טוב.. זה החלק המשעמם יחסית...
בעלי משתחרר
ההריון ממשיך בנעימים
מתחילים להתרגש
להבין שהחיים שלנו הולכים להשתנות
ערב פסח טירוף
אני לא עושה כלום בבית.. בעלי ואחיין שלו מתקתקים את הכל
אני בטירוף בעבודה לסגור את כל הקצוות
ולעשות חפיפה למי שצריך
יום חמישי לפני פסח- שולחת מהבית מיילים לכל הלקוחות שאני עובדת איתם עם דו"ח מצב, ומי מחליף אותי
משאירה הודעה אוטמטית במייל שיצאתי לחופשת לידה
יושבת אחה"צ עם הבוס לישור קו ומעדכנת אותו בכל פרויקט מה הסטטוס-
ויוצאת באופן רשמי לחופשת לידה!
מטיילים בחג בקטנה
אבל בעיקר נחים
יום חמישי- הפקק הרירי יוצא
תל"מ בשבת
יום ראשון- עובר התאריך- הריון עודף תקין
יום שני בערב- אני מתעצבנת על כל מי ומה שזז..
מתעצבנת על הציוד הצבאי של בעלי שמפוזר בכל הבית
על הבלגן
עליו (הוא נסיך אמיתי שאין דברים כאלה... ועדיין..)
מתחילה לסדר את הבית
הוא שוטף מיוזמתו כלים (זה קורה לעיתים מאוד רחוקות- לרוב שיש לו מצפון וצורך לפצות אותי והפעם הוא באמת לא עשה כלום)
הולכת לישון עצבנית
4 לפנות בוקר- מתעוררת.
יש לי תחושת בטן מוזרה והרגשה שכדאי מהר לקום מהמיטה
איך שאני נעמדת- ירידת מים
לרגע אני לא בטוחה... הולכת לשירותים
ומבינה שזו אכן ירידת מים
מעירה את בעלי מעדכנת אותו
אבל גם מודיעה לו שחוזרים לישון ומחכים לראות מה יתקדם
הוא חוזר לישון מהר. אני לא מצליחה להרדם
עוברת לסלון- הבית מבריק מאתמול אז פשוט יושבת על הספה ומנסה לנמנם
5:00 מתחילה להרגיש צירים לא סדירים
מבינה שכנראה צריך לדאוג לסידור לילדים
5:30 הנסיך שלי מתעורר- אומרת לו שכדאי לקרוא להורים שלו (אבל שיקחו את הזמן בלי לחץ)
מתחילה להכין לילדים קופסאות אוכל, בגדים,
את התיק לחוג כדורגל- כל מה שרק אפשר
6:30- שולחת אותו להתפלל עם הבטחה שאם קורה משו אני קוראת לו
7:00 ההורים שלו מגיעים, אני נכנסת להתקלח, רואה שהמי שפיר עם קצת דימום
מתחילה להבין שצריך לנסוע.
הילדים מתעוררים- רוצים שאנחנו ניקח אותם לגנים- אז בעלי עושה עם אמא שלו סיבוב- על הדרך מראה לה איפה הגנים ואיפה החוג כדורגל,
חוזר הביתה- ואנחנו יוצאים
מגיעים לבית חולים
הצירים מתחילים להצטופף- אבל לא נראה שאני בלידה
9:00 מיון יולדות- אין צירים סדירים
פתיחה 2.5, ראש גבוה
יש עוד זמן
היא שואלת אותי אם אני בטוחה שהיה ירידת מים ( כן) ומפנה אותי לאולטרסאונד והרופאה
מחכים בתור... שולחת את בעלי להביא לי משהו לאכול- מדי פעם יש צירים אבל חלש
12:00 נכנסים לרופאה (כבר אחרי אולטרסאונד... יש ריבוי מים למרות הירידת מים)
היא מאשרת שיש ירידת מים. הם דמיים ולכן יש חשש להתחלה של הפרדות שיליה
היא מבקשת שיכניסו אותי במידית לחדר לידה וממליצה על זירוז פיטוצין (וביי ביי ללידה בחדר טבעי)
היא מסבירה לי שהמטרה עכשיו היא לללדת לפני שתהיה הפרדות
חדר לידה... מוניטור (ביקשתי אלחוטי) פיטוצין במינון נמוך.
המיילדת ממליצה לנוח כל עוד זה אפשרי
היא מחשיכה את החדר- ואני נרדמת די מהר
מתעוררת ב14:00, הכל סבבה, יש צירים אבל סביר לגמרי, אני מבקשת מבעלי לשים מוזיקה
המיילדת מציעה לנו פילייליסט נחמד שיש להם - מסתבר שיש רמקולים מובנים בחדר לידה ואחלה פלייליסטים
14:40- הולכת לשירותים עם המוניטור
ומקלחת זריזה
כשיוצאת נכנסים מלא צוות- כולל רופאה בכירה
ואומרת שיש ירידות דופק
גם אני וגם המיילדת מסבירות לה שהייתי במקלחת וכנראה המוניטור לא ישב טוב
היא טוענת בנחרצות שזה לא קשור. נותנת נאום שהכי חשוב זה תינוק בריא וזה לא משנה באיזה צורה יולדים אבל בא ניתן לזה רבע שעה ונראה אם המוניטור תקין...
(על הדרך מתפתחת מיני שיחה שבקצב הזה אני יולדת לפני שקיעה ושזה אומר ברית ביום העצמאות... ואני זורקת לאוויר שזה סיפור, היא שואלת למה? ושזה לא שבת שאנשים לא נוסעים... אני מסבירה לה שזה לגמרי יום חג אצלינו ושיש תפילה חגיגית על הבוקר והלל, והמוהל יהיה עסוק, והפקקים, ואיזה קייטרינג יבוא?
היא מופתעת שאנחנו מתייחסים ליום העצמאות כאל יום דתי וזורקת הערה על הדתיים והמדינה ולפחות יש משהו חיובי בדת.. אני מבינה שאני לא אוהבת אותה)
במקביל היא אומרת לבעלי להתחיל להוריד לי תכשיטים ולמיילדת- לשים קטטר
אני בלי אפידורל- המיילדת מתווכחת איתה
ומצליחה להוריד אותה מהקטטר לבנתיים
הבכירה יוצאת מהחדר- ואני מסתכלת על המיילדת- מה קורא פה????
היא באדישות מסבירה לי שהרופאה הבכירה בעד ניתוחים קיסריים.. היא ילדה את כל הילדים שלה בניתוחים מראש,
היא מגיעה פעם בשבועיים למשמרת בוקר והאסטרטגיה- היא למרוח את הזמן עד סיום המשמרת שלה שזה עוד רבע שעה וץ- קטן עלינו
ואומרת לי- תראי שעוד רבע שעה יגיע רופא אחר והכל ירגע.
והיא צודקת
חילופי משמרות - מגיע רופא חמוד ורגוע ואומר שאין שום ירידות דופק וחזלש
אבל כן צריך להגביר מינון של פיטוצין כי בכל זאת- עדיין יש חשש להיפרדות שליה
גם ככה הצירים כואבים
ואחרי שמגבירים את המינון זה כבר לראות כוכבים...
אני מבינה שהלידה המהירה והחלומית שלי כבר לא תהיה מנסה למשוך עוד קצת
אבל מחליטה שזה הזמן לאפידורל
מהרגע של ההחלטה ועד שמגיעה המרדימה (שזה בערך 5 דקות שמרגישות כמו נצח) אני מאבדת את כל היכולת להתמודד עם הצירים
והופכת למפלצת (מסרבת למיילדת לגעת בי ומבטיחה לה שאחרי אפידורל אני אסכים לכל מה שהיא רוצה... היא צוחקת שהיא רק רוצה להכין אותי לאפידורל ואני רואה אותה ואת בעלי מחליפים מבט בחיוך
ובעלי מסביר לה שאני אחזור להיות נחמדה אחרי האפידורל...
אפידורל מתחיל להשפיע- ואני לא מבינה למה חיכיתי עד עכשיו
מתקדמים לאט לאט
אם אני יולדת עד חמישה לשמונה- ברית ביום העצמאות
אני מוותרת על התענוג ומסכמת עם בעלי והמיילדת ששמונה זה אחלה...
19:00,
אני אומרת לבעלי שיביא לי מהר פח- שיש לי בחילה- ושניהם אח"כ מקיאה את נשמתי - אני יודעת מהלידות הקודמות שזה סימן שהתקדמנו
קוראת למיילדת - ואכן, פתיחה מלאה- אבל הראש עדיין גבוהה
לא רוצה לרדת
אני מספרת למיילדת שבלידה הראשונה היה op
היא אומרת שכל התסמינים אומרים שזה אכן op אבל לא מרגיש ככה בבדיקה פנימית
בהמלצת הרופא (החמוד) מתחילים לעשות כל מיני תרגילים שיעזרו לתינוק לרדת
באיזושהי שלה אני מוצאת את עצמי הפוכה המיטה באלכסון, הראש למטה- הרגליים למעלה במטרה להעלות את התינוק כדי שירד מחדש ויתברג נכון
עכשיו גם יש מים מקוניום
והרופא החמוד אומר שזה הזמן ללדת
אומרים לי ללחוץ
אני פועלת על אוטומט ועושה מה שאומרים לי
אני לא קולטת שאני יולדת... חושבת שאנחנו עדיין בשלב של לנסות להוריד אותו
עד שבעלי קולט שאני לא בעניים ואומר לי- את יולדת... הראש כבר חצי בחוץ
זה נותן לי את הכח
ועוד שתי לחיצות והוא בחוץ
השעה חמישה לתשע... אין ברית היום העצמאות
החלק השלישי עוד לא נגמר...
השליה לא יוצאת... אני מדממת
כל כמה דקות אומרים לי ללחוץ- אבל היא עדיין לא יוצאת- כל הזמן הזה הקטן עלי... ויונק
בזמן הזה- אני והרופא מנהלים מיני שיחה על השליה ועל תעשיית הקוסמטיקה
הוא אומר שהם מעבירים את השליות לקבורה
ואני שואלת אם יש קבר אחים לשליות?
(אנחנו יומיים אחרי יום השואה... וכנכדה לבוגרת אושוויץ זה נראה לי באותו הרגע שאלה הגיונית... הרופא צוחק עלי על האסוציאציות שלי אבל מאשר שיש קבר אחיות לשליות)
בסוף אחרי לא מעט זמן- היא יוצאת- אבל לא שלמה
את החצי השני הרופא מוציא ידנית...
אני זורקת לחלל שהאסוציאציה שלי עכשיו שונה לחלוטין... הוא אומר לי שהוא חייב לדעת מה היא... בעלי ישר מבין ועונה שגדלתי במושב... עכשיו גם הרופא מבין ואומר שאני חייבת לשנות את עולם האסוציאציות שלי...
אני חלשה מאוד... איבדתי דם
ואם החלום לפני הלידה היה ישר להתקלח- אני כבר לא שם, רק תנו לח לנוח
יש חילופי משמרת במחלקה אז נותנים לי לנוח עוד בחדר לידה
וכשמעלים אותנו למעלה- אני אומרת לבעלי שאני ממש מסוחררת ומבקשת שיביא לי משהו מתוק לשתות
לבנתיים אני על כסא גלגלים בחדר ילודים והקטנציק עובר בדיקות ראשוניות צמוד אלי
אני מתחילה לראות שחור
ואומרת לרופאת ילדים
כמה דקות אח"כ אני מתעוררת בחדר במחלקה
התעלפתי... אני שומעת את הקטנצ'יק בוכה מהחדר ליד והם מרגיעות אותי שהוא ממש בחדר ליד עם הרופאה- ושניהם אח"כ בעלי נכנס ואני שולחת אותו להיות עם הקטן (זה היה ממש כמה דק בודדות שהוא היה לבד עם הרופאה- ולי זה הרגיש יותר מידי)
האחיות שואלות אותי שוב אם אני בטוחה שאני רוצה ביות מלא (כן ) ושואלות את בעלי אם הוא נשאר ללילה (לא היה בתכנון... אבל לאור המצב- כן)
מתאוששת לאט לאט
אבל ההמוגלובין צונח בהתחלה 9.3
ואז 8.8
ובשפל הוא 8.3
אז משאירים אותי עוד לילה
וביום שישי בבוקר הנסיגה נפסקת והוא מתחיל לעלות
אני משתחררת הביתה!
(אבל החלק השלישי עוד לא נגמר... ככל הנראה אני עם שאריות שליה ונראה לאן זה הולך
אבל העיקר שהידיים מלאות והלב שמח ומלא בהודיה)
אבל הספורטליין ממש לא כבדה לדעתי, לדעתי נחשבת קלה יחסית, ואפשר בקלות להוריד את הגגון עם יד אחת. יש לה היגוי מעולה, והיא מתקפלת בקלות. אני ממש אוהבת אותה.
), אבל זה קצת יותר קל.