לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל.
לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם לא הייתה באמת פגיעה, הכל בדמיון שלה, שלדבריה מפריעים לשגרת יומה) ומשתמשים בשליחים אנונימיים לפגוע בה.
הנושא הזה עולה באופן תדיר, היא הולכת ומידרדרת, מאשימה, מחפשת, מסרבת להכיר בבעיה ולקבל טיפול, אף אחד כבר לא רוצה בקרבתה וגם אני לא .
איך מתמודדים? איך מכבדים?? יש בי המון כעס וזעם וסלידה ורחמים ואין אהבה. יש גם המון מצפון על כל אלו כי בסך הכל "מה היא אשמה". אבל אני שונאת שהיא לא הולכת לקבל טיפול ושונאת שהיא אומללה ובודדה ושונאת שגם בלי קשר להפרעה יש ביננו יחסים של אני אמורה לרצות אותה (גם לזה כמובן היא לא מודעת וחושבת שהיא מושלמת). המון שנאה כלפי עצמי שאני נופלת לזה הרבה פעמים ולא משחררת ונותנת לה להיות..
אני מגיעה אליה לביקורים פעם באף פעם וגם זה מרוקן אותי. היום הייתה לנו שיחה קשה ואמרתי לה דברים קשים מרוב כעס ותסכול והיא כמובן רואה את זה כחוצפה והיא מזועזעת ממני. אין לי כוחות להתמודד איתה. אין לי כוח שאכפת לי. את אח שלי השני היא נורא מעריכה כי הוא מדבר בנועם אבל האמת היא שהוא כבר וויתר עליה ויודע לשמור על השלום. אני לא מצליחה וכשאני לא מצליחה היא ממש כועסת עליי ונפגעת ממני ומדברת אליי כאילו אני בוגדת בה. איך לכבד אותה? יש כל כך הרבה רעל ביננו ורע לי איתה! אבל זה משהו שהיא בחיים לא תבין כי בעיניים שלה היא הייתה אמא טובה ומכילה.
