תינוקי מהמם בן 4 חודשים, בזמן האחרון מתעורר בלילה לינוק, מסיים לינוק ונשאר עירני להפליא במשך שעה וחצי -שעתיים.... כאילו , מה נשמע מותק? לילה!
יאמר לזכותו שהוא לא צורח ובוכה, פשוט ער, חושך גמור וזוג עיניים מאירות מתוך החושך פקוחות לרווחה , והוא עוד מגדיל לעשות דופק לי חיוכים ענקיים מאוהבים 😍
הכל טוב, רק תעשה לי טובה, תעשה את זה עוד כמה שעות קדימה ... סבבה?
יש איך להפסיק את התופעה הזאת שחוזרת על עצמה? כי למחרת אני אמורה לתפקד לעוד ילדים וזה ממש קשה.
אז הוא מתחיל להתלונן...
אשכרה מצאתי את עצמי מכינה סנדוויצ'ים ב4:30 לילדים לפחות להיות יעילה...
לא התינוק הנוכחי, זה שלפניו
מעדיפה לא לספר לך מתי זה עבר 😶
הריון ראשון, שבוע 32 ב"ה. עובדת בעבודה מורכבת, לא תמיד יש שירותים זמינים, וכמעט תמיד כולם גברים מסביבי. העבודה היא לפי ימים ולא לפי שעות ככה שאין לי יכולת לצאת מהבית אחרי 7 בבוקר, וכוללת מעל שעתיים נהיגה ביום.
חשוב לי להדגיש שאני אוהבת את העבודה שלי, וטוב לי בה. יש לי קביעות ומשכורת סבירה, ככה שלא אעזוב.
יוצא שכל פעם שאני מרגישה קצת לא טוב, אני מעדיפה לקחת יום מחלה מאשר לסבול בעבודה. צברתי מספיק ימי מחלה, והבוסיות שלי בסדר עם זה, אבל אני מרגישה רגשות אשמה...
בחודש האחרון לא הייתי ארבעה ימים, וזה היה הכי הרבה עד עכשו. אני מרגישה שהתפוקה שלי לא כמו קודם, שזה הגיוני סך הכל, אבל אני מרגישה בטלנית. אם הייתי עובדת משרדית והייתי יכולה לאחר בשעתיים, אני מניחה שהייתי עובדת הרבה יותר. ההבנה שהכי טוב כרגע זה לעבוד ככה כדי לשמור עלי ועל העובר זו נקודת המוצא שלי ושל הבוסיות שלי, אבל אני עדיין מרגישה בטלנית.
הודעתי כבר מזמן שאני יוצאת לחופש על חשבון ימי מחלה ישר אחרי החגים, שאהיה בשבוע 38. בעלי חושב שזה יגרום לי להשתעמם בבית עד הלידה, ואני טוענת שזה הדבר הנכון לעשות בהתחשב בתנאי העבודה שלי, ואייצר לעצמי תעסוקה בבית.
אני מנסה להבין אם כל הרגשות האלה נורמליים, וגם האם כמות ימי המחלה הגיונית בשלב הזה.
ומשהו אחרון: בלילות האחרונים אני מתעוררת אחרי ארבע שעות בערך, ולא מצליחה לחזור לישון בערך שעה- שעה וחצי. אני מתעוררת בזמן שאני צריכה אבל עייפה ממש. מה אפשר לעשות? יש לי כרית הריון שאני ישנה איתה, וסך הכל נח לי.
תודה רבה לכל מי שהגיעה עד כאן, סליחה שיצא קצת ארוך.
מאנונימי כי המשפחה שלי כאן
אני גם הוצאתי מחלה כשהייתי בהריון ולא היה לי כח ללכת לעבודה. גרתי במקום שהיתי צריכה לעלות רגלית עלייה תלולה וקשה ממש בשביל להגיע לרחוב ואז לעבודה, והיה לי קשה ממש העליות האלה.
במיוחד כשאת לא ישנה ככ טוב בלילה..
אם יש ימי מחלה אז זה לגמרי הזמן לנצל אותם.
כן קחי בחשבון שתינוקות קטנים יכולים להיות חולים הרבה ולכן כדאי גם לשמור לימים כאלה ימי מחלה בהמשך.
לגבי לצאת לחלד מוקדם, ממש תלוי אם את משתעממת בבית או לא. וגם לכי תדעי מתי תלדי..
סביר ממש לצאת ב38 אבל כן לקחת בחשבון שיש מצב תלדי רק ב40-42 ואז יוצא שאת כמעט חודש בבית.
זה נשמע לי לגמרי הגיוני בהתחשב במצב.
כמובן כשיש הצדקה מסוימת, הריון אולי זה לא מחלה אבל זה בהחלט מפריע לתפקוד.
גם אם זה בגלל מחסור בשעות שינה שלא בידיים שלך
בשביל זה נועדו ימי מחלה
לגבי החופשה משבוע 38- את לא באמת חייבת להחליט עכשיו. תראי איך זורם לך ומה קורה
יש נשים שמתפקדות לגמרי כרגיל והכל סבבה
יש נשים שכבר קשה להן מאוד
ואם העבודה שלך גם כוללת קושי לחזור במהירות סבירה במקרה של התפתחות לידה אז בכלל זה הגיוני לא להגיע
וזה ממש ממש טעות
בפועל בשני ההריונות לא הייתי מסוגלת לעבוד.
וזה סתם היה קריעה לנסות לתת עוד קצת בעבודה ובפועל כל בוקר לא לבוא בכלל כי לא ישנתי כל הלילה/ יש לי צירים וכו' וכו'
מאוד קשה לי עם השינה בסוף ההריון ומה שאת מתארת ממש הגיוני.
להריון הבא אני מודיעה מראש שמשבוע 38 אני לא מגיעה. נקודה.
גם לי זה קצת פדיחה לדווח על ימי מחלה, בטח כשזה הודעה מראש.
אני מאוד מזדהה איתך.
אבל זה באמת מאוד מקובל, מכירה מלא שמדווחות מחלה בסוף הריון מלכתחילה.
(מכירה גם כאלה שמאריכות חופשת לידה על חשבון מחלה, אצלנו זה לא היה עובר...)
גם עכשיו וגם לקראת הלידה.
כל עוד את יכולה להודיע על כך מראש ולא מדובר ביום חשוב במיוחד מבחינת ניהול העבודה הכל טוב.
גם לגבי לצאת ב38 אם את נותנת זמם להתארגן על זה, זה מעולה.
הבעיה כשמבריזים והמנהל לא יכל להתכונן מראש בצורה מיטבית לעזיבה שלך מבחינת חפיפה ושימור מידע.
תישבי שמבחינת המעסיק התלמ שלך היה שבועיים קודם, זה לא באמת אכפת לו.
ממילא צריך להתכונן שלא תהיי מספר חודשים, לא באמת משנה מה התאריך.
אני חושבת שזה מעולה לקחת הפסקה קצת לפני.
לנוח, לארגן את הבית, לארגן את המחשבות..
יש לי חברה שבחדר ליד עוד דיברה עם המנהלת שלה על דברים אחרונים, אמרתי לי זה לא יקרה.
אני עובדת מאוד חרוצה ומסורה, אם זה מגיע לחדר לידה זה באג בניהול התהליך, לא אמור לקרות.
ובאמת שבועיים זה מספיק זמן כדי לתת להם להתאפס על היעדרך עוד לפני הלידה עצמה.
ממש לא היה לי משעמם בבית לפני הלידה. גם אם תקראי ספר טוב בשביל להעביר את הזמן זה אחלה.
אצלי אני צריכה קצת לדחוק את העבודה, כדי להיזכר שיש עוד דברים שאני אוהבת/ חשובים לי, וביומיום זה נדחק. אז זו ממש הזדמנות.
למשל לצאת לטבע וכד'.
מה אתן קונות לעצמכן לכבוד החגים או שביקשתן מהבעל שיקנה לכן?
תינוק חדש 
בע"ה...
בכל אופן, אני בגישה שחג הוא סיבה למסיבה שלשמה התכנסנו - כלומר החג עצמו, ולא צריך להוסיף עליו מתנות...
לי יש יום הולדת בראש השנה, אז בעלי תמיד קונה לי מתנה (אני נותנת לו להפתיע אותי לא מבקשת משהו מראש), אבל לא מעבר לזה.
לפעמים קונה לי ולילדים ספרים חדשים לקריאה בחגים, סתם כדי שיהיה לנו מה לעשות...
לא מצפה לשום מתנה לצערי,
פעם הייתי מתבאסת כל פעם מחדש, עד שהתחלתי לדאוג לעצמי.
למה לא לקרוא לזה "מתנה"?
אצלינו גם אני קונה לעצמי, בעלי ממש לא בנוי ללהסתובב ולחפש מתנות.
אז אני קונה לעצמי מה שבא לי (בד"כ בגד/ תכשיט)
ואז מעדכנת אותו "בוא תראה מה קנית לי לחג, שלא תחשוב שפספסת את המצוה... (; "
נראה לי הרבה יותר נחמד מאשר סתם לקנות שמלה
אני גם קונה לילדים בגדים חדשים לחג וזה לא מתנה מבחינתי, יותר מין צורך או מנהג.
המצווה היא להיות שמחים בחג, והבגד עצמו משמח אותי. אם בעלי לא השקיע מחשבה או זמן אני לא רואה ערך מוסף במילה ״מתנה״.
אבל אם זה לא עושה לך את זה אז לא /:
או משהו יפה לבית, או הכל ביחד 🤭
השנה נגיד הזמנתי משיין חצאית חדשה ונעל (המשלוח הגיע 😀 אבל טרם שלחו לי הודעה, מקווה שתהיה לי טובה המידה) וקניתי כיסויים וקעריות מיוחדות לסלטים. כלי בית זה אחד המשמחים בעיניי
* עורכת -- נשלחה הודעה ורצתי להביא😅
בפיצ'פקעס לבית 😅
תכף אסיים לסגור את המטבח לשבת ואחרי שאתקלח אמדוד
פעם אחרונה שקניתי שם שמלה הייתה חורף שעבר
יש פה מומחיות שיין שמזמינות שם יותר ממני.. אני דג קטן לעומתן
התבאסתי על החצאית קצת, מידה l ובקושי נסגרת 🥴
הנעליים מושלמות!
אם אני צריכה בגד או נעליים אני אקנה.
השנה נגיד נראלי לא אקנה.
לפעמים בעלי קונה תכשיט.
אבל מאוד מהר אמרתי לו שלא חייבים....
אין לנו מנהג של מתנות לחגים, שנינו לא אוהבים את זה. זה לשבור את הראש כל חג מה לקנות, ובתכלס אין חי מקום לחפצים מיותרים בבית. פרחים אני שונאת שקונים לי וזה בעיני בזבוז כסף גדול.
בדרך כלל מה שקורה לפני חגים זה ככה:
אם הייתי צריכה בגדים והיה לי זמן אז קניתי.
אם לא אז לא.
ולא קנה בכייף ובשמחה אלא מתוך חובה.
לא אהבתי את זה.
אם אני רוצה תכשיט אני קונה לעצמי בכייף.
והוא קונה מידי פעם ולא נצמד דווקא לחגים.
אני רוצה בושם מסוים (, chloe,כבר מזמן מפנטזת עליו חח)
ואתמול בעיר שאני עובדת על כל תחנת אוטובוס יש את הפרסומת שלו. ממש תזכורת משמיים חח
האמת יש לי גם זיכוי מחנות בשמים נשאר רק ללכת לקנות או לשלוח את בעלי;)
בעלי היה קונה לי תכשיט בשנים הראשונות, לכל חג..
אבל כבר זהו, סוג של מיצינו, או שכבר נהיה יקר עם כל ההוצאות ברוך ה'.. זה מומר למתנות אחרות- בגד, בושם ושוקולדים, מצטרף לפרחים.. וכו...
אבל אולי השנה אקנה מטפחת ממישהי שמעצבת אצלנו, ממש מהמם.
אני קונה את הבגדים לילדים לראש השנה ולשאר החגים, וגם לבעלי מוסיפה.. בדיוק קניתי לו מבגיר 4 חולצות לבנות חדשות, חייבת להמליץ לכן, אם מעניין אתכן, המשלוח מגיע קבוע תוך יומיים. הזמנתי מהם לפחות 5 פעמים. ותוך יומיים הבגדים אצלי..
לא אידיאלוגית או משהו חלילה
ברור שזה חיובי ודבר יפה
אבל לא תמיד יוצא לי לקנות משהו ובעלי בכלל לא בנוי לזה, אולי פעמיים שלוש קנה לי תכשיט
כמה פעמים אני קניתי לו משהו שהיה צריך
ואם יצא לי אז קניתי לעצמי
אבל עברו עלינו ב"ה הרבה חגים גם בלי מתנות ,לנו זה לא מתאים ואין ציפיה ואין אכזבות.....
לא תכשיט כל חג, זה באמת מבחינתי בזבוז כסף כי אני בקושי עונדת גם ככה.
גם בגדים אין סיכוי שיקנה לי
ופרחים הוא דווקא מוכן לקנות אבל אני בכלל לא אוהבת, סתם התעסקות
הייתי שמחה למשהו קטן , בשביל היחס, אפילו מכתב (נתחיל מימי הולדת 😉 אף פעם לא קיבלתי מתנה)
אבל הבנתי שלשחרר את הציפיה יביא להרבה יותר קרבה מאשר להתעקש על זה.
הוא לא בנוי לזה אז לא....
ראיתי שהביוץ יוצא יום לפני הטבילה,
עדיין יש סיכוי להריון?
תודה
גם אם זה לא מעקב צמוד בא"ס סביר להניח שלא לגמרי מדויק...
אז לגמרי יש סיכוי
אז אנחנו בטיול ומשתדלים לקחת דברים דיי בנחת
אבל פתאום באמצע היום יכול להתחיל לי כזה לחץ בגב תחתון
לפעמים בא והולך לפעמים יותר קבוע
לא כאב
לחץ
כאילו מישו דוחף לי על הגב קרש חיתוך או משו😂
בעייתי?
וגם
יום שאנחנו נגיד מטיילים הרבה אז לקראת סוף היום כשאני מתיישבת וקמה יש לי כזה לחצים בבטן, כמו דקירות כזה
שבוע 30 ב״ה
אני משתדלת אבל זה מקום ממש שווה🤓
אז כיף לי גם לטייל
רק רוצה לוודא שזה לא ציר או משו הלחץ הזה כי זה לא סבבה
אבל זה לא מדאיג כל עוד זה לא מצטופף או כואב מדי. אם זה כאב סטטי אז פחות סביר שזה צירים
רק מאותת לך שצריך לנוח
לא מתאים להתאמץ מדי בשבוע כזה
וגם להקפיד על שתיה מרובה
וגם- יכול להיוצ שהעובר סתם לוחץ במקום לא טוב,אפשר לנסות לעשות קצת תרגילי אגן ועמידות על 6 לראות אם זה עוזר
בת להורה נרקיסיסט אמא שכל הזמן מרצה אותי
אחרי לידה, מספיק זמן כדי להגיע התאוששת, אבל עדיין לא לגמרי
קיבלנו הזמנה לראש השנה למקום שחלום לי
ההורים מפעילים מניפולציות שנישאר בבית ונבוא לסעודת חג
ומודיעים בבירור שאולי בכלל יעשו חג במלון וישאירו לנו את האוכל הקפוא"
בעלי אומר עזבי נסע ונהיה לנו חד
איזה חג כשכל החג את חושבת על ההורים הפגועים שלך
ומצד שני אם נשאר איזה חג יהיה בבית כשכל הזמן חושבת כמה חבל
המקוריתאיזה סיבה יש להישאר אם מראש את רוצה מקום אחר?
אין להם שום סיבה להיות פגועים אם את לא באה אליהם לבית ריק בחג...
אבל אבא שלי הודיע שיכול להיות שלא
וככה זה יישאר ללא ודאות רק כדי שלא ניסע
רק לי זה מרגיש התעללות של שליטה?
לצערי מבינה אותך
גם אני בת להורים נרקסיסטים .. הזייה.
את מזכירה לי את החג אחרי הנישואים .. חג ראשון שכל הילדים בבית נשואים .. וזה ממש משפחתי, ניראה לי שכל הורה מניח לרגע הזה 🤷🏻♀️ בתמימות שאלתי אותה אם עושים את החג אצלה .. התפוצצה עלי שהיא רוצה לעשות אצל ההורים שלה (סבא וסבתא שלנו) אז אמרתי לחמותי שנבוא אליה שגם היא וגם אנחנו לא נהיה לבד.. באותו היום !!! בבוקר של ערב החג אמא שלי מחייגת בשכנועים בלתי פוסקים שהיא רבה עם הצד שלה ועכשיו החובה שלי זה להגיע אליה עם בעלי. שניסיתי להסביר לה שקבעתי כבר !!! היא צרחה עלי שהיא רבה עם הצד שלה בשבילי שנוכל לעשות חג ביחד .. בת להורים נרקסיסטים זה עונש
מניחה שהתנצלתם בפני החמות
ועשיתים את החג עם ההורים שלך...
הצד שלי אלוף במניפולציות כאלו
שילדתי במקום מזל טוב זה היה למה ילדת ביום רביעי שיש הכנות לשבת בכל הלחץ את יולדת?
לא אנחנו אפילו לא בקשר. היו מתעללים בי פיזית ונפשית שנים
אמא שלי מיתנה הרבה מההתנהגות הזאת אבל כבר אין לה כוח. הזדקנה מאד
היו עוד מלא פנינים בסגנון
אבל זה ניצח.. ברמה שאפילו האחות שמטפלת בנשים אחרי הלידה שבדיוק הייתה אצלי.. הייתה בהלם והבינה שמדובר בחולים
בנות בבקשה תשקלו את כל הצדדים. עשה רע ועשה גם טוב. בני אדם הם מורכבים. מאד. וזה ראש השנה. באיזה פרצוף אעמוד לפני בורא עולם. גם בי יש רע ויש טוב. הרע הוא יותר העדר, חוסר יכולת, ולא רע באמת
באמת זה מה שטוב...
אני די בטוחה שמה שהקב"ה רוצה ממך זה שתלמדי לעשות מה שנכון *לך*
אני כבר על כדורים נוגדי דיכאון אבל זה לא מעניין את אמא שלי
היא כתבה לי את לא חייבת לישון 24 שעות
כאלו שזה נעשה מתוך תענוג ועצלנות
אני מרגישה שאני ***** אותם
@מקורית יש אח שהוא תמיד איתם, רווק מבוגר
אני חושבת שהוא מסית אותם נגדי
מקנאה
יש עוד אחים ואחיות - הם לא יבואו. הם גרים רחוק, ומזמן התנתקו.
אנחנו פשוט גרים קרוב.
אבל 3 חודשים שלא באנו לשבתות
אם כי הקפדתי לבוא לבקר מדי פעם באמצע שבוע ולהתקשר טלפונית
השיחות לא נעימות לי
עושה אותן נטו מכיבוד הורים
יש פחד מאוד חזק במיוחד לילדים להורים כאלה להיות רעים, איזשהו אמונה שמחנכים עליה שאם אתה בוחר אחרת ממה שההורה אומר אז אתה בהכרח רע (וכמובן אמירות מלאות באסמכתות תורניות אפילו) .
אף אדם לא רוצה להיות רע, במיוחד לא אישה טובה כמוך אז זה עובד יופי.
את טובה במהותך! ומותר (ורצוי) לך גם לעשות טעויות ולשקול שיקולים לא מדוייקים, אני חושבת שהמבחן לזה זה מה בעלך חושב על הסיטואציה, הוא יותר מנותק רגשית ומן הסתם לא בתוך הקלחת של המצפונים באותה צורה כמוך, בנוגע אליהם תקשיבי לו, גם התורה אומרת שהוא קודם להם בשבילך.
את לא ההורה של ההורים שלך ואין לך שום שליטה על מערכת הרגשות שלהם, זו בחירה שלהם איך להתמודד עם הבחירה שלך, וגם אם הם אומרים לך שהם יתמוטטו מזה - תעשי מה שנכון לכם כמשפחה החובה האלוקית הראשונה שלך כאישה נשואה, ואל תדאגי הקב"ה גם להם שם את הכוחות להתמודד עם הרגשות שלהם, גם אם קשה להם - אם הם בוחרים בכל אופן אחרת (או מציגים לך בחירה אחרת כדי לתת לגלגל להמשיך להתגלגל) זה שלהם.
ככל שתתרגלי ותנתקי את השיפוט הפנימי שלך כלפי עצמך מהשיפוט שלהם אותך תהיי יותר חופשית לבחור ולכבד גם באמת. כל עוד את נשארת במקום המרצה את לא מכבדת אותם בתוכך (עובדה שזה מביא לך שנאה ללב) - את דואגת פשוט לא להיות רעה בעינייך.
שזה לא נורא, שנה שעברה לא היינו אצלם, בעז"ה שנה הבאה לא נהיה אצלם. השנה זה כאלו "תורם"
ואני לא חייבת ללכת, הוא ילך עם הילדים לבקר אותם.
אני חושבת שהוא פשוט לא מבין מה נשתנה
אני השתניתי
היה לי חלום שממש סיכם את החיים שלי בצורה ציורית, התעוררתי ממנו והבנתי שאני באמת צריכה לשים גבולות
ושמתי
עד שהתחיל הגזלייטינג הנוכחי
ואני בטוחה שהם לא יהיו בבית מלון.
נראה איך הדברים יתגלגלו.
אני אכין אוכל אבל מקסימום, נקפיא וניסע
ההזמנה תקפה עד הרגע האחרון, וזה מקל עלי
התורה לא אמרה לאהוב היא אמרה לכבד
יכול להיות שבגלל המצב הרעוע של אבי, אני כן אצליח למצוא בלב ניצוץ, סה"כ כאמור יש לו גם הרבה זכויות.
יכול להיות שאני יכולה לכבד
נראה איך ארגיש
תודה רבה לך על התגובה ועל המילים הכל כך חשובות שכתבת
שנה טובה ומתוקה לכולנו.
תודה על המקום הזה לפרוק
חיבוק! זה לא קל...
ואת לא צריכה כל החג לחשוב על ההורים הפגועים.
בעיניי זה לא שיקול ולפי דעתי זה גם לא חלק מההלכה של כיבוד הורים.
כמובן זה יפה להשתדל לשמח את אמא שלך במה שאת יכולה
(כרטיס ברכה יפה? מתנה לחג? )
אבל זאת לא סיבה להשאר...
יהיה שנה הבאה
לא כדאי להיכנס למקום של לנסות לרצות אותם
יש אנשים שלא יהיו מרוצים מכלום
רק ברגע שתראו להם שאתם לא חייבים לעשות כל מה שהם רוצים הם ילמדו להעריך את מה שכן...
תסעו לחג תהנו ותשתדלו לזכור שעשיתם את מה שנכון עבורכם
זו עלולה להיות השנה האחרונה.
אולי לסגור מעגל?
בבקשה תעזרו לי להגיע להחלטה כי אם נשארים צריך להתחיל להתכונן
נכון שזה ממש ממש קשה
אבל מניפולציות זה לא הדרך לקשר טוב
ואיך שזה נשמע מפעילים עלייך כל הזמן מניפולציות
את צריכה לכבד הורים אבל לא להיות משועבדת אליהם והזוגיות, השלום בית, והמשפחה האישית שלך חשובה יותר מההשתעבדות הזו.
תכבדי בגבולות שמתאימים לכם ואיפה שלא מתאים תלמדי לשים גבול. להגיד אנחנו נשמח לחגוג אתכם חג אחר או שבת, כרגע אנחנו מעדיפים לנסוע.
אם את אומרת את זה יפה ובצורה מכבדת זה ממש לא משנה איך הם מגיבים תסעי ותהני בחג בלי שום מצפון
ופורים ופסח וכו'...
בכולם תהיו אצלם בגלל שזה אולי החג האחרון?
וזה עזר לה לירידה במשקל?
האמת, ממה שראיתי - בכל סוגי הדם מדובר בעיקר על אכילה של מזונות לא מעובדים, שזה כשלעצמו גורם לירידה במשקל
ובכל אופן לא משנה איזה דיאטה עושים - כדאי להתחיל מזה ומלהימנע משתייה מתוקה ככל הניתן.
שיהיה בהצלחה!
הרופאה הפנתה אותי בגלל הרבה דימומים,
הבדיקה תצא בזמן שאני ובעלי נהיה מותרים ויש סיכוי
להריון.
האם מותר לעשות אותה בהריון?
אבל התשובה הכי מדויקת לך תהיה מרופא. תוכלי ליצור קשר עם הרופאה שהפנתה אותך, אולי אפילו תור טלפוני.
יכול להיות שמותר (ככה כתוב בגוגל) , יכול להיות שבעייתי בשליש ראשון (עושים הרדמה מקומית)
בהצלחה ובריאות איתנה 🩷
זה לא קולונסקופיה.
זנ קולפוסקופיה. בדיקה של צוואר הרחם.
ובטח שאין השפעה אם זה רק בימים המותרים שאולי יש סיכוי להריון ואם כן זה מאוד התחלתי ואפילו אין השתרשות.
אבל בכל מקרה לדעתי לא צריכה להיות השפעה אחד על השני
את מתכוונת לבדיקה של צוואר הרחם נכון?
ממש כואבים
כל בערך 4-5-6 דקות
אבל לא מדויק
כל ציר בערך דקה לפעמים טיפה פחות
וזהו. זה כבר שעות ככה
מה יכול לעזור לקדם את זה?
עשיתי כבר 2 אמבטיות
ולא מספיק צפוף
לא באלי להיות בבית חולים שעות סתם...
ביוטיוב ספנינג ביביז
בלידה עכשיו נתקע ךי גם עשיתי תרעילים ותוך שעתיים היה בחוץ
כי ממש כואב לי תוך כדי ציר התנועתיות...
אבל אם זה מכאיב לך יותר אז אולי זה לא מתאים לך או שזה לא תנועה נכונה
זה אמור להקל
בעקרון זה יכול להמשך ככה אבל גם יכול מהר מאוד להתקדם לפתיחה מלאה.
אם אתם רחוקים מבית חולים כן הייתי יוצאת כבר
אם קרובים אז פחות קריטי
כשזה נהיה כואב יותר ויותר גם אם זה לא מצטופף אז כדאי לצאת כי אצל כל אחת זה קצת אחרת (אלא אם כן את זןרמת עם לידה בבית 😉)
עלית מדרגות זה גם מקדם לידה
ובכללי תנועה לא סימטרית של האגן
אבל אל תגזימי שלא תתעיפי מדי
בשעה טובה ובבריאות!
וזה ממש כואב... כמעט כולם
המקסימום שאני מצליחה זה להזיז מצד לצד
סיבובים ממש כואב
בין לבין אני כן עושה
תודה!!!
סיבובי אגן
מנוחה אם את מצליחה
שתיתי 2 כפות קיק עם כוס מיץ תפוזים,
ממש מגעיל אבל קידם יופי ותוך כמה שעות ילדתי
אבל אצלך הצירים דווקא נשמעים סדירים
לא חושבת שאת צריכה לקחת משהו
לדעתי תסעי להיבדק
או שתחכי עוד קצת בבית
נשימות עמוקות
סיבובי אגן ליד הקיר
וגם תראי לספור את הציר מההתחלה שלו
ממש מהרגע שמתחיל הגל ולא רק הזמן שיא הכאב
ממש ממש נשמע שאת שם
בשעה טובה
שיהיה בקלות ובידיים מלאות
מחכות לסיפור לידה!!🥰
עדיף מקלחות בעמידה עם תנועתיות.
בלידות מים נכנסים לאמבטיה רק הפתיחה 6 ומעלה כדי שלא יעכב את הלידה
אם את קרובה, תסעי להבדק
מקסימום יחזירו אותך לבית
מומו100בעלי חזר ליומיים מהמילואים.
עבר עליי שבוע מאוד קשה וקשוח עם הרבה בכי וכאב, וכמה ימים לפני שהוא בא, קיבלתי מחזור 
והחיבוק שכל כך חיכיתי לו לא הגיע
(בסבב הקודם לא התראנו כמעט חודש וגם אז כשהוא הגיע היינו אסורים)
לפני יומיים הוא חזר למילואים. ונפרדנו בלי חיבוק ובלי כלום.
אני גאה בנו מאוד מאוד ויודעת שעשינו את הדבר הנכון אבל גם קשה לי ברמה מטורפת.
וזהו מאז אני מסתובבת עם דמעות בעיניים.
וזה לא משהו שאפשר לספר בעולם בחוץ ואין למי לפרוק וגם מרגיש שכולם עמוק בתוך החיים שלהם ולאף אחד לא באמת אכפת ואנשים לא תמיד מבינים איזה אתגרים המצב הזה מביא.
ובא לי שהקב"ה יראה את זה! ויראה לנו שהוא רואה את ההקרבה הזאת!
ובא לי לשמוע שהקב"ה באמת באמת רואה את זה!!
לא יודעת מה אני רוצה.
אולי רק לפרוק.
זה קשה בטירוף, ואף אחד לא רואה ומוחא לך כפיים (למרות שהכי מגיע לך!), אבל אין שום ספק שהקב"ה רואה את זה.
תחשבי מה הולך להיות לך על כף הזכות במאזניים בראש השנה - אני בטוחה שהקרבה כל כך גדולה מטה את הכף חזק מאוד לצד הזכות.
וברור שהקב"ה רואה את זה... זה מסוג המצבים שמה שמחזק אותי שאני יודעת שאני עושה טוב לטהרת עם ישראל בצורה סגולית, בלי שאני רואה בחוש את ההשפעה... פשוט ידיעה כזאת שזה מה שטוב ושאני חלק מדבר ענק ועצום וב"ה שזכיתי לקחת חלק כזה משמעותי (כי ככל שזה יותר קשה זה חלק יותר גדול במצווה, לפום צערא, אגרא)....
חיבוק על הקושי הכ"כ מובן!!!
דבר ראשון באמת תודה בשם כל ים ישראל על כל ההקרבה ובמסירות שלך!
אני בטוחה שהז עושה רעש גדול למעלה.....
יש מצב תשיעי אליו אחרי המקווה?
יש מצב השוא יצא לליל טבילה?
ובינתיים-, את רוצה לבקש חיבוק ארוךךךך מאחד הילדים
חיבוק ארך זהנ לא אותו דבר בכלל אבל מ
אין לי מילים
בטוחה שזו זעקת לב שקרעה את השמים!!
שתדעי שזה נסיון עצום ובכלל בכלל לא מובן מאליו שעמדתם בו בגבורה!!
דומעת איתך ושולחת חיבוקים ותפילות !!
רק בזכות זה עמ"י זכאי לגאולה!!
ה' תראה איזה דור, איזה נשים צדיקות וגיבורות יש פה!
ולך חיבוק אחד חזק ארוך ומוחץ ממני ❤️
מבטיחה לך בוודאות גמורה שה' רואה ומייקר כל כך את העמידה הגיבורה שלכם בניסיון האדיר הזה.
אם ר' לוי יצחק מהרדיטשב היה בדור שלנו.. מה שהוא היה עושה מהסיפור שלך - היא מביא את הגאולה איתו בדוק!!!
אני מאמינה שבזכות זה עוד תזכו להרבה דברים טובים ..
חיבוק ... זה נשמע נסיון נוראי
בעיקר כי זה משהו שאתה לא יכול לספר לאף אחד.
טבלתי ממש כמה ימים לפני שהוא הלך, ובגלל זה היה לי עוד יותר קשה.
הלוואי שהקב"ה יראה וישמח את עם ישראל וגם אותנו בזמןהקרוב.
תודה על החיזוק והחיבוק 🫶 אתן מדהימות.
ממש העלת לי דמעות
יש מצב לשתף חברה/ במקווה?
אצלנו יש כאלה ערכות לנשים במצב כזה
וסתם הייתי משתפת חברה כדי לקבל חיבוק
בס״ד
על אנשים כמוכם נאמר ״דור הניצחון״.
אלה עוצמות.
איזו מסירות.
איזו גבורה.
אלה ערכים.
כמה זכויות אתם מביאים על המשפחה שלכם ועל כל עם ישראל.
אין לי מילים….
(אצלי יצא הבוקר ואני מסתובבת עם דמעות מאז גם, ופרקי הזמן שהוא בחוץ הרבה יותר קצרים משלכם ולא היה לנו את האתגר הספציפי שלכם ועדיין זה עושה חור בלב. אז מה אגיד על מה שאת מספרת?)
אני שולחת לך כל-כך הרבה הערכה, וגם תודה, וחיזוק וכוחות ותפילות שהתקופה הקרובה תעבור לכם כמה שיותר בקלות ושה׳ יצ׳פר אתכם עם כל המתיקות והברכה בעולם. והוא בטוח רואה!!!! אין לי שום צל של ספק ושהוא רואה וסופר את הדמעות היקרות שלך - ״נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בסיפרתך״.
את הניצחון בע״ה נראה בזכותכם ❤️
איזה נסיון...רניא ממש מקווה שתרגישי את החיבוק של הקב"ה עוטף אותך ומחזר אותך ושבקרוב ממש תזכי לייבוק חם ואוהב מבעלך היקר.
שה' ישמור עליכם!!! גיבורים וצדיקים שאתם!!
תתפללי עלינו ועל עמ"י עם הזכויות שלך!
את מסכירה לי את סיפורי מסירות הנפש על הטבילה ששמעתי בתור בחורה
באמת
אין לי מילים להגיד כמה זה גדול, וטהור, ומרגש
פשוט מרגש שיש נשים כמוך בעם שלנו
באמת
כשכתוב בזכות נשים צדקניות נגאלו ובזכותן עתידים להיגאל, זה נכתב עליך
אני כותבת את זה עם דמעות
הבת שלי לא מסכימה לשתות במעון מהבקבוק (גם לא מים..)
חלב היא לא חייבת, מסתדרת עם מוצקים.
השאלה אם אתם מכירות כוס שיכולה להתאים לה שתתן תה הרגשה של כוס אבל לא תשפך?
היא ממש קטנה, שמונה חודשים
וגם כוס כזאת רגילה.
תודה לכולם!
הראשונה - אני הייתי רוצה להיות יותר משוחררת, יותר מתלהבת. חושבת שאי פעם בעבר כן הייתי כזאת ולאט לאט הפכתי להיות יותר מופנמת וסגורה.
אני ממש מקנאה במי שמספרת כל אירוע שגרתי שקרה לה בכזו חיות ורגש, אצלי זה ממש ממש לא ככה. ובעבודה שלי אני כן עוברת אירועים דרמטיים לפעמים.
מעבר לזה שזה כנראה מתסכל אותי זה גם מרחיק ומבודד אותי. קשה לי מאוד להתלהב ולפרגן מכל הלב, כשהילדים מספרים לי דברים אני לפעמים מתייחסת לזה יותר מדי בענייניות, ועם בעלי (שזה עניין קצת מורכב בפני עצמו) עוד יותר קשה לי להשתתף ולשתף ברגש אמיתי.
דמיינתי משפחה כזאת משתפת ומפרגנת, איך אני כותבת להם מכתבים יפים או שיש סבבים של שיתוף מסביב לשולחן. בפועל זה הלך כנראה לקצה הנגדי. גם כשאני מחליטה לנסות הם לא מבינים מה אני רוצה מהם ובגלל שיש חוסר פידבק מצידם אני מתייאשת. אני מרגישה שהם גדלים לי מאוד סגורים ומופנמים, לא משתפים מהעולם הרגשי שלהם כמעט בכלל ואני כבר בלחץ שתכף הם פורחים לי מהקן ולא יהיה לי שום קשר איתם (הקשר הטכני והיומיומי איתם מאוד חזק).
אני מרגישה קצת מאוכזבת מהמקום שהגעתי אליו שזה צובע ומשפיע על כל החוויות שלי, ויש לי ממש עין ביקורתית על הכל. מין מגן כזה ששומר עליי שלא אתאכזב.
יש דרך להפעיל את הרגש יותר?
עשיתם פעם איזה תהליך כזה?
חשבתי על לימודי ימימה, הייתי פעם וזה היה נשמע טוב, אבל לצערי הקבוצה לא החזיקה מעמד ופחות מעדיפה אונליין.
השניה - כנראה יושבת על אותו עניין, אבל בעלי שיהיה בריא לא מסיים את המשימות שלו עד הסוף וזה מטריף אותי. כל עבודה שהוא עושה בבית (וזה לא המון, וגם מה שכן לוקח הרבה מאוד זמן עד שנעשה) תמיד נשאר לי שאריות של זה להרבה זה אחרי. צובע את הבית כל הציוד נשאר עוד שבועיים בבית, ותמיד לוקח לו יותר זמן ממה שהוא אמר, והבית בלאגן אחרי זה. חותך סלט או פירות כל השיש בלאגן, פותח סתימה משאיר שאריות, ביקשתי ממנו לפני איזה שנתיים לפנות את האוטו מכל הדיסקים והשטויות שיש שם, אבל הוא מילא הכל בשקית אשפה ועד היום זה בבגאז'.
מצד אחד הייתי שמחה לפרגן לו על מה שהוא עושה, לא מובן מאליו, פעם לא היה יודע לעשות כלום והיום למד לעשות הרבה דברים לבד. מצד שני אני אומרת כבר עדיף לשלם למישהו מה אני צריכה את העצבים עליו עם כל הבלאגן שהשאיר.
אני רואה אותו מספר לי בעיניים בורקות איך פתח את הסתימה ומבינה שהוא מחכה לשמוע מילה טובה ואני לא מצליחה להוציא אותה כי אני רואה את הבאלגן שנשאר (ואם אגיד מילה על הבאלגן הוא יעלב)
ושאלת בונוס למיטיבות לכת, חוגגים תכף יומולדת. בד"כ אנחנו כבדים מאוד ולא עושים כלום מלבד איזה בלון. אנחנו בתקופה כזו רגישה שהייתי רוצה לנסות משהו אחר, אבל כאמור אנחנו כבדים מאוד. אז אולי יש רעיון לאיזו פעילות שמתאימה לזוג כזה, לא סדנאות יצרתיות למינהם, אבל כן משהו נחמד שיכול לקרב.
אם רוצים לעשות שינוי צריך שהוא יהיה מספיק חשוב כדי להתאמץ ולדחוף אותו במשך תקופה ואף לתחזק אותו אולי לתמיד, לעשות אותו בהדרגה, לחוש אותו בניסוי וטעייה, מה נכון ומה לא נכון. לפעמים השינוי לא מצליח וצריך לנתח למה הוא לא הצליח ומה אפשר לעשות אחרת.
אני גם מאופקת, בעבר הפריע לי שאני לא מצליחה לבטא נכון את הרגש. עשיתי הרבה ניסוי וטעייה סביב זה, בסוף מצאתי את הדרך, דרך הכנות, לומר ולעשות מה שמרגיש לי נכון בלי לחשוב מה אמורים/ מצפים ממני לעשות. אני מרוצה מהתוצאה.
אז אני מתחילה לחשוב שהכיוון שלי לא נכון.
לגבייך - או שמדובר בעומס החיים שמכביד עלייך וחוסם את הרגש, או שמדובר בסוג של דכדוך, שגורם לך להתנהל על אוטומט במה שהחיים דורשים מבחינה טכנית, בלי לשים לב לרגשות.
לגבי בעלך - דווקא נשמע שהוא מלא חיים וחיוניות... אבל אולי יש לו קושי של קשב וריכוז, שמקשה עליו לסיים משימות?
טוב, יש סיכוי גדול שאני טועה לגמרי באבחנות שלי (הרי אני אפילו לא עוסקת בתחום, זה רק סתם מהיכרות מהחיים), בכל אופן - מה שברור הוא שהנשמה שלך זועקת לשינוי, וזה עצמו מבורך ממש ויכול להיות צעד ראשון בדרך לשינוי.
אבל שינוי לא יכול להתחולל בבת אחת, אלא בצעדים קטנים.
אולי באמת אפשר להתחיל ביום ההולדת - את יכולה לומר לבעלך מראש שאת רוצה הפעם לנסות משהו קצת אחר (כדי שלא יהיה בהלם). אולי לצאת לטבע ושם לחגוג (עם עוגה ובלון, לא יותר מזה). אולי להכניס לבלון פתקים עם מחמאות בשבילו ולתת לו לפוצץ את הבלון ולגלות את המחמאות. אולי לבקש את רשותו לקנות/לשכור משחק זוגי שמעודד שיח, ולהציע לו להתנסות בזה בתור פעילות שלכם ליום ההולדת. דברים קטנים יחסית, אבל כן שונים מתמיד.
והצעה מול הילדים: לכבוד ראש השנה לכתוב להם פתקים קטנים עם איחולים לשנה החדשה, משהו אישי לכל אחד מהם, שמתייחס גם לרגשות שלך אליהם. אפשר לחלק להם את הפתקים בליווי ממתק קטן בתחילת הסעודה הראשונה או בסיומה, ולומר להם מראש שהכנת משהו חדש ומעניין השנה, שקראת עליו איפשהו והרעיון מצא חן בעינייך. זה גם יכול להתחיל לפתוח ערוצי רגש ביניכם...
אלה בתור התחלה. בהמשך אפשר להוסיף מחמאות לשיח היומי, זמני שיחה אישיים (גם עם בעלך וגם עם הילדים) וכן הלאה. אבל זה בהחלט יכול לקחת זמן... ואולי באמת יהיה הכי טוב לעשות את זה בליווי מקצועי כלשהו, אם תמצאי מישהי מתאימה.
המון הצלחה!❤️
אני לא חושבת שזה דכדוך למרות שבהחלט מרגישה פחות שמחה, אלא יותר חסימה של הרגש.. לא מצליחה לשחרר את המחסומים האלה.
ואני משתדלת לכתוב להם לפני החגים דברים קצת יותר יפים ועמוקים, אבל כל שיחה ביננו לא נכנסת לעומק, ואני לא בטוחה שהדברים האלה משפיעים, כי שוב זה יותר מעשים חיצוניים אבל העיקר חסר מן הספר..
ככה על רגל אחת
ממליצה ספיצפית לפתיחה של רגשות
לקחת תמצית פרחי באך שנקראת סרטו
היא משחררת חסמים אנרגטיים שקשורים בהבעת רגשות, חיבור לעצמי ועוד.
שמעתי עליה כבר הרבה סיפורים ממקור ראשון.
ואישית בטיפול רגשי אם אני רוצה שהטיפול יתקדם מהר אני אתן את זה.
את יכולה לקנות את זה, ולשים לך בבקבוק מים (מינרלים או מסוננים) ולשתות כמה פעמים ביום
זה אני ממליצה למי שאין לו כח לטיפול רגשי עכשיו ורוצה תוצאות מהירות...
יש עוד תמציות שמתאימות לחסמים רגשיים אבל היא הכי חזקה...
גם בעלי עם קש"ר
אני מניחה שבעלך עובד,נכןן? בעבודה הוא ככל הנראה מסיים משימות כמו שצריך, לא?
גם בעלי.
אצלנו גיליתי שאין קשר בין הקש"ר לעשיית דברים בבית. מה שעשה הכי הרבה שינוי, זה שיח רגשי ופרגון
אמרתי לו ברחל בתך הקטנה מה אני מרגישה כש..
הסברתי לו איך אני רוצה שדברים ייעשו ולמה זה חשוב לי
תקשורת נכונה יכולה לפתוח הרבה חסימות. אצלך ואצלו. זה הכלי המרכזי בעיניי. כי זה כדור שלג. את מתקשרת בצורה לא נכונה - הוא מאכזב - את נפגעת ונאטמת, וזה משליך על עוד תחומים בחיים
אם לאורך שנים את לא רואה שיפור, הייתי מציעה לבחון את הכיוון הזה
על תקשורת
כשאת מביעה צורך ממקום שמחובר לעצמך ולנשיות שלך, זה לא ממקום שהוא מעל כאילו את על תקן המפקדת/ המנהלת שצריכה לוודא שהכל מתקתק כשורה, זה ממקום שאת רוצה שהוא ייקח מושכות, והפרגון מגיע ממקום אמיתי בלב כי את העברת שרביט (רצון פנימי עמוק שהוא יהיה במקום של 'הנותן') והוא לקח אותו בצורה מדויקת לצורך שלך
בהקשר גם לשרשור הקודם שפתחת - השיפוטיות מונעת ממך להביע רגש בחופשיות ללא עכבות
אני חושבת שזיפוטיות היא קודם כל פנימית מול עצמנו וגם באה לידי ביטוי כלפי חוץ
גם מול הילדים. הם לא משתפים פעולה מהר כמו שחשבתי, אז אני לא טובה בזה, אז בשביל מה בכלל להמשיך .? אז לא
תהליכים ושינויים רגשיים הם ארוכי טווח. נבנים לאט. בהתמדה בעיקר
ולגבי בעלך -
אז מה אם הדיסקים בבגאז'? אולי קשה לו לזרוק? אולי הוא שכח? אולי לא מפריע לו שזה שם? ואם תזרקי את..?
ואם תנקי עם בעלך וזה יהיה משהו משותף..? או תגידי לו בחיוך אחרי מחמאה כמה הוא אלוף, שהוא אפילו יקבל מדליה אחרי שינקה אחריו?
אתם עושים דברים במשותף?
יש הומור בבית? אינטימיות רגשית?
פתיחות ואינטימיות רגשית מגיעה בצורה הנכונה שלה יחד עם פגיעות. ככה זה בחיים.
ואם נפגענו, מתקשרים ומדברים על זה מתוך הנחה שהאנשים הקרובים אליי, במיוחד בעלי, רוצה לשמח אותי. לא סתם הוא חיכה למחמאה ולמילה הטובה שלך בסוף, זה ה'גושפנקא' שלו שהוא עמד במשימה - זה לשביעות רצונך ואת מרוצה ושמחה. אז גם אם זה לא במאה אחוז, קודם כל נגיד שהוא אלוף שהוא התאמץ עבורי ואני מעריכה את זה, אבל מה עם הבלאגן שנשאר..? 🙂 בוא תעזור לי לסדר פה רגע
הייתי הרבה יותר משוחררת בתור נערה.
פתיחות ואינטימיות רגשית זה מה שחסר לנו כנראה.
איך נפטרים מהשיפוטיות הזאת? כלפי עצמי וכלפי הקרובים אליי.
לרוב אנחנו משדרים את הרגשות שלנו כלפי עצמנו החוצה לעולם. משכך, את צריכה להיות לא שיפוטית כלפי עצמך. יותר חמלה ועין טובה, כף זכות
שחררי את הפרפקציוניזם והאגו, אף אחד לא באמת מושלם וכולם טועים וכולם מאכזבים או מאוכזבים, השאלה היא לאן לוקחים את זה.. לכיוון של הלקאה עצמית וביקורת כלפי פנים וחוץ או לכיוון של בנייה. בנייה - תקשורת ושיח, עם הקב"ה, עם עצמנו ועם הזולת. ושוב, מתוך הבנה שיש בזה מימד של פגיעות. וזה בסדר.
במקום להוציא תסכול כלפי חוץ בשיפוטיות והאשמה וקורבנות, תפתחי עין טובה תמרכזי ותביעי אותו ב-איך זה משפיע עלייך.
לדוגמה עם הלכלוך של הצנרת. במקום לומר "בעלי כזה מבולגן ולא יודע להתחיל ולסיים דברים כמו שצריך.." ולהתמרמר עם עצמך, אפשר לומר: בעלי כזה מקסים. ממש היה חשוב לו שאהיה מרוצה (צריך להאמין בזה באמת ולא מהשפה אל החוץ. כי לפעמים האשמות כאלה נוגעות בעומק שבו את מרגישה לא אהובה ואז העבודה היא בכיוון אחר בכלל) והוא החליף את הצנרת אבל הוא לא שם לב לפרטים הקטנים כמוני/ הוא לא חשב שיפריע לי לנקות אחרי שהוא עבד כי הוא חשב שנתחלק. אגיד לו שחשוב לי שגם יסדר אחריו" (כשחשוב לך ואת לא יכולה לתת יד. יש פה מימד של כנות עצמית כי גם התקטננות ופנקסנות זה חלק מזה)
לגבי היום מול ימי הנערות/ בחרות- אני אוהבת להשתמש בדמיון. כשהייתי במצב דומה, חזרתי לי אחורה בזמן ונזכרתי בימים עברו. צללתי לתחושות ולאיך שנראיתי ודיברתי, הכל. לא רוצה לחזור לשם במאה אחוז, ברור, גם לא ב70, אבל הרשיתי לעצמי לקטוף משם דברים ולהביא אותם קדימה בזמן. נזכרתי שאיזה חברמנית הייתי, אוהבת אנשים, שאנשים סמכו עליי, שהייתי מוצלחת והגעתי לכל מיני יעדים שהצבתי, הייתי מאוד יסודית, צחקתי צחוק מתגלגל, הייתי משקיעה בעצמי, הייתי סולחת לעצמי על הטעויות שלי ומקבלת את עצמי לרוב, יותר זרימה ונחת.. ובאמת, קודם כל זה הרים לי ממש
דבר שני, הדברים האלה קיימים בי. אבל התכסו בכל מיני מסכות עם הזמן ועם דברים שעברתי. אבל הבנתי שאני לא רוצה לוותר עליהם, לא רוצה לוותר על עצמי. אז חשבתי איך זה יכול לקרות/ מה היה אז שאין לי היום כביכול. ותכלס, היום יש לי יותר.. יותר חכמה וניסיון, יותר חספוס, יותר אחריות, יותר כלים. יותר סיבות לשמוח באמת. אין סיבה שלא אצליח.
התחלתי לחשוב יותר על עצמי ומה אני צריכה ומשם זה התקדם ובינתיים ב"ה אני מרוצה מהתוצאה
במיוחד את הקטע של הפרגון, כי את אומרת להאמין בזה באמת, אבל מה מה קורה אם אני לא מאמינה בזה? כאילו חסרה לי העין הטובה והתמימות הזאת..
אבל כנראה זו עבודת חיי וצריך פשוט להתחיל
פיתוח עין טובה מצריך ירידה לפרטים הקטנים עם זכוכית מגדלת. זאת מלאכת מחשבת ממש ועבודה של חיםוש בהתחלה כי יש דברים שהם מובנים לנו מאליהם וכשמתחילים לשים לב אליהם זה צף פתאום כגל של טוב, שאיפה הוא היה עד עכשיו..?
הייתי מתחילה בלרשום כל יום 5 דברים שאת מודה עליהם היום/ נקודות טובות שראית בעצמך, בילדים ובבעלך.
זה עוזר להוריד את המיסוך
ותרשמי במחברת שאת יכולה לקרוא בה בסוף השבוע את כל הדברים של כל השבוע. זה ממש מרחיב את הלב וזו נקודת פתיחה טובה בעיניי.
אם את רוצה יותר להתקדם, אז תרשמי גם 3 נקודות של ביקורת שיש לך ומה זה גורם לך להרגיש. זה ימקד אותך גם בנקודת הקושי
שמחה שהתחברת ❤️
ולהשתטות, כי העולם שלהם מצחיק ולא רציני.
אני ממש הייתי מתחילה מלתאר את הכאב והמצוקה שהבעת פה- כלפי בעלך.
לאתגר את השיח.
לכי לכיוון של חידוש בעצמך. משהו מפתיע. תפתיעי את עצמך. את לא חייבת ללכת במסלול שציפו ממך. מותר לך לעשות אלף טוויסטים בעלילה...
וגם- אף אדם לא משתנה מתוך מחשבה שמה שהוא כרגע זה לא טוב.
למה? כי הוא מתחיל את השינוי במינוס
ושינוי דורש אמונה בעצמי וקבלה עצמית
מה שאת עכשיו זה מעולה.
והילדים שלך מדהימים. אחד אחד. איזה אלופים הם. כמה כוחות יש בהם. כמה מידות טובות. כמה חן. וואו.
מתוך זה שתראי בעצמך כמה את טובה עכשיו, בלי שהזזת פיפס לשינוי
וכמה שהילדים שלך טובים כמו שהם ממש
אז יהיה לך יותר כוח לנסות דברים חדשים שלא הכרת.
כאילו לא להתמסר אל הטוב.
כשאני כל הזמן בפוקוס על מה שפחות טוב, זה נותן לי תחושה של שליטה.
אני יכולה להגיד לך שגם אני נוטה לזה, מאוד, וממש מתפללת להאמין באמת בטוב ולהתמסר לו.
המלחמה הזאת נתנה לכולנו בום בפרצוף על כמה החיים השגרתיים מלאי טוב וחסד ושמחה ואור. לייקר את היום יום הרגיל. את זה שהמשפחה כאן לצדנו, וכולם בריאים. אנשים רבים כל כך היו נותנים מחצית משנותיהם כדי לזכות לעוד יום אחד עם היקר שנרצח\נפל.
ואולי פעילות ספורטיבית כמו משחק קבוצתי יכול לעזור לך לשחרר דברים שכלואים בך, או ריקודי בטן
או לראות מופעי סטנדאפ (אני הנורא אוהבת את אודי כגן)
לגבי הנקודה הראשונה, האם את נותנת לעצמך, בינך לבין עצמך, לחוות את החיים?
רוב האנשים רגילים להדחיק בעיקר כאב וקושי, לפעמים גם רגשות נעימים יותר, אבל בסופו של דבר ברגע שאנחנו בתנועה של הדחקה כל המנעד הרגשי שלנו כבוי.
יותר מזה, כשמצטבר בנו הרבה מטעןרגשי שלא נפרק ולא עובד,
זה מכביד על הנפש ועל הביטוי שלנו.
כמו עננים על שמש❤️
לגבי תהליך כזה, זה בדיוק מה שאני מלמדת ומלווה, אם מעניין אותך מוזמנת לפנות בפרטי.
לגבי בעלך התחושה שלך מאד מובנת, והמלכוד הזה של בעל מלא רצון טוב, מצד אחד
ומצד שני אישה שחשובים לה דברים ממש ספציפיים והרצון לא ממלא אותם, יוצרת לא מעט קונפליקטים ומורכבויות.
הכי נכון זה מראש לשתף בדברים שחשובים לך.
לדבר איתו בזמן נייטרלי, על הצורך שלך בזה שדברים יהיו עשויים עד הסוף, ועל כמה זה מאפשר לך ליהנות מהם מכל הלב בכיף ולשמוח בהם בשלמות.
ואם יש דברים שאפשר להקדים מראש-
למשל את יודעת שהוא חותך סלט, תגידי לו שזה ממש ישמח אותך שהוא ישאיר הכל פנוי אחר כך, או ממש לפרט במידת הצורך-
קרש החיתוך בכיור והשאריות בפח, כי לך זה ממש חשוב שישאר נקי, וגם לספר מה זה גורם לך להרגיש.
יש עוד הרבה מה לעסוק בדינמיקה זוגית בריאה אבל קצרה היריעה כאן.
בגדול, הנקודה העיקרית היא אינטימיות רגשית (וזה מתקשר גם לחלק הראשון-
היכולת שלי להתבונן במה שעובר עלי, ולחוות אותו, בשלב ראשון
ובשלב השני השיח והשיתוף של בן הזוג במקומות הםנימיים והחשופים האלה. מקום כזה גם יאפשר לך הרבה יותר
להיות מחוברת לחוויית החיים).
עוד נקודה לגבי מופנמות-
מופנמות מגיעה ממקום של חוסר בטחון בחוויה הפנימית שלי, ובתגובה של הסביבה כלפיה.
ככל שאנחנו ניתן לעצמנו תגובה חיובית של קבלה והקשבה וחיבוק של חוויות פנימיות, נוכל ליצור בתוכנו בטחון משמעותי,
ובהמשך להיות בעמדה פחות מבוהלת מבחוץ וממפגש עם העולם הסובב.
וכמובן שדוגמא שלך כאמא יכולה להשפיע גם על הילדים.
אני מתכוונת כמובן לדוגמא אמיתית ואותנטית שנובעת ממקום עמוק שיהיה שם בע"ה.
בהצלחה רבה לך!
בקשר לדינמיקה הזוגית, נראה לי שאם אצליח לפתור את הנקודה הזאת בי גם זה ייפתר.
אשרייך שאת מוצאת זמן לחשוב כזה לעומק!
זה באמת נשמע מחשבות גם של אלול וגם של גיל 40. ( "משבר " כמו בלידה - מוליד אחריו משהו חדש,אז המחשבות שלך ממש מבורכות!)
הרב קוק כותב באורות התשובה-"המושג של ציור התשובה מקושר , שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים".
ומה שכתבת הזכיר לי את המשפט הזה,
חבל להיתפס לנקודה שפחות חזקה אצלך- לא רק שזה לא יוביל לשינוי, זה גם מחליש ומדכא,
ה' ברא אותך עם תכונות מסוימות,עם אופי מסויים,להתנהג בכוח בצורה שלא מתאימה לתכונות שלך לא יגרום לחיים שלך להיות כמו שחלמת.
( זה מזכיר לי את המורה ה"מרובעת" שניסתה להיות חברהמנית וסיפרה בדיחת קרש ואף אחת לא צחקה,
היא לא הצליחה, המטרה שלה לא הושגה וסתם נשאר לה טעם מר בפה).
אני יותר אוהבת לבנות חלום חדש, לחפש מה התכונות החזקות אצלי ומה נקודות החוזקה במבנה המשפחתי של המשפחה שהקמנו ולהתמקד בלהעצים אותן.
למשל כתבת שהחלום- משפחה מפרגנת.
זה בא לידי ביטוי במכתבים ושיתופים.
אבל התכונות שלך וגם של הילדים-יותר מופנמות.
במקום לחפש להעצים תכונות שלא קיימות אצלכם ( זה עוד משהו מעניין שתמיד אנחנו חולמות שהילדים יהיו חזקים במקום שאנחנו יותר חלשים, אבל באופן נורמלי וטבעי - הם דומים לנו ולכן המקומות האלה יהיו חלשים גם אצלם).
אפשר להעצים מה שחזק אצלכם-
אולי נגיד ללכת בכוון שכתבת על קשר טכני ויומיומי חזק,ולחזק אותו- אולי להוסיף ברכות קצרות לשקית של הכריך.
ואם את רוצה שגם הילדים יחזקו את הקשר בינהם אפשר להכניס גם אותם לזה- להכין פתקי הפתעות אחד לשני, הכריך או לקראת מבחנים/טיולים.
אז לא יהיו לך מסביב לשולחן שבת שיתופים נרגשים אבל יהיה לך ערוץ תקשורת חם אוהב עם הילדים, יהיה פרגון בינהם גם בלי שחנ"שים
נראה לי שפגעת בול בנקודה..
אני צריכה לזהות את נקודות החוזקה שלי ושם לתגבר ולא לחפש במקומות אחרים
והמשפט של הרב קוק - וואו
הדוגמא שנתת, תודה על זה! זה משהו שלא הצלחתי להסביר לאחרים, לא לכולם מתאים הכל וכשמנסים משהו שלא תואם את המידות שלנו זה נראה מגוחך.. עכשיו השאלה איך יודעים מה תואם את המידות שלנו וצריל רק חיזוק, ומזה לא בכיוון?
את כותבת את זה וזה נשמע כזה קליל, וזה בדיוק מה שאני מחפשת, את הקלילות הזאת וההסתפקות במה שאני.. למה זה כל כך קשה?
הרבה פעמים אני חושבת כמה קל היה אם היינו מקבלים מה' פתק עם "פרטי המוצר", מה נקודות החוזקה שלנו? מה התכונות המובילות אצלנו? מה ייעודנו בחיים?
אבל בעולם הזה ה' ברא אותנו ככה שאנחנו צריכות לחפש את דרכינו...
כתבת שמה שכתבתי נשמע קליל, נראה לי שזה בגלל שקשה לנו לדמיין על עצמנו.
על אחרים יותר קל לדמיין, להתבונן...
בחב"ד יש "משפיעה", שאיתה אפשר להתייעץ על עצמנו וכו' ( בוודאי זו הגדרה יותר גדולה לתפקידה, אני לא ממש בקיאה במה בדיוק תפקידה הכללי) אולי יש לך אפשרות לחפש מישהי כזו? זו יכולה להיות אמא או חברה טובה.
ואולי אפשר לשאול את הילדים, לתת להם פתקים שיענו עליהם-מה מיוחד במשפחה שלנו? מה ייחודי לנו? מה אתה אוהב ההתנהלות המשפחתית? (אולי אפילו מה היית חולם שיהיה אצלנו- אבל זו שאלה יותר מסוכנת - כדי לא לפתח ציפיות שאי אפשר לעמוד בהם) וזה יכול לתת לך כיוונים שאפשר לשדרג.
ולגבי ההסתפקות במה שאני - אני ממש מזדהה איתך. נראה לי שזה בגלל שחלמנו על הבית שנקים , ועל איך יראה שולחן השבת שלנו, אבל החלומות הוורודים של הנערות לא לקחו בחשבון כמה פרמטרים כמו - תכונות של הבעל, של הילדים ושלנו...
מה שעוזר לי זה להודות ולהודות ולהודות לה' שזכיתי למשפחה ולבית יהודי, ולנסות להביט ב"מבט על" על המשפחה שלנו - נגיד בראש חודש בהלל להתבונן סביבי בלי להסתכל על כל הפרטים הקטנים שבהם מתמקדים ביום יום, אלא על המכלול. ולהודות לה' על המשפחה המקסימה שקיבלתי ממנו בחסד ולא בזכות.
ותודה רבה לך על מה שכתבת כאן-עזרת לי מאד במחשבות אלוליות. תודה רבה! ובהצלחה ❤️
נמשיך להתפלל לראות את הטוב
האמת שכשקראתי אותך עכשיו, חשבתי שאולי מה שיכול לעזור לך זה לעשות אימון אישי.
כתבת פה שכבר הייתם בכמה טיפולים, אז לא יודעת אם מתאים לך עכשיו לנסות את הכיוון הזה. אבל רק מעלה את זה הכיוון לחשיבה.
כשאני עשיתי אימון, השלב הראשון (שליווה אותנו גם בהמשך) היה בירור של הכוחות הטובים שיש בי. וזה לא סתם בצורה שטחית, זה בירור שמעמיק ועוזר להבין איך אני משתמשת בכוחות שלי ואיפה זה יכול עוד להוסיף לי.
וגם עשיתי שם עבודה על כמה דברים שרציתי לשנות בי. לא הכל השתנה לגמרי, יש דברים שהם עבודה לכל החיים, אבל כן קיבלתי בהם כלים שעוזרים לי לעבוד עליהם. ויש גם נקודות ממוקדות יותר שממש עשיתי בהם שינוי לגמרי, ומבחינתי זה היה ממש פלא, לא האמנתי שזה באמת יכול להשתנות...
באיזשהו מקום מרגישה שעשיתי את ההשתדלות שלי במישור הזה
וקראתי הכל כדי לראות אם מישהי כתבה,
בנוסף לכל הדברים היפים שענו לך, יש מצב שלהוסיף מגע באופן יותר תדיר גם יחולל שינוי כלשהו. עדין, זה לא שזה המפתח ליותר שיתופים וכד', אבל זה פועל לריכוך האוירה וקירבה גם בלי מילים. זה לא צריך להיות מ0 ל100 עכשיו, אבל לפני השינה, כשקמים בבוקר, בהדלקת נרות, כל מיני הזדמנויות שאפשר להוסיף מגע- זה כנראה אף פעם לא יותר מידי. ויש מחקרים על שזה בונה מאוד גם בטחון עצמי. אולי יתאים לך 🤍
שבוע 33
כל השהת התכווצויות בלתי פוסקות
כאילו מין לחץ בבטן
שישר עושה הרגשה כאילו צריך להתפנות גדולים
ב"ה הריון 7
לא זוכרת אפ זה תקין? זה ברקסטון היקס?
משו אחר?
לא ממש צירים
לא כואב ככ
יותר התכווצות של הבטן
אם זה לא סדיר, כלומר לא במרווחים קבועים הייתי נוטה לחשוב שזה ברקסטונים.
במיוחד כי לא כואב.
תנסי לשתות הרבה הרבה מים, הרבה פעמים בגלל מחסור בשתיה יש צירים.
התכווצויות בבטן, אבל כן כואבות. הלכתי להיבדק ולא ראו צירים ולא התקצרות צוואר.
בדיעבד אני מניחה שזה היה איזשהו וירוס בטן או משהו כזה. אחרי שלושה ימים (די מלחיצים) זה עבר...
מקווה שגם אצלך זה משהו כזה...
שבוע טוב
לפני שלושה שבועות בערך עשיתי הערכת משקל.כמות המים יצאה בגבול התקין (24). הרופאה דיברה איתי ביום חמישי והפנתה אותי למיון שיבדקו אם עדיין יש ריבוי ושהרופאים שם יפנו לבדיקות נוספות במידת הצורך. יש לציין שעשיתי מי שפיר והעמסה מלאה.
לדעתך ניתן ללכת למוקד נשים של מכבי ברעננה במקום? אשמח למנוסות
היי
ילדתי לפני 11 חודשים בן ראשון (הערת שוליים-עברתי הריון בסיכון,אחכ אשפוז של התינוק והדובדבן שבקצפת דיכאון אחרי לידה)
מאז שהוא היה קטן תמיד צרח כמעט מכל דבר, לא מרוצה כזה
בלתי אפשרי להחליף לו בגדים, חיתול, לשטוף פנים
צורח
בנוסף גם צורח סתם (לא בכי, צעקות) אמרו שהם מגלים את הקול שלהם אז אם צורחים מהתלהבחת אבל הוא ככה כבר ככ הרבה זמן.
בנוסף ילד היפראקטיבי שלא יודע שניה לשבת
בקיצור קשוח מאוד
אני מרגישה שאין לי אוויר, אני ובעלי ככ מותשים, וזה רק ילד אחד
אני מתוסכלת ושבורה
אשמח לעצות וכו
תודה!
מתואמתאני עברתי משהו דומה עם הילדה השמינית, וזה טוב שהיא הייתה השמינית - כי ככה ידעתי שזה לא תקין ורגיל.
בכל אופן, היפראקטיביות זה לא משהו שמאבחנים בגיל אחד-עשר חודשים (יותר בגיל חמש מינימום). תינוק בגיל הזה זה הגיוני ומבורך שהוא תזזיתי ולא נשאר במקום אחד.
מה שמצביע אולי על מצב לא תקין הוא הצרחות שאת מתארת (בהנחה שאלה באמת לא סתם צרחות של הנאה), ויכול להיות שהן מצביעות על משהו שמציק לו.
ניסיתם לערוך בירור אצל רופא ילדים? אולי יש לו רפלוקס או טונוס שרירים גבוה או כל מיני דברים אחרים שעלולים להציק לתינוק ולגרום לו להיות לא רגוע.
בכל אופן, זה באמת קשה, אבל זה בשום אופן לא מצביע על התפקוד שלכם כהורים. בהחלט יכול להיות שבע"ה הילד הבא יהיה ילד רגוע, ותראו כמה זה כיף לגדל תינוק...
וגם לגבי הילד הנוכחי - עוד לא אפסה תקווה! יכול להיות שאם תגלו מה מציק לו, תוכלו לנסות לפתור את הבעיה וכך הוא יירגע. ויכול להיות שעם הגיל זה יעבור לו והוא יהפוך להיות חייכן ושמח (ושובב בהתאם לגיל)
תתפללי על זה, כמה שאת יכולה...
הוא ילד חייכן שמח ואנרגטי ממש.
אבל מנגד עצבני ובכיין
קשה מאוד, טונוס גבוה אין לו בדקנו שהיה תינוק, ריפלוקס גם לא
חשבתי אולי קושי בוויסות חושי
אם למישהי יש ידע בזה אשמח שתשפכו אור
תודה!
זה נשמע נורא, אבל אני מרגישה שזה באמת קשור לזה. בכל אופן, זה לא תמיד.
והיא גם אוהבת לגעת בכל מיני מרקמים שבי מעוררים חלחלה (אני סובלת מקושי הפוך של תחושה).
זה לא מבוסס בכלל ואני לא בטוחה שאני צודקת, ולכן רוצה להגיע לאבחון. אבל בינתיים זה לא מרגיש לי דחוף, אז לא ממהרת לזה...
תעשי לו עיסויים אחרי מקלחת כל ערב.
כדאי לשאול בטיפת חלב איך הולכת הפרוצדורה של ריפוי בעיסוק.
בנתיים תגגלי קצת על תרגילים לילדים ותינוקות עם קושי בוויסות חושי, כל מיני גלגולים, לגלגל אותו כמו מערוך מתגלגל על השטיח, נדנדה, טרמפולינה ועוד.
אל תתייאשי, תביני שקשה לו והוא לא עושה את זה מתוך חוצפה/ סתם/ מפונק ..
הוא עדיין יונק
קם כל שעתיים/שלוש לינוק
מנסים להתחיל לגמול אותו
לא פשוט בקיצור
השניה שלנו עכשיו בת חצי שנה וההבדל מאוד משמעותי.
אז קודם כל זה לא כל ילד וזה לא אומר כלום על ההמשך.
אני חושבת שכדאי לעשות בירור רפואי מקיף אם משהו לא מציק לו.
לדעתי בעיות תחושה יכולות להיות הכיוון, אבל כמובן שאני לא אשת מקצוע.
(נשמע לי בגלל שאמרת על החלפות בגדים, טיטול ושטיפה שכל זה כרוך במגע,
אבל בעיות תחושה זה גם אם הילד לבוש והפתקית בתוך הבגד מציקה או סתם הבד לא נעים לו...)
גם לגבי השינה, ממני שההשכבות של הגדול שלי לקחו 2-3-4 שעות כל ערב
והיה קם כל לילה לפחות 4 פעמים, וכל פעם הרדמה מחדש (ב"ה רק 20 דקות חצי שעה באמצע הלילה כל פעם)
זה נורא נורא קשוח.
בגיל שנה היה שיפור קל, ושיפור יותר משמעותי בגיל שנתיים. אני יודעת שזה לא מעודד.
אבל לא מצאתי שיטת קסם. אולי שווה לנסות יועצת שינה. אני לא הלכתי.
מתוך כמה ילדים, כך שיודעת להשוות
זה ממש ממש קשה ומתיש, אבל מצישהו זה משתפר
אם הוא עכשיו בן כמעט שנה מהניסיון שלי עוד כמה חודשים יתחיל להיות קצת יותר קל
ממה שאני ראיתי ילדים כאלה תמיד ישארו יותר תזזיתיים ויותר מאתגרים ודורשים מצד אחד
ומצד שני הם גם מאוד עצמאיים, יצירתיים, חברותיים ואהובים
לוקח זמן אבל בסוף הדברים הטובים מתגברים
היי אני בטרימסטר ראשון , שבוע 12 +4
עד שבוע 11 סבלתי מבחילות ואז בשבוע 11 זה לגמרי פסק עד אתמול ,כלומר ,אתמול שוב התחלתי לחוש בחילות ועייפות קיצונית . האם זה תקין שהיתה הפוגה כזו גדולה (של כשבוע וכמה ימים ) בבחילה ועכשיו זה חוזר ? האם יכול להיות שזה מעיד על התפתחות לא תקינה כלשהי של ההריון או העובר ?
מחדשת כאן את הפעילות כדי לשאול על משהו שממש מטריד אותי🙈. בהעמסת סוכר 50 גר' יצאה לי תוצאה מעל הרף העליון - 142 (אכלתי לפני זה ארוחת בוקר ואמרו לי שאולי זה השפיע(. עשיתי את המלאה וב"ה יצאה תקינה. הערכים של אחרי שעתיים ושלוש יצאו ממש בול באמצע הטווח, אבל הערך של אחרי שעה יצא די קרוב לגבול העליון - 174 (הכי גבוה 180). אני בלחץ שזה מראה שאולי הגוף לא ככ יודע להתמודד עם סוכר ואני כן צריכה לשמור, גם אם אין לי סוכרת, כי קראתי שזה לא מצב של שחור לבן... מישהי יודעת אולי לשתף אותי מניסיונה?
(אציין שאין לי גורמי סיכון כמו עובר גדול בלידה קודמת, גנטיקה, עודף משקל וכו')
אצלי היה יותר קרוב לגבול, וערך אחד מעבר לגבול, ועדיין נחשב רק סכרת גבולית.
174 זה תקין לחלוטין, למרות שזה גבוה. כי מה לעשות, אכלת סוכר... והגוף שלך הצליח להתמודד איתו מצוין.
ולחמותי, הן 7 אחיות בנות.. בלי בנים... והן משפחה מדהימה וסבא וסבתא של בעלי הכי מאושרים שבעולם מהמשפחות שהקימו...
מאמינה שמה שעושה ה' הכל לטובה .
כשאמרו לי שוב בת...
(לא משנה המספר)
לא יודעת איך לעודד אותך, ולי אף פעם לא טעו בשקיפות אבל מכירה הרבה שטעו להן...
בכל מקרה לפעמים קל לי להסתכל על אחרות שבכלל לא נשואות.
או על כאלה נשואות שהן ללא ילדים בכלל.
או על כאלה שיש להם ילד או ילדה...
ואז אני אומרת לעצמי צרות של עשירים יש לי ואני מתנחמת...
ה' יעזור. כל אחת והניסיון שלה. לא שופטת אף אחת...
בהצלחה
זה לא פשוט להתאכזב או לחשוש ממשהו כזה,
גם אם בשכל ברור לנו שנאהב איתה, והיא תהיה נהדרת
יש כאן איזשהו חלום שהתנפץ, תני לעצמך חיבוקים ותכילי את הקושי, והוא בע"ה יחלוף, ותוכלי לשמוח בהריון ובנסיכה החדשה שתבוא.
בעזרת ה' מאמינה שהזמן יעשה את שלו
לבסוף כמובן כמו בשאר ההריונות אקבל הכל באהבה
ובהודיה גדולה לה'
כן, מותר לצפות ולהתאגזב כשלא זוכים במה שכלכך רצינו.
זה טבעי והכל טוב .
תני לעצמך את הזמן לקבל את זה
ואז תוכלי לשמוח באמת במה שיגיע .
בבריאות בקלות ובידיים מלאות אמן!!!
עוד שרשור על מישהי בהריון 6 עם בן? וחמישה בנים בבית? 🤔
וואי בבקשה שאני לא הוזה.... כי אז זהו... ההריון מתחיל להשפיע עליי....
זה שבוע שעוד ממש ממש קשה לדעת
גם אצל המיומנים ביותר
כי אין כמעט הבדל חיצוני בין בנים לבנות בשלב הזה
חכו לסקירה (וגם אז עוד יכולות להיות טעויות ;) )
היום גילינו שהעובר שאני נושאת, הוא בן.
זה יהיה הבן השישי שלנו. אין לנו בכלל בנות וכנראה זה יהיה האחרון
מה אני אגיד לכן?
קצת מאוכזבת. לא יהיו לי בנות.
לא יהיה לי את מי ללוות בלידות , לא תהיה לי חברה קרובה גם לא יהיה לי עם מי ללכת להופעות
מקנאה בחברות שלי שיוצאות אם ובת לכל מיני ארועי תרבות ותמיד אין לי עם מי ללכת כי הן עם הבנות שלהן
והכי מטריד אותי שיהיו לי מלאאא כלות. ואני ממש לא טיפוס חברותי ומה אני אעשה עם 6 כלות. בקושי עם אחת הייתי מסתדרת
והשמות- די כבר נגמרו לי השמות לבנים שאני אוהבת
מצד שני מנחמת את עצמי שיאללה עוד בן, זה כבר המוכר והידוע
ויספרו לך כמה בנים גדולים זה מופלא, אני רק יכולה להגיד לך בינתיים שהלב שלי איתך, מרגישה את תחושת הפספוס ממך, ואם זה רלוונטי לך, מכירה אחת שבלידה השביעית שלה ילדה סופסוף בן, אז הכל כמובן עוד פתוח , קודם תעברי את החידה הזו בעז"ה בידיים מלאות ובבריאות
ואולי את תהיי מהחמיות האלו שהגיסות הן כמו הבנות שלהן? אולי יהיה לך כיף וטיולים והצגות , ותהיי חמות מושלמת? לא תמיד דוקא החברתיות טובות לכלות שלהן, ממש לא.. צריך לב ואינטלגנציה ריגשית, אתן תהיו משפחה, לא חברות, ויש עוד זמן עד אז אז לא לדאוג❤️
קודם כל- אומרים ש7 בנים זה ישירות גן עדן, אז לא משנה מה יצא לך בבא בע"ה- זכית.
חוצמזה, לא חסרים יתרונות שיש רק בבנים, וממליצה להתמקד בזה
קודם כל, בנים הם לאמא, מחוברים לאמא.
אין בעיית כינים, גם אם משאירים פאות זה בקטנה לנקות.
הולכים לבית כנסת עם הבעל ואת בשבת בנחת עם הסלטים או בעזרת נשים או נחה.
אין דאגה של צניעות
אין דאגה שילכו לבד למקומות
אין פחד עליהם על הריון ולידה ודאגה לשלומם שיצאו מזה בשלום ובבריאות
הרבה הזדמנויות לצדיקים שיהיו סנדקים
מבינה לגמרי את הרצון למין השני, לחוות ולהכיר אותו,
אבל גם תראי את כל היתרונות במין הקיים ב"ה .
בנים הם המאהבים הקטנים שלנו
שאת חושבת על עובר בבטן בהקשר של הופעות וכלות..
קפצת עשור פלוס קדימה
תקפצי עוד עשור וקחי את הנכדות 😜
מבינה אותך.
יש לי סיפור, מקווה שזה יעודד,
לדודה שלי יש רק בנות והם ממנטאליות שבן זה המשכיות והיא ממש ממש הצטערה שאין לה בנים (והיה גם איזה סיפור טראגי סביב זה)
בקיצור עכשיו יש לה מלא מלא נכדים בנים וזה כ"כ יפה לראות את הבית מלא מגבעות ובנים לומדים והכל.
זכתה בנכדים מדהימים! והיא מאושרת!
(גם על הבנות היא שמחה, כן? אבל נו זה כזה של פעם..)
ממש שפע וזכות.
אז מקווה שזה קצת מעודד שבכל זאת מרגישים את החוויה הזאת של ילדים מהמין השני..
את הקושי והאכזבה.
אני בהריון חמישי עם בת, כשההריון הקודם הסתיים בלידה שקטה.
עם הבת שאיבדתי הייתי בבאסה ממש גדולה שזו עוד בת. ממש ממש התבאסתי. אפילו בכיתי והיה קשה לי לשמוח כשגיסתי ילדה בן, אפילו לברית היה לי סיוט ללכת..
למזלי, עוד לפני האובדן דיברתי עם אמא לרק בנות והיא עזרה לי לשנות את כיוון המחשבה שלי, והשלמתי עם זה. ואפילו התלהבתי שיהיה לי בית של בנות וזה כיף.
ובהריון הזה, ממש לא הזיז לי שזו עוד בת. הייתי צריכה לקבל כאפה כדי להכנס לפרופורציות. והיום אני ממש בסדר עם זה.
מקוה יום אחד ללדת בן, למרות שלפי הגיל והכוחות שלי לא בטוח שאוכל יותר מעוד אחד. אבל גם אם לא, אני מקבלת באהבה.
וכמו שאמרו לך להתמקד בכיף של משפחה של בנים, לא יהיו לך רגשנויות, הורמונים ומחזורים עם כל המצבי רוח חח.
ולגבי כלה וחמות, את ממש יכולה להיות החמות החמודה שמבלה עם הכלות שלה ומזמינה אותן להופעות ולאכול במסעדה. אחותי אמא ל2 בנים נשואים, והם ממש קשורים אליה, גם הכלות שלה נקשרו אליה ושתיהן באו אליה אחרי הלידה לחודש! ולא הלכו לאמא שלהן. סתם שתדעי שזה קיים.
מקווה שהשיתוף שלי עזר.
כן, יש חוויות שאני לא אחווה, אבל לא משהו שמטריד אותי, לעיתים רחוקות אני רואה סיטואציה של אמא ובת ומרגישה החמצה קלה.
כשהקטן שלי עוד היה עם תלתלים, קניתי לו לפורים שמלה ורודה ועשיתי לו קוקיות, ככה יצרתי לעצמי חוויה ליום אחד ומזכרת בתמונות.
בקשר לכלות אני בעיקר מסוקרנת איך ומה יהיה, לא כדאי לדאוג למשהו עתידי בלתי ידוע, שיכול גם להיות מאד זורם.
על חמותי כולם אמרו שהיא תהיה חמות מהגהנום!
זה הגיע עד כדי הסכם בין כל האחיות של בעלי שהן עשו עוד לפני שבכלל נכנסתי לתמונה- שהן יעשו הכל כדי להיות גיסות טובות כי החמות תהיה לא משו בכלל
והפתעה!
יש בינינו חיבור מדהים וקשר מעולה
ואנחנו מסתדרות ממש מצוין
ואני ממש מרגישה שהיא מתייחסת אלי כמו אחת הבנות שלה (ואני קוראת לה אמא)
אז אל תספידי עדיין
לחמותי יש הרבה בנים
הכלות הן הבנות שלה מבחינתה
ויש כל כך הרבה נכדות
ואני התלבטתי אם להזמין אותה ללידה
בקיצור זה לא מחייב בע''ה
ועכשיו הריון עם עוד בן
מהתחלה רציתי בנות ובנים באים תודה לה'
כל כך אוהבת אותם שכבר לא משנה לי
כמובן שגם רוצה בת ..
כל יצירה שמגיעה ממני מתאהבת בהם
בעזרת ה יהיה לך חוויות אחרות ןמהממות עם הבנים
עם הכלות יכול להיות שממש תאהבי ויזרום לך , אל תחשבי שלא ..
זה לגיטימי ממש, להוציא את הבאסה עכשיו, אפילו להתאבל על הפנטזיות של הבת.
אח''כ תחשבי על כמה בנים זה כיף אבל לפני כן יש מקום לאכזבה, הכי לגיטימי בעולם
אז לי אמנם יש בן אחד ועוד 5 בנות מהממות.
אבל תמיד חלמתי להיות אם הבנים שמחה..
ואיך יכול להיות שיש לי כל כך הרבה בנות?
אני הכי לא בת באופי שלי, לא יודעת אם אצליח להיות איתן בלידות, מהלידות של עצמי רעדתי ולא התחברתי .למי יש כח להסביר לכל אחת על המחזור ולהיות שם שיקבלו. כן כן כן אותי כל הדברים האלה לא משמחים... שופינג? לא סובלת... תמיד שולחת את הגדולה שלי עם אחיות שלה מתחתיה.. קיצר... לא פשוט לי.. גם בתחושה שקיבלתי מלא בנות ורק בן אחד.. היה חסר לי תמיד הבריתות ובכלל החיבור לבנים יותר קל לי.
מאז שנולדתי.. הם מבחינתי יותר קלילים וצחוקים איתם. בנות תמיד יותר מורכבות והורמונליות. . .
הגעתי למסקנה שפשוט בגלל שכל כך רציתי מלא בנים והביאו לי דווקא בנות זה התיקון שלי. ואני צריכה לשמוח בזה הכי בעולם ולעבוד על עצמי ועל הנשיות שלי ..
להתחיל להתחבר לאישה שבי.. ושאהיה גדולה (בגיל 50) וגם הןיתחתנו נהיה כולנו חבורת בנות שיוצאת ואחת בשביל השניה . ויהיה לנו כיף ..
קיצר תמיד הדשא של השכן ירוק יותר..
הקב'ה מעביר אותנו ניסיונות ברגש כדי שנתקו איפה שקשה לנו .
בהצלחה אהובה
בסוף תברכי על זה גם...
שזכית למלא בנין וכלות מתוקות שיהיו דומות לך
מלא בנים ב"ה, ותמיד חלמתי על בנות מתוקות.
לפעמים כשהרעש, הבלגן, המריבות והמכות מרקיעים שחקים אני שואלת את עצמי ואת ה' איך?? איך בחרת *בי*, העדינה השקטה והרגישה להיות אמא של כל הבנים האלה? מה חשבת לעצמך? זה לא מתאים לי בכלל! לא יודעת מאיפה לאכול את הסיטואציה הזו, זה לא בשבילי!
וכל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה שהכל מכוון, שזה בדיוק התיקון שלי, ה' רוצה שנעבוד על עצמנו דווקא איפה שקשה לנו. אז אפ אני צריכה לעבוד על האסרטיביות שלי - הם נותנים לי אלפי הזדמנויות לכך. על הסבלנות - כנ"ל. כנראה ה' רוצה גם עבודת המידות שאדע איך לשלוט בעצמי גם כשהם מוציאים אותי מהכלים, למרות הרגישות שלי לרעש, ועוד ועוד. ה' מנסה אותי בדיוק בנקודות הרגישות שלנו, וזה לא במקרה.
ולא משתמשת ברגליים.
זה תקין? צריך לעשות משהו?
רוצה למסור בגדים, ויש כאלה שמתלבטת אם למסור.
למשל - קפוצ'ון לילדים שהרוכסן שלו מקולקל. מצד אחד אפשר להחליף רוכסן, וזה יותר זול מלקנות חדש, מצד שני מבאס לקבל מקולקל ואז צריך לטפל בזה.
הייתן מוסרות? זורקות? משקיעות בלתקן בעצמכן ואז מוסרות?
זה משנה אם מעבירים שקית למישהי שמכירים או למקום שאוסף בגדים יד 2?
ומרגיע אותי לחשוב שחנויות זורקות המוןן בגדים חדשים כדי שלא תהיה ירידת ערך...
כי אני ממש לא מצליחה לשחרר ולזרוק..
ועדיף לפח מיחזור בגדים...
גם בחנויות יד 2 יזרקו אז חבל להעביר לשם.
לא בטוחה שלקנות בגד יותר יקר מלהחליף רוכסן
זה מה שחשבתי, אבל קשה לזרוק...
אנחנו חיים בעולם מטורף...
גם לי כואב לזרוק בגדים שסך הכל הלך הרוכסן...
מרגיש לי בל תשחית, הבד מעולה, כאילו... אנחנו דור כזה עצלן שלא תופרים ומתקנים כמעט כלום. ומרגיש לי כפיות טובה לקב''ה. לא מדברת על בגד אחד, יש לי לפעמים שקיות שלמות. מה אני אעשה? ומנגד ילדים רעבים ללחם.
זה פשוט התעסקות לא משתלמת.
פעם שאלתי להחלחף רוכסן למעיל זה 30 שח. לקנות מעיל מצויין בחנות יד שנייה עולה 5 שח.
יש בגדים כמו זבל,
גם בחנויות יד2 זורקים בגדים שבעיני הם שמישים ואפילו במצב ממש טוב, פשוט כי יש הצפה ואין מספיק ביקוש.
אלא אם כן זה מעיל איכותי ממש ואז אולי שווה לתקן רוכסן. היום גם לא מוכרים שברים איכותיים. פעם הדברים היו שורדים שנים
באמת
אין לי זמן לדברים בסיסיים
בטח לא זמן להתחיל לתקן בגדים במחיר שלא משתלם
וגם תחשבו על ההרגשה של מי שמקבל
לקבל בגדים שמצריכים תיקון גורם לתחושה מאוד לא נעימה
לפחות לי
בקטע שאנחנו לא יודעים לתקן בעצמנו...
כשפעם היה נקרע לי משהו, או שהיה צריך מכפלת וכד' אמא שלי תפרה לי ותיקנה לי, החליפה רוכסן וכו'.
היום , רובנו לא עושים דברים כאלה בעצמנו החזקתי מחט יום אחד, הילדים שאלו אותי מה זה... האמת , התפדחתי. וואלה, אין לי כח להתעסק עם תפירה, האופציות שלי זה להעביר לגמח או לפח או לתופרת
לא בגדים דהויים
לא בגדים שצריך לתקן, אפילו דבר קטן
היום בגדים זולים יחסית.. פשוט בכמות זה יוצא המון כסף
אנשים לוקחים כדי לחסוך זמן או כסף אבל זה ממש משפיל לקבל בגד הרוס
ולא להעביר לאנשים שקיות בגדים בלי לשאול אותם!
עשו לי את זה וזה אחד המרגיזים, יש לכם בעיה של עודף בגדים- אל תעבירו אותה אלי מתוך הנחה שלי זאת לא בעיה אלא תועלת, תשאלו מראש ואל תעבירו אלי דרך השכנים או הגן
אבל לפעמים מרגיש שזה רק רצון להתפטר מהשקית.
נגיד בגדים לבנות בגילאים שאין לי בכלל
מרימוש!לאן הולכים הבגדים
הבגדים שנאספים ממוינים ל- 3 סוגים עיקריים:
1. בגדים אשר במצב טוב עוברים מיון משני נארזים ומועברים
לשימוש חוזר.
2. בגדים אשר מכילים סיבי צמר או אקרילן נארזים ונשלחים
לריסוק ומיחזור.
3. בגדים אשר לא עונים לקריטריונים הנ"ל נחתכים נארזים ונשלחים
למפעלים ולמוסדות שונים ומשמשים כמטליות בד לניקוי
בהנחה שזה באמת ככה.
כי לא זוכרת ממי או איפה שמעתי שזה הולך לפח מהמחזור.
יש הרבה סרטונים ביוטיוב על מיחזור בגדים וכולם אומרים שזה תהליך מסובך מאוד ולא משתלם כלכלית ולכן רק אחוז קטן מאוד מהבגדים שנשלחים למיחזור באמת ממוחזרים והשאר נזרקים בערימות ענק במדינות נחשלות וגורמים גם הם לזיהום הסביבה.
אפשר לחפש ביוטיוב fast fashion
אצלינו מביאים את כל בגדים מטריקו למוסך- הם סופגים בזה שמן וגריז
וזה אחלה סמרטוטים
אני שמחה לקבל דברים ממסירה, אבל אני לא נזקקת, אני לא רוצה דברים מבאסים שנראים רע או שרואים שעבר עליהם הרבה. זה הגבול בין לקחת ממסירה בטוב, לבין להרגיש מסכנה..
אני הרבה פעמים מתלבטת בזה.
לפעמים יש בגד מהמם, שאם היה רלוונטי עכשיו, הייתי תופרת כפתור שנפל או מתקנת קרע קטן,
אבל בדיוק נגמרה העונה, והילד גדל,
כואב הלב לזרוק.
אבל כולן תמימות דעים שלא למסור בגד שלא ראוי ללבישה מיידית. אז תודה, עכשיו אדע את התשובה, ולא אמשיך להתלבט 🙂
לתיקון רוכסן/ קרע.
כי באמת תפירת כפתור זה משהו קליל וזול שלהרבה אנשים אין בעיה לעשות ונשמע לי חבל לזרוק בגד בגלל כפתור
