לדעתי, לגבי ההבנות,
תחשבי אם השיחה הייתה מתנהלת בנחת, הייתם מגיעים לאותם הבנות?
אם כן, אז לומר לילד שחבל לך על הטון ו אווירה שנוצרה, אבל ההבנות שקבעתם הם לטובתו גם אם קשב לו לקבל אותם.
למשל הילד חזר מאוחר מדי הביתה וכעסתם עליו:
"אנחנו לא מוכנים יותר שאתה חוזר בשעות האלו, מהיום 21:00 אתה בבית!"
אז אחרי כמה שעות אפשר לומר לו בנעימות:
חבל לי שהשיחה התנהלה כמו שהיא התנהלה, והטונים הגיעו לאן שהגיעו, אבל לגבי השעה 21:00 אני באמת חושבת שזה לטובתך שתחזור הביצה עד אז, שתוכל לאכול ולהתארגן ולישון בזמן.
אם ההבנות הלכו רחוק יותר בגלל האווירה,
למשל:
אתה שבוע לא יוצא מהבית!
ואת חושבת שזה מוגזם ונכנס למאבק כח ולא באמת תורם,
אז כדאי אחרי יום יומיים, לדבר עם בעלך בנחת ולומר לו שדעתך ההחלטה על שבוע הצקבלה בעידנא דריתחא ואת מבקשת לשקול שוב את הזמן ולקצר אותו.
אם הוא מסכים אז לבוא לילד ולומר שחבל שהשיחה עחתה לטונים שהיא הגיעה ואת מקווה להבא שיהיה אפשר לנהל שיח ענייני, ואחרי ששקלתם שוב את הדברים החלטתם ששלושה ימים מספיקים בשביל להפנים את המסר ואת סומכת עליו שהוא הפנים את המסר מבלי להזדקק לשבוע שלם בבית.
לגבי בעלך, תנסי להימנע מדימוי של צודק וטועה, שבו יש שני צדדים שעושים ביניהם משיכת חבל,
אלא לומר לבעלך אתה האבא, אתה המוביל.
אתה הראש, אתה בעל ההשפעה על השיח.
וככה נגיד הילד התחצף ואבא צעק, אז במקום לענות הילד צריך להפיק לקחים ולא להתחצף (שזה כמו משיכת חבל)
האבא מבין שהוא זה שאחראי על הובלת התקשורת ביניהם למקום חיובי ומזמין.
לנו האמהות לפעמים זה נראה ברור מאליו,
אבל ראיתי כמה מקרים שבהם היה קשה שלא להאשים את הילד בנסיבות המקרה שהובילו לשיח ולאווירה הלא נעימה.
לשלב את זה עם אמירות:
הילד זקוק לנוכחות שלך, הילד זקוק למנהיגות שלך, הילד זקוק שתראה לו את האהבה שלך.
אני חושבת שהשילוב של הדברים מאפשרים עם הזמן לשנות את ההסתכלות ממאבק להובלה הורית מבלי להיגרר אחרי התנהגות בעייתית של הילד,
דווקא מתוך איפוק ושליטה וראייה רחבה יותר שיש לנו ההורים.
כמובן לא לטחון, זה לא נעים לשמוע שאתה טועה בדרך שלך מול הילדים, אבל ככה בהזדמנויות שונות, להאיר את עיניו בעדינות ולחזק את הסמכות שלו ומתוך כך גם את האחריות כלפי הובלת השיח בבית.
דבר נוסף, גם כשהם נכנסים להתנצחות ואני מרגישה שזה לא יוביל למקום טוב, אבל שאין קשב לשמוע מה שיש לי לומר ואני לא מצליחה להרגיע את הרוחות,
אני משתדלת להסתכל בראייה רחבה יותר על הדברים.
לראות את ההשקעה של האבא בילד בדרכו, משתדלת לראות את הדברים הטובים שיש בילד ובמעשיו, וככה להסתכל על המציאות בעין טובה יותר ובמבט רחב יותר, וזה מעודד אותי שבסוף זה משבר קטן בתוך מערכת יחסים שלמה וכמה שזה נראה הדבר היחיד שחשוב, בסוף גם מזה לומדים ובסוף זה מתגמד לעומת הדברים האחרים.
בסוף זה אבא של הילד וכנראה שגם מהאירוע הזה היה לשניהם מה ללמוד.
ולפעמים אני מעצימה את הטוב ביניהם אחד כלפי השני. למשל לבעלי מספרת איך משהו שהוא עשה עבור הילד היה משמעותי עבורו,
ולילד מספרת דברים טובים על אבא כמה הוא השקיע בו ומה הוא עשה עבורו.
