שלום!
אחרי 9 חודשים של קריאה בפורום ומידי פעם שאילת שאלות רוצה לשתף בסיפור הלידה..
אגב, הדולה שלי אמרה שכדאי כמה שיותר לדבר ולכתוב על זה, שזה עוזר לריפוי... אין לי כ"כ קהל שיקשיב בעניין אז ננסה לכתוב.. 
ערב יום כיפור, היינו אצל ההורים כי היה די סביר שאלד (עברתי בקצת את התאריך..). שאלנו רב שהתיר לי לשתות בשיעורים כבר מהתחלה, בערב התחילו צירים קלים, שלא המשיכו ללילה. בבוקר התחילו צירים, עדיין קלים, השתדלתי להקפיד על השתייה בשיעורים ולתזמן... בעלי חזר משחרית והודעתי לו שאולי מתחיל משהו... עשינו חלוקת תפקידים- אני תזמנתי את הצירים והוא הקפיד כל 9 דק' להביא לי פחות משיעור של מיץ ענבים... אחרי כמה שעות הצירים הפכו לחזקים יותר ובתדירות גבוהה יותר, עדיין לא בתזמון מדוייק... התפללתי חלק מהתפילות, ובעלי נשאר בבית והמשיך את התפילה... לקראת הצהריים הצירים יותר חזקים ומגיעים לתדירות של כל 4 דק'. כבר ברור לי שזה צירים, אבל עדיין לא ממש מאמינה שהולכת ללדת... בכל אופן בעלי החליט שהגיע זמן לנסוע, הזמין אמבולנס ויצאנו... באמבולנס הצירים קצת נחלשו... מוזר לנסוע ביום כיפור, הכל ריק ושקט...
הגענו לחדר לידה, ודווקא היה די ריק, היינו בטוחים שיהיה ממש עמוס (התברר שהעומס מתחיל לקראת סוף הצום...). בדיקה ופתיחה4, בשעה 3:00. מוניטור... לחכות... בעלי מתפלל מנחה ואני כבר לא מתזמנת את הצירים אלא מנסה למצוא תנוחות שיעברו יותר בקלות... הדולה שלנו הגיעה (התקשרנו ע"י גוי וסיכמנו איתה שלא תענה...) והתחילה עם עיסויים שממש ממש עזרו בהקלה על הצירים. שוב מוניטור, פתיחה 6, הצירים ממשיכים ועם העיסויים הם עוד נסבלים. שעה וחצי לפני סוף הצום, פתיחה 8, אומרים שחדר לידה אחד התפנה אבל מסכימים להכניס רק אם אסכים לפקיעת מים, כי יש עומס... הצירים כבר כואבים מאד, ואני מפחדת להגביר אותם עם פקיעת מים... אז נשארים בחדר קבלה בינתיים בעלי מתפלל נעילה... עוד חצי שעה והמיילדת מחליטה להכניס אותי בכל זאת.. נכנסים, הצירים כבר ממש חזקים, פתיחה 8 וחצי... הצירים כבר הופכים להיות בלתי נסבלים ואני מתחילה לתהות אם היה חכם מצידי לא לקחת אפידורל... העיסויים כבר עוזרים רק מעט...
חילופי משמרות, באה מיילדת ששואלת בקצת רוגז "אבל למה לא לקחת אפידורל??" (לא שופטת, היא הייתה אחרי יום שלם של צום וקשה לראות מישהי שכ"כ כואב לה...) רציתי לעשות מוניטור בתנוחה שהיא לא שכיבה, אבל לא ראו מספיק טוב את הדופק... ובשכיבה הצירים יותר כאבו... משום מה התחלפה שוב מיילדת, שכן הסכימה למוניטור בחצי ישיבה, עם כדור, קצת מקל אבל כבר ממש כואב... ניסיתי זג צחוק שלא עזר לי, ולא הייתה לי סבלנות לשאוף בשעת ציר...
מגיע סוף הצום, קוראים לכולם להבדלה, ואני ב"ה בחדר קרוב וגם שומעת... סוף סוף בעלי והדולה יכולים לאכול ולשתות, מנסים להציע גם לי אבל אני כבר לא מסוגלת לחשוב על אוכל... עוד בדיקה, פתיחה 9 וחצי, וסוף סוף ירידת מים (הציעו לי כמה פעמים לפקוע וסרבתי...) אני תוהה עד איזו רמת כאב צריך להגיע כדי שתהיה פתיחה 10, זה כבר בלתי נסבל... ומתחילה להרגיש לחץ..
המיילדת אומרת שתעזור לי ואפשר להתחיל ללחוץ. כואב כואב...בכל ציר לוחצת חזק, ואחרי כמה וכמה פעמים (כבר לא זוכרת כמה..) מציעים לי לגעת בראש... לא מסוגלת ורק רוצה שכבר יצא... עוד לחיצה או שניים, המיילדת קצת עוזרת לראש..עוד קצת והיא בחוץ!!!!
מביאים לי אותה ואני לא מאמינה שזה נגמר, מתרגשים, מחכים קצת ואז מוציאים את השיליה. זהו! ב"ה! אפשר להגיד מזל טוב ולהתקשר לכל הסבתות...
מסקנה קטנה שהגעתי אליה- בלי אפידורל זה מאד כואב, אבל היתרון הוא שמרגישים בדיוק מה קורה, ושהתינוק יורד... עם הזמן הזיכרון של תחושת הכאב יורד...
זהו,
תודה על ההקשבה (קריאה..) ובשורות טובות לכולן!!
