מאיפה נתחיל?
הבן שלי מתוק דבש דורש מלא יחס
משעמם לו כל צהריים מאוד
אני עייפה אין לי כח לזוז (כולה שבוע 26)
מה שלא משאיר לנו כלום לעשות חוץ מסרטוני מילים ביוטיוב או קליפים של מוסיקה - ואני שונאת שונאת שמורת שהוא על המחשב.
אוכלת את עצמי קשות.
לפני שעתיים רופא משפחה מחייג אליי לבוא למרפאה (מי שלא זוכרת - עשיתי ביופסיה בגלל חשד לגידול בבלוטת התריס). נסעתי מהעבודה למרפאה כמו מטורפת, בנס הגעתי בחיים.
מגיעה למרפאה כדי לפגוש שם את חמותי שגם מחכה לרופא, פלוס עוד 10 אנשים ממתינים בתור.
ולא - אני בלי תור.
מבחינת הממתינים אין לי איך להיכנס בלי מספר.
אז ניגשת למזכירות, שמתווכחת איתי שהרופא עמוס ואני בוכה לה במסדרון שהרופא אמר לי לבוא. והיא כזה - למה???
אני מתעצבנת והיא אומרת לי מצטערת תעשי תור מסודר, היא הכי צודקת שלא תטעו.
בינתיים אנשים יכנאים נעמדים ליד, זה נורא מעניין - אישה בוכה ומזכירה שצודקת היכן בעולם שלא מכניסה אותי לרופא.
פה הנס שלי קרה, הרופא יצא מהחדר למזכירות
תודה לה' שזה קרה פשוט ניסים!!!!!
יוצא מהחדר רואה אותי ומכניס אותי איתו לחדר
וכל זה:
כדי לשמוע ממנו שבבית חולים לא הצליחו לאפיין את הגידול ולכן מעבירים לבדיקת פתולוגיה נוספת ותוך שבועיים תהיה תשובה.
למה אין פשוט תשובה שזה שפיר וזהוווווווווו
בורא עולם למה????????
אין, אני גמורה גמורה גמורה
בעלי מותק, באמת שהוא מקסים
אבל עצוב לי אחרי הכל שאין לי פניות לבן שלי, מרגישה פשוט אמא איומה (האיום הזה, זה שהוא על המחשב חלילה לא משהו גרוע יותר ה' ישמור. אבל ז עדיין גרוע עבורי!!!!!!)
ביקשתי מבעלי שנצא היום קצת, אולי לכותל
לא יודעת - לאנשהו
אמר לי וואי בדיוק היום שאני סחוט בגלל א-ב-ג-ד
והוא צודק
הכי בעולם
היה מבינה אותו
זהו, אלה הם חיי לשבועיים הקרובים 😐😓
היום נעביר את היום בבית, פשוט נסדר ונתחיל להכין לשבת
למרות שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לחזור הביתה כדי לסדר. אין לי כח אין לי נשימה.
בינתיים סתם עצרתי בדרך.
לגבי חמותי,
לא אמרה ולא שאלה כלום
''רק'' התקשרה לבעלי שמשהו מטזר היה במרפאה ולא מבינה מה הסיפור
בעלי מתקשר אליי שלא מבין למה אני עושה דרמות, נכון צודק
לא ברור לי למה.
אז עכשיו גם מרגישה קופה בדמות אדם שכולה דיברנ עם המזכירה בטון רגיל, לא צריך להגזים
אבל המזכירה עשתה מזה פשוט מלא מלא עניין.