מעתיקה לך תגובה מאוד ארוכה שכתבתי בעבר על התמודדות מול קושי שיש לנו מול אחד הילדים שלנו, בתקווה שאולי הדברים יהיו לעזר ב"ה 🙏
אני יכולה כ"כ להבין אותך וגם להזדהות עם הרבה ממה שכתבת בתקופות מסוימות בחיים,
על החלום הזה שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים
הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"
שהם שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.
והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!
ו-אוף איתו כבר!!!
אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה
אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"
אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה
גם פיזית, גם רגשית
תמיד מכילה
תמיד שם בשבילם.
ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.
איזה מכילה איזה?
איזה רגועה איזה?!
איזה פנויה איזה?!
חח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית
ואי וזה קשוח.
חתיכת פער זה.
אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.
שוב לשאול את עצמנו
איזו אמא רציתי להיות?
איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)
ואיזו אמא אני שואפת להיות?
ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -
להתאים את הציפיות.
לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.
להבין שכולנו בני אדם.
ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,
אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.
ולזכור גם שאנחנו רק אחד.
לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.
אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.
כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...
ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,
ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי
ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז
וכו' וכו'
את רק אדם אחד!
שמנסה ככל יכולתו
ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.
אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?
זה מה שיש ועם זה ננצח!
אז אל תלקי את עצמך מדי
ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה)
אלא להבין שאת בן אדם.
שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.
והוא רק אחד.
וזה בסדר!
הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!
לקום וליפול ושוב לקום
ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.
ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ותשתדלי לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,
שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,
שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות, שאנחנו עושות את ההכי טוב שאנו יכולות.
ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,
הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.
פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.
וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,
יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!
אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.
וכ"כ כ"כ אוהבת!
וכ"כ כ"כ משתדלת!
וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.
זה מדהים. באמת.
תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה הזו,
שהרגעת,
שליטפת,
שנישקת,
שהשכבת לישון
שקראת סיפור
שקנית הפתעה
שהכנת אוכל
שדיברת
שצחקת
שדגדגת
שקמת בלילה
שהאכלת
שהנקת
שילדת
שסחבת 9 חודשים
שאהבת
שניגבת דמעות
שניקית פצעים
שקילחת
שעודדת
שתמכת
שהתפעלת ממנה
שאמרת לה מילים טובות ומעצימות
שהיית שם בשבילה!!!
שהיית אמא שלה!
כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!
ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו
את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי
הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי, שנאמר עליו "ורצוי *לרוב* אחיו" - לרוב! לא לכל!
אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!
אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.
תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!
אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.
זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!
זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.
לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.
אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,
"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"
אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!
אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!
ומה איתך?
עוד לא דיברנו עלייך.
אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,
ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!
ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,
ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,
וככה יום אחר יום
לילה אחר לילה.
אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!
והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!
והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!
וזה יוצא בצורת צעקה
או "איבוד של זה"
או כעס
או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"
וזה כ"כ כ"כ טבעי!
וברור מאליו שיקרה!
אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.
את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.
תקבלי את זה!
תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!
תנשמי. עמוק עמוק.
תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,
ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.
אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.
יום ולילה.
טוב ורע.
קושי וצמיחה.
זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.
וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.
את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + חופש גדול + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
נסי להקשיב רגע לקושי הזה.
מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"
מה היא אומרת לפני?
מה קורה שם בבית לפני?
ואיך את מגיבה?
ומה קורה אחרי?
ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?
ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?
נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.
אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.
ולגבי הבת המתוקה שלך -
אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,
אלא ילד הוא בעד עצמו!
ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.
אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהו
מה היא צריכה?
אולי זמן אמא רק לה?
לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב
גם רצוי
גם שייך
וגם שווה ובעל ערך
אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?
- עוד נקודה -
לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.
יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.
ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.
וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.
אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:
1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,
ולהחשיך את החולשות שלו.
כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.
בכל ילד יש חוזקות וחולשות.
גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.
גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.
וזה *בסדר*.
זה בסדר לא להיות מושלם.
זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.
ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.
גם מכבד הורים,
גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,
גם גאון ומוציא ציונים טובים
גם רגיש,
מקסים,
חכם,
מוכשר,
עוצמתי ברמות אחרות
ועוד כל החוזקות שלו -
וגם להיות מושלם בכל השאר.
זה פשוט לא הגיוני.
ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.
.2 ילד הוא ילד הוא ילד
ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?
עכשיו הוא לומד על העולם,
מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו!
אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.
והילדה שאולי היא גם הבכורה שלכם (?) ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.
גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.
גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.
איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?
והחולשות?
האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?
ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?
אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.
וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.
3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),
ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.
להבין ולקבל שהוא - זה הוא.
עם שלל מעלותיו (הרבות!)
וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.
ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-
אני צריכה לשאול את עצמי
מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?
מה היא צריכה ממני?
מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?
מה היא אוהבת בי?
איפה היא מרגישה אהוב על ידי?
מה היא אוהבת שאני עושה איתה?
מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?
אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?
ומה איתך -
איך את הרגשת בתור ילדה?
האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?
איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?
איך הגיבו? מה אמרו לך?
איך זה גרם לך להרגיש?
אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?
מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?
האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?
האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?
אולי באיזה מקום היא המראה שלך - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.
4. עכשיו לגבי הקושי שתיארת מולה -
נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.
מה את חושבת על התכונה הזו?
אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?
אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?
אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?
הסקרנות הזו
הרצון לבירור עד תום הזה
הכוח רצון הזו,
הדבקות במטרה הזו,
הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.
זה המון!
5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,
לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,
ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -
אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +
לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -
אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,
שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,
וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.
לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,
נסי לומר את הדברים,
לעצור שניה
לשאול אותה מה דעתה?
לשמוע אותה.
לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?
ומה היא חווה?
והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-
ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.
זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.
כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,
לשאול את הילד,
להתעניין בו,
להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.
אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,
התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.
לגלות אמפתיה כלפיו.
להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.
6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.
נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?
מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.
נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו
ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.
7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.
8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.
וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.
9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות:
לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות
לזהות אותם
לקרוא להם בשם
לתת להם לגיטימציה
לאשר אותם
לתווך אותם
להכיל אותם
לתת להם מקום.
לומר למשל "את כועסת?
את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"
או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".
"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?
הרגשת עלבון?
זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."
וכן הלאה...
לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )
זהו בינתיים 
בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת!
מייאש