אני יחסית חדשה פה, אבל קוראת אתכן מהצד כבר כמה חודשים וגומעת בשקיקה את הכל...
יש לי ילדה אחת, וכבר תקופה שאני רוצה עוד. קרה שמתחילת המלחמה בעלי בעיקר בצבא (בקבע), הראש שלו היה לגמרי שם עד לא מזמן,
וכל התכנונים של הריון נוסף נדחו ונדחו ונדחקו.
בסוף כשהמצב טיפונת נרגע החלטנו לנסות. הפסקתי גלולות לפני חודש, לא באתי לזה בלחץ, רציתי לראות שהגוף עולה על המסלול מהר והריון זה בגדר בונוס. תמיד היו לי מחזורים סדירים, עקבתי עם שמ"פ ועם הבת שלי נכנסנו תוך 5 חודשים.
הכל היה נראה רגיל וטוב (אפילו הפרשות ביוץ וכאבי ביוץ), עד שה"ביוץ" הזה חלף. פתאום - כל מה שהייתי רגילה לחוות אחרי ביוץ בעבר - השתנה. היו פה ושם כאבים בחזה, פה ושם כאבי גב, אבל הדבר הכי מוזר - היה לי יובש מוחלט של הפרשות. שום כלום. לא בניגוב, לא על התחתונים, כלום. הימים עברו, פה ושם כבר היו התכווצויות, אבל זהו. זה כבר כמעט 20 יום אחרי ה"ביוץ" ההוא, כביכול, ואני יושבת וממתינה לוסת בדמעות.
בשישי בדקתי הריון, זה שלילי. אתמול הייתה לי נקודה קטנטונת חומה בניגוב, וזהו.
אני פשוט לא מפסיקה לבכות כבר יומיים.
אפילו לא רוצה הריון, רק רוצה להיות "תקינה". אני קוראת באינטרנט שנשים מחכות 3 ו-6 חודשים (!) לווסת ראשונה אחרי גלולות וחושכות עיניי.
לא צריך הריון כרגע, באמת. רק רוצה את הביטחון שהגוף שלי לא הזדקן, לא השתבש, לא שכח איך מבייצים. רק לדעת שאני מבייצת ושאני לא מסתמכת על סימנים לא נכונים, זה כל מה שצריך.
יש לי מחר רופאת נשים אבל בחיי שאני פוחדת לפרוץ מולה בבכי אז כותבת לכן קודם...
ואני יודעת, אני יודעת. שנה ו-4 על גלולות זה לא בא ברגל. ואני יודעת ש-30 יום זה עדיין לא מחזור חריג או מאוחר.
אני יודעת.
אבל אני מתה מפחד. אני מתה מפחד שאשב ככה ואחכה לוסת גם עוד חודש, וכולם רק יגידו לי "זה קורה אחרי גלולות, קחי את הזמן". אין לי זמן. זה מלחיץ אותי וזה זר לי. זה כאילו לא הגוף שלי בכלל.
אני כ"כ כועסת על המלחמה הזו ועל בעלי שלא הקשיב לי ושלא התחלנו לנסות קודם, כי בדיוק מזה חששתי. בדיוק מזה שאני אולי לא אבייץ בכלל איזה שנה עכשיו, ושכל חודש ירגיש לי כמו נצח כמו עם הבת שלי, והוא מתייחס אליי כמובן בחום ובאהבה ומאוד תומך אבל אני צריכה להגיע לדמעות בשביל זה (בעלי אנליטי נורא ולא מתרגש, מבחינתו כל חודש שעובר זה מטבע שהטלנו, יצא - יצא, לא יצא - לא יצא).
זה כל כך אירוני שהרצון בהריון התחלף לי תוך שבועיים בהשתוקקות לוסת.
אין לי מושג מה אני צריכה.
אולי חיבוק, אולי שיגידו לי משהו שהוא ל-א "לוקח לגוף זמן, חכי בסבלנות".
פשוט שובר ומתיש.
תודה למי שקראה עד פה
