מה לא בסדר אצלה/ אצלי?
תינוקת (בכורה) בת שנה ו3 חודשים לא ישנה לילות שלמים ולא קרובה לזה. יש לילות בודדים שמתעוררת "רק" פעם אחת, אבל לרוב מתעוררת פעמיים-שלוש. אם היא חולה/ שיניים - היא גם פותחת חלונות ערות לפעמים, והיא חולה המוןןן! מאז שנכנסה למעון בספטמבר (סהכ חמישה חודשים, כן?) פעמיים דלקת ריאות, פעמיים דלקת אוזניים, פעמיים דלקת עיניים... שיעולים וצינונים בלי סוף. שילשולים והקאות כל פעם שמצמיחה שן ויש לה לא מעט כבר ועוד כל מיני וירוסים מוזרים, פטריה בלשון ומה לא... פשוט מתיש ברמות הזויות. כשהיא חולה היא קוואצ'ית כזאת.. לא חולה בקטנה ועם אקמול סבבה.. ממש אי אפשר לעשות כלום כשהיא חולה. גם עם האוכל לא קל איתה. זה לא שלא הולך המוצקים, אלא שהיא מאוד בררנית ואוכלת כמויות קטנות ואז רעבה בלילה למטרנה. מבחינה התפתחותית היא בסדר גמור תודה לאל, תואם את הספר.. אבל נגיד עדיין לא הולכת והילדים מהיישוב שנולדו בחודש שלה (היו כאן כמה לידות באותו חודש) כבר כן הולכים די ממזמן (כמה חודשים)... הכל היא עשתה לאט לעומתם.
מרגיש לי שכלום לא הלך איתה חלק - לא ההנקה (מיליון אתגרים עד שבסוף הפסקתי להניק מוקדם ממה שקיוויתי)
לא השינה - מגיל שבעה חודשים היא נרדמת בליטופים במיטה, וזה היה בעבודה מאוד קשה כי לפני הייתה נרדמת רק בידיים.. ושוב - אנחנו כמה שכנות שילדנו יחד וכולן הילדים שלהן ישנים לילה שלם כבר ממזמן...
לא המוצקים - היא בררנית בטירוף, וגם לא מוכנה מטרנה ביום, רק בלילה.. וירדה קצת באחוזונים ורעבה בלילות.
ההתפתחות כאילו הולכת חלק ברוך ה' אבל קשה לי שלא להשוות לשאר שהם יותר מהירים.
חשבתי להעביר אותה חדר (ישנה איתנו בחדר, במיטה נפרדת.. לא מטחברת או לינה משותפת) אבל מפחיד אותי שלא אשמע אותה בלילה ושכל קימה תהיה סצנה כי עד שנשמע אותה וזה חדר אחר וכאלה.
אני שרופה עליה ברמות, מאוהבת בה, קמה אליה כל לילה כמה פעמים ומנשקת ואוהבת.. נשמע כאילו אני כל הזמן רק משווה אותה ולא שמחה בה, חס ושלום! אני מאוד גאה בה ואוהבת אותה מאוד. חושבת שהיא מאוד חכמה ונבונה, מבינה הוראות, תקשורתית, מביעה את עצמה. ילדה טובה וסקרנית שיודעת להעסיק את עצמה, חייכנית ושמחה כל עוד היא בריאה. אבל היא חולה המון! וזה מעייף!!! וכן, אני גם מקנאה שהחברות שילדו איתי כבר שוב בהריון, אחת אפילו כבר ילדה שוב... ופתאום בחודשיים האחרונים התחלתי לרצות גם, אבל השכל צועק שזה לא אפשרי כרגע שאני ממוטטת וכל כולי רק בטיפול בה וזה באמת מאתגר. כל יומיים במרפאה. לילות על לילות ללא שינה. עובדת במקביל במשרה מלאה. בעל במילואים (שזה מאוד מגביר את הקושי, אבל היה קשה איתה גם לפני).
היא בת בכורה, ואני שואלת את עצמי - זה התנהגותי? זה כי אני אמא רכה ומפנקת ומחבקת וכן ידיים ולעולם לא להתעלם מבכי ואז בגללי היא עם הרגלים דפוקים? זה כי לא הנקתי מספיק זמן אז אין לה מערכת חיסונית טובה? זה כי אני לא חשפתי למגוון מזונות בשלב מוקדם כי הייתי אמא חסרת ניסיון והיא התקבעה לה? זו אני שלא פיתחתי אותה מספיק כי הייתי טירונית ולא ידעתי למה לצפות ולעשות לה תרגילים? זו אני שהכנסתי אותה למסגרת מוקדם מדיי או מאוחר מדיי? או שאני עובדת הרבה מדיי ואז אין לי סבלנות אליה? או שזה גנטי? וכל הילדים שלי יהיו חולים הרבה ואיטיים יחסית בהתפתחות וקשיים בהנקה ואוכלים קצת ורעבים בלילות?
מרגיש לי שאני פחות סבלנית אליה, והרבה מזה בגלל המילואים.. אבל גם פתאום מתחיל לי כל הקנאה וההשוואות. וואלה רציתי צפופים והרבה ודמיינתי אחרת. אבל ככה? אין שום סיכוי, אני גמורההה!! זה ככה כל התינוקות? זה נורמלי? זה חריג? איך זה שכל התינוקות של השכנות ישנים לילה שלם מגיל חצי שנה וחולים אבל פעם ב--- ולא כל יומיים. ועוברים בקליל חיסונים ושיניים ורק אצלנו ככה? וואלה אני סמרטוט על אדי שינה...
לא יודעת מה אני רוצה. נרמול? עצות איך להיות אמא טובה יותר? נורה אדומה שזה חריג וללכת ליעוץ רפואי מעבר לרופא ילדים? (אם כן איזה?)
מותשתתת
פרקתי
ומרגישה אמא נוראית שאני ככה מקנאת למרות שזכיתי בילדה הכי הכי הכי מקסימה ביקום, יפה וחייכנית שלי, כזו נבונה ומדהימה 🤎
קראתי את זה ואני באמת נשמעת אמא רעה ואנוכית... בבקשה תחמלו עליי ואל תשפטו, זה נובע מקושי.. אני באמת אוהבת אותה ורוצה שיהיה טוב לשתינו. שאני אהיה עם יותר כוחות בשבילה וגם בשבילי כי זה באמת קשה נורא...
מתחילה כבר לפקפק בכישוריי כאמא... אולי כל התינוקות ככה ורק עבורי זה נחווה קשה כל כך?
מזדהה ממש
