רק מתחננת שמישהו יעשה לי סדר בראש. בנפש.
כתבתי פה לא מזמן..גרים אצל ההורים תקופ ארוכה עם 2 קטנים ואני כבר משתגעעתתתתת!!!!!!!
ההורים באמת מכבדים מנסים לתת לנו את המקום שלנו אבל שום דבר לא משתווה לבית שהוא שלנו באמת.
כמעט סגרנו דירה למעבר לשכירות וזה בסוף לא הסתדר. ההכנות והניקיונות לחג היו מתישים. יש לנו פה ים של דברים שאין לנו מקום להם. כל הזמן החדרים שלנו בבלגן. אין לי מוטיבציה לנקות את החדרים שלנו. פשוט האש שבי כבתה. האישה שבי כבתה.. האמא שבי.. עמוסה מהחג שהיה התארחנו ובאנו כבר מהבוקר כי הנסיעה ארוכה ואני מלאה נפשית. אחרי חג מלא באנשים שחלקם אני פחות מכירה או מרגישה איתם בנוח רק רוצה לשים ראש בבית *שלי* בפינה שלי. עם הפיגמה הנוחה שלי שמספיק אני צנועה בחוץ אז רוצה ללבוש משהו משוחרר ונוח. או סתם לשים עליי איזה קרם ריחני ומוזיקה שבא לי אבל אני לא מרגישה בנוח בשביל זה פה. מרגישה חנוקה. וכועסת על בעלי מאוד. רבה איתו מהבוקר ועצבנית על כל העולם בערך. כבר חודשים ויותר מזה שאני אומרת לו שאני חנוקה ורוצה לעבור.. והיו לנו הזדמנויות אבל הוא רק חושב על כסף שגם ככה אנחנו לא באמת מצליחים לחסוך פה זה הכי אבסורד!!! אנחנו מחושבים אבל כל פעם יש בלתם וממש רואה בחוש שאין ברכה בכסף. ורותחת עליו. שהוא שם את הכסף מעל השמחה שלנו. הזוגיות שלנו. חינוך הילדים שלנו. ורק עכשיו הוא התעורר והבין שזה ממש קריטי לעבור.. אם אני לא לוחצת עליו מבחינתו עד הפנסיה פה!!!!!! פשוט הזוי!!! וכואב לי שקשה לי לראות את ההורים שלי. שאני צריכה מהם מרחק.. שאני כאילו מקטרת על הנוכחות שלנו איתם. והם חשובים לי ואני מכבדת אותם אבל כאן אני לא יכולה לכבד אותם כמו שאני רוצה. אני חסרת סבלנות ובשעות הערב בקושי יכולה לדבר איתם כי רוצה רק לנוח ולשים ראש אחרי מרדף של מקלחות והרדמות של שני קטנטנים. וצריכה לשחק אותה שהכול טוב או לדבר להתעניין אוט סתם להיות נחמדה כשלא בא לי. וזה לא מגיע להם. שאני מציגה מול בעלי כאילו אני רוצה כבר לברוח מפה.
וצריכה לטבול היום. ויש בעיה עם העד בדיקה של היום הראשון. ושמרנו אותו כדי ללכת לרב וכרגיל מרוב העומס בעלי לא לקח אותו ואנחנו לא יודעים איזה עד של היום הראשון ושל הבדיקה הקודמת קודמת בכלל שהוא ממש מוכתם (ה' יודע למה עוד שמרנו אותו). ורוצה פשוט לוותר ולא לטבול היום. למרות שמרגישה בביוץ. אבל די כל טבילה אותו סיוט הפעם מוותרת.
ולצד כל זה יש לי מצפון גדול. הכול בסך הכול בסדר כולם בריאים יש לנו ילדים מתוקים ומושלמים אז למה אני ככה??? אני רואה כמה אסונות יש כמה מקרים ה' ישמור למה אני כרגע לא מצליחה להירגע ואני על סף איבוד עשתונות?? אין לי כוחות לדבר עם השם וגם לא זמן. כל המצב בחוץ. המלחמה..הסיפורים.. הנשים שהבעלים שלהן במילואים..על מה אני מתלוננת בכלל??!? למה אני לא חזקה ומצליחה לראות את הטוב? לתפקד נורמלי? אני על הקצה. בעלי רק רואה אותי ככה והוא לא התמיכה שלי להיפך הוא מוריד ומעביר ביקורת. קשהההה ליייי השם אני ממש אבודה. תלושה.
