כדרך תקשורת,
השיטה ה'פשוטה' ביותר( לכתיבה, לא ליישום... )
היא לא להגיב לצעקות.
הבעיה שמאוד קשה ליישם את זה.
אבל אם היא צועקת כדי לקבל משהו,
לומר פעם אחת בקול רציני, אבל לא צעקה, שככה את לא מבינה וכשהיא תפסיק לצעוק תוכלי להקשיב ולעזור. אפשר גם לומר שאם היא צריכה עזרה להרגע היא יכולה לבוא אלייך לחיבוק.
ואז לא להגיב יותר, בכלל. אם את ממשיכה להגיב ולהסביר לה תוך כדי שהיא צורחת, היא כן מקבלת משהו מהצרחות שלה - את תשומת הלב שלך ואת כל ההתרגשות( הלא נעימה) שהיא מעוררת בך.
צריך להיות כמה שיותר רגועים ושווי נפש ולהתעלם.
בשאר הזמן כמובן לתת הרבה תשומת לב, כשמבקשת משהו בצורה שמקובלת עלייך אז להחמיא כמה שהיא בוגרת ואיך מסבירה יפה מה שרוצה וכו' וכו'.
מסייגת, שיודעת מנסיון שזה קשה מאוד ליישום ונראה לי שיש ילדים שזה גם יותר קשה איתם, כי באמת קשה להם יותר להרגע ולצאת מהלופ שלהם, והם יכולים לצרוח המון זמן.
יחד עם זה, אם את באמת מאמינה שזה לימוד שהיא צריכה ויכולה ללמוד עכשיו וזה לטובתה, אולי יהיה לך יותר קל להתמיד בזה.
ומכיוון שהיא מאוד צעירה עדיין, אולי לנסות יותר את העניין של חיזוק הטוב - להעצים מאוד כל פעם שהיא כן מבקשת /מצביעה, ובאופן כללי לתת לה הרבה אפשרויות בחירה( את מעדיפה את הכוס הירוקה או האדומה? וכו') ותחושת שליטה ומסוגלות, ואולי זה מעצמו יעזור ועם הגיל היא תתקשר יותר בדיבור ופחות בצרחות.