כמו שאתן יודעות הייתי בשמירת הריון מההתחלה
חיכיתי ללדת כדי להיות אמא לילדים הגדולים, אמא טובה, תומכת, מכילה, כיפית..
אבל יש דברים שחזקים ממני...
אני מאוד פרפקציוניסטית בפן השלילי של המילה .
אם יש בלגן, לכלכוך, הילדים רבים מכות או יוצאים ערומים מהמקלחת, מתעסקים במסכים כל היום ולא לומדים- זה מוציא אותי משלוותי .
בעלי בדיוק ההפך, הילדים חוזרים מהלימודים והאבא ישר חוזר עם קלפים שקנה להם, יושב איתם על החוברת מדבקות, יוצא איתם לבחוץ עם האופניים, ככה כל יום. ולא אכפת לו שהחדר שלהם מבולגן או שהם חייבים לתרגל קריאה כי קיבלו 30 במבחן!!!
ואז אני מצטיירת הרעה. בעלי קובע איתם לצאת לגן שעשועים/לרכב על אופניים , ואני ישר שוללת ואומרת "מה עם החדר? חייב לסדר אותו" או "חייב לתרגל קריאה, אי אפשר לצאת"
ובקיצור אני יוצאת האמא הרעה.
אין שיתוף פעולה מבעלי, לא משנה כמה דיברתי איתו על זה..
הילדים חוזרים ב4 וחצי , יש גג 3 שעות עד השינה, ולרוב זה מסתכם במקלחת , ארוחת ערב , קריאה ולסדר את החדר, אין מקום לכיף, וזה מבאס גם אותי, אבל מדובר בדברים שאי אפשר לדלג עליהם. אני גם לא רוצה שישנו אחרי 8 אחרת קשה להם לקום בבוקר ואז הם לא מרוכזים בכיתה..
הקטע, שברוך ה' , עכשיו עם הנסיבות הטובות והמושלמות שהצטרף תינוק למשפחה- אז הפתיל קצר כפליים כי הזמן שלי איתם קצר אפילו יותר (הנקה, גראפס, הרדמה- לוקח לי לפעמים אפילו שעה ) ובזמן הזה הם מבזבזים על משחקים ולא על דברים מקדמים.
ואז אני יוצאת מהחדר יותר עצבנית כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, והם לא מקשיבים אם אני מציבה להם מטלות עד שאסיים עם התינוק אלא הם משחקים כרגיל..
יש למישהי פיתרון איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
לשמור על העקרונות שלי ועדיין להיות אמא סבבה ולא שוטרת, רעה שרק דורשת?..