פורום הריון ולידה (עמוד 286)

ממה שהבנתי, זה לא אמור להשפיע עד כדי.

אבל באמת שכל אחת מגיבה אחרת.

יענו לך פה בטח חכמות ומנוסות ממני בעיצות טובות.

אם כן, אז לא בטוח שזה קשור. וכן כדאי לשים לב למחזוריות גם בלי ווסת ולהשקיע מאמצים בזמנים הרלוונטיים.

אם ההתקן מונע לך ביוץ (זה פחות נפוץ) אז למעשה זה כמו גלולות.

גם אם אין ביוץ . ההורמונים שמופרשים לגוף מההתקן הם הרבה הרבה פחות מההורמונים בגלולות.

תעשי סקר בין כל אלו שיש להם מירינה ותראי שאין מה להשוות לגלולות. אולי רק בחודש חודשיים הראשונים ואז זה מתאזן. 

כמה זמן את עם ההתקן? אם עוד בחודשים הראשונים זה מאוד הגיוני תופעות לוואי כאלו אבל זו תקופה קצרה אז בולעים את זה..

אם ממשיך וממשיך אז הייתי שוקלת התקן לא הורמונאלי.

בהצלחה

אני כבר שנה ו 4 חודשים עם ההתקן. הבעיה הזאת הייתה די מההתחלה רק שלאחרונה זה ממש מורגש אצלי

אולי אין קשר להתקן בכלל ואני סתם מאשימה אותו?

לפעמים יש לי כאבי ביוץ מןרגשים ולעיתים לא כך שאי אפשר לדעת

עד שהתאזנתי מבחינת דימומים לא ממהרת להוציא את זה...

יש משהו אחר שניתן לעשות? לא כייף לעשות תמיד בחוסר חשק וגם לא נעים כלפי הצד השני

את נהנית ביחסים איתו? (את לא צריכה לענות פה כמובן)

אולי דברים אחרים שיושבים שם.

הגיינה ? מראה? חוסר הגעה לאורגזמה? חוסר מחמאות מצידו? שיעמום חוסר גיוון? קשר נפשי עם הבעל לא במיטבו?

אני חושבת שזה חשוב, קשה להסתובב עם זה בבטן לבד.

לשתף בעדינות ש"אני אוהבת אותך ואיך שאתה נראה ,אבל עובר עליי משהו ולי זה מאוד מפריע כי גם אני רוצה להנות..יש לך עצה בשבילי?

ולפעמים עצם זה שאמרת לא בקטע מאשים, מעלה מצד שלו רצון לעזור לך.

מה שלי עוזר:

תפילות על זה

לעשות דברים משמחים שעושים חשק לחיים האלה בכללי  לדעתי גוף ונפש קשורים. במיוחד ריקודים, להזיז את הגוף, אפילו לבד בחדר.

יותר זמני איכות עם בעלי, לפלרטט ביומיום עם בעלי, ליצור אינטימיות וקרבה לא גופנית קודם כל.

איך את ישנה?

ממה שאני יודעת הסטטיסטיקה להשפעה הורמונלית כזאת במירנה מאוד נמוכה

זאת כמות הורמונים נמוכה והפרשה מקומית

את לא בדיוק ישנת טוב בשנים האחרונות ואת בעומס לא קטן

זה כשלעצמו טריגר מטורף לחוסר חשק ופניות לעניין

ייתכן שאת גם רגישה להורמונים, אבל זה בהחלט יותר סביר שישפיע

מעבר לזה, אינטימיות רגשית עם הבעל כנל

לעקוב אחרי הגוף והנפש ולזהות באיזה שלב את של המחזור.

בגלל שעם המירנה את לא מקבלת ווסת יותר קשה להיות במודעות לגוף, אבל זו לא גזירת גורל.

ממליצה לך ממש ללמוד על המחזוריות של האשה ועל השינויים ולעקוב באופן מודע אחרי הדברים.

למשל אפשר להתחיל מללמוד פה:

ארבעת השלבים של המחזור החודשי כמו ארבע עונות השנה - אנט גרין

וכמובן להרחיב עוד את הידיעות.

היתרון הוא שאפשר להשקיע את המאמץ בזמן שממילא הגוף והנפש מוכנים לזה, ובמקביל להרפות מהניסיונות בזמנים שממילא הגוף פחות מפוקס על זה וככה לאזן בין הצרכים השונים בחיים.

כשיודעים להרפות, אפשר לתת גז בזמנים המתאימים מאשר לנסות באופן עיוור ואז אין כח להשקיע עוד.

אחרי שיש מודעות לתנודתיות בחודש,

לשים לב בימים האלו להשקיע בדברים שמעוררים קרבה ורצון.

רשמו לך מה כדאי, רק ממקדת גם מתי כדאי.

כי להגיד עומס הורג את החשק זה נכון, אבל לא ממש שמקדם לפתרון כי בסוף צריך לעשות את כל הדברים האלו שגורמים לעומס.

אבל אם מחלקים את המשימות במהלך החודש לפי זמנים שמקדישים יותר לזוגיות, אפשר בשאר הזמן לעשות את הדברים האחרים.

נניח התארגנות לתחילת שנה או חיפוש מטפלת.

אפשר לעשות את זה בשבוע האחרון של החופש, ואפשר לתזמן את זה לשבוע אחר לפי מה שמתאים לך.

מקווה שהצלחתי להסביר את הנקודה.

וכבר פעם שלישית עם מירנה.

אם כבר, להיפך- זה שלא חיים בשבועיים-שבועיים משפר מאוד את המערכת האינטימית (וסליחה מכל מדריכות הכלות שמלמדות הפוך...).

לא ברור לי איך זה אמור לעשות לנו טוב השבועיים שבועיים האלה.

ובדיוק אמרתי לבעלי שתכלס זה מחטא אדם הראשון, העונש של 'בעצב תלדי בנים', אז יש תקווה שבגאולה זה כבר לא יהיה 🙊

חח לא לצחוק לאן הלכתי עם זה😏

כל זוג והדינמיקה שנכונה עבורו.

האמת שאחרי ששלחתי חשבתי שאצל הפותחת זה יכול היה להיות אפילו הפוך, ואולי דווקא הלהיות מותרים ברצף פוגע לה בחשק.

בהכרח אמור להגיע קושי זוגי אחרי הגעת ילדים?

ועזבי שניה קושי זוגי.

כשאנחנו עייפים, עמוסים, יהיה לנו קושי מול כל אדם כמעט לא? אז זה לאו דווקא קשור בזוגי, זה פשוט באמת קושי.

וצריך להסתכל על הבסיס,מה קורה שם.

אם בבסיס יש טוב, חיוביות, שמחה אחד בשני, הערכה וכו' אז גם אם מגיע איזשהו גל של קושי, זה בסדר, זה הגיוני...

וזה מאוד כללי מה שכתבתי, כן?

כי בעומק יש כל כך הרבה משתנים וגורמים וסיבות לכך שקשר בין שני אנשים יהיה לעיתים טוב ולעיתים פחות טוב, וקל וחומר בקשר זוגי.

וגם זה מאוד כללי בעיניי להסתכל על זה כתקופות או גלים.

גם יש מורכבות זוגית שלאו דווקא קשורה בעומס ועייפות או ילדים אז אם מצטרף לזה ילדים כנראה שהמורכבות תתגבר.

בכל אופן בעיניי ילדים לא בהכרח אמורים להקשות על המערכת הזוגית או אפילו להרים אותה.

זה תלוי בהרבה דברים. 

אבל זה ממש לא כך אצלם כולם.

יכולה לומר לך באופן אישי - גם עלינו וגם על ההורים שלי (ילדנו אותו מספר ילדים) - שהזוגיות בהחלט יכולה רק להתעצם עם השנים, למרות ועם העייפות שהילדים מביאים.

להפך, לולא הזוגיות שלנו - לא חושבת שהיינו מצליחים להתמודד עם האתגרים שהילדים מספקים לנו... אני לא רוצה להשתמש בקלישה של "ילדים מחזקים את הזוגיות" - קשיים עם הילדים בהחלט מכבידים גם על הזוגיות - אבל כל קושי יכול להיות או נפילה או מנוף לצמיחה, וזו בחירה של הזוג לאן להביא את הקושי שנוחת עליהם (בין אם זה קושי עם הילדים ובין אם זה קושי כלכלי או כל קושי אחר), ואם הזוגיות בבסיסה טובה ויציבה - אז באמת אפשר לצמוח למרות ומהקשיים.

ובעיניי הקטנות - זוגיות זו מערכת היחסים הכי חשובה בחיים. זה הקשר שנשאר לתמיד (בעזרת ה') עד מאה ועשרים, ולכן צריך להשקיע בה מההתחלה, ולא לחכות שהילדים יגדלו והעייפות מהילדים תעבור בשביל לתחזק את הזוגיות.

זה לא אומר שחובה לצאת לנופש זוגי פעם בשנה (אנחנו באופן אישי עשינו את זה רק פעם במהלך כמעט 19 שנות נישואינו), אבל כן להשקיע בשיחה, במחוות קטנות, ביציאות קצרות, בבילוי קטן בבית...

וכן, גם הילדים עוזרים לחזק את הזוגיות לפעמים... אנחנו צוחקים שהילדים מספקים לנו הרבה שעות זוגיות כשאנחנו ממלאים שאלונים או הולכים לפגישות ייעוץ ואבחון עליהם אבל עצם זה שהם קיימים, ומכריחים אותנו להעניק להם בית יציב וטוב - כבר מחזק את הזוגיות שלנו...

חפרתי קצת🤭

מקווה שקצת עזרתי...

הזמן לתחזק ולא להזניח.

וכשיש ילדים יש נטיה להתמקד בהם ולהזניח את הזוגיות.

נכון שלידה ראשונה הכל חדש ודורש אנרגיות ומשאבים, יש עייפות והמון מטלות ולפעמים חוסר אונים וזה בהחלט מאתגר. והאמת שכל לידה מחדש יש אתגר להתרגל למצב המשפחתי החדש וזה לוקח זמן.

אבל העייפות והשחיקה לא צריכים לנצח, ה'משחק' הוא לנצח אותם! ואפשר להצליח!

אולי לא מייד אחרי לידה כי צריך זמן להתאושש ולהכנס לשגרה כלשהי, אבל בכללי לאורך החיים המשותפים- להשקיע בשני ובקשר איתו, להביע אהבה בפרטים קטנים וביומיום, למצוא את הזמנים לביחד שלכם, להתחדש כל הזמן.

אנחנו נשואים מעל 20 שנה ועם יותר מחמישה ילדים, אז זה מניסיון😊

וחושבים אחרת

גם שעברנו דירה

ולא בפעם הראשונה הרגשתי שזה שינה משהו בדינמיקה של הזוגיות

כל דבר מפתח לפעמים לדברים אחרים

הקשר עם ההורים זה לא בהכרח תלוי ילדים

אצל חמתי למשל יש קשר טוב בניהם לבין הילדים

ומהצד שלנו פחות

עצות פרקטיות שעוזרות לי הרבה עם הילדים.

במקרה הראשון- במקום על דרך השלילה, להגיד מה כן מותר, מותר לשפוך מים בחצר / גינה / אמבטיה.

מותר להגיד מילים של שירותים - בשירותים.

מותר להרביץ - לספה / לכרית.

עוזר מאוד.

במקרה השני - נשמעת דרך טבעית של ילד לפתח עצמאות. במקום לקבוע עובדה - לתת לו לבחור בין שני מקרים.

עוגיה אחת או שתיים? אני מצחצחת לך או אבא?

לא לקבוע עובדות, לתת לו הרגשה של עצמאות ובחירה בתוך המרחב שאת מאפשרת.

ובקשר לחיבוקים, גם לי יש ילד כזה. אולי משהו תחושתי, אולי זה פשוט גיל וחוסר מודעות לגבולות, גם כאן אני מכוונת - למשל, תלטף אותי רק כאן ונותנת כמה שיותר להתנסות עם מגעים שונים כמו חול, בצק, סליים (אני באמת רואה שקשה לילד הזה יותר להתרגל לתחושות של הדברים האלה ביחס לילדים אחרים).

ומה זה להתנהג יפה? ילדים משתוללים, מבלגנים, אני לא מצפה מהם להתנהג כמו אנשים בוגרים.

לילדים קשה לשבת ליד אבא כל התפילה, זאת צפיה גבוהה מידי.

גם עם האוכל, אצלי יש זמן קבוע שבו כולם אוכלים, אחרי זה אני לא מרשה לאכול, הם עושים ביס, קמים, מסתובבים בסלון, חוזרים, כל עוד זה בזמן האוכל ולא אוכלים בחדר אני לא מתעקשת שישבו יפה (זה גבול ששיננו אחרי שראינו שקשה להם לשבת, שהם סוף סוף בבית אחרי יום ארוך במסגרות ששם נוקשים יותר, והחלטנו שהמאמץ לא שווה והוא הורס לנו את האווירה של ארוחת הערב)

בגדול אני חושבת שהגישה לא צריכה להיות במלחמות.

אתם לא אחד נגד השני.

אתם המבוגר האחראי שצריך לרתום את הילד יחד איתכם לדרך שמתאימה לכם.

דבר ראשון אולי כדאי שתבררו עם יועצת שהדרך שבחרתם תואמת את הגיל.

דבר שני ללמוד איך לדבר לילד בצורה שרותמת אותו לדרך ולא שמצווה והוא מציית.

בהצלחה❤️

שתארת יכולות להתאים גם לבן שלי

נשפך לו מים

עושה שטויות

יורק

לפעמים מתעקש מאד

לפעמים נצמד אלינו/ אל אחים שלו

לפעמים משתולל ולא מכבד מנוחת צהרים

מבלגן את הבית ולרוב אין לו כוח לסדר

לא תמיד רוצה לאכול כשכולם אוכלים

כמעט אף פעם לא מסיים את האוכל

בעיניי בהשוואה לילד אחר שלי ולילדים של אחרים

הוא דווקא ילד יחסית קל וממושמע לגיל 5

הציפייה שהדברים יתרחשו אחרת לא תואמת גיל

אני לא מאיימת (גם לא יעיל וגם פוגע בהובלה ההורית)

לא מצפה שכל הדברים הנ"ל לא יקרו

לא מכריחה שום דבר (לאכול/ לסדר/ לעזור/ לישון וכו) (גם לא יעיל וגם פוגע בלמידה של הילד לבחור נכון)

מה כן?

נשפך לו מים (מבקשת ממנו לנקות/ עוזרת לו וממליצה לו מה לעשות כדי לצמצם פעולות שפיכה)

עושה שטויות (לפעמים מתעלמת לפעמים אומרת להפסיק, תלוי איזו שטות)

יורק (מבקשת להפסיק, כנראה שלב בהתפתחות)

לפעמים מתעקש מאד (הרבה פעמים אני מתגמשת, בגלל שאני המבוגר האחראי, לפעמים כשהוא מתעקש יותר מדי, משאירה אותו עם הפלונטר ועם הפתרונות האפשריים לבחירה)

לפעמים נצמד אלינו/ אל אחים שלו

(אם זה לא זמן מתאים מבקשת ממנו להפסיק להיצמד, לרוב הוא נפגע מזה, אבל לומד עם הזמן לכבד מרחב של אחר)

לפעמים משתולל ולא מכבד מנוחת צהרים (מבקשת ממנו להפסיק להשתולל/ לא להפריע)

מבלגן את הבית ולרוב אין לו כוח לסדר (לרוב אנחנו עוזרים לו לסדר/ מסדרים במקומו)

לא תמיד רוצה לאכול כשכולם אוכלים (שיאכל מתי שהוא רוצה, יותר חשוב לאכול כשחשים רעב מאשר לאכול עם כולם)

כמעט אף פעם לא מסיים את האוכל (לגיטימי לגמרי, לא טוב להמשיך לאכול כששבעים)

עם כל ההבנה שלי שזה תואם גיל והקלות יחסית שאני יודעת להתמודד איתו

אני עדיין עייפה הרבה פעמים מהגידול שלו

כי ילדים זה מעייף ושוחק

אם היו לי 2 כאלה בטוח הייתי מותשת הרבה יותר

מצטרפת למי שכתבה שהרבה ממה שכתהת תואם גיל.

יחד בן חמש לא מסוגל לשבת עם אבא בבית הכנסת, זו ציפיה לא תואמת גיל. גם הבן שלי , בן 7 , לא יכול לשבת בבית הכנסת יותר מכמה דקות. זה גיל לבוא עם אמא להכנס לקבל סוכריה ולצאת.

גם לכבד מנוחת צהרים זו לא ציפיה מציאותית, פשוט נחים בתורו, לא יחד. אחד עם הילדים.

כתבת שהם מתנהגים כמו ילדים קטנים, הם באמת ילדים קטנים.

יש המון סיטוטציות כמונשכצבת עם ילדים קטנים בגיל הזה, קשה חכתב בפרוט מה לעשות בכל אחת מהן.

יכולה לומר שאני חא רודפת עם אוכל אחרי ילדים, לא סיים , לא נורא. ובאמת ממש קשה לגרום להם לסדר משחקים, אפשר לאסוף איתם.

באופן כללי ממש מציעה ללכת להדרכת הורים, ולפתח טת הגישה שלכם עם פחות מאבקי כח. כי נשמע שאתם ממש מותשים, מצד אחד זה הגיוני, אבל הדרכת הורים טובה יכולה לעזור להלחם פחות ולהיןת פחות מותשים ממהורות

יש לי ילדה בת חמש

דוקא בוגרת מאוד לגילה

ויחסית רגועה וממושמעת

ועדיין לא מצפים ממנה שתתן לנו לנוח אם היא בלי השגחת הגדולים,

ולא שתשב בבית הכנסת זמן ארוך

זו ציפייה שלא תואמת גיל.

בנוסף קיים פה לדעתי איזה קושי בהבנה של ההורות,

ובהכלה שלהם כילדים קטנים דבר שגורם לחוסר השקט שלהם להתגבר ולכם להיות עוד יותר מותשים

זה לופ שהדרכת הורים טובה תעזור לכם לצאת ממנו

נשמע שהם מחפשים הרבהתשומת לב

אם שופך מים או יורק הייתי מנסה להתעלם ולא להתייחס ככ

ואם תנסי את מראש להוביל ולא לתת להם להשתעמם:

להוציא משחק ולשבת לבנות

לצייר יחד

לקלוע גרביים לגיגית כביסה

ממש לעבור מפעילות לפעילות-אז הם יתנהגו יותר יפה? שווה לנסות לדעתי.

אוכל הם קמים-לא לרדוף. אני מודיעה ברוגע שהמטבח נסגר בשעה איקס ומי שרוצה לאכול זה עכשיו. מי שמגיע, מעולה. מי ששבע זכותו לחכות לארוחה הבאה. או במקסימום לשמור את הצלחת בצד שיאכלו אחר כך. ממש לא לרדוף אחריהם...

בבית כנסת זה גיל רק לשחק אם חברים בחוץ, ממש לא לשבת ליד אבא בסבלנות

נכון שיש ילדים שיושבים אבל זה לא אומר שרוב הילדים ככה.

הבן שלי בן ארבע לא אוסף ולא מסדר כלום בלי עזרה

ולרוב אנחנו עושים כמעט הכל. ילדים בגיל הזה הם פיצים ו אוד לא עצמאיים.

במקום לאיים ניקח את האופניים תנסי להסיח את דעתם ולתת להם רעיונות: עכשיו אני אהיה הרמזור... נראה מי יכול לנסוע עד ל... אני מודדת לכם זמן כמה לוקח לכם לנסוע עד ל... וכן הלאה.

ואל תשכחי שעכשיו סוף החופש כולם מחורפנים. תכף הכל ישתפר

אני יודעת שהייתם באבחון אצל פסיכולוגית, אבל זה לא מספיק. ממה שאת כותבת די זועק שיש להם או לאחד מהם קשיים תחושתיים וגם קשיים רגשיים. בהתפתחות הילד יש כמה סוגים של אנשי מקצוע, וברגע שהם יאובחנו כמו שצריך - תדעו איך לטפל בהם בהתאם.

כי את מתארת שוב ושוב קשיים שעם הדרכה נכונה ומותאמת תצליחו לפתור יחסית בקלות...

(אני יכולה לתת כיוונים לפתרונות נקודתיים על מה שתיארת כאן, אם תרצי, אבל באמת נראה לי שכדאי לעשות כאן טיפול מהשורש...)

שתעשה סדר.

מנסיון, גם כשיש קשיים שדורשים אבחון, גבולות יותר ברורים ומסודרים עוזרים המון. 

כשיהיה אבחון מדויק.

אבל כן, מכיוון שאבחון בהתפתחות הילד לוקח זמן, כדאי כבר עכשיו לחפש מדריכת הורים (עדיף פסיכולוגית).

איזו פסיכולוגית מומלצת שגם מדריכת הורים?

נואשתי מלמצוא.

ואם זה תואם גיל אז למה פסיכולוגית?

אלא תואם מצב. כלומר - אם באמת יש להם קושי, אז הסיטואציות האלה הגיוניות למצב.

יכול להיות שהדרכת הורים רגילה תספיק לכם, אבל כדאי באמת עם המלצות מדויקות.

אם מתאים לך להיפגש בזום עם פסיכולוגית שהיא מדריכת הורים, אז אוכל לתת לך המלצה (בתקווה שהיא פנויה).

נשמע שבאמת כדאי הדרכת הורים כדי לקבל כלים איך להגיב.

ההתנהגות נשמעת הגיונית לגיל אבל ברור שיש לאן להתקדם ואיפה להשתפר גם מבחינת הילדים.

ילד בן 5 הוא ילד קטן, נשמע שאתם מצפים מהם ליותר מידי.

בן ה5 שלי לא הולך לבית הכנסת כי הוא לא רוצה, אם ירצה בגיוני מבחינתנו שחלק מהזמן יישב ובשאר הזמן ישחק בחוץ עם הילדים.

אין אצלי סיכוי לישון צהריים ולצפות ל0 הפרעות, ועוד בחדר אחר.

אני ישנה על הספה לידם כשהם משחקים ולוקחת בחשבון שיעירו אותי מידי פעם כי רבים/צריכים עזרה/משהו "דחוף" לספר או לשאול.

אם אני רוצה לישון בחדר בלי הפרעות, זה רק כשבעלי עם הילדים. אין מצב ששנינו ישנים בחדר והם לבד.

לגבי האוכל- הם יודעים שכשנגמרת הארוחה מי שלא סיים לאכול אז לא יוכל להמשיך כי מפנים הכל.

לפעמים הם קמים וחוזרים, לפעמים הם קמים ובאים כל פעם לקחת ביס וממשיכים לשחק ויצא גם שפספסו את ההזדמנות וחיכו קצת כדי להבין שבפעם הבאה לא שווה לקום.

אני אף פעם לא רודפת אחרי ילדים עם אוכל, בשום גיל.

ולגבי איך להגיב- לנו עזרה הדרכת הורים כדי לדעת איך להגיב.

קנינו קורס מקוון ושומעים אותו וגם מתייעצים עם המדריכה של הקורס כשצריכים הכוונה יותר מדוייקת.

ובנוסף, כאמא לתאומים, חשוב להבין שבתאומים הרבה תופעות באות לידי ביטוי חזק יותר מאשר בילד אחד.

נניח תאומים בני שנה פלוס שגומרים לאכול ושמים את הצלחת על הראש, וצוחקים אחד מהשני-זה מגביר את ההתנהגות הזו, כי גם אם ההורים כועסים-יש משת"פ שצוחק איתי.

ככה גם בדוגמאות שהעלית של שפיכת המים, ולא לתת לכם לנוח- הם בני אותו גיל, אין מישהו שמצפים ממנו להיות יותר בוגר אז הם שובבים ביחד.

הפיתרון הוא כמו שכתבו לך-סמכות הורית. הדרכת הורים טובה הכרחית פה.

חשוב לי להיות יותר בעניינים

לדעת מה מבדיל בין כאלו שהגננות מכבדות ויושבות לפטפט איתן על הילד בנחמדות

טבעית ולא מעושה כאילו שהן מעוניינות בזה

ויכולות לשבת שעות

לבין כאלו שהן רק עונות על השאלה כדי להשיב ולסיים וקונקרטיות ורציניות

אני מאד נחמדה ומכבדת מאד גננות ולא נעים לי להכביד

אני רוצה שהשנה אדע שטוב לילדים מייד

ולא אשתהה או ארחף

א. נשים שיודעת יותר מכולן

ב. נשים שיודעות לפני כולן

יש לי עניין לדעת דברים שקשורים לגן ולילדים שלי.

אבל לא משנה לי עד כמה מוקדם ביחס לאחריות אני יודעת

(מקווה שהבנתי אותך נכון)

אני רואה כשאני יוצרת קשר עם הגננת גם מעבר לזמן הלימודים (בטאקט כמובן! לא בצורה חופרת, רק מדי פעם ובעדינות)

משתפת אם עוברים תקופה מאתגרת ורוצה לשמוע איך הילד חווה בגן.

שולחת הודעה פעם בחודשיים נגיד אם יתאים לה לדבר בהזדמנות ובזמן שטוב לה היא תתקשר אליי. מספיקה שיחה של 5-10 דק' גג כדי שהיא תרגיש שאכפת לי מהילד ושאני מאוד רוצה לדעת דברים.

לפרגן בלי סוף, בכל הזדמנות

להתעניין אם יש לה איך לחזור הביתה, צריכה טרמפ

באסיפות הורים לבוא עם איזה נשנוש נחמד בשבילה כי זה מתיש

ובגדול, יחסי אנוש נחמדים. לראות אותה כבן אדם

אני יכולה לומר שאני אישה רגילה לגמרי

אבל ספיציפית עם הגננת של הבן שלי היה לנו חיבור מהיום ה1 היא מספרת לי הכל ומתכתבת איתי גם אחהצ

לפעמים יש פשוט חיבור בין אנשים...(עם 2 הגננות האחרות של הילדים שלי אני רגיל שלןם שלום)

כל עוד את יודעת מה שצריך לדעת והילד שלך חוזר שמח אני חושבת שזה לגמרי מספיק

נכנסת עם הילד לגן בבוקר ומשחקת איתו. ואז על הדרך גם מפטפטת קצת עם הגננת והסייעות.

אם צריך עזרה במשהו ואני יכולה - משתדלת להתנדב.

אבל, וזה אבל גדול לדעתי,

זה תלוי בטיפוס של הילד.

יש ילדים בגיל יותר קטן שכבר תופסים את זה ומעסיקים את עצמם יפה,

ויש ילדים שפחות יודעים ליזום ולא כל כך יצליחו..

לדעתי תנסי יותר למקד כשאין לך כח.

במקום להגיד להם 'קחו משחק ותשחקו לידי',

תגידי להם

'עכשיו לוקחים קליקס וכל אחד בונה לעצמו בית הכי גדול ומשחק עם החיות בפנים'

או כל משחק אחר שנראה לך,

ומשם הם יתפתחו עם הדימיון, אבל אולי כשלא הולך באמת לתת נקודת פתיחה...

לדעתי שווה לך להשקיע בללמד אותם לעשות את זה.

לא אומרת את זה מניסיון, כי הילד שלי משחק עם עצמו יפה ממש,

אבל נשמע לי ככה...

בהצלחה!

וכשאני רוצה לנוח וישחקו יפה, אז מוציאה את המשחק השווה שלא נגעו בו הרבה זמן.

בד"כ הריכוז שלהם והעניין במשחק גדול יותר.

סתם עצה...

והגיוני ממש שאת צריכה את השקט והמנוחה שלך.

להשאיר אותם בסלון ולהכנס לחדר שלנו. בגילאים האלה הם לא חייבים השגחה צמודה וכשאנחנו לא באזור הם לא משגעים אותנו ומסתדרים לבד.

בעבר היינו מבקשים מהגדול להיות אחראי על הקטנה ומצ'פרים אותו פעם בכמה שבועות (למשל יוצאים איתו לגלידריה). 

הגיוני שבהתחלה עוד יש, לאט לאט יירד בכמות עד שיעלם.

כאילו איך נעלם החלב שכן יש?😅

לא יודעת לאן החלב נעלם, הוא מתייבש נראה לי.

אל תעשי כלום.

אני הפסקתי לפני שבוע וחצי, בגיל שנה וארבע, כל פעם שנהיה קצת גודש שאבתי והבאתי את החלב בבקבוק. בינתיים לא שאבתי כבר שבוע כמעט ולא נהיה גודש. לאט לאט זה נגמר.

אפשר לסחוט כל פעם שגדוש ממש עד להקלה

אני עכשיו מפסיקה בהדרגה ופשוט מניקה פעם ביום כשאני מרגישה מלאה

החלב מתמעט לאט לאט

אני גם הפסקתי בהדרגה והיה כמה ימים שהנקתי רק פעם ביום

לק"י

בזמן האחרון הוא ינק רק לפני השינה כמה דקות..

וכשהפסקתי, בדקתי אחרי כמה ימים ולא יצא כלום.

לק"י

אבל באמת אם כואב או מרגיש גדוש, עדיף לסחוט קצת עד להקלה.

נראה לי שבמקלחת כדאי לשים על השד מים קרים. לפחות לסיים בקר. מקווה שאני לא מתבלבלת עם משהו אחר.

פעמיים סיימתי הנקה מעל גיל שנה ובכלל לא הרגשתי צורך לייבש את החלב

לאט לאט זה פשוט נגמר

מצד שמאל יש סימן של טלפון, אפשר להתקשר אליהם

קנינו לבן שעולה לכיתה א.

יש גם לבנות

אשמח להפנות גם אלייך  @רק טוב!

לק"י

תבדקי גם בחנויות היקרות יותר.

חברה אמרה לי שאותו תיק בקרביץ עלה לה זול יותר מאשר ב"הסטוק". לא זוכרת אם היא השתמשה במועדון/ אשראי מסויים, או שזה היה המחיר לכולם

חוץ מלכיתה א' שחשוב לי מסוג הכי טוב וקל אני קונה שם תמיד.

נחשב להריון עודף החל מהתאריך המשוער

אני הלכתי בדיוק בתאריך המשוער כח זה יותר הסתדר לי, אבל אפשר גם למחרת. צריך להגיע כל יומיים שלושה (לא זוכרת בדיוק). לפי מה אני זוכרת, בודקים לחץ דם, סטיק שתן (כמו אצל האחות), מוניטור, פתיחה, אולי גם אולטרסאונד. אני הלכתי לבית חולים שגם תכננתי ללדת בו. הבאתי את כל הבדיקות של ההריון והכניסו הכל למחשב.

צריך ללכת למוקד נשים או למיון יולדות. אחות ורופא נשים זה לא מתאים.

זה אומר שהגוף שלך מתחיל להתכונן.

שיהיה בהצלחה ובשעה טובה!

נראה לי שבכל עיר ובכל קופה ההתנהלות אחרת.

בלאומית למשל מגיעים למרכז בריאות האישה ללא תור

ושם עושים כמו שעלמא אמרה, אצל האחות, סטיק ולחץ דם, אולטרה סאונד ומוניטור ועם התוצאות נכנסים לרופא מיון שיש שם.

אותו דבר אפשר לעשות בבית חולים.

ממליצה לך לשאול איך עובד אצלכם במוקד נשים

בשעה טובה, בבריאות, בקלות, בשמחה ובידיים מלאות

וגם אין לי בית חולים כמובן

והכי בעיה שאין לי רכב כרגע

בלאגן לי😕

איך רומזים לבייבי שהשכירות נגמרה? 😉

כמעט שבועיים שכל יומיים נסעתי לעיר במרחק של יותר מ20 דקות.....

ולפני כן למעקב זקיקים הייתי צריכה לסוע ב7 בבוקר כל יומיים שבועיים בחודש במשך כשנה.

מבטיחה לך שהמאמץ והקושי שווים הכל הכל הכל!!!!!

יש לי את האוצר הכי מדהים ומושלם בתבל!!!!! ב"ה!!!!!

מאחלת לך לידה קלה בבריאות ובשמחה ובידיים מלאות

לרגע חשבתי שטעית בשרשור....

לק"י

זה משתנה בין מקומות וקופות שונות.

אולי במוקד זימון תורים ידעו.

אמורים לעשות פעמיים בשבוע.

בודקים סטיק שתן, לחץ דם, מוניטור אצל האחיות.

ואז נכנסים לרופא שעובר על המוניטור ועושה אול'. יש כאלה שמציעים לעשות בדיקת פתיחה. אם אין סיבה אמיתית, אני מסרבת (ולא, זה שעברתי את התאריך זו לא סיבה מבחינתי. כשיש לי צירי לידה אני מרגישה אותם היטב😅).

שאם יש חשש קל שבקלים במרכז בריאות האישה, הם ישר מפנים למיון ועוברים מוניטור מחדש, אז אם יש אפשרות ללכת ישר למיון, עדיף.

ותלכי על הבוקר, פחות עמוס. 

לק"י

אצלי פעם הרופאה לא היתה מרוצה מהמוניטור, ואם זה לא היה בזמן שסוגרים את המרכז לבריאות האשה, הייתי עושה שם עוד אחד.

אבל בגלל שזה היה לפני הסגירה, היא שלחה אותי למיון.

אז אני ממליצה ללכת מוקדם, לא משנה לאן.

ומהניסיון המעודד שלי, אם אני לא טועה, לא תמיד בבית חולים היה עמוס יותר

(ואני לא יודעת אם תמיד מקבלים בבית חולים למעקב הריון עודף בלי הפניה, אם זה מקום שעושים את המעקב בקופת חולים. לא בדקתי).

אבל הם לא היו מרוצים מהמוניטור והייתי צריכה לעבור הכל שוב במיון...

בכללית מקבלים משבוע 40 בלי הפנייה. לא יודעת לגבי השאר, אבל מסתמא שכן...

(אצלי במיון בכלל לא הבינו למה היא שלחה אותי🤦‍♀️).

בין השאר כי קנינו מיטחברת.

הטיולון הוא ספורטליין ויאנטו, והוספתי לו מזרן וכיסוי רגליים (שהיה לנו מעגלה ישנה) כדי שידמה לעגלת אמבטיה.

זה הרבה יותר נוח מעגלת אמבטיה, שהיא מסיבית... מתד שני הטיולום הזה יחסית יציב. (בדרכים לא סלולות כן קצת קשה ללכת איתו, אבל אצלנו זה קורה לעתים נדירות)

מחוץ לבית הן גם ישנו בה, ובעצם גם במשך היום.

לקחתי בו כמה פעמים שתי ילדות ביחד (תינוקת קטנטנה וילדה בת שנתיים וחצי) והטיולון הסתדר עם זה מצוין.

אבל נבדוק מה יש לספורטליין להציע.

זוכרת כמה עלה בערך? מה שראיתי הם מעל 1,000.

ואיזה מטחברת יש לכם?

טיולון VIENTO שחור אפור | הזמינו כאן - Smart Baby https://share.google/HQHvfyAzqmFKV4fnQ

נדמה לי שהוא עלה פחות מאלף (ברהיטי אור ברח' שטראוס בירושלים).
 

וזו המיטחברת שיש לנו (בדיעבד אולי לא צריך כל כך רחבה, אלא אם כן רוצים להשכיב שם גם בגיל חמישה חודשים ומעלה):

עריסה מתחברת מתקפלת וניידת עם מצבי גובה, נידנוד ותיק נשיאה משי באפור בהיר סופר בייבי - חבילות לידה ומוצרי תינוקות און ליין - בייבילאב

היא הייתה בחדר השינה שלנו, שאליו הילדים בעיקרון לא נכנסים, אבל גם בתקוםה שהיא הייתה בידר הבנות, ובסביבה הייתה ילדונת שובבה, לא קרה כלום...

אגב, אפשר להרים לה דופן רביעית.

שאם זה לא מגיע דווקא אחרי האוכל אלא יחסית יציב לאורך היום,

או מתגבר כשאת עושה מאמץ פיזי,

או מקרין לאזור היד או הצוואר או הלסת,

או שיש גם זיעה / בחילות / קוצר נשימה,

אז לפנות לרופא עכשיו.

עדיף להגיע מיליון פעמים לחינם ולשמוע שהכל בסדר, מאשר להישאר בבית פעם אחת כשזה לא.

אבל את יכולה בתור התחלה לקבוע תור לרופא המשפחה, אפילו טלפוני, ולתאר לו במדויק ולנהוג לפי מה שיאמר לך.

תרגישי טוב❤️

ורק חייבת לומר לך איזה כיף לך, אין לך בעיות צניעות ובגדים בבית!!!(כן לומר לה? לא לומר לה? שונאת את זה).
והלוואי ואם תחליטי שכן תהיה לך בת

את צעירה, יש לך עוד שנה לחשוב...

זו כמיהה בלתי רגילה

אני גם באופי שלי יותר רגועה והינוחה..מתאימה לבנות

דווקא אם את רגועה ונינוחה אולי יותר מתאים לבנים?
והלוואי ואם תחליטי שכן יהיה מה שהכי נכון לך. גם חבורת בנים זה כיף, אבל מבינה את הרצון בבת.

לק"י

שלא כל הבנות רגועות ונינוחות, והבנים שובבים...

לנו יש בן עדין ורגיש, בן שובב, ובנות שהן גם וגם.

אני מבינה את המקום הרגשי שלך. (אני חיכיתי לבנים) וההלבטות בין הרצון לחוות אמהות לבת, לבין הידיעה שההריון עצמו מאוד קשה עבורך ושעם הזמן זה נהיה יותר מאתגר.

אם כל הריון הופך אותך ל"חצי בנאדם", זה שיקול. הגוף שלך צריך להיות מסוגל לתפקד גם עבורך וגם בשביל הילדים שכבר יש. אולי כדאי לחזק את הגוף לפני הכניסה להריון אם זה שינוי תזונתי/ תוספים ברזל ויטמינים/ שתיה מרובה של מים/ להתחיל פעילות ספורטיבית מתונה וכו'...

בעלך ניטטרלי אז משקל ההחלטה כולו עלייך וגם אם תכנסי להריון, אין שום הבטחה שזו תהיה בת. את צריכה להיות שלמה עם זה שיש סיכוי שעוד בן יכול להגיע.

מצד שני לא תצטערי על "מה אם" כאת נותנת לעצמך את הסיכוי ולא נשארת עם מחשבות של פספוס.

ואת עדיין בתוך מסגרת הגיל שהצבת לעצמך (לפני גיל 40, למרות שבעיני תמיד אפשר לחשב מחדש אצ הגבולות שהצבנו לעצמנו)

בהצלחה בכל החלטה שתבחרי❣️

אמנם יש לי חמישה ולא שישה

ואני עדיין בת 35

אבל מבינה את התשוקה לבת

לא יודעת איפה את גרה

אבל יש אישה בפתח תקוה שמתעסקת עם זה

עושה מעקבים ועוזרת להגדיל את הסיכויים למין מסויים.  

שמעתי הרבה הצלחות אצלה (כמובן לא תמיד מצליח) אבל אם אתם מחליטים ללכת על עוד הריון ולצאת מנקודת הנחה שאולי שוב יוולד בן

אז אולי שווה להשקיע בזה וללכת אליה

ולהרגיש שעשית לפחות איזשהו משהו בשביל זה ואז גם אם יהיה עוד בן ההרגשה תהיה אחרת.

אם מעניין אותך תכתבי לי באישי אתן לך פרטים שלה

כמובן מותר לה לצאת לחופשה אבן הייתה אמורה להגיד לך מה לעשות, לאן לגשת

אצלי בהריון הרופא יצא לאיזה כנס של חודש, הביאו רופא אחר למרפאת הריון בסיכון לכל אורך התקופה 

יש לך אפשרות לבקש הפניות לאוטראסאונד אצל טכנאית?

אני מוגדרת בסיכון בעיקר בגלל שיש לי סוכרת הריון.

אולי אבוא למיון נשים לבצע אולטראסאונד, אני צריכה לעקוב אחרי גודל העובר.

אם כן, שיקבעו לך תור בנתיים לרופא אחר

צריכה כל שבוע עכשיו

והשבוע להגיע למיון בלינסון

יש אנשים שמחפשים קשרים עמוקים יותר

וקשרים מהסוג של "על הדרך", מין חברמניות כזאת, שיחות על הא ודא פשוט פחות מעניינת אותם

זה לא עניין של טוב או רע, יכולות חברתיות גבוהות יותר או משהו בסגנון.

זה כן נחמד שיש אנרגיה חיובית זורמת שרוצה להתחבר ולשמוע אנשים. יש בזה משהו נחמד, אפילו שלפעמים זה חיצוני

אבל זה לא הופך אותך לפחות טובה

ואת אמרת בעצמך שתכלס זה לא מעניין אותך... נראה לי זה אומר הכל. כשאין עניין, אז למה?...

רק כי צריך או מקובל?

אבל אולי סתם חיפשת פריקה, אז רק אומר שזה באמת מבאס ומבינה אותך

ובעיקר מבאס אותי שאין לי את היכולת הזו.

יש אנשים מאודדדד ספציפיים שאני מצליחה ליצור איתם קשרים

אני בטוחה שיש לך איכויות אחרות.

כל אחת עם הטבע שלה, והשוואה של אמא שלך מבאסת.

העיקר שתקבלי את עצמך ואל תצפי מעצמך להיות היא.

אם תרצי זה יכולת שאפשר לפתח

אבל קודם תאהבי את עצמך עם מה שיש כרגע ותראי איך אפשר להעמיק את הראיה בטוב שכבר קיים

וגם את לא חייבת לנסות לדבר

פשוט תעשי מה שנח לך

את לא מרגישה רצון לדבר ולהתחבר? לא צריך

תהיי שלמה עם מי שאת

תגידי לעצמך שאת לא צריכה להוכיח ואת לא פחות ממנה

התגובה של אמא שלך לא בסדר

היא צריכה לקבל אותך גם שאת כזאת . כי את כזאת ולא צריך לשנות אותך. אין בזה משהו רע

שגם אנשים שהם מסמר הערב בכל מקום ובכל אירוע יכולים להיות בודדים מאוד.

אני האמת הופתעתי לגלות את זה, אבל ראיתי את זה יותר מפעם אחת. מאז כבר לא כזה מתרשמת מאנשים שיש להם את זה במפגשים ספונטניים.

קשר לא נבנה מלמצוא את עצמך זורמת בתוך שיחה.

לא יודעת מה לגבי אחותך, אם טוב לה ככה שתהנה ותהיה מה שהיא, ממש לבריאות. החיים שלה הם שלה ושתעשה מה שהיא רוצה והכל ממש בסדר!

השאלה היא עליך ולכן מה אכפת לך עם מי היא התחברה, תוך כמה זמן ואיך.

מה שחשוב זה למה חשוב לך למצוא שיחה עם נשים שאת לא מכירה (ולא תכירי בהמשך)

ותוך כמה זמן את מצפה מעצמך את זה.

לתחושתי זה רף ממש גבוה בקשרים חברתיים. אין בך שום בעיה ואת לא צריכה להרגיש כשלון כשזה לא ככה.

מילא היית אומרת שאתן נפגשות כבר המון מפגשים ולא מצליחה לייצר משהן מעבר ל"שלום שלום" וזה מרגיש לך בודד ולא נעים. אבל זה לא הסיפור.

כדאי להפריד בין הסיפור שלך לסיפור של אחותך ולבדוק עם עצמך מה עושה לך טוב ומה תוקע אותך..

ואם מפריע לאמא שלך תלמדי לענות/ לסנן, את כבר לא ילדה, את מבוגרת וזכותך להיות מי שאת רוצה להיות ולא מה שאמא שלך רוצה שתהיי או מה שאחותך כן.

תחושה לא פשוטה בכלל

אין לי עדיין עצות איך להתגבר על הסיטואציות האלה..

אבל מאמינה שיש לך נקודות חוזקה לא פחות טובות בדברים אחרים.

וחיבוק.

במיוחד שזה בולט ככה ליד אחותך. ועוד יותר שאמא שלך הצביעה על זה😒 ממש מכאיב. חיבוק!!

אני גם הרבה פעמים ככה בסיטואציות עם אנשים לא מוכרים.

אבל נראה לי שכן השתפרתי בזה. במיוחד עם אמהות מאז שנהייתי אמא. בעיקר שואלת אנשים לגבי הילדים שלהם, בני כמה הם, באיזה מסגרות הם ומצביעה על כשרונות ונקודות טובות של הילדים. אמהות אוהבות לספר ולשמוע דברים טובים על הילדים. לפעמים גם מזג אוויר. או שאלה לגבי המקום אם אני מגיעה מבחוץ.

את טובה בדיוק איך שאת, לכל אחת החוזקות שלה. ה' ברא אותנו שונות. יש מוחצנות ויש מופנמות יותר. בטוחה שיש לך עולם פנימי עשיר.

אני גם פחות בן אדם של סמול טוק ואוהבת יותר שיחות עומק.

מה שאני עושה כשמגיעה למקומות פשוט מנסה כמה שיותר לשים לב לשפת גוף (עמידה/ ישיבה זקופה), לחייך.

ויש לי עוד איזה משהו שאני עושה(אולי ישמע אולי קצת מוזר חח)

במקום חדש שאני מגיעה אני מסתכלת לאנשים ובראש מאחלת לכל אחת דברים טובים. הטוב מושך טוב

באשדוד

אני חושבת חוף לאונרדו פלאזה, זה בעצם ליד חוף עם מציל, אבל יותר פנימה, אז זה ריק יחסית, בעיקר משפחות של דוסים מתיישבים שם, מידי פעם עוברת משהי לא צנועה אבל בגדול זה נקי... צריך להיזהר מאוד לא להכנס הרבה שלא להיסחף כי כאמור זה בלי מציל.

להיכנס למים ללא שירותי הצלה זה ממש מסוכן.

גם 2 צעדים זה סכנה.

מי שלא בקיא, לא יידע לזהות מערבולות. או מקומות מסוכנים.

לשבת ולצפות על החוף, יש לאורך רצועת החוף באשקלון מספר מקומות ריקים.

כולם אותו דבר

לא רק בית חולים

לק"י

אבל מבינה למה את לא רוצה.

נראה לי הכי חכם להתייעץ עם עוד רופא, ואולי באמת בבית חולים אחר.

לא בכל מצב יש בעיה ללדת עובר גדול

בלידה מהממת והכי קלה שלי

מש לא מחייב ניתוח

וגם לא תמיד ההערכה מדויקת

תמשיכי לעקוב

אבל לא היתי רצה לניתוח אוטומט ומתיעצת 

קשורה

הם גם לא חושבים כך אך ממליצים לנסות

אבל ילדה תינוקות גדולים מאוד.

בהריונות האחרונים היא כמעט לא אכלה פחמימות והתינוקות האחרונים נולדו ממוצעים, פער של קרוב לקילו

וכן אין תורים לדיאטנית

רק אחרי הלידה יש לה תור 😅

פשוט רק להקפיד על תוזנה בריאה יותר ומופחתת סוכר ופחמימות ריקות

בכללי הז בריא

ולי גם אמרו שיכל להשפיע על משקל העובר

כמובן זה לא פתרון בלעדי ויכל להיות שלא ישפיע

ומיליון הפחדות

צריכה לחזור לביקורת בבית חולים עוד שבוע

תודה על המחשבה 💗

עקרונית כן - אנחנו מכריחים לבקש סליחה. יותר מתוך טובה לילד שפגע, שתהיה לו הזדמנות לשוב בתשובה, מאשר בשביל הילד שנפגע (שבדרך כלל לא מוכן לסלוח, לפחות לא מיד).

לפחות אצלנו - לקטנים יותר בדרך כלל קשה יותר לבקש סליחה... אבל בעצם זה בעיקר אופי. גם קבלת הסליחה תלויה באופי. (בשרשור של @עוד מעט פסח בפורום המקביל דובר על אופי עקשן מול אופי מרצה - זה קשור גם פה...)

בעיקרון קל יחסית לדבר בבית שומר מצוות על הצורך בסליחה (משני הצדדים) בזכות הרעיון של חזרה בתקובה המושרש ביהדות,  ובמיוחד עכשיו, לקראת חודש אלול...

אני מבקשת להגיד דבר טוב על השני. בד"כ מוציא מהלופ של המריבה

אם התנגשו או דחפו בטעות אני מלמדת שאומרים סליחה, אבל לא מתעקשת

לא מכריחה שום דבר

מבקשת/ מכוונת אבל לא מכריחה

בסיטואציה של פגיעה (אמירה או מעשה פוגעני) אני מבקשת מהפוגע לבקש סליחה

בכל גיל

בסתם ריבים אני לא מתערבת בתקשורת בין הילדים

כדי שילמדו לבד להסתדר ולתקשר בצורה נכונה 

זה מרגיש לי מאוד מאוד מאולץ, והרבה פעמים הופך ל-'הנה, סליחה, עכשיו טוב לך???', שזה כמובן לא מה שרצינו. אבל אני שונאת להיות השופטת שאמורה להכריע מתי הסליחה היא אמיתית ומתי נאמרת רק כדי לצאת ידי חובה. אז אני לא מכריחה בכלל...

אז בגדול אני מצפה לתיקון. זה יכול לבוא בצורת סליחה, אבל לא רק.

דוגמאות לתיקון- חטפתי לו משחק, אני מביא לו משחק אחר, הרסתי מה שהוא בנה- אני אבנה לו חדש, העלבתי- אומר משהו טוב וכדומה (גם בזה יש לפעמים איזה אלמנט של 'עשיתי רק כי הכריחו אותי' וחבל לי על זה. הלוואי של חכמות ממני יהיו תובנות בנושא).

והאמת היא, שהייתי רוצה להיות האמא המצליחה אחרי שהמריבה נרגעת לדבר איתם עליה, לרדת לשורש שלה ולתקן- אבל אני לא. וזה מבאס, אבל אלה הכוחות שיש לי עכשיו.

אני אומרת שאפשר לבקש סליחה וזה יעזור לאח להתפייס, אני גם נותנת עוד אופציות (לבנית מה שפרקו, להחזיר משחק שחטפו ולבקש יפה) אבל לא מכריחה לבקש סליחה.

מה שכן, אנחנו מאוד משתדלים להראות דוגמא אישית ושהילדים ישמעו שאני ובעלי מתנצלים אם קרה משהו, אני אומרת להם סליחה אם קרה משהו ביני לבין אחד הילדים שמצריך את זה.

כנל גם עם לומר "טעיתי" "התבלבלתי".

חושבת שדוגמא אישית זה הכי חשוב כאן.

מה המשמעות לבקשת סליחה אם היא בכפייה?

חינוך לבקשת סליחה הוא בעיקר בעיקר מדוגמה אישית.

צער וחרטה אפשר לבטא גם במחוות גוף וזה הרבה יותר אותנטי מלומר סליחה כשהיא לא בלב שלם.

לפעמים ילד מתחרט על מה שעשה ועדיין לא בשל לומר סליחה וזה בסדר, זו יכולת שמתפתחת עם הגיל.

אני חושבת בדיוק כמוך וכבר שנים זה דיון בינינו. בעלי אומר שגם אם הם לא מתכוונים, הם מבינים שזו הציפיה מהם. כלומר זה לשם החינוך ולא לשם הפיוס באותו רגע.

(הילדים שלנו כבר גדולים יחסית, גילאי יסודי-תיכון וככל שהם גדולים זה פחות מתאים לדעתי)

חוץ מהלכריח.

בגיל חטיבה-תיכון זה ממש לא שייך לדעתי.

אפשר למשל לומר:

במקרה הזה היה ראוי שתבקש סליחה. זה לא בושה לבקש סליחה. אני רואה שממש קשה לך עם זה, מקווה שיום אחד תבין את הערך והתועלת של בקשת הסליחה ותצליח להתגבר על זה.

או: אני רואה שיש לך חסימה מלבקש סליחה.

בלי קשר לאירוע עצמו שקרה,

אפשר להרחיב על בקשת הסליחה והתהליך שאדם עובר עם עצמו וההרגשת ההקלה להיות "אחרי" ולדעת שהצלחנו לבחון נכון.

לטעמי צריך לשמור שחווית הסליחה צריכה להיות נקייה ואמיתית. גם אם לוקח זמן ותהליך של אדם עם עצמו ללמוד אותה. כשמכריחים מישהו מלמדים אותו לא להיות קשוב לעצמו אלא לציפיות הסביבה ובנוסף מלמדים אותו חוסר כנות.

גם מרחב ההודיה צריך להיות כזה. יש תודה של נימוס גרידא ויש תודה של צורך להביע הודיה, תחושת רוממות פנימית כלפי טובה שקיבלתי.

וחשוב לשמור על המרחב השני נקי כדי לאפשר לילד לחוות אותה. אם מכריחים אותו לומר תודה, סליחה בעצם עושים לו קיצור דרך ולא נותנים לו ללמוד את התחושה הזו.

זה קצת כמו הדיון על חינוך לתפילה. האם ילד שלא רוצה להתפלל האם להכריח אותו או לא.

יש הבדל בין לדרוש ממנו להגיע לתפילה, לבין להכריח אותו לומר את מילות התפילה.

האם בגיל חטיבה-תיכון תכריחי ילד לומר את מילות התפילה כדי שידע שזה מה שמצופה ממנו?

הוא יודע את זה היטב ככה שלדעתי עצם ההכרחה יש בה יותר זנק מתועלת.

אם זה מאוד ברור מה היה שם ומרגיש שזה נדרש.

כמובן שגם אנחנו ההורים מבקשים סליחה מהילדים.

תמיד אנחנו אומרים להם שהם מתנה אחד של השנייה והכי קרובים בעולם יותר מחברים, וכמה הם אוהבים דואגים שומרים אחד על השנייה. וכן, לפעמים רבים אבל תמיד צריך להתפייס

ואני לא מכניסה את זה להקשר דתי בכלל (ראיתי שעלה באחת התגובות). נטו כי אנחנו משפחה ואנחנו אוהבים מותר לכעוס אבל צריך גם להתפייס

ממני, שההורים שלי לא עשו את זה 

גדול שאנחנו לא בקשר כמעט בכלל כבר המון שנים בגלל שטות בגיל הצעיר. ולדעתי, בגלל חוסר הכוונה הורית מובהקת וגבולות בעניין

כשבגרתי כבר היו כמה נסיונות פיוס מצידי ללא הצלחה וככה זה נשאר

אבל כן מסבירה להם מה המשמעות של סליחה- ומנכיחה להם שעכשיו זה זמן מתאים לבקש סליחה

למה כי כשמבקשים סליחה אנחנו בעצם מספרים לשני שאכפת לנו ממה שהוא מרגיש ושאנחנו מצטערים שעצוב לו עכשיו בגללנו (בכוונה או פחות בכוונה ...)

וכל אחד מאיתנו כשעצוב לו מה שמשמח אותו זה להרגיש שאכפת ממנו. ושרוצים שהוא יהיה שמח.

בעיני לשנן את המשמעות ולעזור להם לזהות מתי הזמן המתאים לבקש סליחה זה יותר חשוב מהמילה עצמה אם נאמרת רק מהפה לחוץ

האח הנפגע.

וזה חמוד לראות איך האח הפוגע מנסה להביא לשני איזה משחק שלו, איזה חתיכת ממתק או משהו...

אבל כן, אני הרבה פעמים 'מכריחה' לבקש סליחה, ברור שזה לא מעומק הלב, אני גם לא מצפה שזה יהיה מעומק הלב, אבל לבקש סליחה זה איזשהו שריר שצריך לאמן אותנו להשתמש בו, גם כמבוגרים מאוד מאוד קשה לבקש סליחה. 

אני רואה איך כשמוציאים את המילה הזאת מהפה משהו במפלס הלחץ (בעיקר של הפוגע) יורד, זה נותן לו איזשהו נקודת מפלט כי כשגוערים בילד אוי ואבוי! למה עשית לה ככה?? וכשהוא באמת אשם, אין לו איך להגן על עצמו. אני גם אומרת לתת חיבוק ונשיקה ואז שניהם מחייכים. מכריחה זה לא נשמע טוב, אבל כן עומדת על זה. 

בגדול, רוב המריבות אני משתדלת לא להתערב, שיתמודדו לבד. אבל כשיש משהו מובהק של חוסר צדק, או משהו לא פרופורציונלי אז נכנסת.

בראשונה שני הגדולים רבו, ביקשתי שיבקשו סליחה אחד מהשני ולאחד מהם היה ממש קל לבקש סליחה. הבנתי באותו רגע שבשבילו זה מיותר לחלוטין. זו סליחה ריקה מתוכן.

במקרה השני, אחד הקטנים פירק בטעות לאחותו הגדולה. אמרתי לו שיגיד לה "סליחה, זה היה בטעות" אבל היה לו ממש קשה. אני התעקשתי כי רציתי שיפנים שגם אם זה היה ללא כוונה והוא לא אשם, צריך לבקש סליחה. 

ולא שבאמת הוא מבקש מהלב אלא כי אמא "הכריחה".

חובה לתת חיבוק ונשיקה ולהגיד סליחה ואפילו גם אני אוהב אותך

אפילו שזה לפעמים מהכרח זה יוצר הרגל טוב, עכשיו אולי הראייה שלהם את המציאות לא רחבה אבל כשיגדלו יבינו את המעלה של סליחה וערבות הדדית בין בני המשפחה

כן מציעה

חושבת מה אפשר לעשות עכשיו

ומה לעשות שלא יקרה שוב.

(אבל כשאני חושבת על זה לעומק

יש אנשים שממש קשה להם לבקש סליחה

גם מבוגרים, מענין אם זה קשור אחד לשני..)

כששאבתי בעבודה לתינוק שהיה במסגרת, לא שאבתי לפי זמן אלא לפי כמות.

שייצא כמה שאני צריכה, ואם הולך טוב אז שאבתי גם יותר.

אם היה חסר אחרי הרבה זמן של שאיבה, השלמתי בזמן אחר או בחלב שהיה לי במקפיא.

שאבתי במשאבה ידנית בין 2 דקות לבערך 15 דקות מכל צד.

כששאבתי לתינוק שלא יכל לינוק, ובהמשך לצורך שימור הנקה, בתקופה שהתינוק קיבל תחליף, שאבתי כל פעם רבע שעה במשאבה דו צדדית. בהתחלה שאבתי בערך 6-7 פעמים ביום, במשך זה ירד ל 4.

ואפילו מתקופה לתקופה.

אני שואבת לפי ההרגשה או לפי כמות

וגם בין משאבות

וגם בין תקופות

כשרציתי לשאוב  במקום הנקה שאבתי פשוט מנה

בערך 10 דקות לכל צד לפעמים פחות לפעמים יותר .ליי אם שפעתי חלב או פחות

לשאוב בשביל להגביר כמויות לא ניסיתי אבל מאמינה שעד שנגמר וממשיכה עוד קצת

ול0שאוב כדי לרוקן אז פשוט עד שנגמר אע עד הקלה משמעותית

כשאני רוצה רק לרוקן אני קואבת עד שנגמרות הטיפות

כשאני שואבת במקום הנקה אמרה לי יועצת לפחות 20 דקות אפילו אם כבר לא יוצא

ואם זה כדי להגביר אז חצי שעה אפילו שאחרי 10 דק כבר לא יוצא כלום, כי לוקח לגוף זמן להבין שאת מנסה להוציא עוד חלב

ומרגיש לי כל כך מיותר לשבת 20 דק וחצי שעה עם משאבה כשתוך עמה דק כבר התרוקנצי

הצדדים ביחד (משאבה דו צדדית)

כדי להגביר חלב אחרי הנקה הייתי שואבת עוד כ10 דקות.

יותר מזה כבר כואב לי ומתסכל וזה רק גורם לי להפחית בשאיבות.

ראשונה כי זאת פעם ראשונה ולא ידעתי מזה בכלל

ובשניה כי הראשונה היתה קיסרי בסוף אז פחדתי שיהיה שוב.

לידה חמישית היתה הכי כיפית..

מאחלת לך לידה קלה

לק"י

נכון מעודדת?

לא יודעת אם זה כי ידעתי מה מצפה לי, או כי נעשיתי פחדנית יותר עם הזמן או שילוב.

יש ל @בארץ אהבתי "מתכון" לנשימות, שלא ניסיתי. אבל אני מקווה לנסות בעתיד בעז"ה.

מאחלת לך שיילך בקלות ובבריאות! ובידיים מלאות!

קראתי את מה שכתבה איפשהוא, אחפש בכרטיס שלה. תודה!

כשמסיימים ללדת?

נראה לי זה חשש ממש הגיוני.

אם את בקטע- אז לי בדיוק לתחושות כאלה עזר קורס הכנה ללידה (קניתי קורס מקוון אז צפיתי בזמני הפנוי)

אבל גם אם זה פחות הקטע, תמיד אפשר להתפלל שיהיה טוב, שיעבור בשלום בקלות ובבריאות.. יש משהו בעצם התפילה על זה שמרגיע

אני פחדתי לפני כל לידה, מהראשונה עד האחרונה.

לפותחת- לידה זה דבר לא ידוע ולכן יש חששות טבעיים.
לרוב אנחנו רואות שהיתבדנו והחששות היו מיותרים.

אבל נראה לי זה טבעי...

וגם נראה לי מעפן לקחת בלידה חמישית.

אבל אולי באמת אחזור לראות את הסרטונים של הכנה ללידה שראיתי ביוטיוב בלידה הראשונה.

תןדה! ❤️

יותר הכנה נפשית ורוחנית. .

וראיתי את הסרטונים על מהירות כפולה😅

ראיתי הכל במהלך שבוע 38 וילדתי ב-39+0..

אבל ממש הגיוני אם אין לך פניות לזה. .

אני פחדתי מאוד לפני הלידה האחרונה, השמינית במספר, שהייתה קיסרי מתוכנן - ידעתי בדיוק מתי ואיך היא תהיה, ובכל זאת פחדתי!

לידה זה מפחיד, בכל צורה שלא תהיה...

ובעיקרון היא הזדמנות בשבילנו לשחרר שליטה ולהניח את עצמנו בידיים של ה'... (לא סותר שכדאי לתכנן אותה ככל האפשר וללמוד דרכים להקל)

ולשחרר שליטה זה דבר שכל כך קשה לי....

אבל נראה לי שתכל'ס לידה זה מפחיד, וזהו זה, כי זה כולל כל כך הרבה דברים - ממועד הלידה ועד השינוי במצב המשפחתי - לא ידועים לנו, וזה באמת קשה לנו... שלא לדבר על הכאב...

ואכן, זו עבודה קשה לשחרר שליטה. לא חושבת שהגעתי לזה במלואו... מה שקצת עזר לי אלה  שירים שכתבתי ושמעתי...

יותר בהריונות ובינהם.

אני פשוט ניסיתי להסיח את דעתי ולעשות דברים שעושים לי נעים ולהרפות כמה שיותר

ולהתפלל

שתהיה בעז"ה לידה קלה, בבריאות שלמה ובידיים מלאות

אבל מה האבסורד- שכללל ההריון אני רק מחכה ללדת ומכורה ללידות

וכשזה מתקרב אז לפעמים צף לי חרדה מממממש בדיוק  כמו שתיארת

אבלל כדי להרגיע-כשהלידה מתחילה אז כבר לא מפחדת.

אולי לרגעים קצרים

כשבא פחד מאפשרת לעצמי לנשום ולעבור דרכו

לא נלחמת בו

ואחר כך מזכירה לעצמי שפחד שייך ללהיות לפני

תוך כדי ה' שולח את הכוחות

ואני אמצא אותם ואתמודד

והסוד לא לחשוב קדימה

לזהות את המחשבות המחלישות מראש ומיד כשמתחילות

ולעשות בחירה כדי לא להשאב לתוכן

לפעמים אני ממש מבקשת מפורש מבעלי-תוך כדי הלידה- אני נשאבת לפחד.. אני מתחילה להרגיש יאוש..תחזק אותי..תעזור לי

ומראש מסבירה לו מה עור לי-

או משפטי חיזוק ועידוד

או שישים לי מוזיקה או ינגן וינשום יחד איתי לתוך הכאב

לפעמים הסחת -עת עוזרת או להיות אקטיבית..לקום לשבת על הכדור ..לשנות תנוחה..

בפועל מגלה שתמיד כשזה הגיע גם אם היו רגעים קשים הז לא הרגי שמפחיד כמו שצף לי בימים לפני

וגם מממממש מטמיעה בלב שזה הקשר חיובי ומבורך ושחיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה

ושזה סיפור שילך איתי כל החיים

ויותר משנה ממה ואיך בדיוק תהיה הלידה

העיקר שיוולד ילד בריא

והעיקר שאני אהיה מי שאני רוצה ושמחה להיות.. וזה לא תלוי בבחוץ אלא בהחלטה פנימית

הפחד הוא טבעי

וגם הגבורה שתהיה בך היא טבעית.

והיא תגיע.

כל עוד לא תתנגדי.

ותהיי קשובה.

ובהצלחההה

זוכרת שהינו די קרובות בתאריך

ואלופה על הלסחוב בחופש ובחום הזה

וממש בהצלחה

אץ רגע לפני והז יגיע ואמן שיעבור הכי בטוב ומדויק ושמח שאפשר

ואחרי כל לידה רק מחכה שוב להיות בהריון, לחוות את הנס והמתנה הזאת מחדש.

וכל ההיריון בכלל לא פחדתי מהלידה, רק עכשיו כשזה כבר ממש קרוב אז התחלתי לחשוש.

עברתי כבר כמה סוגי לידות- עם זירוז ואפידורל, בלי זירוז ובלי אפידורל, עם זירוז ובלי אפידורל.

ועדיין מאוד רוצה לא להגיע למצב שלוקחת אפידורל כי בשתי האחרונות שלא לקחתי ההתאוששות וההרגשה שלי אחרי הלידה הייתה אחרת לגמרי וזה היה ממש כייף.

לסחוב בחום הזה זה יותר קשה מהעובדה שכל הילדים איתי בבית כל היום, אבל תודה לה' שאנחנו כבר לקראת הסוף.

ממש מרגש!!!

ואני מכירה את זה מהלידה האחרונה שפתאום קצת חששתי מהצירים, ובסוף לא כזה כאב בכלל...

והיה מרגש כשכל התהליך התחיל.

ואולי אם יתאפשר לך תנסי אפשרות ללידת מים.

שהכאב לא מפחיד

הוא זמני ,הוא עובר

הכי מפחיד זה קיסרי או כל ההלחצות של הבית חולים , קרעים תפרים, ההחלמה

מאחלת לך שהכל יעבור בקלות בידיים מלאות 

לק"י

אותי הכאבים מפחידים, כי הם מאוד כואבים לי.

בשבילי זה סיוט שלא מן העולם הזה... ואי אפשר להתחמק מזה, ולא יודעים מתי זה ייגמר (גם עם אפידוראל, את צירי הלחץ הרגשתי היטב).

ובלידה הראשונה שאמרו לי שאני צריכה ללדת בניתוח, שמחתי להתפטר מהצירים...

אבל יותר מפחיד זה מה שמסביב

את צודקת אני רואה את זה אולי יותר שכלי

אני אגיד לאישה שעדיף כאב של ציר מאשר קיסרי כי מין הסתם ההחלמה קשה יותר 

שאני צריכה לעבור

לתת מקום לחשש ולזכור שזה הכל הקב''ה.

את הולכת להיות ששותפה בבריאה, בגופך, השם שם איתך כל הזמן

בקיצור אני ממש ממליצה לתת לזה מקום, זה בא לכוון אותך ללידה טובה בע''ה