ובבקשה לא לפרסם בראשי!
אז הסיפור שלי הוא כזה,
יש לי חברה מאד מאד טובה , שאיבדה לא מזמן הריון בחודש שני.
אני החברה היחידה שלה שידעה בכלל שהיא בהריון, והיא שיתפה אותי בכל הבלאגן שהיה - דימומים, הפלה מאיימת וכל זה.. לאורך כל התקופה הזאת היא בחרה לשתף אותי,
ואני השתדלתי מאד להיות זמינה. ולחבק ולעטוף דרך הטלפון כמה שיכולתי.
ומסתבר שטעיתי.
אני עצמי בהריון מתקדם, אחרי היפרמזיס קשה מאד שממש לאחרונה עבר - קצת אחרי שהיא איבדה את ההריון שלה.
וכנראה שכל עוד סבלתי, הייתי שם יותר בשבילה, והיא יותר יכלה להכיל את זה שאני בהריון, לידה...
ועכשיו משום מה כבר לא.
אני לא יודעת על מה לשים את הנקודה.
כי היא לא אמרה לי שהיא נפגעה כשזה קרה.
היא במקביל התחילה לעבוד בעבודה חדשה, והפכה לעסוקה. ואני לא יודעת בדיוק מתי הקשר התחיל להתרופף -
ואני מידי פעם מנסה להתקשר, שולחת הודעות של איך היא מרגישה וכדו'.
ואז אתמול, בדיוק כשאני הייתי עם חשד לצירים מוקדמים והייתי בדרך למיון -
קיבלתי ממנה הודעה.
''שלום..
חשבתי על כל ההודעות שלך, והחלטתי להגיד לך מה אני מרגישה'' - והיא כותבת לי שהיא מרגישה שהייתי חסרת רגישות בתקופה של ההפלה שלה, ושנפגעתי בה כמה פעמים בצורה שהיא ממש בכתה מזה. והיא כל פעם עברה הלאה. ובסוף היא החליטה שזה קשר לא בריא מבחינתה, שבקשר בריא שתינו צריכות לשתף ולתמוך ולא חד צדדי.
ושמבחינתה היא רוצה לסיים את הקשר ביננו ונראה מה בהמשך.
אני רואה את ההודעה הזאת והרגשתי שהתקרה נופלת עליי.
החברה הכי טובה שלי.
שנים של קשר קרוב ממש.
ודווקא ברגע שאני מפוחדת על מה קורה עם התינוק שלי, שסבלתי בשבילו 6 חודשי אשפוז וייסורי תופת -
אני מקבלת את ההודעה שלה..
הרגשתי שזה סוג של עונש.
ואני עד עכשיו תוהה ומנסה להבין - איפה, מה קרה?
למה היא לא אמרה שהיא נפגעה?
איפה אני פגעתי בה?
למה היא בחרה להמשיך לשתף אותי שוב ושוב אפילו שהיא אומרת שאני לא ידעתי להכיל ולתמוך?
לי זה הרגיש אחרת.
ניסיתי לעבור על ההתכתבות שלנו בווטסאפ, לחפש במה חטאתי,
נתקלתי בפעם אחת שביקשתי ממנה התנצלות על זה - שהיה נראה שראיתי מה היא כתבה, - אבל לא באמת ראיתי, ושלחתי בהמשך תמונה של המאכל הראשון שהצלחתי להכין מהרגע שנכנסתי להריון...
(הייתי סיעודית רוב התקופה ומחוברת לעירויים).
ורק אחרי ששלחתי את התמונה - דרך הגלריה, ולא ראיתי את ההודעה, הגיעה התגובה אחרי כמה שעות.
אבל זה לא היה באשמתי.
אני תוהה האם הכל יושב על הבסיס הזה,
שאני ניסיתי לשתף בהחלמה שלי - כשהיא ניסתה לשתף במצוקה שלה.
ואולי הכל ביחד...
מה שבטוח הוא שלא התכוונתי לרגע לפגוע בה. וניסיתי הכי שאפשר לתמוך בה ולתת לה את ההרגשה שאני איתה. הקשבתי לכל התיאורים על הדימומים, והכאבים, והכל -
אפילו שזה הפחיד אותי נורא,
סבלתי מסיוטים בלילה ושתקתי.
את ההודעה שלה היא סיימה במילים ''שיהיה לך המשך הריון תקין''.
במה חטאתי ה'? שאני מרגישה עכשיו שאני אשמה בעצם זה שיש לי הריון תקין..
אני מרגישה נורא עם עצמי.
עם ההריון שלי.
עם זה שהחלמתי מההיפרמזיס שלי.
עם זה שאולי אני באמת פשוט לא רגישה.
עם זה שאין לי מושג מה לעשות, אני מרגישה חסרת אונים נורא...
בעלי אומר לי (ושיתפתי אותה בהכל גם בזמן אמת) שזה לא נכון שאני לא רגישה. הוא יודע כמה בכיתי לו, על התינוק ש*היא* איבדה.
הוא אומר שלדעתו קשה לה להכיל את זה שאני בהריון כשהיא איבדה אותו, ושהיא בצורה לא מודעת ניפחה בגלל זה את התגובות שלי ואת היחס אליי..
אבל אני מרגישה שאיבדתי אחות.
וזה כואב לי נורא
️❤️
) בסוף אני נכנסת לזה וממש נהנית גם.
ומצד שני כן רוצה הריון.
