פורום הריון ולידה (עמוד 7)

מניחה שהם בדקו אותם טוב לפני שחתמו איתם על משהו..

את צריכה להתקשר אליהם ולבקש שיקשרו אותך עם הנציג של החברה ואז את מקבלת מחיר ממש סביר למיטב זכרוני.

אבל זה חייב לעבור דרך מכון פועה.

עלה לי בערך 1900. קיבלתי החזרממאוחד 1400 ואת השאר מהפרטי. נכון מלפני 3 שנים.

זה שיבא ופרופסור שוחט שזה עולה אצלהם בערך 2400.

יש כל מיני מקומות שמביאים לך אחות עד הבית לביצוע הבדיקה ועושים בדיקות לעוד המון תסמונות שלוקחים בין 3500 ל5000 אבל הדיוק לבדיקות הנוספות נמוך יותר אז לא יודעת עד כמה זה מומלץ לבדוק אותם.

מבחינת סבסוד אפשר לקבל החזר מהסל הריון של 75 אחוז ועד 2300 משהו כזה. ואם יש לך ביטוח פרטי אפשר לקבל עוד החזר מהם תלוי בתנאי הביטוח.

באותה התלבטות ממש, אם לגמול או לא בן שנה וחצי ואם כן איך

תודה על השרשור, אולי אני ימצא פה עצות גם בשבילי😅

שתיכנס חזרה לשגרה (בתקווה שתהיה).

בשלב הזה בדרך כלל גמלתי קודם מהנקה בלילה, ובהמשך מהנקה ביום.

בלילה, היא ישנה איתך בחדר/ במיטה?

אם כן, אז לי עזר קודם כל להעביר חדר.

זה גרם להנקות להיות תלויות, ולא להימרח כל הלילה כשאני ישנה איתם.

וגם עזר להפחתת הקיימות בלילה.

כשהחלטתי לגמול, הסברתי לה שביום מסוים היא תפסיק לינוק בלילה. כל יום הזכרתי לה.

כשהגיע היום, היא התעוררה בלילה והסברתי לה שלא יונקים. הצעתי לה תחליפים אחרים.

הלילה הראשון היה קשוח, השני יותר טוב, וביום השלישי היא כבר התרגלה. לקח עוד זמן עד שהיא הפסיקה להתעורר.

אם את גומלת, את צריכה להיות שלמה עם ההחלטה. תהיי מוכנה לכמה ימים קשים. לפעמים עוזר שהאבא יגש לילדה ולא את.

תראי אם עדיף לך לגמול בבת אחת או בהדרגה.

יכול להיות שאם היא תגמל, היא תאכל יותר טוב גם בבית. אם לא, אפשר לתת גם תמ"ל, אבל עדיף לא להרגיל לעוד משהו שיצריך אחר כך גמילה.

כבר העברנו חדר

אבל כשאני כבר ישנה אז לוקחת אותה אלי וקשה מאוד להפסיק אותה

הלילה למשל הפסקתי אותה אחרי זמן מכובד והיא צרחה לבעלי המון המון זמן

באמצע קיבלה תוספת בקבוק ועדיין לא נרגעה

נוצר מצב שהיתה ערה איזה שעתיים בלילה ואנחנו איתה כמובן

לא עומדים בזה

כנראה שאם הייתי מאפשרת לה להמשיך לינוק היא לא היתה צורחת ככה והיינו נרדמות יחד להמשך הלילה עם הנקה בהמשכים

ואני באמת מתלבטת מה הדבר הנכון לעשות - להתעקש שגמרה לינוק ולקוות שהמסר יובן או לתת לה להמשיך כי כנראה היא צריכה את זה

כבר לא הבאתי את היונק אלי.

אלא הנקתי בחדר הילדים, על מיטה של אחד הילדים.

רק בבוקר אני מביאה אלי.

כשהם לא רוצים לסיים לינוק, יכול לעזור לתת הגבלה של זמן. אני סופרת עד 10, ואז מפסיקה.

יש פעמים שהבן שלי מקבל את זה, ואפילו מסיים כשאני מתחילה לספור, ויש פעמים שהוא רוצה להמשיך, אבל אני לא נותנת יותר.

אפשר במקום לספור גם לשיר שיר, ולסיים כשמסתיים השיר.

בתחילת הלילה היא נרדמת בהנקה או בדרך אחרת?

אם היא רגילה רק להירדם בהנקה, אז יהיה לה קשה להירדם בצורה אחרת גם במהלך הלילה.

ואז כדאי להתחיל תהליך של הפרדת הירדמות מההנקה.

אני חושבת שכדאי בזמנים קבועים פחות או יותר, לא דווקא בשעות קבועות אלא בזמן קבוע מבחינת הסדר יום שלו- לדוגמא קצת לפני שהולך לישון שנת בוקר.

בגיל הזה אצלי זה היה בנוסף להנקה ולא במקום...

דברים לא מרוסקים אפשר להביא או בטעימון או בצורה שהוא לא יוכל לחתול ממנו חתיכות קטנות, מלפפון לדוגמה עם קליפה זה בסדר אבל בלי הוא יכול לחתוך חתיכות קטנות של סוכנות לו. ולהביא רק בהשגחה כמובן...

לק"י

בן 5.5 חודשים, ובלי שיניים.

אני מביאה לו רצועות מלפפון וגמבה.

לק"י

הוא עוד קטן.

חוץ מזה, שחלק כנראה כן נאכל. כי אני כן רואה שהוא מכרסם את הרך של המלפפון (חלק הוא גם מוציא מהפה, לפי איך שהחולצה נראית).

בגיל הזה מצופה לישון בערך 14 שעות ביממה.

בדיוק בשלב הזה הם מתחילים לעבור מ3 שנות יום ל2 שנות יום..

אז אצלנו (בשאיפה, כן?) - הולכת לישון ב7, קמה ב6-7, תלוי אם היתה ערה קצת בלילה או לא..

במהלך היום ישנה 3 שינות (היא בת 6.5 חודשים), משתדלים שבמצטבר זה יצא לפחות שעתיים וחצי. אם ישנה בוקר וצהריים ממש ארוך, אפשר לוותר על שנת ערב. אצלנו עדיין זקוקה לזה, אפילו קצר.

משתדלים להעיר אם ישנה מעבר ל17:30.

נהוג לאמר ששינה מביאה שינה, ככה שאם הוא ישן כמו שצריך ביום, הוא ישן טוב בלילה, ולא מורידים מהשינה ביום כדי שישן בלילה.

טקס שינה זה ממש חשוב, אנחנו גם מאוד מקפידים להפריד אוכל משינה והרדמות עצמאיות (בלי בכי).

לגבי האוכל, זה לא צריך להיות כזה קשוח..

אני כן משתדלת שזה יהיה 2 ארוחות בשלב הזה, אצלנו בוקר פרות וערב ירקות, מניחה שעוד מעט אוסיף בצהריים משהו יותר רציני. זה לא מחליף הנקה אלא דוחה אותה, לפי הקצב שהם מעלים את הכמויות.. עד שאת שמה לב שהוא כבר ממש שבע ולא רוצה לאכול עד הזמן של ההנקה הבאה..

אגב,  אני אוהבת בגיל הזה להוסיף דייסת קוואקר של bd כמעט לכל דבר, זה ממש מזין ומשביע.

בהצלחה!!

אני לא מונעת ממנו לישון בשביל שישן בלילה אבל אולי כדאי שאנסה להזיז לו את שעות השינה.

ביומיים האחרונים הלך לישון ב6 וחצי-7 וקם בשמונה לשעתיים-שעתיים וחצי ואז חזר לישון.

אני התחלתי טעימות לפני גיל חצי שנה אז עכשיו הוא כבר בשלב שאוכל ארוחה מלאה.

בבוקר לחם עם משהו

ובצהריים בשרי

ואז זה כן דוחה את ההנקה ויכול גם לדלג עליה.

זה לא טוב שהוא מדלג? מתי האוכל מחליף הנקה?

@ניגון של הלב

יכול להיות שהוא עוד ירצה לינוק אחרי.

אולי זה צמא. או פינוק (בקטע טוב).

אבל עכשיו אני דואגת אולי זה לא טוב שהאוכל מחליף הנקה

לק"י

אבל אך פעם לא שמעתי על כמות ספציפית שצריך לתת.

פשוט בנוסף לאוכל.

לא חייב להיות הרבה או תמיד, רק כדאי לנסות, לפעמים מגלים שהם עדיין מורעבים גם אם אכלו ארוחה גדולה, ולפעמים שבעים ולא באמת צריכים עוד

מאפיה צרפתית עם דברים מושקעים, מחירים קצת יקרים , כשרות של צהר למיטב זכרוני 

אבל נראלי הם אותו דבר. לדעתי זה יותר דומה למסעדה מאשר קינוחים..

יש ג'ט-לק שזה גלידות וקינוחים מושחתים כאלה בגן העיר

אבל היא מהממת והכל מושלם אצלה

מאוד טעים

איזה סינון יש לך? 

היה כל כך כיף בלי בחג

לא הייתי עליו בחג כי אין לימודים

עכשיו יש לצערי והמחשב פתוח כל הזמן

מוצאת את עצמי במחשב הרבה יותר ממה שהייתי רוצה...

עכשיו קצת יותר פשוט כי ספירת העומר אז רוב היוטיוב לא אפשרי

אבל עוזר לי להגדיר מראש שאני פותחת מחשב בשביל _____ או עד שעה מסויימת ואז מכבה עד ______.

(ובינתיים מכבה ממש, לא רק סוגרת את המסך...)

ממש בקטנה מרק טחון

או פירות טחונים

מידי פעם כפית פה ושם

ובגיל חצי שנה לתת יותר

לק"י

אפשר לתת כמה דברים ביחד (חוץ מאלרגניים).

אלרגניים (דגים, חלבי, שומשום, בוטנים, שקדים, אגוזים, בוטנים, ביצים)- לתת בנפרד למשך כמה ימים.

לתת את האוכל הרגיל של הבית, עם התבלינים שלכם.

ולתת כמויות לפי הצורך והרצון של הילד.

בפועל אני כן מתחילה לפני, כדי שבגיל חצי שנה נוכל כבר לתת ארוחות. והבן שלי ממש מתלהב לנשנש כל מיני.

הסיכוי ששוב תטעי ככה הוא קטן...

כי למדת מהפעם הקודמת ותהיי יותר עירנית וחכמה.

ואפשר כמובן לעקוב ולראות שהוא גדל ומתפתח,

אם את רוצה מעקב יותר צמוד זה להביא משקל הביתה (אחרי שיש לך הנחיה למה לצפות), השאלה אם זה ירגיע אותך או יחזק את הלחץ.

החלטות טובות!

וממלא מספיק טיטולים, כנראה גם אוכל מספיק.

זה הדרך הכי קלה לוודא שהתינוק באמת אוכל כמו שצריך.

וכמובן תינוק שנרגע בהנקה או מיד אחרי- תינוק שעצבני מיד אחרי הנקה ומראה עדיין רעב זה סיבה למעקב, בטח אם זה יותר מכמה ימים.

ועוד משהו- גם אפשר לעקוב אחרי התזונה שלך ולוודא שאת אוכלת מספיק וככה להיות בטוחה שיש לך מספיק חלב...

אנחנו עושות כמיטב יכולתנו

חבל להתייסר על מה שהיה, כבר הפקת לקחים

צריך ללמוד לשחרר רגשות אשמה הם לא מועילים

קל לומר קשה לעשות,כבר 10 שנים מצטערת שהילד היה במעון לא טוב במקום להיות איתי בבית שהייתי אחרי לידה

אנחנו נהיות חכמות יותר עם הזמן והניסיון, הולכות ומשתפרות,ההורות והרגישות משתכללות

תעשי מה שאת רוצה ומרגישה בלי שהמחשבות והפחד ינהל

ונשמע שרוב הזמן התמודדת עם זה מצויין. והילד התפתח ועלה המשקל.

את לא יכולה להיות בטוחה כמה חלב היה לך משאיבה פה ושם, גם אם הוא לא היה רגוע כ''כ.

והאמת זה כבר גיל שאוכלים מוצקים, ההנקה זה כבר לא אוכל בלעדי, מניחה שהוא כבר אכל מספיק דברים נוספים והיה יכול להשלים את החוסר,

אל תקחי ככ ללב את מה שהיה, יש עוד מליון סיבות שילדים לא רגועים ובוכים ולא ישנים, לא תצליחי להמנע מזה לחלוטין...

אם לא מתאים לך להניק זה זכותך ותעשי מה שמתאים לך

אבל אם זה רק חששות של 'אם' ו'מה יקרה' וזה כן חשוב לך אישית לא הייתי מוותרת על ההנקה מהר כ''כ

וחיבוק גם לך♥️לא קל כשהילדים שלנו קשה.

לכל רשות(למיטב ידיעתי) יש מרכז חוסן שמחזיק מטפלים מומחים בדיוק למצבים כאלה.

הם יכולים גם לתת תמיכה של עזרה ראשונה וגם טיפול מקיף.

כל הריון מחדש בשליש הראשון אני מרגישה ככה למרות שב"ה ההריונות שלי די קלים.

זה תחושות מאוד הגיוניות למצב כזה הורמונלי. וזה עובר! בעז"ה!

עוד קצת ומקווה שתתחילי לנשום ולראות את האור בקצה המנהרה!

ממש לא יודעת אם זה המצב אצלך, אבל כדאי שתדעי שזה דבר קיים.

אפשר לבדוק את זה עם רופא משפחה או עם רופאת נשים, בהרבה מרפאות יש עובדת סוציאלית שמתעסקת בין השאר בדיכאון בהריון או אחרי לידה...

התחלתי שליש שני לא מזמן ו- וואוווווו שכחתי מה להיות בנאדם עם כח, עם חשק, עם שמחה...

פשוט שכחתי

כבר חשבתי שאני השתנתי...

אז באתי לגמרי לעודד שזה עובר ובגדול.

קחי את הזמן הזה להתכנסות ורגישות פנימית לכל מה שזז. זה יחלוף. זה גל כזה ארוך שצריך לא להתנגד אליו והוא יעבור...

בשעה טובה❤️

הכי הרגשתי את התופעה הזאת - ברגע שהיא עברה

אז פתאום מרגישים שסלע ענק יורד מהחזה ומבינים עד כמה זה היה כבד.

ואז פתאום יש חשק, ומוטיבציה, וזה יבוא בעז"ה, עכשיו זה רק זמני, כי כל האנרגיה והשמחה מופנית פנימה, ולך לא נשאר שום דבר, ועוד טיפה זה יעבור

חיבוקים🩵🩵🩵

אין פה שום שלב של השנה, אנחנו בתחילת שנה מבחינת חלק מהילדים.

ההפסקה הארוכה הזאת הוציאה אותם מהשגרה ועכשיו צריכים להתרגל מחדש.

גם בגנים של הילדים שלי יש הרבה ילדים שעוד בוכים בבוקר ולא מוכנים להיפרד.

הבן שלי לא מוכן להיות בצהרון

הוא פיזית בורח משם

וגם לפני המלחמה הוא היה מצייר רוב הזמן הפנוי שלו ועכשיו הוא לא נוגע בזה

כמו שיש הרבה מבוגרים שצברו קשיים מהמלחמה

ילדים יכולים להתקשות עוד יותר

וצריכים עכשיו בעיקר הכלה זמן והבנה

תנו לו לבחור בין 2 בגדים לא עשרים ותעמדו על זה .

או בגד א או בגד ב וזהו.

לנו קשה להחליט לפעמים אז להם זה בטח קשה פי עשר.

אם יש שתי אופציות אין אפשרות להתלבט בלי סוף.

דבר נוסף הוא נכנס בבכי לגן כי הוא פשוט יודע שזה מפעיל אותך רגשית.

שניה אחרי שהדלת בגן נסגרת הוא הילד הכי שמח.

אני חןשבת שהם דווקא בוגרים מאד יודעים טוב מאד איך להפעיל אתכם ופשוט משתמשים בזה כרצונם.

לק"י

יש ילדים שבאמת קשה להם להפרד או שקשה להם המעבר מחופש (מלחמה, שגם רגשית זה לא קל) בחזרה לגן. בטח כשזו היתה חזרה במפתיע.

הבן שלי קטן יותר (3.5), והוא כבר כמה ימים בוכה בבוקר ולא רוצה להפרד ממני. הוא אומר לי גם בבית, שהוא מתגעגע אלי.

לנו לא קשה להפרד? לחזור לעבודה אחרי חופש?

אז מבוגרים לרוב לא יבכו בגלל זה, אבל יגיבו בצורה אחרת.

לגבי הבגדים - יש לי ילד שגם עם דרישות ספציפיות בבגדים (הוא בן 4.5). שימי לב שהוא לא סתם מתלונן, זה משהו שעליו כל היום ואם זה לא נח - אין לו דרך להמנע מהתחושה. כמו שלא תלבישי בבגד לוחץ או ענקי, כך גם לא כדאי להלביש בגדים מגרדים ולא נעימים.

עשינו איתו תהליך כדי למצוא מה הוא אוהב ולמנוע תסכולים. בזמן רגוע (לא בוקר ולא ערב) שאלתי אותו מה כן נח לו. הוא הסביר לי שהוא אוהב ככה וככה.

קניתי לו, למשל, שני זוגות מכנסיים מדגמים שונים שעונים על כל הדרישות שאמר. לא הסכים ללבוש - ביקשתי הסבר מה מפריע בהם.

קניתי שוב, לפי החידודים שנתן. הפעם הסכים ללבוש.

אני מחכה שבועיים לראות שעדיין נח. לא נח, חוזרים על התהליך. עדיין נח, אני קונה 4-5 בצבעים שונים אבל מהדגם הספציפי שנח.

את אלו שקניתי בפעם הראשונה אני שומרת בארון שלו וכשהוא נתקע בלי הבגדים שהוא הכי אוהב הוא בד"כ כן מוכן ללבוש אותם. אם גם במצב כזה הוא לא לבש, אני מוסרת.

אין טעם להחזיק מלא בגדים שהוא לא מוכן ללבוש. אני דואגת להתאים את המלתחה אליו (משתדלת כן לחשוף לעוד אפשרויות, כדי לא לקבע אותו). אין סיבה שתהיה מריבה כל יום, תפתרי את הבעיה מראש.

ולגבי הכניסה לגן - הוא לא היחיד. הם חזרו עכשיו מ"חופשה" ארוכה, זה כמו תחילת שנה מבחינתם. מה גם שהטילים והמתח הנלווה שהיו, לא עוזרים לרוגע ולפניות הנפשית שלהם.

הם פיצים לקומותיים.

ואם סוגרים את זה בבוקר זה לא מבזבז יותר מקום...

הכי מומלץ וזול יד 2.

מה גם שאתם גרים באזור שיחסית יש בו מציאות טובות...

חכי לעונת מעברי הדירה עוד חודשים בודדים ותראי שאנשים מוסרים.

תסתכלי באתר אגורה או באמהות לא אוגרות באזור שלך

ושמנו מיטת מעבר חצי מתחת בצורת ר'

זה פחות גבוה מקומותיים

שנת לילה ללא השגחה

לק"י

עשו להם משהו דומה. גלגלו שמיכות ושמו מסביב לעריסה.

אלא אם כן הנסט רך יותר, אבל לא יודעת אם זה קשור.

אולי קשור לגיל, שתינוקות פיציים פחות זזים.

או שאין לך כח לקום להרים ולהחזיר בלילה?

לק"י

אחת הבנות שלי גם ישנה הכי טוב עלי.

הרוב ישנים לידי במיטה.

תודה 

אבל שולחת חיבוק גדול

מבינה את המתח

מושב דתי

יש שם בריכה מקורה ואולי מחוממת אני לא זוכרת היינו בתקופת הקורונה

השבוע שלחו לי הזמנה שזה בתהליכי שליחה אחרי שכל התקופה הזה בעיבוד ההזמנה

שלושה שבועות 😭

תודה על התגובה 👍👍

גם לך @קוסמוס

ולכן יש עדיין בעיה של הגעת הזמנות מחו"ל

גם אני מחכה הרבה זמן 

משחה שאפשר לקנות בבית מרקחת בלי מרשם.

היא עוזרת מאוד, וגם די במהירות.

(צריך להיזהר לא לשים אותה בתדירות גבוהה מידי כי היא עם סטרואידים, אם אני זוכרת נכון)

ותבקשי מרשם בפניה לרופא, לטבע קוטן או משהו מקביל, חבל סתם להמשיך לסבול

למשחה, התחלתי לשים, מקווה שיעזור בע"ה 

ליקוויד פאודר

תעשי גוגל

הדבר שהכי עזר לי

אם ירד לה דם כדאי ללכת לרופא שירשום משחה טיפולית.

סתם כך כשאדום מאד ממליצה בחום על אינוטיול. הוא לא לשימוש קבוע.

וכמובן, להפסיק להשתמש במגבונים, לשטוף במים ולנגב בעדינות, ולהשאיר ללא חיתול/עם חיתול פתוח כמה שאפשר. 

1. לקבוע תור לרופא.
2. להוריד לה טיטול ולתת לה להיות על מזרן פעילות או משהו, כשמתחתיה יש מגן כלשהו אם תעשה...וכשיש שמש עדינה של שעות בוקר שתהייה שם ללא טיטול לדקות ספורות- מאוד מקל.
3. עצה הזויה ממש אבל ראיתי על ילדיי שעוזרת (מה שכן לא יודעת אם במצב כמו שתיארת) כשיש בטיטול פיפי בלבד. לא להחליף ישר, הפיפי ממש מוריד רמת אדמומיות, הוא מחטא כזה, לא יודעת מה עושה בדיוק אבל ממש מוריד את מצב האודם. (אבל שוב לא יודעת אם בכל מצב)
4. בכל החתלה לא לנגב במגבונים, אלא תחת ברז במים חמימים, לנקות בעדינות עם מעט סבון, ולגב בטפיחות קלות.

או קמח תפוחי אדמה

ולא להשתמש במגבונים עד שזה עובר, רק מים.

יוצאות לה שיניים? - אם כן, זה ממש יכול להיות בגלל זה.

אם לא- אולי להחליף חברה של טיטולים. יש תינוקות שרגישים לחברות מסוימות ולא יעזור כמה משחות תשימי כי הטיטול לא מותאם לעור שלהם. 

רופאי ילדים יבטיחו לך שאין שום קשר בין שילשולים וכוויות בישבן לבין צמיחת שיניים.

לעומת זאת הרבה מאוד אמהות יחתמו לך שזה קשר מובהק. (ועכשיו שאלתי את גימייני אמר בדיוק ככה. שיש פער בין עמדת הרופאים לדיווחי ההורים)

לאחד מילדי יצאו שניים בראש השנה. לא יכולתי להחזיק אותו על המותן שלי (כמו שמחזיקים תינוק גדול) מרוב שכל כך כאב לו. ממש ירד לו דם. רק אחרי החג יכולתי ללכת למרפאה שיבואו לו משחה. 

גם בימים אלו..באמונולך עם כל שן ולפניה

או שלשולים או עצירות ואדום ודם בישבן

לשטוף אחרי כל יציאה במים ולא עם מגבונים

ולמרוח אינטיול., שאני לא זוכרת מאיזה גיל ניתן לשימוש. אבל זו משחת פלאים

רופא אצלי טעה והביא סטרואידים שלא עזרו

התיאטר נשמע מתאים לפטרייה ומטפלים באגיסטן בייבי עובר מהר

להיות איתה בחוץ, בצל..

נעים עכשיו..אפשר גם בבית..

פשוט לתת לה אחריי כל החלפה רבע שעה בלי חיתול.. 

לשטוף רק במים ולאוורר כמה שניתן

ואפילו לתת משכך כאבים ליומיים עד שישתפר

יודעות אם זה בסדר?

היום היא ממש סבלה וגם בקושי ישנה במהלך היום

שאלת אם היא רוצה לחם עם חמאה?

אם היא יודעת לבטא את עצמה, היא הייתה "עונה" לך איכשהו לא?

היום יש מצב שרק הגשתי לה את מה שחשבתי שהיא רוצה, כי אני באמת עייפה ולא הכי מרגישה טוב🙈

היא יודעת לבטא את ה'לא' (פשוט מעיפה את מה שמציעים לה🤦‍♀️), אבל לא מספיק יודעת לבטא מה כן...

ולא במיטבך את מתקשה "לקרוא" אותה במה שכן

תרגישי טוב♥️

אבל הרבה פעמים זה מתסכל, ולא רק אותי...

ותודה!

ולפי זה את מנחשת מה היא רוצה

גם אם היא הייתה יודעת לדבר , לא בטוח שהיא הייתה יכולה לבטא את עצמה .

אי-אפשר לדרוש לבדר במילים אם היא לא יכולה.

בגדול בגיל הזה כן אמורים לדבר אבל היא לא לא שם...

הילד שלי בן שנה וחצי (ילדתי 3 שבועות אחרייך אם אני זוכרת נכון😅) ומדבר 15-20 מילים קבועות- שזה לגמרי יפה לגיל, ועדיין זה לא ממש עוזר לו לבטא את עצמו. חוץ ממים ולינוק הוא לא מבקש שום דבר במילים אלא רק- בדיוק כמו שאת מתארת בקריאות נואשות לכיוון הדבר שהוא רוצה והעפה או לא עם הראש כשאני מנסה משהו שהוא לא רוצה...

קיצור נראה לי רק בגיל שנתיים בערך מצופה מהם כר מ''מ לבטא את הרצונות שלהם במילים, לא?

הבן שלי נולד בכ''ג אב , הם גם בערך בגיל הזה

יש לו 10 מילים אבל כשרוצה ממש ממש לא מתבטא במילים אלא יותר בצעקות לכיוון בפריט

היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה

ולפעמים קשה לה להסביר

הבת שלי בגיל שלה אפילו גדולה ממנה בחודש וזה נשמע לי כמו סיטואציה שיכולה לקרות מידי פעם

היא גם רק מתחילה לדבר 

ונשמע שהיא פחות או יותר בקצב של הבת של ואפילו אחריה (עוד לא הולכת אבל זה באמת עיכוב רציני)

לא יודעת אם אני סתם אדישה אבל זה לא מדאיג אותי

אני רואה התקדמות

מידי פעם מדברת עוד קצת ומתקשרת יותר טוב

ומבינה המון המון

הוא יודע בד''כ להביע את עצמו ללא מילים או במילים ספורות.

אבל יש פעמים שרוצה משהו ואני לא מבינה, ואני מציעה דברים ועל הכל הוא עונה ''לא'' ''דייייי'' או בכי עצבני.

אז אין לי כל כך מה לעשות.

אני מציעה, ואם מתעצבן ממשיכה בשלי.

נשמע לי מאוד תואם גיל...

מניחה שלפחות כמה מילים בסיסיות.

אבל טיפ קטן שאולי יעזור לקדם דיבור-

לדבר איתה במשפטים קצרצרים או אפילו רק מילים.

תביאי בובה. רוצה מים? כמו אמא? הנה בקבוק. זה מלמד אותה להתחיל לבטא שפה ללא צורך במשפטים מורכבים. 

אנחנו אומרים לה משפטים כאלו בעיקרון, זה די טבעי לנו כבר...

מקווה שהיא תצליח בקרוב לגבור על הקושי שלה (ושאני לא אלחץ יותר מדי בדרך)

אני קבוע יומיים לפני המחזור עצבנית בטירוף

מרדכי טננבוים

"הטוב, ולו גם קורטוב ממנו, מגרש הרבה מהחושך,

יש וחיוך אחד- והעולם כולו מתבהר"

קראתי אותו באחד הסיורים איפה שהוא ותפס אותי...

מדהים כמה אופטימיות ואמונה היה לא האלה גם במקומות החשוכים ביותר...

ותודה שפתחת !!

בתקופה שמעדיפה להימנע מקריאה וצפיה בתמונות וכו... 
 

הקביעה של היום הזה דווקא בתאריך הזה, בתוך חודש ניסן, היא לא פשוטה.

הרבנות הראשית רצתה שעמ"י יזכירו את השואה בעשרה בטבת, 'יום הקדיש הכללי'. אבל זה לא ממש התקבל בציבור, לעומת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שהתקבל בציבור באופן די רחב.

בעבר קראתי על הסוגיה הזו. לצערי לא זוכרת את הדברים במדויק, וגם לא זוכרת מי כתב את הדברים. אבל כותבת את המחשבות שלי, שמבוססות גם על מה שקראתי אז.

לרבנות הראשית היו את השיקולים שלה ברצון לקבוע את זיכרון השואה בעשרה בטבת.

ויש באמת מורכבות הלכתית לקבוע יום של 'אבל' בחודש ניסן.

אבל אני חושבת שהקב"ה כיוון משמיים שהיום שהתקבל בציבור הרחב לזכרון השואה הוא דווקא יום השואה שנקבע בכ"ז בניסן.

כי ככה השואה מקבלת את המקום שלה בתוך הסיפור הלאומי של תחיית עם ישראל.

להזכיר את השואה בעשרה בטבת, זה לחבר את השואה לאבל על החורבן. ויש מקום גם לזה - כי באמת יש פה אבל לאומי גדול מאוד, שהוא חלק מהצרות הקשות של הגלות (כמו שבתשעה באב יש לנו קינות על כל מיני צרות שעברנו בגלות ומצטרפות לאבל הגדול על החורבן).

אבל להישאר שם משאיר אותנו במקום חסר.

כי השואה היא לא רק עוד צרה של גלות. היא גם מה שהקדים ובמידה רבה הוביל ואפשר את תקומת עמ"י בארצו.

וכשאנחנו נחגוג בשבוע הבא את יום העצמאות, ונודה לקב"ה על העצמאות שלנו בארצנו, ההודאה הזו לא יכולה לבוא לבד. אנחנו צריכים קודם להקדים אליה גם את הזיכרון של כל הקדושים שנהרגו ונרצחו בדרך לכאן.

אז יש לנו את יום הזיכרון ממש בערב יום העצמאות. ושבוע לפני אנחנו מקדימים ומזכירים את זכרון הקדושים שנטבחו בשואה. אבל הזיכרון הזה לא עומד בפני עצמו. זה לא רק אבל, אלא חלק מסיפור לאומי גדול יותר.

של השואה והתקומה. אני גם קראתי על זה לפני שנים ולא זוכרת איפה.

תודה שהזכרת לי.

דבר ראשון, בדור של שואה אנחנו קיבלנו זכויות במדינות מערב והתחלנו לחשוב שאפשר לחיות שם בגלות, אפשר להיות גרמני בדת מושה. אבל זה לא עובד  לא מספיק לשמור כשרות וללכת לבית הכנסת בגרמניה , רוסיה או ארצות הברית. לעם ישראל יש תפקיד דווקא בארץ ישראל.

גויים יודעים את זה לא פחות מאיתנו , אם לא לא יותר .

כשהייתי מתבגרת בחול , פעם התקשר אלי חבר מהכיתה , לא יהודי. הוא ראה בטלוויזיה תוכנית על אכילת חזיר במדינת ישראל וממש הזדעזע. כי הוא ידע שעם ישראל שייך לארץ הקודש וצריך לכבד את הקדושה שלה ולא לאכול חזיר.

הוא אמר שהקדוש ברוך הוא יעניש על זה בחומרה.

בקיצור יוצא שברגע שאנחנו שוכחים מי אנחנו , מגיעה פורענות.

ובהערת בני אדם (כשאנשים ייתעוררו)

והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש (לאהוב ולרצות מאוד מאוד את מקום המקדש, את בניין המקדש)

ונחץ העניין המיוחל (ההתעורות על העניין הזה של בניין הבית שמייחלים לו, נחוץ מאוד מאוד!)

שכר גדול וגמול רב (העובדה שיש שכר גדול לדורשי מקום המקדש, דורשי המקדש דורשי קדושה מראה כמה הוא נחוץ לנו)

זהו שנאמר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" " כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (מהפסוקים האלו אפשר ללמוד את הדרישה, הרצון)

רוצה לומר:

ירושלים לא תיבנה

עד שייכספו אליה תכלית הכוסף (שיירצו באמת, כיסופים אמיתיים שגוררים צעדים מעשיים שמראים את זה,  לא סתם מהשפה ולחוץ)

עד שיחוננו אבניה ועפרה (שיעלו לירושלים, לחון- ללמוד כמה חן , יופי יש בהן , וגם אוּלי 'לחון'- לבקש חן, חסד ורחמים מה' שיחיש גאולתנו)

במהרה בימינו אמן. 

עבר עריכה על ידי שושנושי בתאריך כ"ז בניסן תשפ"ו 12:41

כל שנה מחדש כשאני חושבת על זה, עצוב וכואב. 

לא נעים להגיד אבל אולי אפילו יותר מתשעה באב. תשעה באב מרגיש לי רחוק, אולי ללב קשה מידי לדמיין את זה.

השואה קרובה אלינו יותר.

גם יש תמונות וסיפורים של האנשים שנרצחו

וגם קרובי משפחה משני הצדדים, ההורים שלי שניהם דור שני לשואה

סבתא מצד אמא בשנים האחרונות סיפרה הרבה על אותם שנים, על מה שעברה למרות שב"ה לא הייתה במחנות אלא הייתה בבריחה, זה היה ממש קשה. מלא דוגמאות של פעמים שמכעט נתפסו, פעם אחת נתפסו והצליחו להימלט.

בצד של סבתא במלחמה העולם הראשונה, הם הרי גרו בחמולות בעיירות, במלחמת העולם הראשונה הוציאו להורג את כל המשפחה של סבתא, לקחו אותם לבור ליד העיירה וירו בהם אחד אחד. חלק פספסו ולא ירו, הפילו אותם בין הגופות ותנו להם פשוט למות.

למעט שני גברים - שני אלה הצליחו להימלט וככה יש המשכיות למשפחה.

אחד מהם נרצח במלחמת העולם השנייה והשני ברח לאנגליה תוך כדי המלחמה עם המשפחה, פתח שם ישיבה, ראש ישיבה מוכר שהתחיל שם ועלה לישראל שלא אגיד את שמו מחששב לאאוטינג.

סבתא שלי היא הבת של הראש ישיבה. סבתא נשארה עם המשפחה שלה בליטא. הם היו זוג הורים - אבא שהספיק לברוח לאנגליה עם מספר תלמידים שלו

ואמא שנשארה עם שני ילדים. בדרך לא דרך הצליחו לברוח - כתבתי על זה בהתחלה.

במסגרת הבריחה הם חיללו שבת פעם אחת, עד שנפטרה סבתא כל הזמן דיברה בכאב על השבת הזאת שחיללה. 

בחודשים האחרונים לחייה היא הייתה מחוסרת הכרה, כל פעם שהמטפחת קצת זזה לה מהראש, למרות שהייתה במצב של קומה הידיים פשוט סידרו את המטפחת חזרה.

אני לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות את הסבתא המלכה שלי במצב הזה אבל מי שראה אותה מתאר את זה ממש בצורה כזאת - היו מזיזים אותה כדי לנקות, פצעי לחץ וזה - ברגע שהמטפחת זזה האישה פשוט סידרה את זה.

עוד סיפור אחד אחרון כי לא נעים להפוך אתזה לשרשור זיכרון:

סבתא הייתה מקפידה, לפחות ממה שמספרים עליה, כל שבת קנתה משהו מיוחד לשבת. אמא שלי גדלה תמיד בידיעה ששבת יהיה משהו מיוחד. גם בשנים שלא היה הרבה כסף תמיד שבת קיבלה יחס אחר. אם זו מפית חדשה לחלות, מאכל חדש, ממתק מיוחד - אגיד לרעתי שאני לא ממש מקפידה על זה. יש ממתקים מיוחדים אבל קורה שבילד מקבל את הסוכריה גם באמצש ולא מחכה לסופש. מה שמפעים אותי זה שדווקא באותם שנים שלא היה הרבה כסף וגם כמה כבר אפשר להתחדש - תמיד דאגה למשהו מיוחד.

כמה אני מחכה לקרוא לבת שלי על שמה.

עוד משהו קטן, במסגרת הבריחה של המשפחה לאנגליה - סבתא רבה לא ויתרה על הפמוטות. למרות שגנבו להם את הפמוטות, לסבתא היה פמוט מיוחד שנראה קצת אחרת מכל מה שהיה מקובל באותם שנים ככה שאין לי מושג איך - הצליחו לקחת את זה חזרה עם סימנים שזה באמת היה שלה.

הפמוטות עברו מסבתא רבה, לסבתא שלי.

לפני שנפטרה סבתא אמרה שהיא מעבירה בירושה את הפמוטות שלה ל 3 נכדות שיתארסו ראשונות (היה הרי יותר מפמוט אחד והיו מספר רווקות "מבוגרות") - אני הייתה הכלה השלישית שהתארסה למרות שקשה לי להאמין שהתכוונה בירושה אליי כי התארסתי בגיל 18 חחח.

משום מה אף אחת לא רצתה את הפמוטות המתפוררים והעקומים וכולם לקחו את אלה שיפים יותר. מחוסר ברירה לקחתי אותם ורק אחר כך סבא סיפר לנו את הסיפור מאחורי הפמוטות האלה. חמותי ראתה את הפמוט אומרת לי מה תמכרי אותה - אין סיכוי בעולם שאני מוכרת את האוצר הזה. אין מרגש מלראות את הפמוט7ות האלה בויטרינה ולדעת מה הן עברו.

אמא שלי קיבלה במסגרת הירושה שופר של סבא, גם אחד שעבר איתו בחלק נכבד מהחיים - בגלל שאני ובעלי מתארחים קבוע אצל אמא בראש השנה היא החליטה להבסיא לנו את זה כבר - עוד פריט שלא אוותר עליו בחיים!!!!!

(אמא שלי אחת המצחיקות - חילקה את הירושה הפיזית (לא כסף) - חילקה כבר עכשיו כדי שלא נריב אחרי 120 שלהם. היא יודעת שאני מעריכה פריטים עם הערך הזה כך שיש עוד כמה דברים)

היום הזה כואב לי בעצמות,

גלשתי להודעה קצת אמוציונלית - מתנצלת.

תודה על המקום לפרוק את זה.

איזה צדיקי עולם היו בשנים הקודמות

איזו מיוחדת הייתה סבתא

תודה ששיתפת אותנו

סבתא מיוחדת וצדיקה. איזו זכות יש לכם.

סבתא שלי ניצולת שואה

ולא הבנו את זה, כי לא דיברו איתנו שהיינו קטנים

ועד היום אנחנו לא ממש יודעים את הסיפור שלה בדיוק

וכואב לי הלב כל כך שהיא נפטרה ולא הייתי איתה יותר בקשר (בבקשה לא לשפוט עיניינים משפחתיים לא פשוטים) ממש ממש מצטערת.

אכתוב לה כאן:

סבתא שלי יקרה ואהובה, תודה שעלית לארץ למרות הקושי והטראומה, שהבאת ילדים למרות מצבך הנפשי, תודה על שמחת החיים שהדבקת בנו, על האהבה לחיים האלה למרות כל מה שאיבדתם, אוהבת ומצטערת בכל נימי נפשי.

עומדת ומשתאה מול תעצומות הנפש של שורדי השבי שמשתתפים במצעד החיים.

בני דורנו שחוו על בשרם את הזוועות,

קמים, מתחברים, צועדים, מתעטפים בדגלי ישראל.

ברמה האישית, קראתי לא מזמן עדות של שורד שבי שהוא מעיד שלא משנה כמה שהם ידברו, מי שלא היה שם לעולם לא יבין.

ורק הם מסוגלים לתת כח אחד לשני.

פתאום זה הסביר לי למה אני לא מצליחה באמת לגעת בכאב העצום של להחזיק את זכרון השואה.

מצד שני יש לנו מחויבות לשמר את זכרון הזוועות לדורות הבאים.

תמונה אחת שעשתה עלי רושם עז, מישהו המיר תמונת שחור לבן מפורסמת של השואה לתמונת צבע.

הסתכלתי ובאמת התווי פנים זהים.

ופתאום לראות שהנאצים ימ"ח שמם עם פנים לכאורה רגילים של בני אדם, היה שם משהו מאוד מטלטל.

במובן מסויים יותר טראגי, מי שמכם לבצע כאלו זוועות, לא נתפס.

שתי הסבתות שלי בוגרות אושוויץ

הסבים שלי בוגרי מחנות עבודה

הם איבדו אחים, הורים, אחינים. סבא וסבתא

חלקם שרדו בודדים ממשפחתם.

שלושה מהם שתקו

רק סבתא דיברה (ובלי סוף)

סיפורי שואה היו סיפורי ילדות שלי

שזורים וזכורים לי מגיל מאוד צעיר

אם זה כשהיא סירקה אותי ושמה לי קשת בשיער והיא סיפרה לי איך היא מצאה חתיכת בד אדומה וקשרה לה אותה כסרט על הקרחת

אם זה בסיפורים על אוכל

או סתם תוך כדי טיול - פריחה מסוימת הזכירה לה את העץ בחצר בית ילדותה ביום של הגירוש

היו גם אזכורים קלאסים של נרות נשמה, אנשים שקרואים על שם (כולל אני) תמונות על הקיר

והכל היה מותאם גיל בבריאות ודפיות

בלי להחדיר טראומה של 'דור שני לשואה'

(אבא שלי ואחים שלו גם מספרים על בית שמח ובריא)

לקח לי זמן להבין שזה לא רק אסון פרטי

שהקני מידה שלו הרבה יותר גדול מהמשפחה המצומצמת שלנו

באופן מאוד סימבולי הימים שבין פסח לשבועות

שבימינו מצוינים כימי זיכרון וגאולה

הם גם הימים הפרטיים שלנו

הם גורשו מהבית למחרת הפסח

הגיעו לאושוויץ בסיון (באמצע היו בגטו)

ואת יום הסיכרון (היארצייט) של כל המשפחה נציין עוד מעט

הם גם עלו לארץ ביום העצמאות

והיא נולדה בה באיייר שזה גם סימבולי

(והי למי שמזהה אותי מכל הפרטים)

כך שהיום הזה תמיד מאוד מבלבל אותי

הפער והדמיון בו זמנית בצוויון הציבורי שלו

לאיך הימים האלו מצוינים באופן פרטי אצלינו

מבלבל

ורק אתמול קלטתי שזה נושא שאני נמנעת מלהכנס אליו,

ושחשוב קצת, לא מדי טראומות אבל כן קצת עדויות

ושמעתי קצת, ובכיתי בטירוף, וממש הרגשתי שהתחברתי

והתמלאתי הודיה לה' שאנחנו חיים בדור של גאולה ונצחון

בחיי שפע, בחיים עם אהבה, עם צבע

ואםילו השביעי באוקטובר וכל האסונות הנוראיים והחיילים שמתים והצפון וכו

הם שונים במהות מהשואה

אנחנו עם שקם ונלחם גם אם לפעמים הוא קשה עורף ומבולבל

וגם עוד מחשבה כמה כל הניצולי שואה ממש נזכרים בהורים שלהם כמה הם היו משמעותיים עבורם שגם זקן בן מאה נזכר בהורים שלו והם על עולמו ותודה על ה שיש לי הורים. וששאני אמא וכמה משמעות וזכות יש בזה...

וגם

עלה לי רצון לנקמההה

מי הם הנאצים היום? הם קיימים ? מה ז הרוע הזהה??? זה לא נתפס

ותגידו העולם אז התקיים כרגיל ? היה פריחה ופרפרים? שאלות רטוריות אבל ממש הרגשתי אותם כשראיתי את ארץ ישראל היפה והפורחת בצפירה,

ואיזה עם מדהים יש לנו

תודה שנולדתי יהודיה איזה זכות איזה נצח

בסיכון

בהצלחה גדולה!!