ב"ה אנחנו באזור שכמעט ולא היו לנו אזעקות במהלך המלחמה. פעם אחת בשבת שנאסרללה ימ"ש חוסל, ועוד רצף של כמה אזעקות בליל התקיפה השני מאיראן (בראשון הילדים לא חוו אותו בכלל, רק בבוקר שמעו מה היה).
אבל מאז (מלפני ר"ה, כבר כמה חודשים) שני הבנים (כיתה א' וג') הרבה יותר מפחדים להיות לבד.
עם הזמן יש שיפור. בהתחלה הם לא הסכימו להיות לבד באמבטיה, הקטן יותר גם רצה שנשמור ליד הדלת של השירותים כשהוא בפנים (וגם לא סגר עד הסןף כדי להרגיש שאנחנו ליד). ולא היה מצב שילכו לבד לחדר.
עכשיו הם כן נשארים לבד באמבטיה (עדין מעדיפים שמישהו ישב לידם, אבל מסתדרים אם לא), הולכים לבד לחדר, ועוד. אבל בלילה עדיין לא משחררים.
פעם הם היו שוכבים לבד בחדר עד שנרדמים. היום הם חייבים שמישהו ישב איתם. וזה יכול לקחת זמן... (אם יש לי שיחת טלפון קצרה ואני אצא לרגע כדי לא להפריע להם להירדם, זה יעבור בסדר. פעם גם זה היה מפחיד אותם. אבל בכל זאת זה די מגביל...).
בקיצור, מתלבטת אם להמשיך ככה ולתת לזמן לעשות את שלו, כמו שבדברים האחרים זה עבר עם הזמן.
או שכן לנסות לעבוד על זה שכן נוכל להשאיר אותם להירדם לבד... (ואם כן, אז איך לעשות את זה נכון?)
וחיבוק לכל מי שחוו אזעקות בצורה יותר משמעותית במהלך המלחמה וגם לפניה... זה משפיע כל כך הרבה מעבר לזמן האזעקה עצמה...
ליתר דיוק יש רק ספר אחד.
