בדרך כלל היא לא מתעניינת בחוברות האלו של הויזה, סתם קוצצי ירקות ונעלי בית אורתופדיות שאף אחד לא צריך. אבל בחוברת המורחבת שהגיעה החודש הייתה פרסומת להולוגרמה בהתאמה אישית, מחיר זול במסגרת ההרצה של הדגם החדש. והיא מצאה את עצמה מזמינה אחת, שיהיה.
ולא חשבה על זה בכלל עד הערב, שהוא רק נהם או המהם למרות שהיא הכינה את הפסטה המוקרמת שהוא אוהב וניסתה לשאול איך היה היום והתייאשה כשהוא לא ענה.
ואז, אחרי שהם שתקו קצת ואכלו הוא אמר "החלטתי לשים את הדברים על השולחן. אני לא אשחק משחקים" ומשהו נדרך בה, התכווץ כשהוא המשיך "כן, אמרתי. לא עשיתי את זה בכוונה זה פשוט נפלט לי, לפני שבועיים. ועכשיו הם יודעים שאת בהריון.
היום ביררתי. ההורים שלי אמרו שלא אדאג, כי לא יגלו לך בחיים שסיפרתי.
והחלטתי שאני לא מפחד מאשתי יותר, אז אני פשוט אומר לך עכשיו ולא אכפת לי אם תכעסי"
והביט בה במבט הזה הנחוש שלו, הבלתי חדיר.
והיא אמרה שהיא לא כועסת. וגם שזה חלב שנשפך כבר.
והתאמצה שהפנים שלה לא יראו כלום, אבל לא הצליחה והשפה שלה כבר התחילה לרעוד ופתאום היא נזכרה.
פשוט לחצה על הכפתור במותן והופ! ההולוגרמה שלה ישבה ליד השולחן, המשיכה להזיז את המזלג והסכין ולהנהן כרגיל.
והיא, היא האמיתית נשמטה מהכסא , גלשה לרצפה ביללות של כאב כי זה לא הולך לה, היא רוצה היא מנסה אבל העולם לא מסתדר בקצב שלה. מנסה להגדיר תחומים, לרכך את העוצמה של כולם ושל הרעש מסביב כדי לא להבהל כדי לשמור על עצמה אבל בסוף זה לא עובד, ההורים שלו ידעו כל הזמן הזה רק התנהגו כאילו לא ואף אחד לא יבין כמה זה שורף לה.
ובו זמנית היא כועסת על עצמה שככה הוא חי בגללה
האיש הזה שלא נבהל מכלום
ולא מעניין אותו מה יגידו
ולא מתחשב בקצב של העולם כי הוא שומע את הקצב שלו עצמו היטב,
האיש הזה מפחד מאשתו, ממנה, אז היא בטח מפלצת.
יצור בעל ניבים חדים, הורמונים וקריזות שמשתלט על אחרים ומטיל אימה.
והיא רוצה שהוא לא יפחד
רוצה שיחיה בטבעיות ובשמחה לצידה, איתה.
אבל רוצה גם שיתחשבו בכאבים שלה,
שהוא יראה את כל הרגשות המנוגדים והרצונות והחלומות והפחדים שמגדירים אותה, שהם היא, לצערה או לשמחתה,
אבל איך בכלל שני הדברים האלו יכולים להשתלב?
ולכן מזל שהיא קנתה את ההולוגרמה הזו בבלק פריידי האחרון, זו באמת המצאה שימושית, המילה האחרונה מיפן. יושבת שם על הכסא שלה, נראית בדיוק כמוה, אוכלת קינוח במקומה
כשהיא בינתיים מתפנה לאכול את עצמה.
