחילה להיות כיפית החל מגיל חצי שנה ++ אז אולי תתחילי להנות מזה בקרוב. למרות שזה בלילה אז אולי קצת פחות משמעותי
אני בשלב שממש מתלבטת אם להפסיק או לא,
עכשיו בפסח יהיה לי שבוע חופש מהעבודה ולא יודעת עד כמה יהיה לי זמן ואפשרות לשאוב.
זה לוקח לי את כל ההפסקות הקצרות שלי...
אבל אצלי כל פעם שהיא מקבלת מטרנה זה לא עושה לה טוב אז אני לא מעיזה להפסיק
הי בנות, אני בדיכאון, זהו, אמרתי את זה. בהריון לא מתוכנן, לא מצליחה לעכל את האירוע. הרופאה שלי הפנתה אותי לעוסית המהממת של הקופה, אבל מסתבר שזה לא מספיק. נשמע שאין מנוס מלקחת תרופות, ואולי גם לעבור במקביל טיפול פסיכותרפיסטי. אבל אין לי כוחות לא לזה ולא לזה. מרגישה שנגמר לי האוויר, ואין לי כח להתחיל תהליכים עם מטפלים חדשים, ותרופות מלחיצות אותי. גם עקרונית לא רוצה, וגם ספציפית מפחדת מנזק לתינוק. אבל אין ברירה, אני ממש נחנקת ומרגישה שאני ממש ממש קרובה לקצה. הצילו
כבר טבלתי לפני יומיים
ואנחנו עסוקים כל כך עם ההכנות לפסח,
עם זה ששנינו עובדים,
עם אירוע משפחתי שהיינו צריכים להיות,
עם ילדים בבית.
נפלא ממש.
נגמרו לי השמותלענ"ד חשוב למצוא אפילו שעה אחת בתוך כל הטירוף ולפנות אותה בצורה יזומה.
גם אם זה אומר לישון שעה פחות,
גם אם זה אומר ששמים שעה מסכים לילדים או מוציאים אותם החוצה עם בייביסיטר/אח גדול לשעה לאכול בחוץ/גן שעשועים וכו',
גם אם זה אומר להוריד עוד יותר למינימום את ההכנות לפסח ורק מה שחובה,
גם אם זה אומר לצאת מוקדם יותר מהעבודה יום אחד, או אפילו לקחת יום מחלה או חופש או חצי יום
וכן הלאה
מכיוון שהמהות והחיזוק והכוחות שהביחד נותן שווים לאין ערוך מכל "הספק" כזה או אחר.
ואדרבא, כאשר אנחנו מלאים ושמחים מתוך עצמינו פנימה - גם האנרגיה וההספקים יכולים להיות יותר ביעילות ואפילו יותר במהירות, כי אנחנו שלמים.
וזה עובד לצערנו גם להיפך - כאשר אנחנו חסרים או מדוכדכים וכו' - גם האפקטיביות של הניקיונות, ההספקים והכל יורדת.
כך שזה ממש חשוב פעמיים המיקוד במהות עצמה.
גם כי זה באמת מה שחשוב ויקר לנו
וגם כי עצם ההשקעה שם נותנת כוחות גם לשאר מעגלי החיים.
שיהיה חג שמח וכשר ורק בשורות טובות ישועות ונחמות ב"ה ❤
המקוריתיש פעמים שגם זה קורה, שהטבילה בזמן לחוץ מאוד
עם זאת, תנסו לחשוב יחד על זמן זוגי
גם אם צריך לעצור הכנות
גם אם חוזרים מוקדם מהאירוע
לעצור ולראות את הזוגיות והביחד שלכם
איך את יודעת מה קורה אצלי?
שולחת לך חיבוק....
השבת צפויה לנו שבת מיוחדת - שבת הגדול וערב פסח.
בפרשה נקרא על המשך דיני הקרבנות, ועל שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן (שהתרחשו ממש בתחילת חודש ניסן).
ובהפטרה נקרא את הפטרת שבת הגדול, שמסתיימת בנבואה המרגשת על בואו של אליהו הנביא לקראת הגאולה "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"
וכמובן - אנחנו מתקרבות לחג הפסח, שיש לו הרבה הכנות טכניות ומעשיות, אבל יש מקום להתכונן אליו גם בצד הרוחני.
מוזמנות לשתף בלימוד, מחשבה, שאלה או תובנה על הפרשה, על שבת הגדול, או על פסח.
מי שמעוניינת בתיוג כשנפתח שרשור,מוזמנת לכתוב לנו.
(ואם מישהי רוצה שנפסיק לתייג אותה - גם מוזמנת לכתוב לנו)
וכל מי שרוצה להצטרף...
סיפור חזק מהרב חיים סבתו:
סדר פסח ראשון שלי בצה"ל
חייל צעיר הייתי. שנתי הראשונה בצבא. חייל בנח"ל המוצנח. בהיותי בן ישיבה שלחו אותי שלושה ימים לפני החג להכשיר לפסח מוצב בתעלה, ולערוך לחיילים שם את הסדר. הגעתי למוצב על גדות התעלה. היו שם חיילים וותיקים. חודש לפני השחרור. עברו שם את כל מלחמת ההתשה. תיכף שראו אותי מילאו פיהם שחוק ולעגו: הנה הגיע הצעיר, טירון, משגיח כשרות. סוף סוף יהיה מי שישטוף לנו את הכלים. כולם צחקו. רציתי לומר, לא, לא, אני חייל קרבי כמוכם בצנחנים, ידעתי, אין לי סיכוי. שתקתי. מיד שלחו אותי למטבח לשטוף את כל הכלים, ערימה ענקית בכיור סתום. סירים שלא נשטפו שלושה שבועות, ולקלף שק של תפוחי אדמה. בלילה הציבו אותי בעמדה מול התעלה לארבע שעות שמירה משתיים עד שש. ניסיתי להסביר לשם מה באתי. איש לא רצה לשמוע. יום קודם ערב פסח ניגשתי למפקד המוצב המ"פ והסברתי שצריך להכשיר את המטבח. אין בעיה, הוא אומר, אבל דע לך, אנחנו אוכלים חמץ עד הרגע האחרון שמותר. אחרי ארוחת ערב תיכנס למטבח, ותכשיר אותו. מצדי תעבוד כול הלילה. בשמונה בבוקר ארוחת בוקר כשרה. נכנסתי בשעה מאוחרת בלילה למטבח. חשכו עיניי. הכול היה מלא חמץ. הכיריים מלאים שכבות עבות של שומן. איש לא עזר לי. מיד העמדתי סיר להרתיח מים להגעלה. ניגשתי לכיריים שפשפתי וקרצפתי ויגעתי וטרחתי הגעלתי וליבנתי עד שלפנות בוקר המטבח היה מצוחצח. כשר לפסח למהדרין. עייף אבל שבע רצון הלכתי להתפלל שחרית עם הנץ החמה, ולנוח לקראת הסדר. בדרכי למיטה עברתי ליד הבונקר של המ"פ. מפקד המוצב. פתאום אל מול עיניי ליד המיטה של המ"פ ארגז עם שלושים כיכרות לחם. עמדתי נדהם. פרצתי בבכי תמרורים. העייפות, המתח והאכזבה מילאו את עיניי בדמעות. המ"פ שאל, מה לך חייל מדוע אתה בוכה? הצבעתי לו על ארגז החמץ ולא יכולתי לומר כלום. מה קרה? הוא שואל. זה לא במטבח. מלמלתי בקול חנוק, שלושת אלפים שנה עם ישראל אוכל מצה, ושוב חנקו הדמעות את גרוני. המ"פ מביט בי ולפתע פניו משתנות לובשות רכות, והוא אומר: חייל, קח את הארגז ושרוף אותו עם החמץ. אני לא אשבור שלושת אלפי שנה.
בצהריים ערכתי את השולחן לעשרים החיילים שלא יצאו הביתה. פרשתי מפת ניילון לבנה הנחתי כיפות לבנות ששלחה הרבנות והגדות על כל מקום. סידרתי קערת הסדר עם מצות מרור וחרוסת.
בלילה התכנסנו לסדר. אחד החיילים הזהיר אותי: אנחנו בצבא, בלי דרשות ותורה, רוצים לאכול ארוחת ערב. המ"פ ביקש מכולם לשבת ואמר: שלושת אלפי שנים עם ישראל אוכל מצה. נשמע הסבר של הרב. הבנתי שהוא רוצה לפייס אותי.
אמרתי. כולנו חיילים. מגנים בגופנו על העצמאות והחרות. אבל מתי יצאנו לחרות? לפני שלושת אלפי שנים ביציאת מצרים. יצאנו מבית עבדים. יצאנו לחרות עולם. כך אמר משה לפרעה: שלח את עמי. ומאז הקריאה הזאת נשמעת לעבדים ומשועבדים בכול העולם. היינו לסמל ולמופת לדורות לעבדים שפרקו עול אדוניהם ושאינם מוכנים להשתעבד עוד. ובמדבר סיני קיבלנו תורה..
נכון, היינו בגלות ובצרות קשות. אומות משלו בנו. אבל בנפשנו היינו תמיד בני חורין. רק בגופנו שלטו אויבים, אבל לעולם לא ברוחנו. זאת הרוח שהביאה אותנו לארץ הזאת. יהודים בכול העולם תמיד ביקשו חרות, לעמם ולאחרים, ונלחמו בכל משעבד. נאכל היום מרור להזכיר את העבדות, ומצה להזכיר את החרות. זאת המצה הטבעית שאין בה אלא קמח ומים. היא לא החמיצה ולא התגאתה כמו החמץ התפוח הגאה בעצמו.
נדהמתי לגלות שעשרים החיילים שלא יצאו לחופש לחג ישבו בדממה. הקשיבו. הרמת את כוס היין להתחיל בקידוש. החיילים אמרו: הרב, תספר לנו עוד. סיפרתי להם, אתם יושבים על גדות התעלה גבול מצרים. בן חמש הייתי כשיצאתי ממצרים אחר שעצרו את אבי על ציונות. על האוניה מולדת עליתי ממצרים לארץ ישראל כמו אבות אבותיי. סיפרתי להם על יהודי מצרים ועל סדרי הפסח שערכנו שם מכריזים: לשנה הבאה בירושלים. וכך קראנו את ההגדה והסברנו עוד עד שולחן עורך. אחר האוכל ושתי כוסות יין, כבר אי אפשר היה לקרוא וגם לא להסביר אבל אז פרצו כולם בשירה. עבדים היינו, ומה נשתנה, ודיינו, ועוד שירים שזכרו מילדות וגם שירי ארץ ישראל.
בסיום הסדר המ"פ ניגש אליי. לחץ את ידי בשתיקה. דמעות עלו בעיניי. והוא אומר: שלושת אלפי שנה. לא שברנו. אנו ממשיכים. זה הסדר הראשון שלי. בזכותך.
.אז, איזה כיף לי... קיבלתי מחזור,
נהיה אסורים כל החג, פלוס בטיול משפחתי,
פעם שעברה דיממתי שבועיים!!!! נבדקתי ולא ראו שום דבר חריג.
עכשיו אני בחרדות שזה יחזור על עצמו, אף פעם לא קרה לי דבר כזה.
יש קטע עם קינמון ולימון לקיצור ימי המחזור... מי יכולה לעזור לי לעשות סדר?
👐👐👐👐👐
גם אני
בשביל לקצר דימום - תסחטי לימון ותשתי עם מי מהיום השני למחזור כל זמן שהדימום חזק
בנוסף יש חברה שקוראים לה מאדר נטור - יש לה חומרים טבעיים מעולייים!!! אם הדבר חוזר על עצמו אני ממש ממליצה (בלי קשר לבדיקת רופא אם צריך)
ממש מקווה שלא יחזור על עצמו, טוב שכתבת לי על החברה הזאת, נקווה שלא נצטרך.
הלימון- על בטן ריקה? זה בסדר שזה בתוך אוכל?
האמת לא יודעת
אני סחטתח ושתיתי כמה כוסות ביום
רק בימים אבל של הדימום המשמעותי
אבל להתחיל רק מהיום השלישי
(אם מתחילים מוקדם מדי זה מעכב את הדימום מלצאת, ומאריך את הדימום במקום לקצר)
אמהלהכמעט כל מחזור אצלי מתחיל ביומיים - יומיים וחצי של כתמים כמעט בלתי נראים.
על מה זה מעיד?
כל הרופאים לא התייחסו
קראתי שבאמת יומיים - עד שלושה זה תקין
השאלה אם זה לא מעיד על חוסר בפרוגסטרון ?
איך בודקים בכלל אם יש חוסר? מתי?
אצלי זה כן העיד על איזושהי בעיתיות.. זה לא תמיד היה לי ככה. זה התחיל אצלי מהתקן לא הורמונלי וגם אחרי שהוצאתי אותו זה המשיך.
זה היה לך כך תמיד?
לפני זה לא היה לי ככה
על איזה בעיתיות זה יכול להעיד?
3 ימים לבדיקת חמץ.
ההכנות לפסח בעיצומן.
קירצופים, ניקיונות, הכשרות, קניות, סידורים, ילדים, בית, בישולים ושאר הכנות.
טירוף.
ולכל זה מתווספת המלחמה, חוסר הוודאות, חוסר היציבות, חוסר האונים.
ואז:
האיש: מנקה את המקרר.
האישה: "למה אתה מנקה בצורה כזאת?! זה לא מספיק יסודי! אי אפשר להכשיר את הבית ככה! לא מעבירים מטלית וזהו!"
בום.
בלב של האיש באותו הרגע היה "בום".
אולי הוא אפילו לא שם לב לזה
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל היה כאן משהו
ובעקבות ה"משהו הזה", הוא מגיב:
"אני אנקה איך שאני רוצה!!!"
"ומה את כל הזמן מעירה לי?!"
"ואת....
ואת....
ואת...."
האישה שומעת את ההתקפה הזו
ובלב שלה גם מתיישב לו היטב-היטב בום משלה.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה בעוד יותר התקפה
להרים עוד יותר את הטון
או ללכת לחדר ולא לרצות להיות כאן בכלל,
לרצות להיעלם.
-----------------------------------------------
מקרה נוסף, מאותו השבוע העמוס:
האישה: באמצע קירצוף החדר
האיש: מגיע מהסידורים ורואה שאין שום דבר לאכול.
"למה אין פה משהו נורמלי לאכול בבית הזה?!"
למה את תמיד לא שמה לב לדברים החשובים באמת?!"
בלב של האישה: ובכן, יש בום.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להרגיש שכל המאמצים שלה שקופים, שהיא שקופה בכלל,
שאולי לא אוהבים אותה, שאולי לא מעריכים אותה, שאולי לא אכפת ממנה בככלל.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה: "סליחה?! אני יודעת בדיוק מה אני עושה! אל תבוא לפה ותגיד לי מה לעשות, הייתי באמצע קירצוף ובאתי מיד לאחר מכן להעמיד איזה סיר פתיתים, או לשלוח את כולם לפלאפל הקרוב, אני לא צריכה שוטר שיעמוד לי על הראש!
ובכלל מה אתה עשית היום שככה אתה מדבר?! כלום!"
ובלב של האיש: בום גדול.
אולי הוא אפילו לא שם לב אליו
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש בתוך-תוכו אפס מאופס.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש שאשתו לא אוהבת אותו בכלל, או לא מעריכה אותו בכלל,
ובכללי שהוא לא יוצלח כזה
והוא נסגר
והולך לחדר שפוף
או לחילופין, מתקיף חזרה ומאשים אותה בכל הצרות של העולם...
------
כשיש לנו "בום" בלב
סימן שצריך לעצור רגע.
להקשיב לו.
מה קרה כאן?
להקשיב לעצמי
מה הרגשתי?
מה כאב לי?
מה אני צריך/ה עכשיו?
מה הייתי צריך/ה קודם ולא היה לי?
ללכת רגע להירגע,
לשאת תפילה,
לנשום עמוק,
לשתות כוס מים,
לצאת לסיבוב קצת באוויר הצח,
או פשוט ללכת לחדר ולחשוב
או לבכות
או לבהות
אבל לעצור.
כי אם לא עוצרים ומתנהלים עם אותו הבום הזה בלב - מה שהוא יוציא מאיתנו - זה ברוב הפעמים לא משהו שנאהב...
ורוב הסיכויים שגם נצטער על כך שנייה אחרי שנוציא את זה.
בין אם אלו מילים המוטחות כלפי בן/בת הזוג שלנו
בין אם אלו מחשבות נוראיות שמשתלטות וגורמות להגיב בצורה קיצונית
ובין אם זה כל תגובה אחרת שלא מקרבת אלא מרחיקה בינינו.
לכן נעצור רגע.
ובימים כמו אלה,
נזכור שיכולים להיות לנו הרבה מאוד בומים.
אלו ימים לחוצים.
לחוצים טכנית
לחוצים נפשית
לחוצים רגשית
לחוצים כלכלית
וכאשר אנחנו לא פנויים רגשית - הבומים מתחזקים יותר ויותר.
כל דבר אפילו "קטן", שבמצב טוב יכולנו "להעביר הלאה" - עכשיו מתעצם שבעתיים.
עכשיו מטלטל את כל עולמנו הפנימי.
ה"בום" הזה מבטא כאב שיש לנו.
מבטא צורך עמוק שלנו שכרגע לא ממומש.
מסמן לנו שהיה כאן משהו שאיים עלינו / שהכאיב לנו / שלא עשה לנו טוב / שלא קיים את מה שהיינו צריכים באותו הרגע.
ומשכך, אנו חשים את ההדף הזה שלו בעוצמה חזקה, ומגיבים בהתאם.
נחמול על עצמינו קצת יותר
ונבין את עצמינו קצת יותר.
וואו.
אנחנו גיבורים!
אני גיבור!
אני גיבורה!
איך עברנו שלוש שנים של קורונה איך?!
איך המשכנו והמשכנו
איך עברנו כבר שנה וחצי של מלחמה ואזעקות וטירוף בכל מקום?
איך אנו ממשיכים גם אחרי אירועים נוראיים כמו שחווינו?
איך עברנו משברים אישיים והמשכנו?
איך עברנו משברים זוגיים והמשכנו?
איך עברנו משברים הוריים והמשכנו?
איך עבנרו משברים משפחתיים והמשכנו?
כל הכבוד לנו!!!
אנחנו גיבורים!
אז עכשיו כשיש עוד זמנים בהם אנחנו ב"קוצר רוח ועבודה קשה"
בקוצר רוח מכל המצב
בקוצר רוח מכל העומס הפסיכי וכל החזיתות שמתקיפות בו זמנית (מבפנים ומבחוץ)
בקוצר רוח מהסבלנות שנאבדה
בעבודה קשה לפרנסה
בעבודה קשה לניקיות וההכשרות
בעבודה קשה עם הילדים
בעבודה קשה בזוגיות
כשאנחנו בקוצר רוח ובעבודה קשה - שוב הבומים מתעצמים.
אז אם נמצא את עצמינו באיזה "תקל" עם בן/בת הזוג -
נשים לב כאשר הלב שלנו הרגיש את הבום.
נעצור.
נקשיב לעצמינו.
ניתן לעצמינו ולכאב שבנו מקום.
ורק אז נמשיך הלאה
ובהמשך, כאשר הדברים ירגעו מעט - נוכל גם לתווך זאת לבן זוגנו.
ובינתיים נוכל להרעיף מבט אוהב חטוף,
או חיבוק שאומר הרבה גם בלי מילה אחת.
ונזכור - שאחרי הבומים - יכולה להגיע גם מנגינה נעימה-נעימה ומיוחדת, מנגינה מקרבת וערבה לאוזן,
אם לא נתעלם ממה שהרגשנו אלא ניתן מקום ולאחר מכן נתווך זאת בצורה טובה ומקרבת - אותה המנגינה ואותו הטוב שיש בינינו יוכל אפילו לגדול עוד יותר, ודווקא מאותו הבום, הכל יתהפך,
ממש כשם שהמילה עצמה כאשר קוראים אותה בהיפוך אותיות - מוב - מהלך, תזוזה, תנועה קדימה.
קדימה לזוגיות שלנו,
קדימה לאושר שלנו,
קדימה להכרות עמוקה יותר שלנו עם עצמנו ושל בן זוגנו איתנו
קדימה להיכרות עמוקה יותר עם בן זוגנו ועם הכאבים שלו
וקדימה למציאת פתרונות יעילים יותר, משמחים יותר ומקרבים יותר. ❤
וגם בתוך כל הכאוס והעומס הזה
אפשר לעצור רגע ולחשוב - מה *כן* יש לנו?
בתוך כל הטרפת עכשיו, מה כן טוב לי בחיים?
מה אשתי/בעלי כן מעניקים לי? מה כן יש לי בזכותם? (גם אם התשובה היא "רק" פרנסה או ילדים או קורת גג זה עדיין משהו!)
ומה כן טוב בחגים?ובחג הפסח הזה?
איפה אני יכול/ה להביט רגע בילד הקטן שלי ולא להאמין שהפלא הזה נוצר ממני ומאשתי/בעלי ואיזה מזל שיש אותו בעולם?
איפה אני יכול/ה להביט רגע בקירות סביבי ולהודות שיש לי קורת גג. ואוכל לאכול. ובגד ללבוש.
ועיניים לראות, ואוזניים לשמוע, ופה לדבר, ואף להריח, ושתי ידיים ושתי רגליים ולב פועם והורים ואחים וחברים ומשפחה ועבודה ורגעים של טוב שחוויתי/עוד אחווה,
ואיפה יש את הדקה הזו ביום שאני מתגלגל/ת מצחוק מ"חוכמות" של הילדים?
ואת השתי שניות האלו בשבוע שאני הולך/ת לישון ומביט בהם ישנים ויש שקט ורוגע בלב ובבית,
ואיפה הכמה רגעים האלו שכל המשפחה יחד אוכלת ארוחת חג, ושרים, ושמחים, ומשחקים משחקי קופסא או שרים זמירות או סתם נמרחים על הספה באווירה של בית?
מה כן יש לנו?
ומה עוד יכול לעזור לנו עכשיו?
ולמען מה אנחנו עובדים עכשיו כ"כ קשה אם לא למען המשפחה הזו שלנו והאושר שלנו בחג?
ואיפה אנחנו יכולות רגע לנשום עמוק את האור הזה שיש לנו בחיים ולהיות איתו - במהות -
להפחית את הלחץ ולהוסיף אוויר, נשימה
להפחית את החרדה ולהוסיף שמחה, אמונה
להפחית את הכיווץ ולהוסיף עוד מרחב, התבוננות ושהייה בטוב האמיתי - בטוב של כאן ועכשיו - בחיים שלנו, שיצרנו, בנפשות ובנשמות שלנו. בנו. ❤
חג שמח ומלא באור יקרה ❤️
כל כך במקום!
אולי יעזור לפחות לעצור בבום הבא...
האם כבר נשמת היום?
רק 10 שניות
לנשום
להתמלא
באוויר
במשמעות
בטוב שכבר יש
בתקווה למה שעדיין לא
ממש כמו טבילה במקווה -
מקווה -
שיהיה טוב.
מנקה ומצחצחת ומסירה חציצות
גם לפני החג, מנקה ומצחצחת ומסירה חמץ
מתחברת לעצמי, לבוראי, לבן זוגי,
מתחברת למשפחתי, למהות החג, לחירות
אני בחירות, חופשייה
חופשייה ולא משועבדת
חופשייה לנהל אני את הניקיונות והמשימות ולא הן אותי
חופשייה להחליט *למען מה* ו*למה* אני בכלל מנקה
חופשייה לשים מוזיקה אהובה ולרקוד תוך כדי
חופשייה לפנק את *עצמי* ואת כל המשפחה באוכל מפנק הערב ולהזמין אותו מבחוץ
חופשייה להחליט שאני בטוב! אפילו רק בדקה הקרובה! ומתוך כך להמשיך במירוץ
אני לא משועבדת לכם ניקיונות, אתם שומעים? אני חופשייה!
חופשייה להתחיל מחדש הרגע! גם אם שנייה לפני איבדתי את זה וכל הבית איבד את זה איתי
חופשייה
להחליט
לבחור
מה שאני רוצה
מה שבאמת משמעותי לי.
הניקיון נועד כדי להסיר את הלא
ולהוסיף ולהתחבר לכן
הוא הדרך, האמצעי, ולא המטרה
המטרה להיות יחד באהבה ובמשפחתיות ולחגוג ולהודות את ישועת ה' שבכל דור ודור
להנות ממה שיצרנו
אז צריך לנקות, נכון.
אבל האם הייתה שנה שבה הגענו לליל הסדר עם חמץ על השולחן?
נכון שלא?
אז גם אם סגרנו את הבית בסוף / גם אם ריכזנו חדר שלם למכירת חמץ וארונות שלמים לא נגענו והם גם במכירה,
גם אם ניקינו מינימום של המינימום, רק חמץ, לא אבק, כמה שאנחנו שומעות את זה אבל באמת באמת עשינו כך -
הכל בסדר!
יהיה בסדר!
אנחנו טובות
טובות
ה' אוהב אותנו
שמח בנו
יש לנו משפחה
יש לנו חג לחגוג
בואו ננשום את זה פנימה ❤
נגמרו לי השמותאחרונהב"ה שיהיה לכולנו חג שמח וכשר, מלא באור גדול וגאולה שלמה ואמיתית בכל תחום ותחום 🙏❤
1. כמה זמן לפני מחזור צריכים להתחיל?
2. צריך מרשם? רק מרופאת נשים? או שאפשר גם מרופא משפחה?
3. מותר בזמן הנקה?
4. מותר עם התקן לא הומונלי?
5. לכמה זמן אפשר לקחת?
תודה מראש,
מתלבטת אם כדאי בכלל,
אין לי כח לחול המועד עם וסת 
1. כמה זמן לפני מחזור צריכים להתחיל? בין 5 ל-10 ימים לפני המחזור (כל פעם אמרו לי משהו אחר...)
2. צריך מרשם? רק מרופאת נשים? או שאפשר גם מרופא משפחה? ממה שאני יודעת חייב מרשם, מאמינה שאפשר גם מרופא משפחה, אף פעם לא ניסיתי.
3. מותר בזמן הנקה? כן. אני לקחתי בהנקה מלאה ולא עשה בעיות.
4. מותר עם התקן לא הומונלי? כן. אני לקחתי עם התקן לא הורמונלי ולא עשה בעיות.
5. לכמה זמן אפשר לקחת? לא זוכרת..
1. זה חייב להיות אחרי ביוץ. חוץ מזהיש דעות שונות ברפואה.
4. מותר, אבל לאחרונה שמעתי שיש איזושהי השערה שעוד לא מבוססת במחקר שזה מעודד את ההתקן להיפלט.
5. אצלי אחרי שבועיים התחילו כתמים. משכתי עם הכתמים עוד כמה ימים ובפועל הפסקתי לקחת אחרי שבועיים וחצי. סה"כ דחה לי את המחזור בשבוע וחצי. מבינה שיש בנות שזה דוחה להן ביותר.
(לא שאלת אבל כותבת... השתמשתי בזה פעם אחת והיו לי מצבי רוח נוראיים... מבחינתי לא היה שווה את הדחיה של הווסת)
(הקבוצה של ליאון קנדיל אם את מכירה)
אלירז פיין כתבה, היא מישהי שממש מונחת בכל העניינים האלה.
הרופאת משפחה נתנה לי מרשם
בפועל התחילו כתמים אחרי שבועיים כך שהאריך רק בשבוע בערך
לי הדימומים עם התקן היו ממש כבדים. והפרימולט הכביד עוד יותר...
עזרתן לי ממש!!!
ותמיד ממליצה לקרוא את המאמר של דםנה מאיר הי"ד בדרל נשים
כל פעם שהלכתי איתה לרופא לא נתן כלום ואמר שלתת נורופן עד שיעבור.
לא היה פעם של אנטביוטיקה או משו אחר.
וזה לא שהיא חולה הרבה..
פעם ב ממש.
היא עם חום כבר יומיים. רגועה רק עם נורופן.
החום לא גבוה מידי. סוג 38 אולי.
זה ללכת לרופא?
לחכות שיעבור?
יש מצב גדול שהיא מוציאה שיניים...
בת שנה.
מתלבטת.
מה אומרות?
אם יש רק חום, הוא לא גבוה. יש לה תאבון ויציאות כרגיל.
אם אין פריחה שנראית מוזר (פריחה לא מסוכנת זה פריחה שבלחיצה נעלמת)
או בכי של כאב/משיכה באוזניים וכד', נראה לי אפשר לחכות עוד יום....
אני באופן אישי כן אוהבת לדעת חום מדויק כי זה כן נותן אנדקציה ברוב המקרים.
לתינוק שלי למשל אפשר לזהות שהחום גבוה רק במדידה. הוא ממש קר.
אוכלת רגיל.
ישנה יותר כמובן. אבל חוץ מיזה רגילה.
לא ראיתי מידי נגיעה באזניים,
וגם פעם שעברה שכן היה לה דלקת אוזניים הרופא אמר שכל עוד לא מגיע לחום ממש גבוה יעבור לה בלי אנטיביוטיקה כי היא קטנה וחבל להתחיל.
אז גם אם זה זה אין לי למה ללכת.
היא אוכלת רגיל, וכל שילשלה אתמול ושלשום.
אז עוד יותר חשבתי שזה שיניים כי אומרים שכשגודלות שיניים זה משפיע על היציאות.
מקווה שבאמת זה שיניים ויעבור לה מהר.
לגבי אם החום גבוה - על שני הילדים אני רואה לבד שזה גבוה. הם ממש מתחממים מיזה.. אז סומכת על זה..
תודה על התגובה! ❤️
החום וההתנהגות.
שבעז"ה יעבור מהר
רפואה שלמה
שלא תוקע אנטיביוטיקה על כל דבר ונותן לגוף לעשות את העבודה.....
הכל בסדר לפעמים חולים וכל עוד אין משו מדאיג לא חייב לרוץ לרופאים.
פרופוליס / ויטמין סי ובסגנון
עם יורד ביום ועולה בלילה זה תקין
החום בכלל בכלל לא יורד אז להיבדק
כדי לבדוק את זה תצטרכי לא לתת מוריד חום
לק"י
(נראה לי כשזה וירוס).
מעבר לזה היא נתנה לנו הפניה לבדיקת דם. ב"ה לא היינו צריכים.
(אבל היא בדקה אותו ולא מצאה דלקת איפושהו).
שיש תחליף לבדיקה של הרופא. שיבדוק גרון אוזניים ריאות...
אחרי יומיים חום זה זמן טוב לראות.
עובד חח
אז נקבע תור.
תודה לכולן ❤️
בת 7 חודשים
איזה שבוע לא עשתה בטיטול
אתמול פתאום שלשלה
כל היום הייתה עצבנית ממש ולא רגועה
אכלה הרבה פחות
בלילה פתאום הקיאה כמויות ממש
ברמה שהיה לה רפלקס הקאה אבל כבר לא יצא כלום
בלילה לא רצתה כמעט לינוק כלום ממש טיפה שהכרחתי אותה
ישנה טוב בלילה נראתה עייפה
והיא עדיין ישנההה קמה ב9 בערך וחזרה לישון מיד
נתתי לה מים כמה פעמים בלילה וגם קצת בבוקר כי פחדתי מהתייבשות
אני ממש בלחץ מזה שהיא לא רוצה לינוק
תנסי שתינק אפילו קצת כל פעם,
ואם לא- תשאבי ותתני לה קצת עם כפית או מזרק.
אולי זה סגולה לכתוב כאן...
תודה!
זה תקין לישון הרבה?
העיקר שתכניס משהו לפה, גם אם קצת.
שלא תתייבש.
שביקשנו לשמור עדיין בסוד, ולאחים עוד לא סיפרנו.
מצטרף לעובדה שהגיסים אף פעם לא מופתעים כשאנחנו מספרים ותמיד מגמגמים משהו שראו עלי, והמסקנה המתבקשת- גם להם היא מספרת לפני שהסכמנו.
מבחינתי היינו מספרים לה רק בשבוע 14-15, כשכבר אין לנו בעיה שכל העולם ידע, אבל היא כל כך נעלבה לשמוע מאוחר (בשבוע 8-9) שגם הפעם סיפרנו מוקדם יותר.
מבחינתי מי שלא יודע לשמור סוד (כולל הילדים שלי, סבתא שלי..) יודע רק כשלא אכפת לי שאחרים ידעו (ושוב, זה לא כזה מאוחר.. משבוע 14 גם ככה רוב העולם יודע כי אני מקיאה בלי הפסקה וכמה אפשר להסתיר...) בעלי טוען שזה הכיבוד הורים שלו ותכלס, מה מפריע לנו שחברות שלה יודעות אם גם ככה אנחנו לא מכירים אותם?
אבל האגו שלי צועק מזה שהיא לא מכבדת את הרצון שלי.
ואני לא רוצה לפגוש אותה מהפגיעה.
גם לא בחג...
והיא חמות משקיעה ונחמדה בדרך כלל, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהפגיעה שהלכה וסיפרה משהו שהוא אישי שלי לאחרים למרות שביקשתי מפורש שלא.
אישית, פעם הבאה הייתי מספרת מאוחר ואם היא תשאל למה, לומר דוגרי שזה הפריע לך.
שייך גם עכשיו לפתוח מולה את העניין?
ממש חבל שזה יפגע בכל הקשר שלך איתה
והיא התעלמה.
והאמת שאין לי גם מה לומר מעבר לזה שמבחינתי פעם הבאה שלא תדע עד שכולם יראו וזה יהיה ברור מאוד.
רק שבעלי לא מסכים איתי. וגם אם ננסח ככה ברור שהיא תיפגע... ולהתעלם מזה פוגע בי😅
ולכן מעדיפה להתחמק מהסיטואציה ולא להיפגש.
בואי תעברי את ההריון הזה בקלות ובשמחה ובשלווה, ובזוגיות טובה ובע"ה ובשלום ובידיים מלאות.
ביום מן הימים תוכלי לדבר על זה עם בעלך במרחק הזמן וביישוב הדעת ותוכלו לגבש החלטה זוגית על הפעם הבאה.
לק"י
ושבוע 8-9 זה מאוחר אצלה?😳
קצת הגזימה....
זה כמו לכתוב דף ביומן.
למה בעצם זה כ"כ מפריע לך?
אם מראש תצמצמי את הציפייה אז לא תהיה פה פגיעה.
אצלי למשל כשהייתי בהריון בסיכון לא רציתי שידברו איתי על ההריון בכלל, היית סוג של בהכחשה להריון, סוג של הגנה עצמית,
אז היה לי חשוב שלא ידעו.
יש לי תחושה בדיעבד שכן אנשים ידעו, אבל אם כן, אז הם ידעו גם שהם לא אמורים לדעת, ומבחינתי זה הספיק כי זה ענה לי על הצורך להיות עדיין בהכחשה עד שהרגשתי מספיק בשלות לספר ולחיות את המורכבות של ההריון.
לא היה לי שום צורך לדעת מעבר אם כיבדו את הבקשה שלי או לא, כי מה שעומד בבסיס הבקשה התקיים וזה מה שחשוב.
גם מול ילדים ובזוגיות צריך המון גמישות בדבר הזה,
הרבה פעמים למשל אני אומרת לילדים תלך לישון בזמן כדי שמחר תקום בזמן,
או אל תתקלח בשעה מאוחרת זה מפריע לי לישון
או אל תדחה לרגע האחרון שלא נהיה בלחץ
ולא תמיד מקשיבים להוראה כלשונה, אלא עונים על המטרה, וצריך לנשוך שפתיים ולהתגבר על הצורך להוכיח את האדם שלא היצע את ההוראה כלשונה, אלא את רוח הדברים.
אני חושבת שהגמישות המחשבתית והרגשית הזאת מאוד חשובה.
לא דומה הפרה של צורך, להפרה של אמירה רק בשל העיקרון שהיא נאמרה.
בנוסף אני חושבת שיש הבדל בין שיתוף בדבר שהוא לחלוטין שלך,
לבין דבר שהוא כרגע כמעט רק שלך, אבל הוא כן מספיק גדול עם השלכות על כל המשפחה.
אני בטוחה שהיא לא סיפרה בקטע רכילותי עלייך,
אלא סיפרה מתוך התרגשות עצומה על המעמד שהיא הולכת להיות סבתא לעוד נכד.
במקרה הזה אני חושבת שנכון לעבוד על הרפיה של תחושת שליטה על המציאות ולאפשר למציאות להיות שונה מהתוכניות לגביה,
מאשר במקרה בו מספרים למשפחה קרובה וזה גורם לקונפליקט רחב יותר מאשר עצם העיקרון אם כיבדו את המילה שלי או לא.
כי אני נלחמת על לא לספר לסביבה שלי עד שלב מסויים כי ככה אני מאמינה שיש ברכה גדולה יותר בהריון, וגם אחרי ניסיונות כואבים.
וזה נראה לי לא הגון שאדם אחר בוחר לספר משהו פרטי שלי כשאני בוחרת שלא.
מבחינתי לספר לה בשלב הזה זה גם ככה חציית גבול שקשה לי, ואני מוכנה לעשות אותה כי מבינה את הפגיעה. אבל קשה לי שהגבול נחצה עוד יותר.
אני אכן מתכוונת שהבקשה תתממש בדיוק כמו שהיא, ולא רק שה'רעיון' יתממש, אם כי הרעיון הוא שלא ידעו, אף אחד. מבחינתי גם היא. העבודה שלי היתה לשחרר שהיא תדע...
והיא מספרת לחברות שאולי לא פוגשות אותי ביום יום אבל אכן מכירות אותי, ולהערכתי גם לגיסים... (לא התייחסתי לזה כל כך כי זאת הערכה שלי, אבל לא סביר לי שהם ראו עלי כשהם לא ראו אותי... קצת קשה...)
אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין, מלמד על ענווה, והסתכלות פנימה ולא החוצה.
במובן הזה לספר לסביבה שלך, זה להוציא החוצה משהו שעדיין לא בשל לצאת החוצה,
לעומת זאת לאפשר לחמותך לספר לחברות שלה, זה עוד יותר ענווה ועוד יותר התכנסות ולא הבלטה החוצה.
לפעמים צריך להשלים עם זה שההורים לא משולמים, וב"ה שהצד שאת לא מרוצה ממנה זה צד שמביא לידי ביטוי שותפות ושמחה בשמחתך (גם אם הדרך לא לרוחך) ולא חלילה צרות עין או משהו שלילי אחר.
מדובר פה על פער של חודש וחצי בתזמון, זה לא שהיא מספרת משהו שלא היית רוצה שיצא בכלל אף פעם.
לא חושבת ששווה לריב על זה.
ואני לא אחת שנפגעת בקלות.
אבל זה ממש בנפשי.
לא מעוניינת שידעו על הפלה ח"ו למשל..
זו לגמרי פגיעה בפרטיות
במקומך לא הייתי מספרת שוב כ"כ מוקדם בפעם הבאה
הפגיעה קרתה אני לא אומרת שלא, אבל ריב זה להמשך, עם הסתכלות על המחר, על הצעדים הבאים.
לא כל פגיעה הופכת לריב,
לדעתי במקרה הזה עם כל הפגיעה, לא שווה להפוך לריב.
זה לא אומר שהפגיעה לא קרתה.
ולא שאני אומרת שקל להבליג ולהמשיך הלאה, אלא שבמקרה הזה:
בגלל שאין כוונה לפגוע
ובגלל שהשומעים הם אנשים רחוקים ממך יחסית
ובגלל שמדובר במשפחה קרובה (חמות)
ובגלל שבעלך בין הפטיש לסדן
ובגלל שמדובר בתזמון ולא מדובר במשהו שלא אמורים לספר לעולם,
ובגלל שערב חג וגם כה הכל רגיש,
בהצטרף כל הנסיבות, יש תועלת לא להפוך את הפגיעה לריב.
אם את מצליחה לסלוח זה לא אומר שלא נפגעת.
ושלא תביני אותי לא נכון, גם לי היה קשה כשסיפרו על ההריון שחי בניגוד לרצוני, רק שבמרחק הזמן הבנתי שיש צד שנכון לשחרר את זה ובחרתי בכך.
אני לא אומרת לך מה לעשות ולא אומרת שאם את בוחרת אחרת את לא בסדר,
רק מציעה הסתכלות שונה.
אבל אני כרגע עמוק בתוך הפגיעה אז קשה לי להסתכל אחרת ולגמד לעצמי את הפגיעה.
היא גדולה ומשמעותית,
במיוחד לאור הריונות קודמים.
אני לא מעוניינת שאנשים ידעו מההריון לפני שיודעת שהוא תקין (תכלס הייתי מחכה לאחרי הסקירה, אבל בגלל שאני מקיאה בכמויות וכולם רואים וזה גוזל לי המון כוחות להסתיר שיחררתי ומספרת סביב שבוע 15. גם אם יודעים ב14 זה פחות קריטי לי.. אבל לא בשליש ראשון, כשעוד לא בדקנו שהכל תקין וטוב.)
וואלה אני לא מעוניינת שאף אחת מהחברות שלה (וגם אף אחד מהאחים, גיסים וכו') תהיה מעורבת בסיפור הרפואי שלנו, וממש מרתיע אותי לחשוב שאם ח"ו יש הפלה (שאצלנו מסיבות רפואיות יכולה להיות יזומה) הן ידעו, כי ידעו על ההריון...
ואולי מה שהכי מתסכל אותי בתגובה שלך זה שזו הגישה של בעלי, ואני כל כך לא שם.
אני פגועה.
וכואבת.
ולא מתכוונת להתגמש יותר אף פעם לספר מוקדם ממה שתיכננתי.
ולא בא לי להיפגע בשקט. בא לי שהיא תדע שנפגעתי כל כך ושזה ממש לא לעניין. גם אם היא לא תבין בכלל למה זה מפריע לי.
***ברור לי שזה יושב גם על אירועים קודמים.
אבל אף אחד מהם לא הציף אותי ככה...
או שאני ממש הורמונלית, או שזה פשוט נוגע לי בנקודות כל כך רגישות בחששות שלי שאני רק רוצה לברוח ממפגש.
אבל מבינה שאת לא שם, מותר לך..
חיבוק ❤️
הריון שני סיפרנו בשבוע 9 כי היה דימום והייתי חייבת את העזרה שלהם.
אף אחד לא כעס עלינו
הם כן שמחו איתנו מאוד
אמא שלי אפילו הודתה לי על זה שסיפרתי לה כשההריון כבר היה אחרי שליש ראשון עם כל הסיכונים שיש בשליש הזה
היא רוצה לשמוע מיד כשיש 2 פסים?
לא מוגזם קצת?
וחיבוק! מבאס ממש ממש!!!
או לפחות מיד אחרי אולטרסאונד ראשון.
ואנחנו מעדיפים כמה ימים של התרגשות ועיכול זוגי.
עם כל הכבוד, זו החלטה שלכם אם לרצות אותה או לא
וכשהיא לא מכבדת את הבקשה שלך לפרטיות, אז קל וחומר
אני חושבת שהתחושות שלך מובנות ותעשי את החושבים שלך להבא
וזה יוצר דילמה זוגית מתי לספר לה פעם הבאה.
וקושי שלי לקבל את הפגיעה בפרטיות שלי.
אפשר אולי לומר "עכשיו זה כבר בשליש שני ואפשר לספר".
חיבוק התחושה שלך ממש מובנת. זה ממש פגיעה בפרטיות.
לא מסוגלת לשמור סוד
אני פשוט לא מספרת לה עד שבוע 14 לפחות
שתעלב עד מחר אני לא אמורה לרצות אותה בנושא
גם לאמא שלי אני מספרת באיזור הזה, לא כי היא מגלה סודות פשוט זה שבועות שהסיכונים פוחתים ויותר משחרר לשתף.
ולא לעניין. נקודה
בעיני אין פה קשר בכלל לכיבוד הורים. לכיבוד הורים יש גדר מאוד ברור בהלכה ואין שום מצווה לשתף בדברים אישיים שפוגעים בך.
אני אישית גם הייתי נפגעת (אולי אפילו יותר מהחמות) מזה שבעלי לא שותף לתחושת הפגיעה ולא מציב את הגבול. אני חושבת שהייתי פותחת שיח פתוח וכנה בנושא הגבולות שלנו ומזכירה לו ש"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". אני אישית לא מוכנה להיות בסיטואציות שהצרכים של אמא שלו גוברים על הצרכים שלי. אני קודמת. נקודה. ולהיפך- הצרכים שלו, ושלנו כזוג תמיד בעדיפות עליונה על פני הצרכים של ההורים שלי. אפשר לבחור ביחד שאנחנו עושים משהו פחות נוח לנו בשביל לכבד אותם, אבל במקום שיש פגיעה או מורכבות מאיזושהי סיבה - אני/הוא/ הזוגיות קודמת להורים
חזיות במידות גדולות (E) איפה אתן מוצאות? טובות ומחזיקות ונוחות, עם ברזלים שיושבות טוב על הגוף ולא חונקות מדיי אבל כן מחזיקות...
מעדיפה רשתות ולא שם של חנות ספציפית שנמצאת רק במקום מסויים.
תודה רבה 🙏
אפרודיטה.
בלי ברזלים.
שני דגמים מאוד דומים:
אבל מחזיק ממש ממש מעולה ונח.
(אני לא אוהבת ברזלים, אבל אוהבת שמחזיק ממש טוב)
