פורום הריון ולידה (עמוד 455)

תכתבי "מכשיר הסרת שיער פורומים ערוץ 7"

או אם את זוכרת מילים יותר סםציפיות מהשרשור

או מישהי שהגיבה שם ואז אפשר לחפש בכרטיס אישי שלה

אבל הוא מחפש בכל האתר

אז אני כותבת מילות מפתח ומוסיפה פורום הריון ולידה.

אבל לא חיפשתי שרשור ספציפי אלא שרשורים בנושאים שונים

לגבי האיחור במחזור, כדאי לעשות באופן כללי בדיקה ביתית בבוקר

אם את כבר הולכת לרופא משפחהתבקשי בדיקת דם - הכי מדויק.

יכול להיות חיובי ויכול להיות שיש איחור 

עדיין יכול להיות חיובי.

ויכול להיות סתם איחור...

קרה לי את שני המקרים...

אם יש לך,

יכול ממש לעזור

ניסיתי וזה עוזר לגב אבל אני מול מחשב כותבת על דפים

זה לא עובד עם הכדור...

יואו אני מיואשתתת

@גוגי גוגי בתור סטודנטית?

ללכת למקום מפנק לאכול בו ושם ללמוד

(לא לחסוך בכסף חח כמובן במידה)

לקבוע עם חברות מהתואר- ללכת לבית של מישי אחרת, שגם תפנק אותך על הדרך

לשבת על כדור פיזיו וללמוד עליו

ללכת להליכה עם בעלך ולקחת חומר ללמוד שם איתו

לדבר אל העובר ולהסביר לו מה את לומדת חחח

ובעיקר לחשוב על זה שעוד מעט זה מאחורייך!!!

מה שאפשר תדפיסי מהמחשב

המסך מטמטם את המוח

הראייה מתעוותת

בתקופות לחץ בלימודים כשאני שעות על המחשב אני מרגישה ממש איך זה משפיע עליי

בהריון הקודם חרשתי על זה

בלי קפיצות בלי כלום

רק לשבת ומידי פעם סיבוב אגן..

אם את גבוהה שימי לב שאת צריכה כדור יותר גדול

כי כדור נמוך לגבוהות זה באמת סיוט

ותרגלתי המון על המחשב על דפים נייר

הסתדרתי מצוין.. 

ועשיתי ככה גם מבחנים שהיו מהבית

ילדתי למחרת

המחשב היה על הספה/ על קצה השולחן/ כסא ואני על הכדור

יש בעצם וילונות מסביב לכל מיטה שיוצרים מעין 'חדר'. פרטיות מלאה.

מידי פעם אני זוכרת שנכנסו רופאים ואחיות.

היו איתי 2 מלווים.

אבל זה לא חדרי ניתוח של יולדות. זה חדרי ניתוח כלליים.

לא יודעת אם זה שונה.

הייתי עם הרדמה מקומית+מלאה אז זוכרת רק כמה דקות שהתעוררתי בין לבין. 

מה שכן, עכשיו אני רואה שכתבת על הרגשה של חנק, אז תדעי שחדרי ניתוח הם מתחת לאדמה בקומה מינוס כלשהי, לכן לא זכור לי שהיה חלון. כן היה מיזוג מעולה.

שאין חדרי התאוששות נפרדים ליולדות קיסרי (אחרת כנראה היה אפשר להיות שם עם התינוק, שזה בעצם הדבר היחיד כרגע שגורם לי לחשוב ללדת מחוץ לירושלים...)

תודה על הפירוט! באמת יש הבדל בין הרדמה מלאה לחלקית... (ובאמת קשה לי מאוד לשהות בחדרים בלי חלון )

הייתי שם בהתאוששות עם הבן שלי, כשהיה תינוק

זה היה חדר התאוששות כללי, לא רק לילדים.

מה שאמרו לי, שאני יכולה וצריכה להיות איתו בהתאוששות כי הוא ילד, אבל למבוגרים נתנו למלווה להיות רק כמה דקות.

לא יודעת מה הנהלים.

אצלי הוא היה ממש תינוק, אז בשבילו זה ממש לא היה משנה.

אני זוכרת שהיו שם גם ילדים יותר גדולים, וגם מבוגרים.

כמו שכבתחילה כתבה

לא יודעת להשוות לשערי צדק אבל לי היה שקט יחסית למעייני הישועה שם סבלתי מאוד מהרעש ואפילו לא היו וילונות

כן בעלי נכנס פעם אחת לכמה דקות ואמא שלי, אבל לא כל הזמן מותר שיהיה איתך מלווה

ככה היה גם במעייני הישועה,  לא יודעת על שעצ

והייתי בהתאוששות משהו כמו 2-3-4 שעות.

אולי תלוי איזה ניתוח עשית.. מוזמנת לפרטי
 

עכשיו נזכרתי בעוד משהו,

היה רעש מסביב של המולה.

צפצופי מכשירים, מערכת כריזה פעילה, דיבורים של רופאים ואחיות בינהם בדרך ל/מניתוח.

לי לא הפריע והייתי גם הרבה ישנה אבל יש כאלה שזה יכול להציק להן.

לאחר ניתוח גניקולוגי בהרדמה מלאה.

לא זכור לי שהיה חלון אבל לא ככ הפריע לי כי החדר היה  גדול.

זכור לי שכמעט לא היו אנשים, ראיתי רק את האחיות והיה ממש שקט. זה היה בשישי בצהריים, אולי בגלל זה?

חלק מהזמן הייתי לבד כי בעלי היה חייב לנסוע והיה לי ממש בסדר.

לגבי אפס הפרדה-אני ממש אוהבת את היחס במחלקה.

ויודעת שאחרי קיסרי צריך מלווה 24 שעות

את לא חייבת לגמול מהנקה, את יכולה לגמול מההרדמה עם הנקה ולהמשיך להניק בבוקר ובזמנים אחים ביממה.

וזה ממש נהדר שהוא לא אוהב שתיה ממותקת אם הוא באמת אוהב מים

מנסה כמה כיוונים להרדמה- לשבת לידו, ללטף אותו, לספר לו סיפורים, לשיר לו שירים, מה שהוא אוהב.

בקבוק מים/ תמ"ל או מוצץ.

בובה רכה, שמיכי וחפצי מעבר כאלו.

הבן שלי איבד את המוצץ בגיל שנה ושלושה חודשים ומאז לא לקח בכלל מוצץ, כשגמלתי מהנקת לילה הייתי יושבת לספר לו סיפורים עד שהוא נרדם וגם כשהתעורר באמצע הלילה הייתי מספרת לו סיפורים. חלק סיפורים שזכרתי בעל פה, חלק המצאתי, חלק השחתי לו מהמחשבות שלי באותו רגע. הוא גם ככה לא הבין, זה לא היה סיפורים לתינוק, פשוט הרגיע אותו הרבה מלל ארוך ושקט...

שירים אותו בלילות הראשונים.

איתך זה יהיה ממש קשוח, מנסיון. תעלמי מהשטח בשעת ההשכבה 

תגגלי "לריסה גינת", פעם ראיתי הסבר שלה.

מהיכרות מקרוב עם כמה וכמה מקרים

בגיל שנתיים נאלצים לעקור את ארבעת השיניים הקדמיות

להמוןןן ילדים שמכורים לשתיה בבקבוק

אז לא כדאי בכלל להתחיל עם זה!

כשהבחור צריך להתפנות (ונזכר בזמן להודיע🙄) הוא תמיד אומר שיש לו קקי, גם אם יש רק פיפי...

יום אחד הוא אמר "קקי קקי" ורצנו לעשות בשירותים, העמדתי אותו על שרפרף והוא הסתכל עלי מוזר, פה חשדתי🤦 ראיתי שכבר מתחיל קצת לצאת קקי והספקתי במהירות להושיב אותו על האסלה, הספקנו לקקי ב"ה, אבל את השפריץ של הפיפי שהגיע שנייה אח"כ אני כבר קיבלתי 😅

אני התחלתי את הגמילה עם הבן שלי שהכל בישיבה ומכירה עוד הרבה שגמלו ככה. מסכימה שעמידה הרבה יותר נקי ונוח אבל להתחלה יותר קל בישיבה נראה לי.

הוא צריך להטות את כל הגוף קדימה וככה הזרם יכול להיות בתוך השירותים. בסיר גם לרוב הכל יוצא בפנים, תנסי מה שמתאים.

רק אומרת שהבן שלי גמול ועושה שתן בעמידה אבל תמיד כשהוא יושב ומתאמץ אז יוצא גם קצת שתן, ככה שבכל מקרה זאת מיומנות חשובה ללמוד איך עושים נקי בישיבה. (לא שהוא תמיד מצליח, כן? אבל לפחות הוא יודע מה לנסות כדי להצליח)

בלי תחתונים ) בשלב הזה

אםשר שמלה פשוט..

ואז פחות מאתגר אותם

וגם חוסך עבודה בשבילך

כמובן תלוי בבני הבית ובה אם זה מתאים...

עשיתי את זה כשכולם קטנטנים...

תחתון או מכנס, לא גם וגם!

ובד"כ מסיימת אותו בלי כלום🙈 

האמת שזה לדעתי מאוד עוזר לתת לילד להסתובב בלי כלום 🫣

כשיש לו מכנסיים הוא מרגיש שהוא יכול לעשות קקי במכנס, כאילו כמו טיטול,  כשהוא ערום הוא לא מפספס ..

יודעת להגיד שיש אבל אומרת לא רוצה

נתקלת פעם ראשונה בתופעה 

ברמה שמתאפק ממש עם קקי, ולא מוכן להודות שיש לו פיפי כי החליט שנמאס לו ללכת לשירותים.

ופעם ממש היה אוהב! פתאום ממש לא רוצה את זה ורוצה רק חיתול ושנעזוב אותו

אולי אל תלבישי לה מכנסים?

אצלינו היא עם שמלה וטיץ ברגיל, ועכשיו עם תחתונים בלי טיץ. למדה כבר כשבורח לה להרים את השמלה כדי שרק התחתונים ירטבו🤭 חסכוני מאוד בכביסות

אז אני גם פורקת ברשותך

הילדה, בת פחות משנתיים החליטה שהיא עושה בשירותים. אחרי שיגועים של כל רגע פיפי פיפי היא הצליחה פעם אחת

אבל הלו, לא צריך לבקש רשות מאמא לפני שמחליטים דבר כזה?

מותשת בשביל התהליך המפתיע הזה כרגע אז מכחישה ודי מתעלמת, אם מבקשת לוקחת אותה לשם ומחזירה טיטול

אני התחלתי איתה כבר שנה שעברה בקיץ, כשהייתה בת שנתיים. הייתי בטוחה שהיא מוכנה, ומאז אנינו כל הזמן בעליות וירידות.... כל פעם שאני חושבת לשים לה טיטול וזהו, פתאום יש תקופה שהיא עושה ממש יפה בשירותים...

עברנו איתה כבר את כל השלבים, לקחת יזום, לעשות בסיר לעשות בשירותים עם ישבנון, לעשות בשירותים בלי ישבנון.... היא יודעת להתאפק מאוד יפה אבל עכשיו נגיד אנחנו בתקופה שהיא מתאפקת יותר מדי וממש מתנגדת לעשות... זה יהיה מוזר להחזיר טיטול כי היא עולה לגן עירייה... לא יודעת מה לעשות 

בבית בגדול הוא בסדר, יש ימים של מלא פספוסים ויש ימים של בלי בכלל.

מסתכל אותי שבמעון הוא בכלל לא עושה בשירותים, רק אם אני נכנסת איתו. את המטפלת הוא לא אוהב 😑

אבל אתמול הוא שילשל פעמיים על הרצפה. פה נשברתי. שמתי לו טיטול 🤦‍♂️🤦‍♂️

התחלנו גמילה לילדון בפסח (גיל שנה ו 4 חודשים)

בשבוע הראשון כמובן שהיה נורא ואיום.

לאט לאט השתפר.

אבל בגן אחרי כמה פספוסים הגננת הודיעה שעד כאן ושנחזיר לו טיטול.

החזרנו רק בגן ובבית בלי טטול.

אחרי חג שבועות עשינו ניסיון נוסף שיחסית איכשהו עבד.

היו כמה פספוסים אבל בסוף עלינו על הגל.

ספרתי כבר 3 שבועות רצוף שהילד לא מפספס והולך מעצמו לשירותים.

חמישי האחרון 3 פספוסים בגן!!! בעעעעע

ככה זכור לי משרשורים קודמים.

כמובן שנתיים וארבע

לא ממש גמילה. אבל הוא עשה כבר הרבה פעמים פיפי בשרותים.

קקי הוא מאוד רוצה, ויושב הרבה זמן על הישבנון בטענה שיש לו אבל בנתיים זה עוד לא קרה...

אבל אחרי זה חוזר לטיטול. לא נתתי לו עדיין להיות עם תחתונים והוא גם לא רוצה. 

לק"י

מידי פעם מגיל שנה וחצי (ועדיין היו עם טיטול).

נגמלו תקופה אחרי.

אבל זה היה תרגול טוב, ונוח במיוחד כשעשו צרכים בשירותים.

אני לגמרי בעד.

זה 4 חודשים שהם שמיים לארץ בטח בנושא הזה..

להתחיל לגמול בשנה ו8 זה מוקדם אבל הגיוני (מניסיון😅) שנה ו4 לא ככ..

ולבסס בשלות לגמילה

גמני הושבתי את הבן שלי בשירותים בערך מגיל שנה ועשר חודשים.

עשה מלא פעמים בשירותים.

אבל גמילה ממש התחלתי בשנה וארבע.

וגם זה היה כנראה קצת מוקדם מידי.

מי יודע בעולם האמיתי?

אל תבזבזי אנרגיות על הסתרה. לא עשית שום דבר רע, ואין לך במה להתבייש. תמיכה ועזרה מהסביבה יכולות לעזור מאוד!

יש לידך סביבה תומכת?

חברות זוגיות משפחה?

לא יודעת איך לעשות את זה!! 

מתחילה, מחזיקה יומיים ונופלת.. 

זה מרגיש חסר סיכוי. 

לידות כי האיזור משתנה...

ותכלס חודשיים אחרי לידה לרדת זה ממש לא בריא...

בכלל להיות במחשבות על זה..

ההנקה בהתחלה דורשת המון מזון

באמת יש רעב מטורף

וצריך לאכול טוב בלי להסות חלילה להקטין כמויות...

בנוסף צריך לחכות מינימום חודש וחצי והרוב אומרים אפילו שלושה חודשים אחרי לידה כדי לחזור לספורט..

ועדיף לרדת מתוך אורח חיים בריא של תזונה וספורט...

לעניות דעתי הכי חשוב זה לאהוב את עצמך ואת הגוף המדהים שהקב'ה נתן לך שעכשיו מבשל בתוכו תינוק יהודי שהולך להגיע לעולם

וזו זכות ומעלה גדולות ככ..

זה ככ לא מובן מאליו

ותהליך ככ מופלא...

דבר שני,

קראתי כמה פעמים

שלתינוק התזונה ב1000 ימים הראשונים שלו בעולם (מתחילת ההריון עד גיל שנתיים בערך) מאוד משמעותית בקביעת הבריאות שלו לכל החיים..

אז כמובן מי שה' שלח לה בחילות והיפרמאזיס או מגבלות אחרות לא יכולה להשקיע בזה..

אבל מי שכן יכולה-

מאוד חשוב וחיוני להשקיע בתזונה מיטבית, מגוונת ועשירה

אפשר לקרוא על זה הרבה חומרים שמעוררים מוטיבציה ונותנים כלים...

וככה את משקיעה בשביל התינוק אבל גם את בעצמך בטוח תושפעי מזה בע"ה ויהיה לך גוף יותר מאוזן...

בכל מקרה הכי חשוב

בע"ה שתהיה לידה קלה ותינוק בריא!!❤️❤️

ובזהירות מוסיפה-

יכול להיות שההערה של בעלך גם הפשיעה על התחושה הזו.. את יכולה לנסות לברר לעצמך..

חיבוק ובהצלחה גדולה!!!

בראשון היה לי היפרמאזיס זמני, עד חודש שישי , באמת רק הקאתי ולא אכלתי כלום. ולאט לאט חזר התאבון אבל אכלתי רק בצקים וסוכר, כל דבר אחר עשה לי רע

באמת הילד היה חולה המון בשנה הראשונה,  בקושי היה במעון, היה לו כל הזמן וירוסים, חום, הקאות , שלשולים, אסטמת עור עד היום מגיל 4, ויש גם בעיות רגשיות

אולי זה מקרי, לא יודעת

עם הבן השני היה תאבון מהתחלה וגם הקפדתי הרבה על ירקות וחלבונים וכו.. וברוך ה' הוא באמת יותר מחוסן בלי עין הרע ברוך ה'

5 שנים בלי לשים לב כמה זמן עבר

כמעט 20 קילו עודפים ובלי כח לעשות עם עצמי כלום

לעומתי אחותי הולכת לחדר כושר ושומרת ונראית מעולה כמו כשהייתה רווקה עם ילד אחד יותר🤦

קניתי לי בגדים כמובן והעפתי ישנים, אבל רק בשנה האחרונה הרמתי את עצמי והתכווננתי לזה ועכשיו אני גם מתאמנת ב"ה. לא מצפה לחזור למשקל הרווקות אבל, הכי הרבה אפתיע את עצמי.

המסקנה שלי: לכל אחת יש את הזמן שלה

בגדים תמיד אפשר לקנות.

את עוד לא אחרי לידה בכלל!

אל תלקי את עצמך. את נמצאת בשלב בחיים שהוא זמני. שנות הפריון הן זמניות ויקרות מפז. תעשי מה שאת יכולה,תשמחי בעצמך, תקחי את הזמן כמה שאת צריכהה במיוחד אם את מניקה (אני הייתי בור ללא תחתית בהנקה)

וכשתרגישי שאת יכולה תצטרפי לאיזה תכנית

עכשיו זה לא הזמן להתעסק בזה.

כל היום אני באכילה בריאה ואז שוברת עם איזה עוגיה

וההנקה משמינה אותי ברמותת החזה הרבה יותר גדול ואני רעבה בלי סוף

מתסכלל

המזל שלי שלבעלי פחות אכפת אבל לי זה סיוט כשאני לובשת בגד טיפה צמוד

'איזה קשה זה לחיות במקום בו הרזון והיופי הם חלק מהותי בחיים.'

זה בדיוק הקטע, זה מה שהכתיבו לנו.

ברביות, דוגמניות.

הכתיבו לנו שלהיות יפה זה להיות רזה, גבוהה, מפותחת , אף קטן , עיניים גדולות כחולות, ריסים, שפתיים עבות, שיער חלק.

ובאיזה עולם אנחנו חיים? שכל בחורה שניה עושה התערבות קוסמטית כלשהי

זה יכול להיות התערבות מורכבת כמו ניתוח, ויכול להיות משהו זמני כמו ריסים מלאכותיים או עדשות צבע...

אם כולנו נהיה נשלטות אחרי מה שהכתיבו לנו מגיל קטן- כולנו נראה אותו דבר! לא תהיה ייחודיות .

וספציפית למה שאת אומרת, בלב שלם, הכי שלם בעולם!-

להיות עם גוף בריא, זה הרבה יותר יפה ונשי מאשר רזון חולה כזה...

אני רזה, והייתי מתחלפת עם כל בחורה בריאה ומפותחת.

כי אני נראת חולה, לא משנה כמה אוכל-

אין חזה ואין אחוריים. סליחה על הפתיחות..

בטוחה שלא דיברת גם על קיצוניות כמו שלי, אבל אני קיצונית בצד השני ולכן כל כך אוהבת את המראה ההפוך, הבריא, הנשי

ואם נהיה כנות- גברים אוהבים שיש מה לתפוס, בשר....

כולנו פה נשים אז אני מרשה לעצמי........

מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

מה הכוונה לסמוך על זה???

לא הייתי הולכת לקנות בגדים וורודים

לסמוך בקשר למה?

לא הייתי קונה עריסה ורודה עדיין...

אבל לדבר בלשון נקבה אולי כן

רק בסקירה מוקדמת בשבוע 16 ראו בוודאות שזנ בן..

הריום קודם כן צדקו

חשבתי שהרופא אמר 80% ליתר ביטחון

מן הסתם הוא כבר כן ראה, אני בשבוע 13+3

תכלס עוד כמה ימים כבר יכולה לעשות סקירה מוקדמת

מה יעזור לך לעשות סקירה מוקדמת עכשו ושוב לשמוע שאין תשובה ודאית?

חכי עם זה לשבוע 16 - זה יהיה הרבה יותר אמין

באולטרסאונד רגיל

אבל זה לא אומר שגם אצלך הוא צדק...

הגיע בן.

רק הטכנאית אמרה בן

גם ככה זה 50-50

והיא אומרת לך 60% בת אז די מתעלמת מה60%.

בסוף אמרו לי בסקירה שזה בן והייתי די בהלם למרות שכמו שאמרת 60% זה כמו לא להגיד כלום

חכי שיגידו לך בוודאות

(הרופא שעשיתי אצלו סקירות בהריונות בכלל לא מסכים להגיד בשקיפות כי הוא אומר שזה עוד מוקדם להגיד בוודאות)

בגדול הוא אמר שזה מוקדם מדי ושפיזיולוגית אין כמעט הבדל בשלב הזה בין בנים לבנות אבל מהנסיון שלו בגלל הזווית של הבליטה נראה לו שזה בן

בסקירה זה כבר היה בת

ממש ממש אי אפשר לסמוך בשלב הזה.על אף אחד 😉

אני לא זוכרת בדיוק

אבל חלק מההפרשות יורדות לך אחר כך במשכורת כשאת חוזרת (אלא אם לוקחים לך אותם איכשהו תוך כדי החופשה)

אז צריך לברר מה בדיוק ולקחת את זה בחשבון בתכנון הכלכלי

וודאי יורד חלק עובד במשכורת שחוזרים

ונראה לי גם בט"ל, לא בטוחה

אנחנו שמרנו בצד סכום של הפרשות לפי משכורת מלאה אחרונה *3.5 (ל3.5 חודשים של חל"ד בתשלום.)

אם מאריכים חל"ד בלי תשלום - על התקופה הזו אין הפרשות

והמעסיק מוריד במשכורת הראשונה שחוזרים

אם יש בעיה כדאי לפתור אותה ולא לשים פלסטר בצורת אקמול..

תרגישי טוב!🩷

שאלתי את הרופא פעמיים על זה, אחר שככה זה תשיעי.. 

אקמול זה לא כזה נורא...

אבל אם יש דרך אחרת להרגיע את הכאב אז ברור שעדיף...

אם זה כאבים שאת יודעת שנובעים מזה שאת בסוף הריון ואין הרבה מה לעשות,

לדעתי תיקחי.

להשתמש בבקבוק מים חמים (קראתי על זה ברשת)

עשיתי את זה דווקא לילה אחד, הנחתי מתחת הגב

כמובן עם מזגן על כפור כי אי אפשר כל-כך הרבה חום..

מפה לשם - יום אחר כך אמא שלי הזדעזעה מהרעיון בגלל שזה קרוב לעובר

לחץ דם של העובר וכל זה

אז הפסקתי

אז זה בסדר לדעתי

אבל אם את רוצה לנסות בלי

תעשי אמבטיה נעימה לפני השינה

תשתי תה קמומיל

וכנסי למיטה בלי מסך.

אולי ככה הגוף ירפה קצת והכאבים ישתפרו ותצליחי לישון יותר טוב

הגוף שלי מבעבע מחום

אז מתקלחת לאחרונה רק במים פושרים

כי אם לא אז פשוט חם לי!!!!!

אולי באמת צריכה לנסות לחזור לחמים, אולי זו הבעיה

כי התחלתי עם הפושר לפני חודש בערך,

אם עושה אחד ועוד אחד - אולי באמת מאז אני ישנה פחות טוב

ננסה מחר לשנות..

הלוואי ועם תה ובלי מסך המצב ישתפר!!!!!!🤥

ממש חוסר שינה כרוני

שעה אחרי שקמתי לא הפסקתי לבכות מעייפות

פשוט לא הצלחתי לתפקד

ברמה שבעבטדה נכנסתי לשירותי נכים כדי להניח ראש וקצת לנמנם..

לא רואה פה אופציה אחרת. 

אוטוטו לידה

תכף עוד חוסר של שעות שינה

ואני כבר עכשיו עם חוסר של 364,826,428,839.99 שעות שינה 

עם אפס שינה תצליחי ללדת יופי יופי

בזמנים כאלו הגוף מקבל כוחות מיוחדים והורמונים מיוחדים כדי לגייס את כל הגוף ללידה

זה לא סותר שתנסי לעשות מה שאפשר כדי להקל ולעזור לך לישון טוב

ואם אקמול עוזר ומרגיע. קחי והכל בסדר.

אבל בגלל שהייתי במקום הזה רק לפני חודשיים ואני מבינה אותך ב100 אחוז

אז מרשה לעצמי להגיד לך את זה בהכי נחרץ שיש.

*אפשר ללדת גם בלי לישון טוב ימים רבים לפני*

זה יכול קצת לשנות את חווית הלידה

אבל זה לא ימנע ממך לעשות את מה שצריך כדי ללדת.

לא הצלחתי לישון בכלל בחדר לידה

פשוט לא ישנתי

ובשלב הלחיצות הייתה עייייייפה

אם כי אין קשר

איכשהו עוברים את זה

וכמו שאת אומרת הלחץ עכשיו של מה יהיה בלידה - זה מיותר ולא תורם לכלום

אבל כן עמוק בלב יש לי חשק לבוא רעננה כזה ללידה

רגועה שמחה עם המון כוחות

ברגע זה אני מרגישה - שאין לי כוחות

פשוט אין לי!!!!🫥

שיכול לגרום לי לישון טוב יותר

מסך - פלאפון משאירה מחוץ לחדר

מזגן - נעים לי. לא קר לא חם

מה עוד?

תחפשי באינטרנט יש עוד כל מיני טיפים.

אבל כמו שאמרו, זה לא נורא לקחת אקמול כל יום .  

רפלקסולוגיה למשל

עיסוי

או טיפול במים (וואטסו? לא בטוחה)

מוסיקה מרגיעה

מיינדפולנס

זה מרגיע ומרפה שרירים, מאפשר לישון

ולמיטב הבנתי יכול אפילו להרגיע צירים.

נראה לי שמותר בהריון אבל אני לא רופאה, אז תתייעצי עם רופא/רוקח. 

ורק להגיד- איזה כיף לך שעם כל הסבל הצלחת לעשות את זה 7 פעמים! ועוד מעט יהיו לך 7 אוצרות בבית! 

זה 7 עולמות של נצח לעומת חודשים של קושי,

ואת אלופה שעשית את זה!

כל התופעות שקיימות אצלי..

ב"ה לא היפראמזיס אבל הרבה אחרות..

ובאמת שואלת, מה נתן לך את הכוח להביא הרבה ילדים ב"ה?

כי אני מהטראומה מנעתי שלוש שנים אחרי הלידה השלישית - הכי הרבה שלי.. ואז לקח זמן עד שנכנסתי להריון.

ואני ממש רוצה עוד הריון - שניים אבל רק המחשבה על מה שיש לי לעבור...

כנראה בגלל שילדתי לפני כמה ימים רק והזכרון עדיין טרי

בדרכ שוכחת מתישהו כמה היה קשה.. 

אם מתאים לך לכתוב ממש מעט על עצמך מהבחינה של הסימנים והאם זה מפריע לך לחיים?

שואלת כי מכירה מקרוב מישהי שחוששת מאוד מאוד לעשות אבחון ויש הרבה דברים שמונעים ממנה התקדמות בחיים ופשוט נמנעת לעשות אבחון.

היא נשואה, אמא לילדים אפילו כבר בוגרים.

ובלי קשר, יש כל מיני רמות

יתכן מאוד ויש הקלות בעבודה, עזרה  וסבסודים למי שמאובחן.

אולי יהיו פה כאלה שידעו להגיד.

קפצה לי לפני כמה ימים הצעה לקריאת כתבה עם סימנים לגילוי אוטיזם אצל מבוגרים

אני מרגישה שהכל שם, או לפחות הרוב נכתב עליי

זה ממש תופס לי את המחשבה בימים האחרונים

1. אני לא אוהבת להיות בחברת אנשים. לדוגמה: מעדיפה לאכול לבד בפינה שלי. לא אוהבת שיחות צוות בעבודה. כשיש דרישה במקום עבודה לעבודה בצוות - כבר יש לי X ענק

2. בהמשך לסעיף 1, אני שונאת שיחות חברותיות. השיחות האלה לא נעימות לי. אני מייד רצה ל "עניין"

3. בכל מקום שאני נמצאת בו אני מרגישה עוף מוזר, למרות שאני הכי לא כזאת. לא מרגישה שייכת לשום מקום

4. אני לפעמים לא מבינה רגישות בסיטואציות. מאין קצת חוסר טקט. אומרת מילה לא במקום ולא בזמן הנכון. לא קורה הרבה אבל כשזה קורה אני אוכלת את עצמי רבות

כי בסוף זה מאוד מבלבל כל התחום הזה לש תקשורת

וכדאי שתפגיש עם מאבחן שישמע את כל התמונה וההיסטוריה ויוכל לתת אבחון מדויק לך

כי יש דברים שנשמעים דומה אבל הם לא בדיוק אלא נובעים מקושי רגשי ממקום אחר..

והאמת המודעות הכנות והכתיבה שלך נגעה לי בלב

זה בטח לא פשוט להסתובב עם תחושות כאלה כל הזמן

ואת נשמעת מקסימה ובוגרת

ממליצה לך לא לפחד ללכת לאבחון

גם אם כן

ההגדרה מפחידה אולי בהתחלה

אבל אחר כך תוכלי לקבל כלים ,לקבל אולי גם תמיכה ומימון לדברים שיעזרו לך

אני עדיין בסוף..

ויש מידי פעם בחילות

גם ההקאות של הבוקר - היו לי פעמיים..

שתקום עכשיו הגברת שטוענת שהריון זה לא מחלה

וואי אני משתגעת!!!

הרבה פעמים זה גם בחילות כתוצאה מצרבות...

מקווה שזה היה משהו חד פעמי...

אבל לא עד הסוף, אז יש מצב שיפסיק ולא יימשך עד סוף ההריון

תרגישי טוב! 

בהריון ראשון נגמרו ההקאות בשבוע 25 והבחילות המשיכו לכל ההריון

שני היה הפסקה בין עשרים לשלושים ושתיים בהכל ואז חזרו הבחילות

הפעם ב"ה ב"ה רק בחילות לאורך כל ההריון אבל משבוע 34 חזרו לרמה של תחילת ההריון מבחינת ההשבתה והעותמה

מצטערת שזה מאנונימי, מעדיפה שלא יישאר בכרטיס שלי.

אם הבחילות מלוות בכאבי ראש, כן הייתי מתייעצת.

בערך בשבועות האלו היו לי כאבי ראש (שללו רעלת הריון)

הלכתי להיבדק והרופא שאל אם יש לי בחילות, ובאמת חזרו לי אבל לא התייחסתי אליהן... וכשאמרתי שיש לי גם בחילות הוא ממש לא אהב את זה🥴

שלח למיון לכמה בדיקות, ב"ה הכל היה תקין, אבל למדתי לא להתעלם מבחילות וכאבי ראש ביחד.

(למרות שמהניסיון שלי, זה שתי תופעות מאוד שכיחות בהריון 🤷) 

חזרו לי הבחילות בשבוע שעבר, בימים האחרונים לא היה שוב

ויש לי גם מיגרנות שייחסתי לחוסר שינה..

אשאל על זה את הרופא

תודה על העדכון 

עוד משהו שילחיץ אותי שאני לא נבדקת כל יום?!

בחילות, כאבי ראש, הפחתה בתנועות והגל בסדר😅

אז איך נדע מתי לא?🤔