פורום הריון ולידה (עמוד 4178)

נכון שההעמסה של ה100 מבאסת, אבל סוכרת הריון זה דבר שחייבים להיות מודעים אליו בשביל התינוק ובשבילך.
אם יש חלילה סוכרת לגמרי לא מספיק להפחית מהסוכר... צריך לשמור על תזונה מיוחדת (לא סתם בריאה) ולפעמים לאזן עם תרופות, ולעשות מעקב צפוף.
זה לא מוזר אם יש סוכרת גם אם את בקושי אוכלת סוכר, זה יותר תלוי בנטיה גנטית.
אני יודעת שזה קשה ומבאס, אבל אל תוותרי על זה ובעז"ה שיהיה טוב.

והרופא הפנה להעמסה של ה100.
שבוע אכלתי סרטים ובסוף ברוך השם הבדיקה יצאה בסדר..
זה בדיקה מאוד חשובה ולא כדאי לפספס אותה, זה משפיע על הלידה ועל התינוק וחשוב להיות מוכנים..
תעשי את הבדיקה ובעזרת השם יהיה בסדר..

גם בגלל מה שכתבו לך למעלה, אבל גם בגלל שהרבה פעמים כשה 50 גבולי, הבדיקה של ה100, תקינה, וזה אומר שאין סכרת הריון, אבל אם לא עשית את הבדיקה של ה100, יתייחסו אלייך כאילו יש לך, וסתם חבל, זה אומר שכשתבואי ללדת אם הערכת משקל קצת גדולה, ימליצו על ניתוח, ועוד דברים שאני לא בקיאה בהם,
אבל חשוב לדעת אם יש, וגם אם אין, כדי שייתיחסו להריון וללידה בהתאם

רוב הסיכויים שאין לך סכרת הריון.

גם בלי להיות גבולית, אאלט רק 15% ממי שיצא לה חיובי בהעמסה של 50 יוצא לה גם ב 100.

הבדיקה של ה 50 היא לא בדיקה קובעת אלא רק "בדיקת סקר" - לדעת את מי לשלוח לבדיקה של ה 100 כי לשלוח את כולם זה מוגזם.

תעשי אותה, בעז"ה ייצא תקין ותוכלי להרגע.

שינוי בהרגלי התזונה עלול להשפיע על התוצאות (דווקא לרעה). כך קראתי מתישהו.

ואז תחזרי על הבדיקה.

רוב הסיכויים - היא תהיה בסדר.

ואם לא - אין מה לעשות, תצטרכי לעשות את כל הבדיקות והטיפולים שרופא ימליץ עליהם, כי אין לשחק עם סוכר בהריון.

חבל לך שיהיה לך סכרת ויגלו רק כי העובר גדול מאוד.

בלי לפגוע, אבל לפעמים בפורום השכן יש שאלות שמוציאות אותי מדעתי...

למה כל דבר שהבחורה לא נתקלה בו או לא מכירה בו מקרוב היא מיד מבררת האם אחרים היו פוסלים על זה?!

באמת לא נגדך, אבל אני חושבת שצריך להתעמק בדברים קצת יותר חשובים.

לאהוב צחוקים- זה לא על חשבון מישהו אחר.
זה לא חברותיות- זו הצקה.

אבל לדעתי לא על זה יקום וייפול דבר.

צריך להכיר את הבן אדם ואת מכלול האישיות ולא להיתקע על חיסרון כזה שלדעתי הוא פעוט בהשוואה למיליון ואחת דברים יותר חשובים.

 

אין דבר שמראה רק על פן אחד בלבד ...

אם הוא כזה עם חברים.. זה כן מראה על תכונות ועל אופי.

יש דברים שלא הייתי עושה אפילו בצחוק, וגם לא בעלי.

 

יש אנשים- כמוני שממש לא סובלים כאלה דברים. צחוק צחוק אבל לא מצחיק.. אז תראי איך את עם זה. לא אומרת לפסול, כי תלוי בחיבור שלך.

למה הוא הרגיש צורך לומר את זה?? כיאלו באיזה הקשר אתה אומר את זה?.. ז"א יש לזה כיוון חיובי של בחור חברמן אבל יש גם את הצד השני שיכול להסתכל על זה כמציק.. אני חושבת שאם הוא אמר את זה הוא ניסה להרשים אותך כי הוא לא כזה טיפש בשביל לעשות אלייך רושם של בחור מציק וקצת מעצבן.. אותי בכל אופן זה ממש לא מרשים ואפילו מוריד..

נראה לי שזה אפילו ילדותי קצת לספר את זה.. זה קטע שלך עם חברים לא? אז תשמור את זה שם..

עמדתי באיזהו מקום, ואז הוא אמר לי- אם היית בן הייתי "דוחף" אותך.

ובמקרה אחר עשיתי משהו, ויצא שכאילו שמתי לו רגל (ממש לא מתוך כוונה כזאת..) ואז הוא סיפר לי שהוא אוהב לשים רגל לחברים שלו.

לכן אני לא חושבת שזה היה מתוך מקום של להרשים, אלא "יצא" על הדרך..

שהוא גם יעשה לך את זה אם תהיי אשתו...
הוא לא עשה לך כי כרגע אסור לו לגעת בך, אם וכאשר יהיה מותר, אז כנראה יעשה. ...
אם אין לך בעיה עם זה, תמשיכי. ... אם לא מתאים לך, אז לא. ...
זו דעתי.

אבל מי אומר אם היית בן הייתי דוחף אותך? אני חושבת שהכי חשוב וכדאי זה שתקשיבי ללב שלך ולתחושות שלך..

בעיני זה לגמרי מראה על מידות לא טובות

 

הייתי בודקת מאד בזהירות איך המידות שלו באופן כללי

 

כמו שאמרו לך פה - כשתהיי אשתו הוא יעשה את זה גם לך

 

באופן כללי אדם שעושה *תחוקים* על חשבון אחרים זה מראה בעיני או על מידות קלוקלות או על נתק סביבתי, סוג של בעיה באינטליגנציה הרגשית - הוא לא קולט את הסביבה, בדר"כ אנשים לא אוהבים שעושים להם את זה. ואם הוא לא מבין/מרגיש אותם אז יש לו אולי סוג של נתק

 

ואז זה מתבטא מן הסתם גם בעוד תחומים ביחסים הבינאישיים

 

שורה תחתונה - נשמע לא טוב. תמשיכי לבדוק

הוא אומר שזה נשמע לא טוב בכלל

 

התגובה האינסטינקטיבית שלו היתה - "שתברח ממנו, ומהר"

יש כאלה. זה הולך יחד עם חוסר ביטחון עצמי לפעמים. אם משהו מטריד אותך ומרגיש לך לא חלק, תיפרדי.
אע"פ שזה רציני וכו'.

בנאדם שצוחק על חשבון אחרים זו תכונה שלילית.
עד כמה זה חמור תלוי במידה בסביבה של אותו בנאדם, ולסוג ההומור שהוא רגיל להיחשף אליו.

פשוט כתבו בגוגל- מחולל ממים

שיהיה "חומר" לממים...


קישור לאתר-
http://www.memeking.co.il

ועוד אחד נהדר-
http://g.hazfalafel.com

מלא מקרים באזור של ילודים חולים לא עלינו..

לתת צדקה להתחזק בתפילות במחשבות טובות.
ובעז"ה יהיה טוב ושמח!
ב"ה רוב התינוקות נולדים בריאים שלמים ונושמים בזמנם

העלת חיוך של תקווה על פניי.

אשמח לתגובות דומות.

תודה (-:

ביטחון בקב"ה ששום דבר לא קורה ולא יכול לקרות בלי רצונו, הכל השגחה פרטית...ישראל מעל המזל ותפילה תפילה תפילה תמיד מוסיפה רק אקסטרה טוב מאיתו יתברךה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. תנסי לשתף את בעלך, זה יקל עלייך קצת מהעומס הנפשי הזה, תבקשי עידוד ממנו, שיחזק אותך קצת. בכל זאת כל אישה צריכה את בעלה כתומך רוחני לפעמים..נשיקות אהובה!

פחד כזה, עד כדי כך שהייתי אובססיבית לתנועות העובר

חוץ מזה שזה היה הריון שהושג ע"י טיפולים, הפחד היה גדול יותר

ניסתי להסיח את דעתי, לעשות דברים שאני אוהבת

ואמרתי את התהילים של כל יום, זה גם מאד עזר לי להרגע

כדאי גם להקפיד מאד לא להחשף לשום חומר בנושא, מה שמגביר את החרדה

ופשוט להרפות ולהאמין

שיהיה במזל טוב

הכי נכון פשוט להרפות ולהאמין.
אני פשוט די מפחדת לאבד את זה...

מייד להחליף מחשבה ולחשוב על התינוק שיוולד בריא ושלם. ולדמיין אותו קטן, חמוד, בוכה, יונק. .. וכ להרחיק את המחשבה הרעה בלי להתעסק איתה בכלל!!
לחשוב טוב גורם שיהיה טוב בפועל! !

אימצתי.

בעז"ה שנצא בידיין מלאות..

וברצינות,
אני מבינה מאוד את החששות שלך,
ובאמת חוץ מלהתחזק באמונה בביטחון בקב"ה,
תזכרי שהסטיסטיקה לטובתך
להשתדל לשמוע רק סיפורים שמחים, באמת לא ליפול לקטע של סיפורים מפחידים (למרות שמסקרן!)
בשעה טובה וידיים מלאות בעזרת השם! :*

ממש עוזר, גם האפשרות לשתף וגם העצות.
עכשיו יש לי משהו נוסף לומר: בעלי אמר לי מההתחלה, ובכל אחד מן ההריונות, לא להתקשר לעובר שבבטני כי אחוז מסוים מן ההריונות לא נגמר בטוב.
האם אתן מסכימות עם זה? ואם כן, איך אפשר לא להתקשר למישהו מקסים
שסובלים עבורו כ'כ הרבה?

אבל באופן כללי, ב"ה רוב הלידות נגמרות בבריאות ובידיים מלאות. לא להקשר לעובר כי אולי ח"ו, נראלי ממש ממש פספוס.

שיהיה בידיים מלאות והרבה שמחה!

זה חלק מהחוויה הנפלאה של ההריון! תהני ממנה!
לחשוב טוב תמיד תמיד!! בכלל בחיים ולא רק בהריון..
רוב ההריונות נגמרים טוב ובבריאות ב"ה!!
למה לחשוב על מה אם..
תחיי את הריון תנשמי אותו זה רק יעשה טוב לך ולעובר!
אצלינו תמיד יש כינוי בטן לעובר ;) (גם במשפחה המורחבת) זה הכי כיף בעולם!
ויש מחקר שאם שרים לעובר שיר מסוים אז אלכ גם בתןר ילד זה מרגיע אותו ;) אני רואה את זה על הגדול כשאני קוראת לו בשם העוברי שלו ושרה לו מה ששרנו לו.. זה מהמם!
למה לחשוב רע אם יש כ"כ הרבה טוב??!!
וסליחה על השאלה אבל עברת הפלות?

וההריון הנוכחי לווה בדימומים מההתחלה.
אולי לכן אני כ'כ חרדה...
לדעתי זה נכון מאוד מה שכתבתן, ואני מרגישה שזה הכי נכון גם עבורי להתחבר אליו,
אבל מלחיץ אותי שהוא כל הזמן מזכיר את זה... לא רוצה להתווכח איתו מצד אחד,
ומצד שני הנפש שלי רוצה להתחבר לחיים שבתוכי.

תתחזקי תשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה ולא רק בעשרת ימי תשובה..
בעז"ה תשמחי במתנה בנפלאה שקיבלת ותתפללי המון ובעז"ה יהיה טוב ומבורך!!
אם את מרגישה שהחיבור יעשה לך טוב אז תתחברי!
רוגע נפשי מאוד חשוב בהריון!
תשבו על כוס קפה או קערת מרק במזג אויר הזה ;) ותסבירי לו כמה שחיבור יעשב לך טוב כמה תשמחי שהוא יתמוך וירגיע אותך!
את נמצאת במקום נפשי לא פשוט ובעלך הוא האדם שהכי יכול להרים אותך ולעודד אותך בכל תקופת ההריון שיחה כזו תעשה לשניכם טוב..

צורת הכתיבה שלך משמחת ומרגיעה מאוד. תודה.
כנראה זה קשור לצורת המחשבה הפחות אופטימית שלי, צריכה גם לעבוד על זה.
אנסה לשוחח על זה עם בעלי, כי אני כבר אוהבת מאוד את המתוקי שבפנים!!

הוא להחליט מה אני בוחרת בפני עצמי בלי צורך לשכנע אותו שכך נכון.
עם הזמן הוא התרגל לבחירות שלי והשלים איתן.

וחוץ מיזה אני מאוד חרדתית גם אז אני מבינה אותך.

אבל לא להיקשר זה לא הפיתרון. אז אולי גם אל תיקשרי לבעלך לילדים ולבית להורים לאחים ולאחיות לסבים ולסבתות שמא בהמשך החיים חס ושלום יקרא משהוא?

 

וגם בעוד דברים..

כנראה לו צורת החשיה הזאת עוזרת.

אתם יכולים להסכים שכל אחד עושה מה שעוזר לו להרגע, מה שטוב לו לא חייב להיות מה שטוב לך..

זה לגמרי לא צריך להיות נושא לוויכוח או דיון. זה ענין שברגש.

 

לא קראתי את התגובות האחרות, אבל את יכולה גם לבקש הרבה אולטרסאונדים אם זה עוזר לך להרגע.

כלומר, לבקש סתם כך אולטרסאונד?

או פשוט להגיד לרופא שאת חוששת בגלל ההריון הקודם שלא הסתיים בטוב ואת ממש בחרדות.

חרדה זה משהו לא בריא ויש לו ביטוי פיסי. אני מניחה שהרופא יעדיף לרשום לך הפניה לאולטרסאונד מאשר כדורי הרגעה..

בעלך יתחבר או לא - כמו שטוב בשבילו. ואת תתחברי או לא - מה שטוב לך.

 

 

אין ענין לשכנע אחד את השני. תני לו את הדרך שלו ונסי להסביר לו שירפה ממך וייתן לך להתמודד בדרך שלך.

 

גם אל תנסי לשכנע אותו או לכפות עליו להתחבר אם אותו זה מלחיץ

 

אצלי למשל - לבעלי מאד קשה להתחבר בשלב ההריון, הוא מוצף פחדים מאיך יהיה אחרי הלידה ומאד קשה לו, הוא די מתנתק רגשית - הוא כן תומך בי, מפנק אותי, עוזר לי ה-מ-ו-ן עם הבית והילדים, דואג לי לאוכל טוב ושאנוח. אבל - לא שם יד על הבטן אף פעם, לא רוצה להרגיש תנועות. לא אוהב את המראה של הבטן ההריונית. 

ואני למדתי לקבל את זה - אני ממש זורמת עם זה. אני מאד מתחברת לעובר/ית, מדברת אליו, חווה אותו, משתפת אותו בחוויות המשפחתיות שלנו... כמובן שעוקבת אחרי תנועות בטירוף (בכל זאת יש לי גם רקע של הפלות) ומוצאת את הדרך לאינטמיות טובה עם בעלי בלי לחשוף אותו למראה של הבטן (כן אפילו את זה אני מקבלת יפה)

 

אז התובנה שלי - מקבלת את הקושי של בעלי גם אם לא מזדהה איתו ולא חווה את זה בעצמי. זורמת איתו ותקופת ההריון עוברת לנו ממש בכיף גדול למרות שיש פערים גדולים בינינו בחלק של ההתחברות לעובר ולמראה ההריוני.

 

בענין החיבור לעובר - אני מאד מתחברת לעובר למרות ההפלה של ההריון שלפני (שהיתה בשבוע 12) - מתוך קבלה שלווה שבורא עולם מכוון הכל, הכל מאיתו והכל מאהבתו אותנו, ומה שיהיה נשתדל לקבל באהבה, להתחזק ולקבל. ולכן לא מוצאת מקום אצלי לתחושה ש"עדיף לא להתחבר כדי לא להפגע אם חלילה.." (מה גם שאישה כמעט ולא יכולה לא להתחבר - זה חי בתוכה!! )אבל גם אם חלילה... אז אותו הקב"ה שנתן את ההריון הוא ייתן גם את הכוחות להתמודד, לא צריך לחיות בצל הזה של אולי חלילה...

 

שיהיה בהצלחה, בבריאות ובידים מלאות.

 

 

אני בהמתנה לגרידה של עובר יקר ואהוב, ובוכה חמש פעמים ביום. לא הייתי רוצה לדלג על העצב הזה, על האהבה הזאת, גם לו יכולתי. אני מרגישה שאני צריכה לעבור דרך זה, שכך הכי נכון.

ה' ישלח לך הרבה כוחות!!!

הרבה כוחות

לקבל ברכה מרבנים גדולים ת"ח שאלד בשמחה, ילד בריא ושלם וגם תישאר לו אמא בריאה ושמחה.

 

יש לי כל מיני פחדים כאלה וזה באמת מרגיע אותי כשרב גדול מברך אותי ואת העובר שבתוכי.

 

וכמובן תפילות...

 

ולשמוע כמה שפחות על דברים כאלה!
 

מאחלת לך הריון קל ותקין, ולד בריא ושלם, לידה קלה וטובה ואמא בריאה ושמחה.

 

ושתחזרו הביתה בלב שמח וידיים מלאות, אמן!

 

כל בנות ישראללל - אמן!

מעודד לדעת שאיני לבד.

שמעתי לפני שנה וחצי הרצאה שהוזמנה עקב מקרה מצער של פטירת ילד קטן בפתאומיות. (ילד-לא תינוק. זה לא היה מקרה "שגרתי" של מוות בעריסה אלא בגיל שאפשר לחשוב שכבר הכל בסדר עם הילד).

 

המרצה סיפר שאשה שהוא הכיר היתה חרדתית על הילדים שלה והייתה קמה בלילה עשר פעמים לבדוק שכולם בסדר. לא עלינו נפטר לה תינוק במוות עריסה. הוא היה בטוח שאם עד עכשיו היא קמה עשר פעמים בלילה-מהמקרה הזה היא לא תישן בכלל, אבל היא ספרה שדווקא עכשיו היא כבר לא קמה בכלל, היא הבינה שהכל משמיים ואם היא למרות כל המאמצים לא הצליחה להציל את התינוק, היא יכולה רק לסמוך על הקב"ה.

 

אין טעם לחשוש  (קל להגיד...), מה שנקבע נקבע, אנחנו בסה"כ בובות בלי שום אפשרות שליטה על החיים שלנו.

כמובן-אפשר וצריך להתפלל שהכל ילך כשורה, אבל חרדות לא יעזרו.

על הדרך עזרת גם לי!

אני חושבת שעיקר החששות והחרדות הן בגלל חברה טובה שעברה לידה שקטה.

היא ביכתה את המצב שלה, ותיארה לי אותו לפרטי פרטים. כמובן שרציתי להיות שם בשבילה,

אבל נראה לי שהיה לזה מחיר מסוים.

 

 

ותזכי שהיא תשמח איתך.

לעמוד בו.

האמת שאני פשוט ישנה איתה בלילה.... ככה הכי נוח לנו, כי אם היא מתעוררת אז היא פשוט יונקת לה בכיף ממני...

כאילו, היא עדיין פיצית ועדיין אמורה להתעורר כמה פעמים בלילה..

לגבי שינה כל תינוק הוא אחרת...

שלי היה עם גזים הרבה פעמים והייתי צריכה לקום ולהחזיק אותו בצורה מיוחדת כשאני עייפה גמורה ורוצה רק לישון...

בסוף זה עובר... 

שהועלתי קצת במה שכתבתי.
תודה!
והמשך הריון בריא וקל ואחר כך- גידול קל ושמח!

כעת שבוע 17, המטומה בתחילת הריון,
ביקורים כל יומיים בשע'צ בגלל דימומים.
מה אני אגיד לך? אני באופן אישי הנמכתי ציפיות אבל התפללתי כל הזמן.
בשלב מסוים באזור שבוע 11 נעצרו הדימומים לחלוטין, ההמטומה נספגה. ב'ה.
הייתי מציעה לך לא להתמקד בציפיה והתרגשות, אלא פשוט להתפלל. להריון בריא ושמח, לילד בריא פיזית ונפשית.
חיבוק יקרה. זו תקופה לא קלה, אבל בעז'ה זה בקרוב מאחוריך.

היה לי המטומה גדולה מאד מההתחלה עד שבוע 26 כל פעם הודיעו לי שכנראה תהיה הפלה מאוחרת או לידה מוקדמת והייתי ב4 חודשים שמירה במיטה.. היה לי ממש ממש קשה להתחבר להריון (עדיין קשה לי כשאני חושבת על זה. ז"א,בגלל זה קשה לי מאד לחשוב על הריונות בשנה שנתיים הקרובות,כי פשוט יש לי פחד מזה.)
נראה לי מה שעזר בסוף היה התפילות באמת,בעלי מאד ניסה לעזור לי.. כשהתחילו הבעיטות כבר קצת יותר האמנתי. ב"ה עכשיו אני מחבקת תינוק מהמם בן 5 חודשים!
חיבוק גדול! שיעבור באמת בקלות ושמחה ועם ידיים מלאות!

גם אני לא חושבת שיש לי טחורים.
יש רגישות, כנראה. או טחורים קלים מאד שמורגשים רק אחרי יציאה שמכאיבה.

הרבה סיבים תזונתיים בשילוב עם לשתות הרבה, לא לאכול מזון שגורם לעצירות. לא להתאפק ליציאות גדולות,ישר לעשות. בשירותים לנסות לא ללחוץ חזק אלא לתת לצאת.
לא מכירה טיפול של משחות וכד לפנימיים.
אבל בכל מקרה חשוב לשאול רופא!! לבדוק מה דעתו.

תקני שרפרף לשירותים ויציאות תעשי עם רגליים על השרפרף תוך נשיפת אוויר. ככה אין צורך כלל ללחוץ וממש מקל על העניין מה גם שזה לא הורס את רצפת האגן שלחיצות בשירותים לא מועילות לה כלל ועיקר.

בשעה טובה קודם כל!

 

גידול קטנטנים הוא חוויה של ממש. אחרי כמה שנים הם גדלים להיות חברים טובים, משחקים יחד ואתם הופכים למשפחה אמיתית. ההריון השני (עם הבת בהפרש קטן אחרי הבן בן 1 ו-3) זכור לי לטוב דווקא, ובכלל לא יותר קשה מהראשון.

התקופה היחידה שדורשת יותר הסתגלות היא התקופה של מספר חודשים שאחרי הלידה.

לעיתים המעבר בין 1 ל-2 דורש הסתגלות מסוימת, אבל עם הרבה עזרה ותמיכה אפשר לצלוח את זה, ואפילו להנות מאוד!!!

 

טבעי לחשוש כי מעולם לא התנסית בגידול של שני קטנים, אבל מניסיון מתרגלים מהר, ואח"כ הופכים להיות משפחה קטנה. וזה ממש ממש כיף!

 

 

הפרש של שנה וחודש. שני בנים מהממים!
היום בני שנתיים וחצי ו3 וחצי.
אפרט בהמשך בעז"ה..

חויתי פעמיים
בזוג הרטשון היה סיוט.

הזוג השני חוייה שארצה לחזור עליה.
הם חברים טובים, דואגים אחד לשני ומעסיקים אחד את השני. יותר קשה ילד אחד שאת צריכה להעסיק אותו.

טיפים- לדעת מראש שצריך הרבה עזרה ולדאוג לגייס כל מי שיכול לעזור. כדאי גם לדבר עם הבעל על מה שזה דורש ממנו.

אין לי ממש תובנות, אני רק יודעת שבהריון השלישי (לידה שלישית כשהגדולה היתה בת שנתיים וחצי) היה ברור לי שאני הולכת אח"כ למנוע. למדתי על בשרי שהנקה אינה מניעה. ..
מבינה את ההלם שלך, לדעתי קחי את הזמן לקלוט ולקבל את המצב, תחליטי שעם ההריון הזה את מתמודדת הכי טוב שאת יכולה, וכן עם הלידה והתינוק/ ת שיוולד. אחרי הלידה כבר תחליטי איך את מסתדרת.
מאוד עזר לי שהגדולים היו במסגרת, כך שהיה לי את כל הבוקר בשקט לעצמי.
וכן, לפעמים הבית היה קצת מבולגן ואפילו מלוכלך. .. לא נורא, אף אחד לא מת מזה. ..

בהפרש של שנה וקצת..

גם לי זה עוד חדש העניין אבל הספקתי לרכוש כמה תובנות..

 

אפרט בהמשך..זו שעה עם הילדים

כן! בין הראשונה לשני הבדל של 11 חודש... הייתי בהנקה נלאה בלי למנוע... נודע לי בגלל הבחילות רק בחודש שלישי! הרופא אמר לכולם יש הריון 9 חודשים... ולך יש של 6 חודשים
היה לי עזרה של אמא... והצד הכי טוב בסיפור שהגדולה לא קנאה בתינוק! כי חא הבינה כלום... . אפילו לא הלכה!
והיום חברים טובים

ההתחלה קשה..
יש בזה מלא יתרונות!
אחרי חצי שנה בערך זה הופך להיות חוויה אמיתית
אצלי בנות חמש וחצי וארבע לחודשיים.. חברות ממש טובות!

יש מלא היתרונות- כל היום שמח לכולם יש חברים כולם מגובשים אבל צריך לקחת בחשבון (ככה זה היה אצלי) שמכיוון שהאמא צריכה לטפל בהרבה ילדים אז הצד הטכני פחות מפותח- תמיד מבולגן ומלוכלך, לא תמיד מחכה אחורה מוכנה בחזרה מהלימודים והרבה מריבות. מהנסיון שיש לי לא כל כך הייתי ממליצה- הרבה ילדים אבל בהפרשים יותר גדולים

ואין לי משהו טוב לכתוב על זה..
אבל מברכת אותך שזה יהיה בטוב בעה

כמעט כולם שנה אחרי שנה. אני ואחותי שאחרי בהפרש של 11 חודשים ואנחנו ממש קרובות ובכלל, תמיד שמח ולא משעמם בבית. לדעתי זה מקסים ממש וזכות של ממש לילדים! ב"ה אצלנו לא היה בלאגן ולא לכלוך, תמיד היינו הילדים הכי מתוקתקים בגן, אבל יש לי אמא שפיצית אמיתית ב"ה שיודעת על מה לשים דגש ומה פחות חשוב! ברור לי שזה דורש התארגנות ומאמצים אך גם מאמינה שהכוחות מגיעים עם הילדים... ותזכרי שהכל משמיים וזה לא רק עוד ילד זו עוד נשמה ענקית שמתווספת לעולם..

אבל אם אני באמת רוצה לעודד אותך אז הנה (מקווה שיעודד לפחות...)-

אני בעז"ה אלד תאומים בעיתם וזמנם כשהבכורה שלי תהיה בת 1.4.
בטוחה שאם תדמייני את המצב הזה לפרטיו, פתאום יראה לך סביר לגמרי שני ילדים צפופים (זה לפחות התהליך שאני עברתי כשגילינו שהפעם צפויים לנו שני קטנטנים. פתאום שני ילדים צפופים נשמע נורמלי לחלוטין;)

אבל מהר מאד רואים את היתרונות- מעסיקים אחד את השני ויש חברה בתוך הבית.. ובכלל לגדל שניים צפופים זו עבודה פחות מכפולה, כי הרבה דברים משותפים. שיהיה במזל ובשעה טובה.

ילדתי ילד שלישי שהגדולה נהיתה בת שנתיים
לא אגיד לך שזה קל ממש לא אבל לא בהכרח יותר קשה מילד אחד.
זה פשוט מצריך יותר התארגנות יותר מחשבה והמון המון תפילה.
כרגע אני חודשיים וחצי רחרי לידה ב"ה
מתחילים לחזור לשגרה ולסדר ואין יותר כיף מזה שהבנות מעסיקות אחת את השניה ואני לא צריכה להיות צמודה אליהן כל היום אני כבר רואה איך הן אוהבות ודואגות אחת לשניה והלוואי שימשיך ככה בעזה
ואם יש אפשרות להעזר וכו..
זה מצוין שיהיה בהצלחה על כל החלטה שלא תהיה..

(במקור היה צריך להיות שנה וחודשיים.)
הכי מקסים בעולם!!! הלוואי שהיה לי את שוב...
יש משהו דווקא קל בזה שהצרכים והלו''ז שלהם דומים.
עגלת תאומים - חובה.
עכשיו הם בני שנה ושנתיים ומעסיקים אחד את השני.

במהלך ההיריון זה היה קשה יותר ודרש. ההתמודדות - להוריד הילוך ושהבעל יעזור יותר. והמחשבה שאני עושה טוב לבן שלי ומביאה לו מתנה גדולה כ''כ - אח, עודדה מאד.

דוקא לא הסתדרתי עם עגלת תאומים. לא מותאמת לתנאי השטח איפה שגרנו

הלך לי יותר טוב עם מנשא לקטן וטיולון לגדול

 

כיום ממרחק של שנים אני כבר לא זוכרת את הקושי, אז קשה לי לפרט את הקושי של ההתחלה

היום - חברים מאד טובים. יש ביניהם קשר מיוחד

 

בס"ד

 

ילדתי ב-2012, 2013, 2014 ואז בהוראת הרב ניגשתי לשים התקן תוך רחמי.

נקלטתי עם ההתקן אחרי כחצי שנה וילדתי שוב ב- 2016. שלושה חודשים אחרי הלידה הרביעית נכנסתי להריון חמישי והכל מרצון ומאהבה גדולה.

אני לא סופר וומן ורחוקה מלהיות אישה "תקתקנית" אבל למדתי שאם אני מרפה ולא שואפת לפרפקציוניזם בכל מה שקשור לסדר ונקיון הבית וכדו' אז אני נהנית הרבה יותר מגידול הילדים ובכלל...

 

היתרון הגדול הוא שהילדים שלי תמיד משחקים זה עם זה ולא זקוקים כמעט לחברים שיבואו מבחוץ.

אני עם חיתולים בכמה מידות ויש לי עגלת תאומים למקרים שאני צריכה לצאת עם הקטנים יותר.

בסה"כ זו חוויית חיי ולא הייתי מוותרת עליה.

חוצמזה שהכי כי זה לעשות את זה בשוונג אחד ולא לקרר את הדם מהעשייה המבורכת הזו.

החסרון היחיד שאני יכולה למנות הוא שלפעמים אני מרגישה שבגלל שכולם קטנטנים וזקוקים לתשומת לב מרובה אני לא ממש מספיקה להגיע כמו שבאמת הייתי רוצה לכולם.

אז הם מפצים אחד את השני על זה אני בטוחה.

שורה תחתונה - ממליצה בחום.

של שנה וחצי

עודדתן אותי קצת
בהצלחה לכולכן!

אני עם שניים. 11.5 חודשים ביניהם.

ההריון הראשון לא הגיע בקלות, ואז כשהגיע השני תוך כדי הנקה מלאה זו הייתה הפתעה גמורה ומשמחת.

הלם, אבל שמחה עצומה על הברכה שה' מברך אותנו בה. כשידענו כמה שזה לא מובן מאליו.

התודה העצומה לה' על השפע גימדה את כל הקשיים.

 

זה לא כ"כ פשוט, בעיקר בהתחלה.

רק אחרי שהם קצת גדלו (היום בני שנתיים וחצי ושנה וחצי), הבנתי כמה שזה יותר קשה מאשר אפילו רווח של שנה וחצי - שנתיים, אבל תכל'ס תוך כדי התקופה אז - לא לגמרי הבנתי מה כולם אומרים כמה שזה קשה.

עיקר הקושי הוא בהתחלה אחרי הלידה, כששניהם רוצים לאכול או משהו כזה ופשוט אין ברירה לפעמים אלא שאחד יבכה.

עיקר הקושי בהרגשה שאני לא יכולה למלא כל מה שהם צריכים... אבל תמיד הידיעה שה' הוא זה ששם אותם ברווח כזה, אז כנראה זה טוב ומדויק להם לגדול ככה עם האח שאיתם וכל מה שזה כולל.

בהריון לדעת קצת להוריד הילוך, ואפשר שהתינוק יתרגל לשבת לידי בעגלה במקום שארים אותו עם הבטן.

הם גדלים להיות חברים טובים וכיף להם ביחד (כולל המריבות של אחים).

 

מאושרת על הגידול השמח הזה, הייתי שמחה מאוד אם היה שוב.

 

 

שלא לכל אחד ואחת זה מתאים

 

אני מכירה כמה וכמה זוגות שלא עמו בעומס הנפשי והפיזי גם יחד

 

לכן חשוב לחדד, זה אפשרי ויש תקופות יפות אבל לא בהכרח קל וזורם

היא כבר בהריון...נראה שהיא רצתה דווקא תמיכה ועידוד כמה זה טוב ולא כמה לא...

עם מה שלא היא בטח כבר תתמודד.

 

הפרש של שנה ושלושה חודשים, היה קצת קשה בהתחלה, בעצם עדיין קשה אבל יש לזה הרבה יתרונות
טיפים:
1. מנשא בד! באמת שזה פשוט הציל את חיי. כל פעם שיש קונפליקט, ששניהם בוכים ואת אובדת עצות- מנשא. טוב לגזים, הילד מרגיש את החום והאהבה ואם הוא לא רעב הוא פשוט יפסיק לבכות.
2. הנקה יחד עם הגדול/ה, לא ללכת לחדר נפרד. מבחינתו זה טבעי וזה גם מסקרן לדעת מה התינוק הקטן אוכל.
3. מקלחות: קודם הגדול ולהשכיב לישון, אח״כ הקטן (אלא אם בשעת המקלחות את עם בעלך ואז הוא משכיב את הגדול ואת מקלחת את הקטן). כשהם גדלים אז קודם הקטן אחכ הגדול וכשהם ממש גדלים אז ביחד! (איזה שיפור באיכות חיים זה משהו).
4. חינוך לעצמאות את הגדול- כשהכי חשוב זה לתת לו לאכול לבד בערך מגיל שנה, זה מאוד מאוד עוזר בהמשך
5. אחרי שהתינוק נולד הגדול ירצה לחבק לנשק לגעת אבל לא ממש יודע לעשות זרת בעדינות (בכל זאת הוא תינוק בעצמו..). חשוב כן לאפשר לו- לתינוק לא ממש יקרה שומדבר מליטוף שהוא בעצם מכה או נשיקה מלאת רוק (ללמד בהתחלה שמנשקים על הבטן). אני הייתי נותנת לגדולה ״לעזור לי״ להחליף טיטול והיא כל כך אהבה את זה ושמחה- הרגישה שהיא גם מטפלת בו.
6. כלל תינוק אחד נשאר בוכה- לפעמים הם פשוט בוכים ביחד ואת לבד. זה מצב קשה (הייתי קוראת לזה ״קטסטרופה״ חח) ואז פשוט צריך להבין שאי אפשר להרגיע את שניהם יחד ובוחרים אחד. אני בד״כ הייתי הולכת קודם לגדולה שההרגעה היא קצרה יותר וגם נחוצה יותר רגשית עבורה ואז כשהיתה נרגעת הולכת לקטן. בגדול צריך לזכור שתינוקות בוכים ולפעמים אין מה לעשות עם זה..

שמעי, זה קשה אבל זה כיף. אני גדלתי עם אחות בהפרש שנה וחודש והיה ברור לי שברגע שיהיה לי יחד מיד ארצה להכנס להיריון שוב. וזה מה שעשיתי וברוך השם מודה על זה. אני ואחותי חברות טובות עד היום וזה מה שאני רוצה לילדיי. אני גם חושבת שכשההפרש גדול יותר זה לא בהכרח יותר קל! לעבור מ1 ל2 זה קשה לא משנה מתי, אז אם כבר יש הפרש קטן זה כיף ומבורך יגדלו ביחד ישחקו ביחד ואתם תרוו נחת!

מוסיפה הערה לסעיף 6 שלך - עד כמה שאפשר, אני משתדלת לנחם שני בוכים ביחד. להתיישב על הספה, לכנס את שניהם אלי (נגיד - הקטן מחובק והגדול עם ראש על הברכיים שלי), ללטף את שניהם, לשיר להם... אפילו אם כל אחד מהם נרגע מהר יותר אם אמא ניגשת רק אליו, עדיין זה עדיף בעיניי על להשאיר אחד בוכה ולגשת לשני.
לא תמיד זה מתאפשר לי, אבל בגדול זאת השאיפה.

הרי אם מצליחים את שניהם ביחד זה משובח אבל לפעמים להיות עם שני תינוקות בוכים על הידיים על הספה או על הרצפה זה פשוט לא נגמר.. אפשר גם להניק את הקטן והגדול יושב על הרגל השניה ושומע סיפור או ליטופים, זו בערך היתה שיטת ההרגעה המשותפת הכי טובה שלי, וגם אחד על המנשא שני על הידיים.

שני הילדים ישבו עליי/לידי ובכו, ולי נגמר הכוח להרגיע אותם.
אז אמרתי לגדול שידבר עם הקטן. אז הם 'דיברו', צחקו, ופשוט נרגעו בלעדיי. זה היה מדהים.

הייתי נזהרת לו 'לבגר' את הגדול, שהוא בעצם עוד קטן.
גם הוא תינוק קטן של אמא, ולא נכון לדעתי לצפות ממנו לגדול כ''כ מהר כי יש לו עוד אח קטן.
אם אפשר שהוא ילך - סבבה, אבל לפי כוחותיו. הרי אם לא היה לו אח קטן, סביר להניח שהוא עדיין היה מתפנק ואף זקוק לעגלה (לדוגמה).

יש לי 2 בנות בהפרש של שנה ושבועיים....

וגם אני קיבלתי את זה די קשה כשהייתי עם תינוקת בת 3 חודשים קטנה וצרחנית ועם עוד אח גדול בן 2.5 מפונק-

הרגשתי ממש לא טוב עם עצמי.

בעיקר בגלל שהתינוקת היתה צרחנית ברמות - כל היום ערה וצורחת כאילו נחרב העולם חלילה... (היא פלפלית וחכמה במיוחד שניסתה לבטא ולהביע את עצמה גם בגיל כזה פיצי)

ומאוד חששתי.

אבל בעלי עודד אותי וחיזקתי את עצמי בחשיבה חיובית וגם התפללתי שהתינוק/ת הבא/ה תהיה יותר רגוע/ה ...

 

ילדתי כשההבת הקודמת היתה בת שנה ושבועיים והיה לי עדו גדול בן 3.5.

לא אומרת שהיה קל. בכלל לא. במיוחד שהגדולה היתה איתי בבית בחל"ד ולא במסגרת.

אבל ב"ה, אחרי הלידה ואחרי כל ההכנה הנפשית והחשיבה החיובית שעשיתי לעצמי במהלך ההריון- היתה לי חופשת לידה מקסימה ומבורכת! יותר מהחל"ד הקודמת.

ועכשיו הן 2 חברות טובות! יכולות להעסיק את עצמן מעולה וזה כייף!

 

וזה חברה לכל החיים.

גם לי יש אחות שקטנה ממני בשנה בדיוק וזה כ"כ כייף ככה... תמיד היינו אחיות טובות וחברות טובות!
 

אני לא השתמשתי בעגלת תאומים. סתם מסורבל בשבילי....

ילדתי אותן בחורף כך שלא יצאנו הרבה וכשיצאנו הגדולה כבר ידעה ללכת והלכה לצידי או שנעזרתי בבעלי/ אחות וכד' ולקחנו ב-2 עגלות!

 

החודשים הראשונים/ השנה הראשונה מאתגרים במיוחד ותשתדלי לקחת עזרה ממי שאת יכולה...

אבל אח"כ זה כבר ממש כייף!

 

בהצלחה

 

הרגיע אותי לשמוע שזה תופעה קיימת שמסתדרים איתה
בעז"ה אקח את העצות האלה לתשומת לבי ואשתדל להכין את עצמי עד הלידה..

תזכו למצוות!!!!!

ולקחת את הקשיים (אם יהיו) באיזי. להנמיך ציפיות  מעצמך למינימום.

 

ממרחק של זמן אני זוכרת רק את הטוב (אצלי הפרש של 11 חודשים, בהפתעה מוחלטת, לפני שהספקתי לחשוב על מניעה מה ואיך)

 

בהתחלה היה מאד קשה, אבל זה אפשרי ובהמשך זה מדהים.

 

הרבה כוח!

תמיד יהיו אתגרים והתמודדויות- וכמובן אושר גדול מאוד

יבוא רגע שזה ירגע אל דאגה. את ממש אחרי לידה, ולכן מטבע הדברים הכל רגיש יותר אצלך. לדעתי, כדאי לך מאוד לקבל על עצמך דברים קטנים כדי להירגע ובכלל להתחזק כי המצב לא פשוט:
פרקי תהילים
תפילה מעומק הלב
להתחזק במצוות
ובאמונה ובטחון
כתוב 'הבוטח בה' חסד יסובבנו', ואז שמורים מכל מיני שריפות ופגעים קשים.

דברים פיזיים שיכולים לעזור: פרחי באך או רסקיו, שמיעת דיסק המרגיע, נשימות או הרפיה.
זה באמת קשה, וזה נורמלי מה שאת מרגישה כעת.

זה נשמע באמת נורא מלחיץ

לפעמים כשנמצאים רגע עם הלחץ אפשר להקשיב פנימה ולשמוע מה יכול לעזור לי או מה הלחץ רוצה לבקש ממני

לפעמים זה אפילו משהו שאפשרי במציאות

הייתי ממליצה לך פשוט לא להתעדכן בחדשות ולבקש מהסובבים דלא ידברו איתך על זה. אין צורך שתדעי. תצרי בועה רגועה סביבך וסביב התינוק

אני ילדתי שבועיים לפני צוק איתן וגם כן החרדות היו גדולות על אף שלא גרתי בדרום.
השתדלתי להתנתק עד כמה שאפשר.

איתו מאד. כמובן מודה לה'. אבל עדיין הוא שונה לגמרי מההריונות הקודמים שאז הלכתי לכל א.ס אפשרי. אבל עכשיו לגמרי אין לי סבלנות לזה!!

את רוצה שהוא יסתיים בטוב.
אז מה שחשוב זה לעשות סקירה אחת לפחות
ובדיקת דם של העמסת סוכר.
בשאר הזמן, חשוב שתהיה קשובה למצב, ואם את מרגישה לא ככ טוב חשוב להיבדק לראות שהכל בסדר. גם עם העובר וגם עם עצמך. לפעמים יכול להיות בעיות בלחץ דם, לפעמים רעלת הריון.
וכמובן לעקוב אחר התנועות.
בהצלחה והריון קל ובריא וסיום בידיים מלאות!

חשוב לעשות בדיקות דם כדי לראות שאין לך חסרים ושלא פתאום לא תרגישי טוב..
חשוב המעקב אצל האחות אבל בלי לחץ.. לפחות מה שאני יודעת זה חשוב במיוחד מאמצע ההריון שאז יש יותר סעכון לרעל אבל אני אומרת בהסתיגות..
אבל תהיי מודעת לעצמך שאת אכן מרגישה טוב.

ואת יכולה להתייעץ עם מכון פועה מה הבדיקות הכי בסיסיות שלא לוותר עליהם ממה שאני זוכרת שהם אמרו לי זה בדיקת דופק סקירות בדיקת סוכר והערכת משקל...

בשבילך תנסי למצוא דרך להשלים ולשמוח בהריון הזה ולאט לאט מתחברים.. בלי לחץ להתחבר זה בעזרת ה' עוד יקרה..

בשעה טובה יקרה שבעז"ה יהיה הריון קל ובריא

בדיקות דם זה בשבילך - לבדוק את רמת הברזל, B12 

לבדוק סוכר

מבינה את הקושי אבל אל תזניחי את עצמך.

בדיקות דם שגרתיות כאלה את יכולה לבקש גם מרופא משפחה

 

US נשמע בסדר אם עשית בשבוע 9 והבא בסקירה

היית מזמינה?

ואז הדג מתחמם מספיק ומתבשל..

אוף..

ומה זה 'נוהל היריון'?

שמים משטח חדש וסכין חדשה שבהם מכינים את הסושי.
סושי להריונית זה פיקציה של טבעונים שעושים קופה על הריוניות בהתקף

ואז את לא צריכה לחשוש.. אחותי מכינה את זה ממש מעולהה !!

ועד כמה מערכת החיסון שלה מוחלשת.
אפשר לנסות לתפוס את הרופא שלה זה יהיה הכי בטוח.
אם יש לה ממש דיכוי חיסוני אני הייתי נשמרת..
בכל מקרה אם נוסעים להקפיד מאוד מאוד על הגיינה, בטח שהיא לא תחליף לה טיטולים ואתם תשטפו ידיים היטב בכל מגע.

לא מצליחים לתפוס את הרופא שלה..

 

 

לא יודעת מה להחליט, מרתיע אותי לקחת אחריות זאת על עצמי..

או לנסוע בלי הילדה?

זה מה שנעשה.

למרות שכ"כ מתחשק לי שבת איתה....

לגבי פיסורה וטחורים צריך ללכת לפרוקטולוג והורידים לכירורג כלי דם. לא בכללית אז לא יודעת לעזור...

(אבל... לצערי הייתי צריכה להיעזר בשני המומחים הנ"ל ומשניהם לא צמחה לי טובה והקלה... לגבי הטחורים, רק כזהתחלתי לאכול הרבה סיבים ולהתפנות נכון נפטרתי מהבעיה ולא יודעת לגבי הפיסורה, אולי במקרה כזה כן ניתן טיפול ע"י הפרוקטולוג שבאמת עוזר... ולגבי הורידים בפות- אני חוויתי ממש מפח נפש כי חיכיתי לתור המון זמן ובינתיים ממש סבלתי ובסוף הכירורג המליץ לי לקנות גרביונים מסויימים. כשהגעתי לחנות שמתמחה הבנתי מהם שהגרביונים שהומלצו לי בכלל עוזרים לרגליים ופחות לפות. בסוף קניתי חגורת הריון, כמו תחתונים כאלו, שלוחצת את הורידים בחזרה למקום וזו הייתה הצלה ענקית! ככה שאם את עם כאבים הייתי מפנה אותך ישירות לחנות אורטופדית וחוסכת ממך סבל...)

הבנתי שכירורג יכול לטפל גם בטחורים. השאלה איזה סוג של כירורג.

אז כנראה שבאמת אוותר על כירורג כלי דם... נשמע שאין באמת פתרון לזה... אולי אנסה את החגורה הזו. אבל היא בטיחותית להיריון? והיא לא מפריעה ולוחצת יותר מדי? יש לי רגישות תחושתית, ואני לא אוהבת בגדים שלוחצים או שלא עשויים מכותנה... 

אם לובשים נכון ובמידה הנכונה... בשביל זה חשוב ללכת לחנות שיתאימו לך את המידה המתאימה לך, וכן לוקח קצת זמן להתרגל. זה עשוי מכותנה לדעתי... אני קניתי בגאולה ברחוב עמוס 1 הייתה שם מוכרת חרדית מאד נחמדה. לי לא הייתה הנחה מטעם קופת החולים (מכבי) וזה עלה אם אני לא טועה 385 שח. גם הכירורג שהלכתי אליו אחרי שכבר קניתי את החגורה, לא הסכים לרשום לי הפנייה לחגורת ההריון (חוצפה!). אני סבלתי נורא מהורידים בפות ובקושי יכלתי לעמוד לשתי דקות והחגורה פשוט הצילה אותי. יצאתי מהחנות בן אדם חדש..
אם יש לך מישהו שמגיע מארה"ב זה עולה שם 100 שח פחות...

איך הולכות המדידות לכזה דבר? משהו מביך?...

(ואיך אפשר לבקש ממישהו אחר שיקנה לי אם צריך למדוד לפני?... דווקא קרובי משפחה שלי נוסעים לאה"ב בקרוב, אבל בכל מקרה אין סיכוי שאבקש מהם לקנות לי דבר כזה...)

מודדים על התחתונים. וצריך את העזרה כדי להבין איך להדק את הרצועות נכון (יש גם כמה סוגים שונים, חלק יותר מסובכים..). יש נשים שזה יביך אותן... ובאמת להזמין מחו"ל זה רק אם את כבר יודעת מידה ובשביל זה חייבים למדוד/לקנות...

היכן אפשר למצוא אותה? כמה עולה? אם יש לי גם ורידים ברגלים צריכה לשים גם גרביונים וגם את החגורה?

זה שיש סוג של תחתון מאוד מומלץ לורידים בפות של חברת וי-ברייס (בעיקרון כותבים את זה באנגלית). מוכרים את זה במקומות מעטים, אני יודעת על חנות מסוימת בגאולה שמוכרים בה את זה ועל מישהי מבני ברק ( 052-7134567) אבל איא תדע על עוד מקומות שמוכרים..

אבל יש מצב שרופאת הנשים יכולה לתת מרשם ולא צריך להיגרר לכירורג כלי דם בשביל זה. זה גם לחכות הרבה לתור וחבל.

וזה די סיוט... מאד קשה לגרוב אותן עם הבטן התופחת והן לוחצות ומעצבנות. קניתי גם גרביונים ולא מצליחה להתמיד בלבישתן למרות שזקוקה להן

האם קניית החגורה הזו כרוכה בהפניה מכירורג?

אני גם סובלת מזה מאוד... )-:

מורחים על הראש משאירים קצת ומורידים את הקשקשים בעזרת מסרק. אחכ חופפים..

הוא עם נשירה רצינית..

אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לזה, אם את רוצה אז תגידי ואני אבדוק.
זה שמפו קצת יקר אבל לדעתי זה מה שעזר במקרה שלנו.

ונשרו לה קצת שיערות בגלל הסרוק,
אבל בכל מקרה שיער הזה ינשור...
פשוט הגעיל אותי כבר הקשקשים האלה😑

עשינו מה ששולמית כתבה☝
עם שמן זית,מסרק סמיך והכל ירד...

עושים בעדינות..

עשיתי עם שמן אמבט לתינוק

אנחנו עברנו לשמפו של מאמי קר ( יש בדכ בסופר פארם) וזה נגמר ( עבד עם שני ילדים)

היה פוווול קשקשים וזה פשוט שיגע אותי... הייתי שמה שמן זית או שמן תינוקות (פחות בריא אבל פחות מסריח..) ואחרי כמה זמן מסרקת בזמן ההנקה ישר והפוך וזה באמת תלש לו מלא שיער, אבל לא יכולתי לעמוד בזה ,העדפתי תינוק קירח ונקי מקשקשים.
אבל,צר לי לאכזב אותך, אצל הבן שלי זה כל הזמן חזר עד גיל בערך תשעה חודשים, לא זוכרת בדיוק.

אני רחצתי על בסיס קבוע עם שמן אמבט.

אם היה שבוע שפיספסתי מיד ראיתי שמתחיל לצמוח שוב, אז מהר סירקתי ורחצתי שוב ולא היה זכר!

יקר אבל מספיק להמון זמן אז לדעתי לא יוצא באמת יקר.

כשהשתמשנו כמה ימים בשמפו אחר (ד"ר פישר שהוא די טוב) אצל ההורים שלי ישר התחילו קשקשים וכל מיני דברים.

אין על המוצרים של מוסטלה.

לצערי אין לי אחוזים.

ומסרק סמיך 

במקום שמפו וסבון מטפטפים באמבטיה שמן אמול וגם חופפים איתו.
הבאסה שהילד לא יוצא עם ריח של שמפו נעים...

אם כן - אנחנו פה בשבילך!!
תכתבי בכותרת מה שכתבת בכותרת כאן ומי שלא תרצה לא תפתח

המטרה במספר את הסיפור הוא לעבד את החוויה שלך!

מוצאי שבת קודש ערב ראש השנה.
1 לפנות בוקר.. מתחילים צירים. עכשיו אני מבינה את מה שאמרו כולם כשכשזה מגיע יודעים שזה צירים..
הצירים עוד נסבלים חוזרת לישון..
3 לפנות בוקר זהו כבר אי אפשר לישון ככה אני קמה וכל כמה דקות נאלצת לעשות סיבובים בחדר.. משתדלת לשמור כמה שיותר על תנועה במהלך הצירים.. הצירים הולכים ונהיים צפופים.. אבל הם עדיין נסבלים.. אני מרגישה עוד בקרקע. מחליטים שאם המצב ממשיך ככה נחכה עד 12 בצהריים ואם לא מתקדם ניסע להבדק בכל אופן כדי שנדע איפה אנחנו אוחזים.. אם כבר מתקדם אז עדיף ליסוע לפני החג..
השעה 12 אין חדש.. אנחנו נוסעים לבית הרפואה.. נרגשים הרגע הגדול קרוב מאי פעם..
בודקים יש פתיחה 1.. אומרים להסתובב ולחזור עוד שעתיים. לאחר שעתיים בודקים שוב עדיין פתיחה 1.. המיילדת מבררת מאיפה אנחנו ומאחר ואנחנו גרים קרוב מחליטים לשחרר אותנו... עכשיו צריך לחכות בתור לרופא ולקבל מכתב שחרור... יש עומס עצום., הזמן דוחק תכף נכנס החג... סוף סוף נכנסים לרופא משתחררים רצים למטה עוצרים מונית ומגיעים הביתה בערך רבע שעה לפני הדלקת נרות.. בינתיים הצירים ממשיכים. אני סחיטה מעייפות וכל 10 דקות אני מוצאת את עצמי קמה שמסתובבת בבית.. לא מסוגלת לשבת או לעמוד במקום אחד כשיש ציר.. לאחר הסעודה אני מחליטה לנסות לישון.. אני ישנה 10 דקות מתעוררת מכאבים מסתובבת דקה בחדר וחוזרת לישון.. ככה עבר הלילה והגיע הבוקר.. ברור לי שלבית הכנסת אני לא יגיע במצב כזה.. בעלי מחליט להתפלל בבית כנסת קרוב לבית וחוזר לבית מידי חצי שעה לראות שהכל בסדר. הצירים ממשיכים., אני חושבת לעצמי שאני רוצה אפידורל אפילו רק לחצי שעה שתהיה לי הפסקה מהצירים האלו.. לבעלי קשה לראות אותי כל כך סובלת ואין ביכולתו לעשות דבר.
מגיע הלילה.. סעודת ביום השני.. אני לא מסוגלת.. לאחר המנה הראשונה אני פורשת לחדר.. לא נעים לי לסבול ככה ליד כולם.
השעות עוברות ונראה לי שהצירים מצטופפים קצת והם גם קשים יותר אני כבר לא מסוגלת להשאר בבית. אני יודעת שכנראה הדרך עוד ארוכה ומחכים לי צירים הרבה יותר כואבים אבל אני לא יכולה יותר אני מעירה את בעלי ומחליטים ליסוע לבית הרפואה.. מתקשרים למונית גוי של שבת הוא מגיע פותח לנו דלתות.. ונוסע.. תוך דקות ספורות מגיעים.. מכניסים אותי פנימה בודקים.. פתיחה 2......
המשך יבוא..

כל השעות והימים האלה והתרשמתי רק ב1?
בראש נמוך מאוד ויש מחיקה מלאה.. אומרים לנו לחזור עוד שעתיים לראות אם יש התקדמות.
ב"ה התקדמתי.. עכשיו מציעים לי להכנס למקלחת אני מבקרת בקשר למים החמים נאמר לי שזה מותר
אני מבלה במקלחת איזה שעה עד שקוראים לי שרוצים לבדוק פתיחה.. פתיחה 4 שואלים אם אני רוצה אפידורל אני מסרבת מעדיפה בינתיים לנסות להסתדר בלי.. חוזרת שוב למקלחת.. עוד שעה שעתיים עד שקוראים לי.. עכשיו הצירים צפופים ממש.. לפעמים מגיעים כמה מחוברים.. בקושי נגמר אחד ומגיע עוד אחד.. קשה לי שאין הפסקה ביניהם.. שוב המיילדת מנסה לדחוף לי אפידורל.. אני מבקשת קודם לנסות את הגז צחוק..
זאת הייתה חוויה מעניינת.. מרגישה כמו שאני נמצאת בסרט.. לא מצליחה להכריע מה .ורב עכשיו ומה במוח שלי וזה היה כבר לפני כמה דקות.. לאחר כשעה וחצי נשבר לי ואני מחליטה ללכת על אפידורל..

מקווה להמשיך בקרוב..

מעבירים אותי לחדר לידה. אומרים לי שבמקרה שלי האפידורל צפוי לזרז את הלידה כי זה ישחרר אותי..
הייתי צריכה לחכות כמה דקות שהרופא יבוא..היה קשה היו צירים חזקים וכפופים אבל ב"ה לא היה צריך להמתין הרבה.. האפידורל ניתן ובאה מנוחה.. סוף סוף יכולתי לשבת רגוע.. יכולתי לנוח ולישון.. כמו שלא יכולתי כבר כמה ימים... בכלל כל התהליך הזה הרגיש לי כמו טיול שנתי. הזמן עובר והלידה לא ממש מתקדמת. מחליטים לתת פיטוצין.. ואז.... החום שלי עולה ויש שינוי הדופק העובר..נותנים אנטיביוטיקה ומשהו להורדת חום. והופ.. נעצרו הצירים... במשך כל הזמן הזה אני שוכבת במיטה נחה לי צוברת כוחות... פותחים לי וריד נוסף כדי שיהיה אפשר לחבר גם אנטיביוטיקה וגם פיטוצין.. הצירים חוזרים.. הלידה מתקדמת.. החום יורד והדופק מתאזן. השעות עוברות משמרות מתחלפות כבר בפעם הרביעית.. אני מתחילה להרגיש לחץ עצום.. קוראת למיילדת פתיחה מלאה... סוף סוף.. אומרת לי שנחכה שעה או משהו כזה כדי שהראש ירד ואז נתחיל ללחוץ.. כי היא לא רוצה שאני אתעייף ואלחץ 3 שעות... לאחר כמה זמן אני אומרת לה שאני לא מסוגלת לא ללחוץ.. וניתנת האישור להתחיל ללחוץ בזמן שמרגישים לחץ.. לאתר כחצי שעה המיילדת חוזרת רואה שהראש ממש נמוך ויאללה 3 לחיצות כל ציר... אני לוחצת ולוחצת ותוך זמן קצר בשעה טובה ומוצלחת נולדה ביתי היקרה לאחר כ75 שעות של צירים. היה קשה אבל זה היה חוויה מיוחדת... זה נראה לי נס בפני עצמו שאחרי לידה כזאת נשארתי עם חוויה חיובית..

וכמובן מזל טוב!!

ואם את קוראת טוב באנגלית - אז יש ספר חמוד ויפה ממש בשם Special Delivery. הוא של דולה (אמריקאית במקור) בשם שרה גולדשטיין, ויש שם הבה סיפורי לידה מגוונים ומרגשים. הספר בהוצאת Targum Press (ששייכת לפלדהיים), ואפשר גם להשיג אותו בחנויות שלהם בארץ. אני כל היריון קוראת את הספר הזה, ונהנית מחדש.

 

וחוץ מזה - תמיד אפשר לעשות חיפוש פה בפורום או בפורומים אחרים: "סיפור לידה" או "סיפור הלידה שלי", ולקרוא את כל הסיפורים הישנים שנשים כתבו... (כך עשיתי בתקופה שלפני הלידה האחרונה. זה היה כיף)

אם אני לא טועה הוא נקרא מבטן ומלידה מאת נועה ברקת

המחברת דתייה?

יש בספר סיפורי לידה של הרבה נשים, ואחת מהן היא חוזרת בתשובה חרדית
אבל המחברת חילונית

זה פשוט משפיע על אופי הכתיבה של הסיפור... (אני למשל מעדיפה לא לקרוא סיפורי לידה של כאלה שלא שומרות מצוות, כי מן הסתם הניסוח עלול להיות בוטה...)

יותר ענין אותי מה איתם

הניקיות פה

כי הן התיעצו כאן

ועלו שאלות

וגם זה טרי.

קראתי כבר כמה סיפורים ישנים

ותודה לך על ההמלצה לספר.

אני לא קוראת טוב באנגלית.

ארוך...

 

רק תטעמו את ההתחלה....

 

ירידת מים פתאומית (אחרי העבודה) בתוך חנות בגאולה... (בשירותים..  

יום רגיל בעבודה.

עוד יום של טלפונים, אנשים, תורים וישיבה על הכסא עם הבטן שלוחצת פה ושם... שבוע 38, היריון ראשון, ריגושים וציפיה. נראה עדיין עוד קצת רחוק.. הבטן קטנה וקומפטית וכל מי ששומע שהלידה קרובה מביע את פליאתו "את לא נראית" ו"עובדת עלי" ונותן לי הרגשה שיש עוד זמן למרות שאין קשר בין הדברים...

אני נזכרת לי במצלמה שנאבדה לנו ובתכנון לקנות חדשה לפני הלידה, וקובעת עם בעלי להיפגש אחרי העבודה בגאולה לקנות כבר על כל מקרה שלא יהיה.. א"א לקחת סיכון שלאירוע החשוב בחיינו לא תהיה הנצחה מא' עד ת'...

גומרת את העבודה ב-5. נפגשים. מסתובבים.. קנינו ב"ה מצלמה מעולה ואני מתרגשת לחשוב שעוד מעט אוכל לצלם פנים מתוקות ומלאכיות ולא רק כדור עגלגל והריוני.

היה עומס בחנות ועד שבחרנו את הדגם והכל אני מרגישה שאני חייבת קצת לשבת ולנוח. וכמובן- איך לא? שירותים...

נכנסים למאפיה הקרובה. אני נותנת לבעלי בינתיים את זכות הבחירה בנוגע לתפריט ורצה לי לשירותים..

סוף סוף... ו---פתאום--

מפל של מים נשפך עלי. כל הרגליים מתרטבות ושלולית קטנה על הרצפה... מה קורה כאן?? הזרם לא פוסק ואני כולי נבהלת מהמצב, לוקח לי שניה לפחות לקלוט- ירידת מים!! כאן!! שירותים פצפון וציבורי בתוך חנות!!!! בגאולה!!! אמא'לה!!!!!!!!!! נכנסת לפאניקה, מנסה להתאפס על עצמי ולאסוף נתונים.

סיעתא דשמיא, בדיוק היום אני לובשת חצאית ארוכה וכהה (מה שכמעט לא קורה!!)

סיעתא דשמיא, שאני כאן לפחות עם בעלי ולא לבד!!!!!!!

איפה הוא??? דחוף!!!!!!!!

הזרם הפך לטפטוף קל, על החצאית יש אמנם רטיבות אבל אין לי אופציה אחרת ואני יוצאת. הוא רואה אותי מרחוק ומסמן לי לבוא. מתפדחת לצאת לגמרי ומסמנת לו בחזרה שיגיע אבל בטיל.

חחח צריכה לצרף תמונה של הפנים שלו כשהבין מה קורה כאן.

קשה לי לקלוט את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. ובכזו הפתעה גמורה. אני לוחשת לו בצעקה: מונית, אבל הרגע!! פליז, הרגע... !!! הבייתה.

הקטע הכי מביך שכשירדנו מהמונית הנהג פתאום הסתכל אחורה וקלט שהמושב קצת רטוב...

ב-7 הגענו הבייתה צוחקים מצד אחד וקצת לחוצים מצד שני... מה עושים עכשיו?

בסופו של דבר החלטנו שעד שאין צירים לא הולכים לבי"ח. פחדתי שיעשו לי זירוז. וטוב שכך... רק ב-12 בלילה סופסוף התחלתי להרגיש צירונים ומעט דם.

ב-1 בלילה הגענו לבי"ח.. הצירים התחילו להיות תכופים, בקושי נושמת.. האחות בודקת ו--פתיחה 1 וחצי... כמה מעודד...

אנחנו יושבים בחדר המתנה, רוקדת לי על כדור פיזיו שממש הקל על הכאבים, יוצאים מידי פעם לנשום אויר. מדברים על הכל, בעלי מנסה להסיח את דעתי מהכאבים בנושאי שיחה על עולם ומלואו...

ב-3 האחות בודקת שוב- פתיחה 3. מחליטים להכניס אותי לחדר לידה.

הצירים כבר בלתי נסבלים. אני מתחננת על נפשי לאפידורל.

ב"ה הוא מגיע די מהר ואז.. כזו הקלה. תודה להשם שיש את הדבר הזה. אני פשוט הולכת לי לנוח ואפילו עוצמת עיניים ונרדמת פה ושם..

הפתיחה ב"ה מתקדמת ביותר. 5, 7, 9.. ב- 6 וחצי בבוקר כבר פתיחה 10. המיילדת מודיעה לי שאני אוטוטו בלידה פעילה.

אני מתכוננת לשלב הלחיצות.

מתחילים...

אני לוחצת ולוחצת ולוחצת... עוברת חצי שעה, שעה.

לאט לאט מתחילה להרגישה שכוחותי אוזלים וקשה לי כבר ללחוץ. כמה פעמים גם יורד הדופק ותוך שניות כל צוות הרופאים אצלי בחדר מתכונן להזניק אותי לחדר ניתוח.. מרב כאבים אני אפילו לא קולטת את המשמעות.. (שזה חסד!! אם הייתי אוחזת שזה עניין של שניות שאני בחדר ניתוח הייתי נכנסת ללחץ ופאניקה מיותרים...)

עוד לחיצה ועוד לחיצה... עברו כבר שעתיים של לחיצות.

אני מרגישה שזה בלתי נסבל כבר!!

המיילדת הבטיחה שעוד רגע הוא בחוץ.

נו.. ריבונו של עולם!!!

אני מתחילה לבכות בשקט. כל פעם שמגיע ציר ואני לוחצת עם רגליים מקופלות מרגישה שנגמר לי כבר הכח...

סיוט כן!!!

הדבר היחיד שנותן לי כח זה האמונה, ההרגשה האמיתית והעוצמתית של קרבת השם שבאמת מרגישים אותה כ"כ מוחשי בזמן הלידה ואני מרגישה שהוא ורק הוא יכול לסייע ולהוביל את הסוף הטוב...

ובעלי שעמד כל העת לידי ותמך ועודד והתפלל.. כל פעם שרציתי לשאוב כח הסתכלתי עליו איך הוא מתפלל ואומר פרקי תהילים וזה כ"כ הרגיע אותי.

באיזשהו שלב שכבר הרגשתי שעוד רגע המח מתפוצץ לי ומיילדת הבטיחה לי שציר הבא- הוא בחוץ. והוא הגיע הציר, ואני לוחצת ולוחצת ושום כלום, פתאום יצא לי בבכי כזה על המיילדת: אבל הבטחת לי, הבטחת!!!

כמו איזה ילדה בגן... צוחקת להיזכר..

טוב.. בסוף הוא חייב לצאת, הרי אף אחד לא נשאר בבטן....

בשעה- 10!!!! הוא נזכר לעשות את זה.

בשעה שבאמת הרגשתי ש-- דיי!!!!! עוד רגע וזהו, לא מסוגלת יותר... אז זה קרה.

תינוק יפיפה, מלאכי, 3.400 קילו של מתיקות, עונג וכל הרוך שבעולם מונח על גופי ואני עוטפת אותו בידי ומחבקת אותו באושר.

תינוק שלי. אושר שלי. שלנו..

אבא ואמא.

 

אה, ו--- כן!! הכל מונצח ומתועד במצלמה החדשה שנקנתה ממש בזמן

 

 

 

 

 

 

איזה סיפור, 

סך הכל נשמע חוויתי חוץ מה3 שעות לחיצות... וואו!!

ילדתי לפני 3 חודשים
מוצ"ש ראיתי את הפקק הרירי ומתחילים לחצים באגן במהלך הלילה מתפתחים צירים היו כל הזמן הפרשות של דם (המשך הפקק הרירי ) וגם הרבה יציאות רצה לשרותים כל הזמן..
בבוקר 7 וחצי כל 8 דקות ציר של50 אני בטוחה שבקרוב נוסעים, שולחת את הילדה למעון וקולטת שיחד עם הבוקר נפסקו הצירים.. ולקחו חופשה😕
לאחר שעה מדי פעם צירים לא סדירים
הלכתי לישון בעצת הדולה שלי
לאחר שקמתי שוב צירים לא סדירים שעה 2 צירים שעה צירים כל 10 דקות...
ב2 וחצי הלכתי לרפלקסולוגית היא התמקדה במערכת ההורמונלית.. 
לאחר זמן מה התחילו צירים יותר אפקטיבים..
בשעה 10 בלילה אני מאוד כאובה לאחר שעות ונסיונות של כדור סיבובי אגן ועוד תחנות..
מנסה מקלחת לחצי שעה ואז ברבע ל11 יוצאים בדרך לבית חולים שמים את הגדולה אצל ההורים וממשיכים להדסה (וכמובן שהתקשרתי לדולה )
קשה לנסוע עם הצירים
אני מגיעה 4 פתיחה ו90 מחיקה מוכרחים מוניטור טוב והדולה עוזרת לי עם הצירים בסיבובי אגן וידיים באגן
באיזה שהוא שלב אני מאוד כאובה ואומרת/ צועקת שישחררו אותי כבר מהמוניטור הזה !!
והבקשה נשמעת הגענו ל5 וחצי/6 מעבירים לחדר לידה.
אני מבקשת מקלחת לנסות להעביר את הצירים ונמצאת שם קרוב לשעה הכאבים גדולים אך הפתיחה לא התקדמה. 
אני מרגישה לא טוב מיובשת ולא אכלתי כמעט בגלל הצירים. 
אני מחליטה לבקש אפידורל כדי שיהיה לי כח ללדת וכח לתינוקי. המרדים מגיע אני מחבקת את הדולה והיא עוזרת לי לקבל את הזריקה למרות הצירים.
אני נחה אחרי האפידורל ולאט לאט חוזרת להיות בת אדם הנוזלים משפיעים טוב והצבע מתחיל לחזור אלי. יש לי זמן לדבר עם בעלי קצת בנחת. המילדת רואה במוניטור שהצירים דווקא הצגברו ונעשו צפופים
לאחר כחצי שעה או יותר של מנוחה אכילה ושתיה אנחנו מתרגלות קצת והדולה עושה לי רפלקסולוגיה המילדת מודיעה שב4 היא פוקעת מים אני מחליפה צדדים בשכיבה פעם על צד שמאל ופעם על ימין מרגישה רעידות בכל הגוף
המילדת פוקעת מים והגענו ל9 פתיחה היא אומרת שנקרא לה כשמרגיש לחץ 
אני עושה תרגילים עם הרגלייים יחד עם הדולה
כי יש רגל שאני פחות מרגישה והדולה עושה רפלקסולוגיה להורדת עובר אני קוראת למילדת רק ממש כשיש לחץ ואין לה בעיה שאלד על הצד 3-4 לחיצות הוא בחוץ !
ולאחר כמה דקות השיליה 
2 תפרים בגלל קרע קטן בפרינאום 
התינוק עלי המילדת נותנת לי לגזור את החבל טבור והוא יונק מדהים ונשאר איתנו כל השעתיים ואח"כ אבא שלו מלווה אותו לבדיקות והכל בנוכחותו 
כש.אני מגיעה למחלקה אני כבר יכולה לעמוד ולקום ולאחר שעה מחזירים לי את המתוק
בה היתה לידה מהממת לאחר 36 שעות צירים

הכל התחיל בשבת בצהריים אחרי מנוחת צהריים התחלתי להרגיש צירים עם קצת כאבים והתחלתי לתזמן. הם היו במרווחים של 4, 5 דקות אבל לא כואבים. בעלי התעקש ללכת לבית רפואה למרות שידעתי שעדיין זה לא זה אבל במוצאי שבת נסענו להדסה. שם בדקו פתיחה וכמו שחשבתי זה היה 2 ומחיקה 70. הם הציעו להסתובב מכיוון שזה לידה שניה אחרי לידה ראשונה שהיתה מהירה מאוד. הסתובבתי ואחרי שעתיים בדיקה. מחיקה שמונים אבל פתיחה עדיין 2-2.5. קיצור לא התקדם והחלטנו להשתחרר ולחזור למנוחה בבית. אחרי לילה לבן הלכתי לישון עד 12 בצהריים. קמתי מהשינה וכאילו כלום. אין צירים ושום דבר כבר תיכננתי לגמור עבודות של המכללה. אבל בשלוש בצהריים מתחילה להרגיש צירים קצת כואבים. מתקשרת לאמא שלי שאמורה ללוות אותי בלידה ואומרת לה להתכונן כי נראה לי זה זה. בעלי מבטל את העבודה שלו ואני מתחילה לתזמן. הצירים נעים בין 8 ל5 דקות אח״כ ירד לכל בערך 4 דקות אבל הם נהיו כאבי מחזור חזקים. עשיתי מקלחת שממש הקלה ובשש בערב יצאנו להדסה. מגיעה בשש וחצי. עד שבדקו היה שבע ויש לי פתיחה 4 מחיקה מלאה. ישר לחדר לידה. בחדר לידה אחרי מוניטור עושה אמבטיה ומתחיל ממש לכאוב. מנסה גז צחוק שלא ממש עזר לי בשלב הזה ובודקת שוב בדיקה בתשע אומרת שלא התקדם וארבע וחצי עכשיו. קצת מתסכל שלא התקדם. מציעה לבקוע את המים ומסרבת ונכנסת שוב לאמבטיה לנסות לעכל על הכאב ואמא שלי עוזרת לי ומעודדת עם נשימות ותנועות. עיסויים לא עוזרים כי זה צירי בטן. באמבטיה התחלתי להרגיש לחצים בישבן ואני אומרת לאמא שלי שגם אני צריכה לשירותים. בעלי שחובש במקצועו צועק לי לא ללחוץ ואנחנו יוצאים בחמשה לעשר מהאמבטיה למיטה וליד המיטה יורד לי המים עם הכרומים. בעלי מזעיק את המילדת ויוצא מהחדר ואני עולה למיטה ומרגישה צורך בלתי נשלט ללחוץ. בינתיים מגיעה מיוחדת בשיא האדישות בודקת ואומרת אוי רואים תראש. מנסים להשים לי מוניטור מהר. עוד מילדות מוזעקות ובינתיים התחלתי ללחוץ בלי לשאול. שתי לחיצות ובשעה עשר ותשע דקות האפרוח שלי בחוץ במשקל 2997. בלי חתך. קרעים או תפרים. לידה גאולתית. אחרי שעתיים עליתי למחלקה ואחכ עברתי לביות מלא. הדבר הכי מושלם

איזה סיפורי לידות יפים..

מחזק ממש. וכייף לשמןע בשורות טובות
הלוואי ועוד יכתבו

הראש בחוץ למה מוניטור??

שבוע 36

אני יוצאת לאמא שלי לשבת על דעת שזו שבת אחרונה שאני יוצאת עד ללידה

אני אוהבת לצאת ללידה מהבית.

 

6 בבוקר אני מתעוררת וכואב לי הגב.

נו, בטח. אני ישנה על היי רייזר ולא על המיטה שלי. מה הפלא?

מכינה לי כוס תה ויושבת על הספה מנסה לקרוא קצת אבל לא מוצאת תנוחה. כואב לי.

מנסה לחזור לישון ונרדמת עד 8

מתעוררת והגב כואב!!! כואב!!!

זה היה כאב בגב למעלה אז אין לי שום כיוון שזה קשור ללידה.

בעלי חוזר מבי"כ ואני לא מסוגלת לשבת בסעודה. אוכלת כזית חלה והולכת לשכב.

בעלי מגיע לחדר ופתאום הוא אומר לי שמת לב שזה מתחזק ונחלש? שמת לב שכל 10 דקות את מתפתלת ואז נרגעת? האמת, לא שמתי לב.

הוא מתחיל לתזמן עם השעון. כל 7 דקות כאבי תופת בגב. מתחזקים ונחלשים.

טוב. הבנתי. זה צירים.

בשעה 2 זה כבר בלתי נסבל. צירים כל 3 דקות. מזמינים אמבולנס ונוסעים.

מגיעה לבי"ח. איזה שקט.... אני לבד בחדרי לידה...

המילדת מחברת מוניטור.

אין דופק.

המתח בחדר עולה.

מנסה שוב.

אין דופק.

פתאום היא צועקת- אה, זה של התאומים.

בעלי קופץ- איפה תאומים? מה תאומים? מי תאומים?

המיילדת מתחילה לצחוק- שמתי מוניטור של תאומים (לא יודעת מה זה אומר) ולכן לא שמענו דופק.

מחליפים מוניטור- דופק מהיר מאד.

הפתיחה- 2

אני מופנית לחדר לידה בגלל הדופק הבעייתי ומוזהרת שלא להכניס כלום לפה מחשש לניתוח.

השעה 6- הפתיחה 2.5

והצירים הורסים אותי. בינתיים הדופק מסתדר

אני מתחננת לאפידורל אבל המיילדת לא מסכימה. היא אומרת שזה רק פתיחה 2.5 ואולי בכלל משחררים אותי הביתה.

מחכים עוד אולי משהו יתקדם.

השעה 8 ואני בוכה לאפידורל אבל אין התקדמות. אני מותשת ורעבה. חוץ מחצי פרוסת חלה לא אכלתי היום.

פתאום נכנס הרופא, איזה פרופסור שאני לא זוכרת את שמו, וחבל.

הוא צועק על המיילדת- תסתכלי עליה. לא מעניין אותי מה הפתיחה. יש לה צירים של פתיחה 8. תני לה אפידורל.

אוווווווווווווו. סוף סוף!!!!!!!!!!!!!!

תוך 5 דק' המרדים מגיע ותוך רבע שעה הגיעה הפסקת אש בצירים.

זהו. שקט. אני מנסה לישון.

בשעה 9 המיילדת מגיעה ולא מאמינה. פתיחה 6.

בשעה 10- פתיחה 9.

ב10:20 פתיחה 10. 

מתכוננים ללידה.

2 לחיצות, הבייבי בחוץ.

וכאן מגיע קטע קצת שונה מהסיפור של כולן.

המיילדת באה לשים אותו עלי ואני לא מסוגלת.

אומרת לבעלי שייקח אותו מהמיילדת

לא רוצה להחזיק. לא רוצה לראות. רוצה שקט.

רק אחרי עשרים דקות הייתי מסוגלת לקבל את האוצר הקטן בשיא האהבה

אבל לא מסוגלת להניק.

לוקחת אותו לכמה דקות וזהו. מחזירה למיילדת.

מרגישה נורא אבל המיילדת משכנעת אותי שזה טבעי ולא תמיד אישה מסוגלת לקבל את התינוק מייד.

לוקחים אותו לחדר תינוקות ואותי למחלקה.

השעה 12 בלילה ואני רעבה בטירוף. אין אוכל והכל סגור.

מנסה בכל אופן לישון

ופוגשת בעוצמת האימהות שוב ב5 בבוקר.

אז, עם כוחות  חדשים ורעננים מגיעה לעשות הכרות נורמלית עם הילד היקר שלי

ומתיישבת להניק אותו בפעם הראשונה.

ההרגשה- חלומית. אי אפשר לתאר.

ממש מרגש

מאוד מובן הקטע שלך בסוף

זה רק בונוס ..הכל לפי היכולת

כל הכבוד על המודעות לרגשות שלך..

כמה הוא נולד?בשבוע 36-

הוא הרגיש טוב?

וגם מתי אכלת בסוף??

 

תנסי לפרט מה הרגלי האכילה שלך

 

נסי לערוך לעצמך רישום במשך כמה ימים של כל מה שהכנסת לפה, 

 

כתבת - משתדלת לא לאכול שטויות - לפעמים כשתמחילים לכתוב נדהמים לגלות כמה באמת שטויות אנחנו אוכלים בלי לשים לב.

 

 

גם אני  עם אותם 4 קילו, אחרי כמעט שנתיים.

אבל זה אחרי שהייתי עם למעלה מעשרה קילו עודפים אז אני אופטימית כרגע, אעפ שהישועה איטית..

בראשון בע"ה אתחיל לרשום מה אני אוכלת
היום כבר עשיתי הליכה
בע"ה מקווה להיפטר מהקילוגרמים הנחמדים האלה בקרוב..

בהריון השני,

ונולד ילד מקסים ב"ה.

זה נראלי בגלל תנוחות של העוברים.
וזה הוסיף גם כאבים שונים, אבל ב"ה..

התכוונתי גם בירושלים.תודה

אני הייתי באם וילד רק לביקור ואח"כ אמרתי שאין מצב שאני הולכת לשם - היה נראה ממש על הפנים

הדסה בייבי 

ביכורים

ואני גרה בגוש דן...

האוכל נפלא, האוירה כזאת נעימה. הן רק רוצות לעזור.

האחות התחננה בלילה שאלך לישון. "בשביל מה אנחנו פה..," והן מטפלות נהדר בתינוקות.

היתה רק אחת שלדעתי היתה לא בסדר ותקעה לבת שלי בקבוק אפילו שאמרתי לה שלא צריך. כל השאר היו נפלאות.

תקווי שלא היו עוד כמה שנתנו לה בקבוק כשישנת.

זאת שאמרתי שלא הייתה בסדר, נתנה לה מטרנה אחרי שאני כבר נתתי לה מטרנה כי נשארה רעבה אחרי ההנקה.
ידעתי שהיא שבעה, באתי וראיתי אותה עם בקבוק בפה מוחזק ע"י החיתול!! וכמובן פלטה הכל אחרי כן.
זה היה ממש מרגיז, אבל זה לגמרי היה יוצא דופן שם.

לא ראיתי הרבה הבדלים, בשניהם נהנתי אותו דבר ( סתם נראלי שאני לא ככ בקטע של זה... צריך לאהוב את הסגנון)
נראה לי שבטלזסטון יותר מרווח.

איך שהתינוק נכנס ישר "מחיילים" אותו, שמים לו מדים של בית החלמה ומוצץ של בית החלמה..

כדאי כן להביא מוצץ מהבית.

כי הם נותנים רק את המוצצים החומים המוזנחים

ואם הילד התרגל לזה, אכלת אותה

עכשיו הוא יסתובב לך כמה שנים רק עם המוצץ הזה. 

כולל תמ"ל לתינוקות שלא יונקים.

מטרנה חלבית/צמחית וכאלה.

הביאו לנו חבילת מטרנה סגורה, 700 גר' הביתה. למרות שהנקתי מלא...

מכרנו/ העברנו אותה לשכנה...

מחקרים הוכיחו שהתמל שהאמא ראתה בבית החולים , או קיבלה במתנה הביתה, ברוב המקרים יהיה התמ"ל שהיא תתן במהלך החיים של התינוק,

ולכן חברות תמ"ל רבות על הזכות להעניק חסויות לבתי חולים והחלמה ולממן להם את התמ"ל לתינוקות.

הם ידעו הכי טוב.

אפשר להתחסן גם לשעלת וגם לשפעת.
אם יש חום אי אפשר.
רפואה שלימה!

צריך להביא פנקס חיסונים לזה? (קופח כללית אם זה משנה)