הם ילדים קטנים ולא תמיד יכולים להבין מה מותר ומה אסור.
מן הסתם אצלכם בבית הם "גדלו" לתוך המותר והאסור, במקומות אחרים זה לא ככה, וצריך להיות בהשגחה עליהם.
אין מה לכעוס ולהעניש את הילדה.
אפשר להסביר לה את הנזק שנגרם ושזה גרם לסבא וסבתא להצטער ושאנחנו לא רוצים לצער אותם ואיך היא חושבת שאפשר לתקן את זה.
אני חושבת שהטעות שלך הייתה בלשחרר את השהייה שלהם בחדר.
חמותך לא ידעה להעריך נכון את הסיכון כשהיא "שחררה". את מודעת היטב למה ילדים מסוגלים לעולל ואיפה נכון להציב את הגבולות.
(אם לא היו מוצאים מספריים היו יכולים לעשות נזק אחר לפאה או לרכוש אחר)
מחוץ לבית להשגיח על הילדים.
לא מתאים לערוך ביקור שבו המבוגרים מפטפטים והילדים עושים ככל העולה על רוחם.
במשפחה של בעלי, בעלי נסחף בדיבורים ואני בתפקיד השוטרת כל הזמן.
כולל להוציא אותם שעות ארוכות החוצה כדי לא להגיע לידי תאקלים כל חצי שעה.
אם יש משהו מאוד חשוב לדבר עליו ולא מצאתם בייביסיטר. שימו להם סרט ותנו אחריות לגדולה לדווח אם מישהו עוזב את הסרט.
ילדים עם תעוזה וסקרנות זה דבר חיובי. לא הייתי מוכנה "לכבות" להם את התכונה הטבעית הזאת,
אלא להציב גדר (סייג) שלא יבואו לידי עבירה.
שיביאו את התכונות האלו לידי ביטוי במרחב בטוח מטעויות.
אולי כדאי לחדד עם בעלך למה היא מתכוון "התנהגות עוברת כל גבול"
אבל הייתי עושה את זה בנפרד לחלוטין מהאירוע הזה, כי ברור שיש לו הטייה כי זה ההורים שלו.
אולי הוא מרגיש שהיא לא מספיק מקבלת את הסמכותיות שלו וזה לא קשור להתנהגות התקינה שלה כשהיא איתך.
כלומר זה לא סותר בהכרח וכן כדאי לפתוח את זה.
אצלנו למשל הייתה תקופה שהילדים היו אומרים לבעלי "אבל אמא מרשה" וכשהוא היה מסכים בגלל הטענה הזאת, אז היו ממציאים על דברים כי "אמא מרשה"
ובעלי צבר תסכול עלי כשאני בכלל לא פקטור בדינמיקה ביניהם.
אז דיברנו על זה והחלטנו שהוא זה שצריך לשנות את ההתנהגות שלו כשהם אומרים "אמא מרשה" אז הוא עונה "ואני לא" וככה להחזיר את הסמכויות שלו,
וגם כשהם מבקשים ממני ואני כן מרשה אני מזכירה להם שזה שאני מרשה לא אומר שתמיד מותר.
לפעמים גם אמא אומרת לא, ולפעמים אבא יגיד כן ולפעמים לא..
וככה הם הפסיקו להפעיל אותו עם הטענה הזאת.
בקיצור אני חושבת שאת לגמרי צודקת, אבל זה לא אומר בהכרח שבעלך טועה, אלא צריך להבין מה יושב שם עמוק יותר בתחושה שלו, וכמובן לחשוב מה יהיה אפקטיבי בזמן הקצר והארוך ואיזה אווירה אתם רוצים שתהיה.
לפעמים כשמרגישים שהדרך היחידה להפעיל סמכותיות היא בכעס וצעקות ועונשים והתנגדות,
אז זו הדרך שמפעילים.
כשמכירים דרכים אחרות שלא פוגעות בסמכותיות, אז כן מסכימים לאמץ אותן.
כלומר כל עוד המשוואה מבחינתו זה או שאין לי/ לנו מילה לעומת שתהיה סמכותיות ולא נורא אם הילדה תבכה,
אז הבחירה היא באפשרות השניה,
אבל אם יש דרך של גם סמכותיות וגם בלי עונשים/צעקות,
אז אדרבה.
זה צריך להבין מתוך שיחה רגועה ולא ביקורתית ולחשוף לדרך נוספת להגיע לאותם מטרות בדיוק שהוא רוצה להגיע אליהם.