פורום הריון ולידה (עמוד 752)

ונתתי לבעלי להרגיש ובאותה שניה שאני הרגשתי הוא הרגיש.

אז מאמינה שכן..

אבל מאז לא הרגשתי. מתפללת שהכל בסדר

(אני עכשיו ב15+ נראה לי)

אני בשבוע 13 ומרגישה.. זה לא דמיון

היום גם נודע לי שיש לי שליה אחורית

קודם כל עכשיו זה לא מצב רגיל וגם הקטנים מרגישים את המתח והחרדה של המבוגרים.

אז לא יודעת כמה זה מדד לזמן רגיל.

ולגבי לשחרר.. כנראה עם הזמן זה יקרה.

לי כן יצא להשאיר על סבתא וכו' ועבר סבבה . בדכ רק הקטן התורן (עד גיל שנתיים)יכול לעשות בעיות. אבל גם זה לא צריך להתרגש מצרחות ברעג שאתם יוצאים. לרוב הם כן נרגעים אחרי שההורים הולכים. הסבתא מביאה איזה ממתק או מסיחה את דעתם בצורה אחרת. בסוף יצאתם אבל או לא? הם בכו גם אחרי שהלכתם כבר או רק ברגע היציאה? 

שאתם כמעט גרים אצלם כבר, שיודעת איך לטפל, אז לדעתי היית צריכה לצאת ולסמוך עליהן ועל הילדים שיסתדרו . כמובן רק אם הסבתא והדודה מוכנות להכיל

נכון, לא נעים לצאת ככה

אבל זו חלק מהדרך להרגיל אותם לזה

בכי זו מחאה. וטוב שהם מוחים, זה בריא. הקטנה שלי בת 4 וחצי הולכת לגן כבר שנתיים ועדיין מוחה על כל יציאה. לא אעצור את החיים בגלל זה

היא יודעת שאחזור. תגידי גם לילדים שאמא יוצאת ועוד מעט באה. הם יתרגלו גם אם ימשיכו לבכות כשתצאי

אבל בעיניי זה ממש מאסט שתצאי לבד מדי פעם וקול מחאות הילדים שגוברות על הצורך שלך באיוורור לדעתי די תוקעות אותך במקום

להפך, כשמוותרים בגלל שהם צורחים זה רק מלמד אותם שיש כח לצרחות שלהם וככה הם יכולים להשיג ממכם דברים.

גם הילדים שלי בוכים לפעמים כשאני משאירה אצל אמא שלי, אבל אחרי דקה - שתיים זה עובר להם ואחיות שלי מסיחות את דעתם ובסוף הם נהנים

לי תמיד נצבט הלב לבכיות האלה😅 אבל אני יודעת שעוד רגע זה יעבור להם

ומה עשיתם בלידות הקודמות?

אם זה אנשים שהם מכירים בטח יבכו קצת בפרידה ואז ירגעו... מניחה שסבתא או דודה יודעות איך להרגיע ולהסיח את הדעת.

כמובן, אם את סומכת עליהם. הייתי משחררת והולכת (והגיוני שזה גם יותר קשה לך מאשר להם🤭 הם בוכים קצת ונרגעים, ואת הולכת כל היציאה עם הבכי שלהם חרוט לך בראש..)

זה ממש קשה לצאת כשהם בוכים.

פעם הילדים שלי היו מגיבים ככה אפילו כשבעלי היה נשאר איתם. כשהייתי יוצאת, חלק מה'טקס' היה לבכות... בדרך כלל הם נרגעים די מהר אחר כך.

לפעמים, בתור מי שיוצא, יש רצון להישאר ולהרגיע ולצאת רק כשהם רגועים. אבל לפעמים לילדים זה פשוט בלתי אפשרי להירגע כשהם יודעים שהולכים להיפרד. הם חייבים לבכות על הפרידה, להבין שזה באמת קרה, ואז הם מצליחים לאסוף את עצמם ולהתמודד עם המציאות.

אני הרגשתי את זה כשפעם אחותי היתה אצלנו, וכשהיא היתה צריכה ללכת הילדים שלי נורא בכו ולא רצו להיפרד. והיא הרגישה לא נעים ללכת כשהם ככה אז היא ניסתה להישאר עוד ולהרגיע, אבל הם כמובן המשיכו לבכות כי הם ידעו שהיא עוד מעט תלך. בסוף אמרתי לה שפשוט תלך, ואז הם בכו עוד קצת אחר כך אבל די מהר נרגעו והכל היה בסדר.

ואז קלטתי שזה ככה גם כשאני הולכת. לא צריכה להיות לי מטרה שהם לא יבכו ברגע שאני יוצאת. כי הם לא מסוגלים לזה. הם צריכים לבטא את הקושי שלהם של הפרידה בבכי. וזה בסדר. אז אני מחבקת אותם, ומזכירה להם שאני אחזור עוד מעט, ואז אני הולכת (ואם הם תופסים אותי פיזית כדי לא לתת לי ללכת, אז אני לא זו שמרחיקה אותם ממני, אלא מי שנשאר איתם לוקח אותם ממני ומחבק אותם), ואחרי שאני באמת הולכת כבר יהיה להם הרבה יותר קל להירגע.

מקווה שתצליחו לעשות את זה שוב, ותגלו שהם באמת בסדר. מותר להם וזה אפילו בריא שקשה להם להיפרד. אבל הם יגלו שזה בסדר להישאר עם אנשים אחרים שאוהבים אותם. ואבא ואמא חוזרים. ולכם יהיו יותר כוחות להיות איתם...

המון המון ילדים נפרדים מההורים שלהם בגיל הזה והכל בסדר איתם.

אם זה למסגרות ואם זה לבייביסיטר.

את נמצאת איתם כל הזמן, זה לא שחסר להם זמן איתך, פשוט הם לא מכירים את המציאות הזאת וצריך להכיר להם אותה.

צריך לעשות את זה בהדרגה ובהתחלה זה לא יהיה כיף אבל את תראי כמה שזה יכול לעזור אחרי שיתרגלו.

השאלה כמה כוחות יש לך עכשיו להרגיל אותם.

זה תלוי בך כמה תהיי חזקה ולא תישברי מהבכי שלהם.

תתחילו מלצאת חצי שעה לסיבוב ואח"כ תגדילו את הזמנים, ברגע שהם יתרגלו למציאות שאתם לא כל הזמן סביבם, זה כבר פחות משנה כמה זמן יוצאים.

רק בהתחלה זה צריך להיות קצר עד שיתרגלו.

גם אם הם יבכו כל החצי שעה לא יקרה כלום בטווח הארוך אם את תהיי בטוחה בתוכך שזה מה שנכון לכם לעשות כמשפחה.

איך באמת את חושבת שהם ילמדו לשחרר

אם הם ככה בוכים ואז את מוותרת?

השארת אותם עם אנשים מוכרים

זה הזמן לשחרר

סביר להניח שהיו בוכים כמה דקות אחרי שיצאתם ואחכ היו מפסיקים

לטובתם, תאמיני בהם שהם יכולים ממש להסתדר ולהיות בטוב עם האנשים המוכרים שהשארת אותם.

קודם כל לגבי הלידה,

בעלי לא בא איתי אז הוא זה שנשאר איתם.

לגבי הפרידה בבכי,

התלבטתי מאוד אתמול.

אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה ויצאתי כשהאמצעי ממש בוכה הוא מאז בכה בהיסטריה כל פעם שיצאתי עד שחזרתי (גם אם זה לקח שעה, היו מצליחים להרגיע אותו ל2-3 דקות ושוב צורח) גם אם זה היה להישאר עם בעלי.

אז לא הרגיש לי נכון לעשות לו את זה שוב, להשאיר אותו צורח. במיוחד שגם הגדול צרח אז זה רק הוסיף לאווירה הלא נעימה. (בפעם הקודמת רק האמצעי צרח)

קיצור. לא יודעת מה לעשות.

אם רק אחד היה בוכה אז הייתי הולכת. אבל כשכולם בכו אז היה לנו פחות נוח לצאת ככה.

אולי באמת נתחיל בלצאת קרוב כשהם ערים (יוצאים בעיקר כשהם ישנים)

כואב לי שאת מוותרת על דברים שחשובים לך, בגלל הילדים.

הם לא ככ פגיעים כמו שאת חושבת. 

איך אפשר ככה לגדל את הילדים בנחת ובשמחה אם את לא יכולה לעזוב אותם לרגע??

ובגלל שאת כזאת אמא מסורה שחושבת על הילדים ומה טוב להם

אז תחשבי שהם צריכים אמא שמחה ופנויה ורעננה

וזה בסוף לטובתם

אנחנו צריכים לגדל את הילדים אבל לא להתבטל בשבילם. 

את חייבת לשנות פה את החשיבה

וככה עם נחישות וכשתהיי בטוחה בעצמך לעזוב אותם

תדברי איתם לפני, תסבירי

וכמובן תשאירי אותם עם אנשים מוכרים.

"מתסכלת אותי המחשבה שאני באמת כבולה אליהם ולא יכולה לצאת בלעדיהם כשערים"

לדעתי זו באמת רק המחשבה שאת כבולה

אני מבינה את הקושי, אבל הוא יותר שלך לדעתי

גם הבן שנורא צורח בסוף יתרגל, וגם - ילדים די "מתדלקים" אחד את השני בבכי..

אולי הוא עוד לא חווה את השלב של חרדת נטישה כמו שצריך כי את כל הזמן איתם. כנראה גם הקטנה יוצר, אבל מתישהו זה יגיע בכל מקרה. אז עדיף לנצל את זה שיש איתם מישו שהם מכירים ויכול להכיל ובאמת להתאוורר..

אם זה לא מתאים לל בשום פנים, אז לא

אבל לצפות שהם לא יבכו ואז לצאת כשהם ערים יכול לקחת גם כמה שנים

(יכולה לשתף שאני השארתי ילדים ישנים עם בייביסיטר רק פעם אחת מאז שנולדו, אבל במהלך היום חופשי עם סבא וסבתא אחרת הייתמ מאבדת את השפיות. אבל גם הרגלנו אותם לזה מגיל אפס בערך )

בגילאים האלו של הילדים שלי, גם לא השארתי עם בייביסיטר.

בקושי היינו יוצאים, וכשכן זה היה בבוקר כשהיו במסגרות. לך אין את האופציה אבל תכלס יש לך הורים צמודים שזה ממש יתרון. אצל ההורים לא הייתי חוששת להשאיר.

אם כרגע זה מה שנכון לך, אז הייתי מתאימה את עצמי והיציאות שלנו למצב- לצאת רק כשהם ישנים אצל אנשים מוכרים. הסיכוי שיתעוררו נמוך, ואם כן יהיו לידם דמויות מוכרות והם לא יחוו את רגע הפרידה.

רק מעודדת שזה לא לנצח, כשהגדול שלי היה בן 4 וחצי בערך הוא כבר פחות פחד להישאר לבד. התלהב להראות דברים לבייביסיטר ונהנה מהצומי, והוא גם יכל "לקחת אחריות" על האחים שלו. הם הרגישו ביטחון כי הוא איתם, והוא יכל לספר לבייביסיטר מה הם אוהבים ומה עוזר להרגיע אותם..

וגם כשהם ראו שהוא נהנה היה להם גם כיף

רק אז התחלתי להשאיר לבד. ואגב גם כיום אני משאירה עם בייביסיטר רק כשנוסעים למקומות יחסית קרובים (חצי שעה נסיעה) כדי שאם ממש לא תסתדר איתם נוכל לחזור בפרק זמן סביר.

בשאר הפעמים יוצא רק אחד מאיתנו (לשמחות משפחתיות שלי- אני נוסעת והוא נשאר. ולהיפך). סידורים ששנינו צריכים לצאת לוקחים איתנו או כאמור לוקחים חופש ואז על זמן מסגרות.

רק מחזקת שיכול להיות שזה טוב לכם כרגע. ואם את לא מרגישה צורך לשחרר, אז לא חייב🤷🏻‍♀️

עוד מעט, הם יגדלו קצת. תהיה שגרה בע"ה אחרי המלחמה, אחרי הטלטלה של הלידה. ואז תוכלו להרגיל לזה אם תרצו

היא בעצמה כותבת שהיא רוצה לצאת ולא יכולה

וזה שכמעט לא יצאת כשהיו קטנים.. לך אולי זה היה סבבה

אבל באמת שזה לא המצב האידיאלי

אוף המח שלי מחוק ולא הבנתי כמו שצריך את ההודעה השניה😵‍💫

בהתחלה כתבתי משהו בהקשר לשחרור והבנתי היא ענתה שהרגיש לה לא נכון להשאיר אותו צורח. אז נתתי את הנקודת מבט הזאת גם..

שתוכל לבחור במה שטוב לה ולהם בתור משפחה, ולא במה ש"צריך" או מצופה, בטח בזמן מלחמה שהילדים יותר רגישים ויש יותר חרדת נטישה..

כלומר, זה לא אירוע מקרי, אלא הבעיה תחזור על עצמה בוריאציות שונות.

לכן במקרה כזה הדרך לדעתי להתמודד היא לזהות את עיקר הקושי, לנטרל השפעות מסביב לעיקר הקושי, ולפרק לאט לאט את מרכז הבעיה.

במקרה הזה, אם אני מזהה נכון, עיקר הבעיה הוא באמצעי.

וזאת בעיה מתמשכת, היא לא עברה אחרי כמה שבועות, והיא תקפה גם כשבעלך נמצא. (זה עדיין נכון? ניסיתם לאחרונה להשאיר אותו עם בעלך בלעדייך?)

כלומר, חייבים להרגיל את האמצעי שאת לפעמים מתרחקת ממנו.

לנטרל השפעות, הכוונה להשאיר אותו עם האדם הכי קרוב אליו שאפשר (במקרה שאת חודש אצל ההורים יום יום סבא וסבתא ואחותך לטעמי בהחלט בקבוצה הזאת)

לא להשאיר אותו עם אחים שילבו את הבכי.

אולי אפשר להעסיק את הגדול עם סרט בזמן הפרידה?

עדיף להתחיל את התהליך בבוקר כשהוא יותר אסוף, ופחות עייף מכל הגירויים של כל היום. בשעה נוחה בשבילו.

אם יש מישהו נוסף בבית סביב 10 בבוקר זה מעולה. אם לא, אז תחפשי את השעה הסבירה ביותר במהלך היום.

תצאי לרבע שעה כל יום. או באיזה תדירות שאפשר. העקביות חשובה כדי שילמד מפעם לפעם.

פרקי הזמן המאוד קצרים זה כדי שמי ששומר לא יתייאש מהתהליך. אם יש להם סבלנות לשמוע צרחות חצי שעה אז תצאי חצי שעה. שיהיה לו הזדמנות להתגבר על הבכי. אם זה קשה בשבילם, אז פחות.

גם אם היית מכניסה אותו למסגרת היית מתחילה הסתגלות הדרגתית. כולם בוכים בהתחלה.

רק אחרי שתתגברי עם הבעיה שהאמצעי לא נותן לך לנשום בלעדיו, תוכלי להסתכל על אפשרות יציאה בערב עם בעלך כמכלול.

תזכרי שהתהליך לגמרי לגמרי לטובתו. הוא צריך אמא שפויה עם מאגרי כח לשעת חירום, ולא אמא שחיה את השגרה על הקצה.

וכל אמא במצבך הייתה על הקצה אפילו בלי קשר למלחמה ולעובדה שאתם לא בבית שלכם.

גם במצב שגרה מעטות היו שורדות תלותיות כזאת שאפילו אבא לא יכול להישאר איתו, במיוחד שעוד מעט יהיו שני קטנים אחריו.

קל וחומר במצב הנוכחי, זה ממש יהיה לטובתו.

התהליך יהיה קשה, אבל בסוף כולכם רק תרוויחו ממנו.

בהצלחה!

אני אוסיף גם

שאפשר לנסות לעשות את זה בהתחלה אפילו ממש לחמש דקות. ככה הוא יראה שאת באמת חוזרת כמו שהבטחת.

אני מתמודדת עם בעיה דומה, ויש לי ילדים גדולים יותר ואני עובדת משמרות והם נשארים עם בעלי, ועדיין חלק מהילדים בוכים עד עמקי נשמתם כשאני הולכת. ניסיון להשאיר עם בייביסיטר נחל כישלון חרוץ ולא עשה חשק לנסות שוב.

יש לי שאיפה לקבוע ערב קבוע ליציאה כל שבוע שהילדים בסוף יתרגלו אליו אבל כרגע לא בר ביצוע.

בהצלחה 

לספר לילדים סיפורים על ילדים שנשארים עם סבא וסבתא בזמן שאבא ואמא הולכים (וכמובן חוזרים).

אפשר לספר על חיות, או על ילדים אחרים, כדי שזה לא יהיה קרוב מידי, אבל יעזור להם להיחשף לרעיון. כמובן תוך כדי הסיפור כדאי להזכיר את הרגשות של הילדים, אבל גם לתת רעיונות להתמודדות.

אפשר לספר גרסאות שונות של הסיפור, פעם על ילד שבכה הרבה כי היה לו מאוד עצוב, וסבתא וסבתא ניסו להרגיע אותו אבל עדיין היה לו קשה, אבל בסוף אבא ואמא חזרו והכל היה בסדר. ופעם על ילד שהיה לו קשה בהתחלה אבל אחרי שסבא וסבתא חיבקו אותו ועזרו לו והקריאו לו סיפור אז הוא גילה שזה דווקא כיף להיות עם סבא וסבתא ולשחק אצלם, ופעם על ילד שדווקא ממש אוהב להיות אצל סבא וסבתא, וכשאבא ואמא הולכים הוא נותן להם חיבוק אומר להם להתראות בחיוך ואחר כך שמח כשהם חוזרים, וכו'.

אפשר גם לשחק ביחד עם בובות או עם פליימוביל, וגם שם ליצור תרחישים שונים של דרכי התמודדות שונות.

בהצלחה!

בעלי כרגע במילואים אז זה לא רלוונטי אבל גם בשגרה (מה זה? 😝) אנחנו יוצאים רק כשהם במסגרות בשישי או שנשארים בבית ועושים משהו כיף ביחד.

לדעתי עכשיו זה ממממש נורמלי שהילדים לא משחררים. הבן שלי בקושי נותן לי ללכת לשירותים 🤭

פרידה היא חלק מהחיים. זה לא רק צורך שלך לצאת ולהתאוורר אלא גם צורך של הילדים ללמוד להתמודד עם חרדת הפרידה.

וזו חרדה אמיתית, כי באמת שאת עוגן בשבילם, כשחושבים על זה בעיניים של ילד התגובה שלהם בהחלט מובנת. ובריאה!!

אבל את אמא שלהם והתפקיד שלך זה לא למנוע מהם את הפרידה אלא לתת להם כלים להתמודד איתה, כי פרידות הן חלק מהחיים.

קודם כל ממליצה על פרק שמדבר על כניסה למסגרות בפודקאסט "חזרה ללב ההורות". יש שם מידע שממש יעזור לך. וטיפים - לדבר עם הילדים לפני, לתת להם כמה שיותר מידע (מתי תלכי, לאן, מה תעשי שם ומתי תחזרי. מה הם יעשו בזמן הזה, מי ישמור עליהם וכו' ומה תעשו כשתיפגשו שוב). לדבר איתם על הרגשות שלהם, לתת מילים למה שקורה להם בלב מתוך אמפתיה כמובן אבל לא להתערבב. לתת לגיטימציה לרגשות כמו געגוע, דאגה, ולהעלות רעיונות להתמודדות. "מה יעזור לך כשאתה מתגעגע ואמא לא כאן?"

כדאי מאד להשאיר איזושהי מזכרת, משהו שהילד יוכל לאחוז בו בזמן שלא תהיו - תמונה, חפץ אהוב בריח של אמא וכאלה.

יש בפודקאסט רעיונות נחמדים בסגנון של - לצייר לבבות על כפות הידיים של שניכם, נשיקה בכיס וכד'.

וכשאתם הולכים - למתוח גשר מעל הפרידה: בשעה 10 אחזור ואתן לך חיבוק.

אני התפדחתי שאני אמא מזניחה ויוצאת למרות שבוכים וזה

והיא אמרה לי הפוך- אם הם בוכים כשאני יוצאת זה סימן בשבילי שאני צריכה לעשות את זה יותר🙃

והיא אחת שנשארת המון עם הילדים שלה..

ומתלבטת מה נכון לי.

מצד אחד,

באמת מרגישה צורך קצת לצאת, אפילו בלי בעלי.

יש לי רצון לצאת בבוקר ולהשאיר את הילדים עם בייביסיטר (אבל גם לא מוצאת בייביסיטר וגם לא מצליחה להשאיר אותם בלעדיי כאמור) כדי להיות קצת עם עצמי בשקט.

מצד שני,

קשה לי מאוד להשאיר אותם בוכים וללכת.

מבינה מאוד את הקושי שלהם, בעיקר של הקטנים.

הם כל יום כל היום איתי מהרגע שנולדו (אפילו במחלקת יולדות הם צמודים אליי 😅) אז מאוד קשה להם לשחרר ולהיות עם מישהו אחר ומרגישה שקשה לי מידי להשאיר אותם בוכים ולהנות בלעדיהם כשיודעת שיש מצב שהם בבית ממשיכים לבכות ואגזים קצת ואומר שאולי מרגישים שנטשתי אותם (במיוחד כשזה לא עם בעלי).

מצד שלישי,

הגיוני מה שאתן אומרות על הצורך להתמודד עם פרידה.

השאלה אם רלוונטי בגיל שלהם?

הגדול שלי בן 3.

אולי כדאי לחכות לגיל גדול יותר שאז יהיה להם גם יותר קל להתמודד? גם אז תהיה התמודדות אבל אני מאמינה שבגיל גדול יותר החוויה שלהם היא אחרת.

וגם, אם נכון לעשות את זה בזמן מלחמה.

שני הגדולים בחרדה מכל רעש ששומעים, כל רעש קטן שואלים מה זה ואם צריך ללכת לממד. הרבה פעמים אנחנו שומעים את הבומים שמפציצים בעזה והם מתעקשים להיכנס לממד.

ולגבי לומר להם זמן, זה היה יכול להיות יעיל בגיל גדול יותר.

בגילאים שלהם לא נראה לי שיש כל כך משמעות לזמן.

אתמול בערב יצאתי עם חברות אז אמרתי לגדול שהוא הולך לישון ואז אני יוצאת עם חברות והוא כמובן בכה. הסברתי לו שאני הולכת וחוזרת.

הוא לא ראה אותי יוצאת כי כבר ישן.

עכשיו הוא שאל אותי: אמא, בסוף את לא הולכת עם חברות?

הסברתי לו שהלכתי וחזרתי.

ותודה לכל אחת שהגיבה! ❤️

ניסיתי כבר כמה פעמים להגיב פה ומשום מה זה נתן לי לכתוב רק כותרת ולא תוכן.

בהתחשב במצב הבטחוני, בגילאים שלהם ובכוחות שלך, רק את יכולה לדעת.

תני לזה להבשיל בך

בוודאי שזה מתאים.

ילד בן 3 מסוגל לתפוס שאת נשארת גם אם הוא לא רואה אותך לידו.

התפקיד שלנו הוא לא למנוע מהילדים שלנו קושי והתמודדות אלא להיפך, לתת להם הזדמנויות וכלים להתמודד עם הקושי וכך לפתח חוסן. זו מתנה בשבילם! ככה גדלים!

אם מוקדם בשבילם לדבר על זמנים את יכולה לדבר על שלבים - אתם תשחקו, אחר כך איקס ילך לנוח, כשהוא יקום תאכלו ארוחת צהריים ואז אני אחזור.

אני חושבת כמו כולם שיהיה נכון להרגיל אותם לזה לאט לאט, ומסכימה איתך שזמן מלחמה הוא לא אידאלי לזה.

מצד שני, אנחנו לא יודעים כמה זמן תיקח המלחמה, וגם את צריכה את ההתאווררות יותר בזמן מלחמה...

עוד רעיון - אולי אם הם יצאו מהבית. ולא את יהיה יותר קל?

בזמן שכולכם בבית של סבא וסבתא, סבתא תגיד שהיא הולכת לסופר/לגן שעשועים/לשכנה, ותשאל מי רוצה לבוא איתה. היא יכולה אפילו להגיד שהיא רוצה לקנות קרמבו לכל מי שיהיה איתה.

ואז מי מהילדים שרוצה הולך עם סבתא לכמה דקות וחוזר.

אני מאמינה שבצורה כזאת הפרידה תהיה להם יותר קלה, כי הם אלה שהולכים ואת נשארת בבית, אז הם יודעים איפה את ואת לא נעלמת להם.

בהתחלה אפשר לזמן קצר כל פעם, ואת באמת תישארי בבית, ואחר כך אפשר לזמנים יותר ארוכים ואת תצאי (במקרה כזה אני חושבת שלא צריך להגיד להם מראש שאת תלכי, אלא פשוט ללכת וכשהם יחזרו וישאלו איפה את סבתא תגיד שאת בסופר/הלכת לקנות משהו/ לבקר את x, ותבואי עוד מעט. ובאמת לדאוג שתחזרי בפעמים הראשונות 5-10 דקות אחריהם).

בהצלחה!

שנשארות בבית עם הילדים כל יום כל היום.

כמו שאמרת בהתחלה. אני לדוגמה ממש צריכה אויר.

ורק לגבי החלק האחרון.. אם תחכי שהקטן יגדל, יש לך כמה שנים טובות, ואולי עד אז יהיה עוד תינוק שיהיה קשה להשאיר. זאת אומרת שאין לזה סוף. בעצם יש לזה, אבל יקח לך כמה שנים לשחרר..

גם לי לקח זמן להביא בייביסיטר כי חששתי איך יגיבו.. ברגע שהתחלתי הופתעתי שהתחברו מהר..

אני כן מציעה לך להתחיל בקטנה, להביא מישהי שאת סומכת עליה, איתך בבית בתור התחלה. אח"כ ללכת למקום קרוב, ולאט להגדיל את הזמן.. 

לדוגמא יחד איתך לשחק עם אחותך ואיתם ואז להגיד שאת יוצאת ואחותך תשאר איתם.

לפעמים זה גם קשה בהתחלה. אפשר להרגיל אותם אפילו לזמן קצר. לאט לאט הם יבינו שאת הולכת וחוזרת, ושיש מי שישמור עליהם.

אבל נשמע שמעבר לאיך להרגיל, את מרגישה בתוכך שזה לא בסדר ושהילדים

לא יוכלו לעמוד בזה או שזה קשה להם מדי

וזה יוצר ביצה ותרנגולת כי זה גם השדר שלך שהם קולטים

וכך הם מתנהגים וחוזר חלילה.

לכן המפתח הוא קודם כל שאת תרגישי שזה בסדר

זה בסדר שיש לכם זוגיות, ויש לכם חיים, ואתם מתאווררים

זה לא רק בסדר זה גם טוב. טוב לכם כאנשים וכבני זוג,

טוב גם להם כילדים שההורים שלהם יהיו בשפיות בשמחה ובאהבה.

ברוך ה' יש להם דמויות קרובות ומקום בטוח להיות בו, ואתם תחזרו.

כשבע"ה תהיו במקום כזה התחושה תעבור אליהם וגם להם יהיה קל יותר להתרגל

יכול להיות באמת שיותר קשה להוריד מכנסיים עם טיטול. תנסי להוריד לו את הטיול לכמה דקות ולראות אם הוא מצליח להוריד. אפילו כמה דקות במשך כמה ימים, כי שיתאמן וילמד.

חוץ מזה, אולי עם סוג אחר של מכנסיים יהיה לו יותר קל?

אני גם אמורה ללדת בקרוב אז חוששת שיצטרך באמצע הנקה/ הרדמה של התינוק החדש וזה יהיה עוד יותר מסובך.

הוא דווקא מצליח לעלות לישבנון לבד, זה קצת קשה לו אבל הוא נורא מתלהב מהעניין עד שמצליח, ורוב הפעמים יכול פשוט לעמוד על שרפרף.

בבית מכנסיים רחבים בלי טיטול ובלי תחתונים להתחלה עד שישלוט באיפוק או שיכנס לו למודעות שכשיש לו הוא צריך ללכת לשירותים

בהתחלה ייתכנו פספוסים אבל זה נורמטיבי 

ומציעה אופציה נוספת -

להמשיך במצב הנוכחי, ולעודד אותו לבקש.

אפשר לשים חיתולי גמילה, שיותר קל להוריד ולהחזיר אותם, אבל זה יקר.

אחרי תקופה כזו, בסוף הגמילה עצמה נהיית קלה מאוד.

הבעסה העיקרית שהוא רוצה שאני אבלה איתו לפחות רבע שעה כל פעם עד שיוצא לו. והוא תמיד רוצה לעשות בשירותים בזמנים הכי תקועים. ובמקביל עדיין מוציאים כסף על טיטולים. אז מרגיש לי שאני מקבלת את החסרונות של שני העולמות כרגע.

אבל מצד שני ב"ה אני בקושי צריכה להחליף טיטולים מלוכלכים שזה ממש נחמד.

יש בספוטיפיי וביוטיוב..

דווקא נשמע שאתם עושים תהליך חשוב יפה והדרגתי..

אל תחשבי לדעתי על הכסף של טיפולים,

גמילה גרועה גוררת טיפולים וייעוצים שעולים פי כמה וכמה....

ותחשבי שזה בסוף כן מזרז את הגמילה הסופית אז בסוף זה כן יחסוך לך...

וגמילה לא טובה יכולה להימרח לגיל 5... אז זה יותר טיטולים בסהכ הסופי....

ולגבי השאלה הראשונה להוריד מכנסיים זה דווקא לא מסובך בלי טיטול כי לרוב הם מחליקים בקלות.. לגבי להתיישב על האסלה הוא מסתדר?

לדעתי זה הרבה יותר קל וטבעי לנו ולהם כשהם יכולים לעשות הכל עצמאית זה גם מאוד מעצים....

סחתיין על התהליך המתוק!!

נראה לי מאד לגיטימי לברר את זה מראש.

בעיקרון במרכז יש יחסית הרבה אזעקות. בלניאדו למשל- לא היה בכלל. אבל זה כבר אזור השרון- לא יודעת אם מתאים לך.

לגבי הילדים- זו באמת שאלה מורכבת. איך הם הגיבו בזמן האזעקות? יש לך ילד חרדתי במיוחד?

זה באמת שיקול רציני

אולי ההורים יכולים לבוא לבית שלך לכמה ימים?

זה יותר משעה נסיעה מהבית, ואין לנו קרובי משפחה באיזור שם, אני לא יודעת באיזו שעה תהיה הלידה וכמה שעות הוא לא יישן אז מלחיץ אותי ללכת למקום שאין לו איפה לישון באיזור לפני שנוהג חזרה הביתה.

ואולי באמת אבדוק עם הורים שלי אם יכול להסתדר לה להגיע אלינו.

את שמם. זה מפורסם במחלקת יולדות

וזה גם הסיבות לכך שעמוס שם עכשיו..

כך או כך הייתי מכינה להם מצבור הפתעות וחטיפים אולי מחולק לפי ימים- ראיתי אצלנו זה הפך את הימים שאמא לא נמצאת לחוויה והתרגשות ממש וזה בעיקר מה שזכור להם.. וגם מתנות לכל אחד מהאח הקטן לקנות להם ולקחת לביח או לשים במקום בבית שיביאו להם אחרי הלידה כאילו קנית את זה אחרי ממש שימח אותם....

מרגש כ"כ במיוחד בעת כזאת!!! שיהיה בקלות ובבריאות!! ותינוק בריא!

בעיקרון היא אמורה ללוות אותך לודא שאת מקבלת את כל המידע תזונה חומצה פולית בדיקות .. משקל ל.ד

פעם אחיות טיפת חלב היו מלוות הריון לא יודעת עם גם עכשיו.

היום עם כל האפליקציות והאתרים זה בהחלט די מיותר אבל יש נשים שזה עוזר להן שיש מי שמחזיק ראש עם כל המעקב

אני הולכת לרופא נשים ולאחות בנפרד (ולכן גם בקושי הולכת )

אחות ליווי הריון - בהריון הראשון זה היה לי טוב, כי זה היה גם שיחת הדרכה כזו עם הרבה מידע על ההריון לשלביו השונים

בהריונות אחכ זה היה נטו לבוא לבדוק לחץ דם ומשקל וחיסונים כשצריך (טכני מאוד).

אז תלוי מה את מחפשת...

בגלל שזה היה הריון לא ראשון, זה היה קצר ולעניין.

בסוף ילדתי בשבוע מעולה, אבל היה חשש ללידה מוקדמת ולכן קיבלתי שמירת הריון ותמיכה של אוטרוגסטן.

מה שעזר לי זה מנוחה ושתייה מרובה. לא תמיד הצלחתי להקפיד על זה, אבל אחרי מנוחה ושתייה הצוואר היה לרוב די בסדר.

בחודש שביעי.

ראו באולטרסאונד בבי"ח שממש מתקצר במאמץ (בקשו ממני ללחו וראו שהצוואר מתקצר...)

קיבלתי שמירת הריון לחודשיים האחרונים.

לא קיבלתי הנחיה לשכב, ההפך הרופא אמר שלא כדאי, אבל להימנע ממאמץ.

השתדלתי לנוח הרבה ולשתות הרבה, קיבלתי גם תמיכה בנרות.

בסוף ילדתי בשבוע 40.

בהצלחה רבה! הריון קל ומשמעם...

מה הכוונה מאמץ אצליכם? לשים ילד במעון במרחק של 10 דק מהבית , הלוך חזור כל יום בעייתי?

הבעיה שיש לי לפעמים התקשויות למרות שאני שותה מים וזה מה שגורם להתקצרות

להרים דברים כבדים, כולל ילדים.

לעמוד הרבה- אם זה במטבח בבישול, סידור הבית ועוד.

הליכה ממושכת וארוכה בקניות ועוד.

לא חושבת שהליכה של 10 דקות היא מאמץ קשה מדי, אבל את חייבת להיות קשובה לעצמך.

אצלי כל פעם שהתאמצתי מדי התחלתי ממש להרגיש לחץ למטה, והלכתי מיד לנוח.

לאט לאט ידעתי מה הגבול שאסור לי לעבור.

משבוע 30, באורך 12-18 ממ.

אצלי זה הוביל להתחלת לידה שהצליחו לעצור ושמירה עד שבוע 37. בלי לשטוף כלים, בלי להרים את הגדולה שלי (היתה אז בת 1.1), כמה שפחות ללכת (בבית כן, אבל לא לצאת כמעט). ברגע שהפסקתי לשמור ילדתי (תוך שעה ירידת מים וכמה שעות אח"כ התינוק היה בחוץ)

הייתי מתייעצת עם הצוות לגבי המקרה הספיציפי שלך מה ההנחיות

אז אצליך המנוחה כן הועילה ועזרה. אני עם תינוק בבית אז קצת קשה לעצור הכל, אבל אשתדל

שבוע הבא אני בביקורת בה.בסיכון אבדוק מה מותר לי, מקווה שלא יתקצר עוד עד אז

אבל בלי יחסים זה חשוב

ולא להתאמץ בכלל

אבל גם ילדתי מוקדם.

בהריונות שאחכ- קיבלתי פרוגסטרון במשך 20 שבועות מדי יום, והגעתי בזכותם לתשיעי ב"ה ובלי שמירה.

נפיחות יכולה להיות הורמונלית ואז היא הריונית במובן אחר

בעקרון הרחם יוצא מהאגן סביב שבוע 12 אז לכאורה זו לא הרחם ממש...

כי היא מתחילה לבצבץ החוצה עוד לפני

היא מתחילה לצאת החוצה.. כמו שאת אומרת

הרחם עוד פנימי

אפשר להרגיש כמו גבשושית כזאת בבטן תחתונה

אבל זה לא אמור לבלוט החוצה מהבגדים

אבל יש נפיחות באזור

אני משבוע 5-6 עם בטן של שבןע 14 חח

כמעט נעלם אחרי שנה בערך.

בהריון השני הם הופיעו שוב, אבל בלי צבע ואני כבר התשיעי. אז שתדעי שזה יכול להיעלם לבד, לא עשיתי שום דבר בשביל זה.

מציעה ללכת להיבדק בהקדם,

כתבת תנועות מוגברות וכאב

ההריון שלך ולפני הכל את יודעת מה הרגיל אצלך, אם את רואה שינוי פתאומי צריך לבדוק, מקסימום זה יהיה לשווא

נבדקתי שבוע שעבר, אני כבר בשלב התחלתי של לידה מבחינת פתיחה ומחיקה, אבל בנתיים לא מתקדם!

למה להיבדק בהקדם? מחשש ש....? מורכב לי ממש לצאת להיבדק פשוט ודי חיפשתי תקווה....

בכל מקרה, תודה על התגובה!

זה החיים של התינוק שלך ולא כדאי לדחות

תרגישי טוב! 

אם כן אז לא הייתי רצה להיבדק.

ציר יכול להיות התקשות חלקית של הבטן אבל אם היא רכה לגמרי אז סביר שזה כאב ממקור אחר ולא צירים כי צירים זה בהכרח פעילות רחמית, כיווץ של שרירי הרחם.

הגיוני יותר תנועות עובר בין הצירים כי הוא מרגיש אותם, אז הם יכולים לעורר אותו ולגרום לו לזוז.

עוד לא הובילו ללידה בנתיים...

אבל כן, זה פשוט גומר לי על עצמות האגן!! 

לסמוך על מישהי זרה שאת לא ממש יודעת מי היא והילדים לא מכירים

אבל יוזמה יפה

ויש קטנים יותר

את ובעלך גבוהים? מה המשקלים שאתם נולדתם ..הרבה מזה זה גנטי

וגם לפעמים הערכת משקל יוצאת גדולה אבל בפועל האישה לא סוחבת עד סוף 9 ונולד תינוק ממש ממוצע יש לי אחות שכל הילדים שלה נתנו להם הערכת משקל של 4 אבל בפועל היא ילדה ב36 והם נולדו פחות מ3 קילו...

בגלל זה היה לי מוזר..כי חוץ מאחד ששקל 3600 ...כל השאר גג 3300 ופחות...

בגלל שהפער היה זהה גם בסקירה

אז באמת מניחה שזה תקין ופשוט הוא גדול

אבל פתאם זה הלחיץ אותי שזה יגיע לגודל מדי גודול....

וחצי מהלידות ילדתי הרבה אחרי התאריך

..אז יאבאלה חח

אם את יולדת סביב ה3

ועכשיו תלדי 3.5.. זה אמנם פער גדול ממה שאת רגילה אבל זה בכלל לא גדול מאוד

זה הרגיל אצלי ואפילו יותר בדכ ולידות ממש בסדר ב"ה

כשילדתי 3 קילו הרגשתי שזה פיצי חח

3200-3300 הרוב

אחד 2900

ואחד 3600

האמת ה3600 היתה התידה הכי קלה שלי חח אמן שיהיה ככה שוב

חצי ב39-40

וחצי ב41+++

והעמסת סוכר תקינה

אה וזה בן..

אם זה באמת השבוע הנכון הייתי כן עוקבת

כי זה כן נשמע שכבר עכשיו הוא גדול יחסית

עשית העמסת סוכר?

בכל מקרה הייתי אומרת לרופא ומבקשת מעקב יותר צמוד על הגודל במיוחד אם אמרת שאת לא יולדת מוקדם..

שנוגעים בבטן ואומרים את הערכה

ככה אמרו לי

ואין הרבה רופאים כאלו היום

הפספוסים הגדולים שלי היו דווקא אצל רופאים...

אצל זה שנגע בבטן והעריך עובר עד 3.700 נולד פצפון בגודל 4.600

זאת היתה הערכה של רופא פרטי, מפעם....

והיא גם שילמה לו כי הוא הסכים לנסות ליילד אותה לידה רגילה.

ההלם של אמא שלי כשהתינוקי יצא כזה פצפון

הייתי שוקלת כן לשתף מישהו

אמא, שכנה, חברה... לפרוק את הבדידות

זה לא מצב רגיל עכשיו ולא פועלים לפי הרצונות הרגילים

בכל הטכני בסוף אפשר לטפל

אבל הבדידות יש לה השלכות לטווח ארוך...

חיבוקים

האמת שאני לא בטוחה שזה יעזור לשתף ,

כי תכלס, הייתי אצל ההורים בשבת, ופשוט בקושי תפקדתי, הם נראלי חשבו שאני סתם מותשת אז באמת עזרו לי הרבה עם הילדים, אבל פשוט לא יכולתי לזוז כי כמעט הקאתי רק מלקום מהכסא.  אבל הם באמת מקסימים, לא שאלו שאלות, פשוט עזרו להאכיל את הקטן וכו'. זה לא שאן אני אגיד שאני בהריון אז פתאום תהיה עזרה, אלא זה יותר תחושה שיבינו אותי. 

על התחושה הנפשית שאנחנו לא לבד

הבדידות הזאת קשה יותר מכל קושי טכני

שקשה להתמודד אתם, כל אחד בנפרד, באופן אובייקטיבי יכול להיות קשה מאוד...

תחילת הריון עם בחילות - כל הכבוד על ההודיה וראיתי הטוב, וזה באמת ברכה, ולא סותר שקשה...

לבד בבית עם הילדים - לא פשוט בכלל, כל האחריות וכל העבודה עלייך, וזה נון-סטופ, אין גיבוי להתרעננות

בנוסף את עובדת - לחלוש גם על זה וגם על הבית

בעלך בתפקיד שסוחט את כוחות הגוף והנפש שלו - באופן אוטומטי המצב הנפשי שלו משפיע גם על שלך

טראומה לאומית - שמשפיעה על הנפש

ומצב מלחמה מתמשך...

כל אחד מהדברים הללו הוא קשה בפני עצמו! מאוד! וכשכולם יחד זה באמת קשה מאוד מאוד.

לא ביקשת עצות אז לא אייעץ כלום. רק הבנה שלמה של הקושי ושיקוף - כמה מוצדקת כל תחושה שלך! תני לך את האפשרות להתפרק. אני בטוחה שאחרי זה תחשבי כבר מה הכי כדאי.

מאחלת לך בריאות, וכמה שיותר שלווה שאפשר...!

לתפקד בבית

לבד

עם כמה ילדים

ולצאת לעבודה

וכל זה עם התחילה של הריון שרק זה יכול להשבית לחלוטין.

לא בטוחה שהייתי מצליחה להתמודד ככה.

אני ספרתי לילדי הפרטיים (בגיל יסודי) על הריון בשבוע 5 מרוב שלא הייתי מסוגלת לתפקד (וזה בלי מצב של מלחמה, שגרה רגילה). חבל על הכוחות של ההסתרה, והעזרה/ההבנה שאת יכולה לקבל מהעבודה, חברה, שכנה, הורים וכו. 

מלחמה זה לא זמן רגיל, ולהיות לבד עם הילדים בסיטואציה זה קשה בפני עצמו, ואת חייבת לעשות את המקסימום שיהיה לך יותר קל. לכן בעיניי אם זה יעזור, את חייבת לשתף מישהי קרובה. גם מבחינה טכנית וגם מבחינה נפשית-תחילת הריון זו תקופה כל כך רגישה, ולעבור את זה לבד ועוד עם עמוס נפשי זה קשוח ממש. מעריצה אותך על איך שאת שורדת. אני עם שניים ובלי הריון ובקושי מצליחה לתפקד...

יכולה לומר שאצלי שיתוף של תחילת הריון עוזר ממש. סיפרתי תמיד להורים עם הסטיק, וזה נתן לי המון יציבות ומשענת. כמובן שזה תלוי משפחה-אבל אם את חושבת שזה יעזור-תעשי את זה. גם אם בעלך פחות בקטע. תסבירי לו שזה בשביל השפיות שלך, הוא חייב להבין...

בעיני, כמה דברים-

דבר ראשון-לספר!! למי שיוכל לעזור. אנחנו לא בזמנים רגילים.

דבר שני- לקחת עזרה בבית. תחפשי נערה שיכולה לבוא להיות איתך אחהצ. לעזור עם ארוחת ערב מקלחות וכו.

עזרה נוספת זה לקחת מישהי לנקיון. יש עכשיו המון תיכוניסטיות בלי לימודים כרגיל שישמחו להרוויח קצת כסף ועל הדרך גם לעזור לאשת מגויס.

זה לא הזמן לחסוך בזה. גם אם ידרוש לקחת הלוואה זה שווה את זה בעיני. אני לקחתי השבוע עזרה וואו זה נתן לי ככ הרבה אנרגיות שהבית סוף סוף היה נראה נורמלי ולא כמו מזבלה. ככ שוה כל שקל.

דבר שלישי- לגבי הבחילות וההקאות התייעצת עם רופא לגבי כדורים שיעזרו? יש בונג'סטה שמאוד עוזר ממה שהבנתי.. שווה לנסות.

לגבי בעלך- אולי תכתבי לו? לפעמים קל יותר להביע סליחה בכתב מאשר בטלפון...

נשמע כל כך לא קל מה שאת עוברת.

כל כך הרבה קודחים, מכל החזיתות...

הלוואי שתצליחי למצוא את הדרך לקבל עזרה שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזו. הכי מגיע לך בעולם, ויש הרבה שמחפשים איפה לעזור...

הריב עם בעלך נשמע ממש מבאס, ומוסיף עוד קושי רגשי כבד לכל הסיפור.

משתפת במשהו שקיבלתי שבדיוק מדבר על הקושי הזה (שכתבה הרבנית יעל רט).

לא יודעת אם זה יעזור עכשיו, אבל אולי כדי להבין שזה לא רק אצלכם, וכדי קצת לפוגג את המתח סביב הזה. אולי יעזור אם תשלחי לבעלך...

*מתכון מוצלח*

מלחמה,

צו שמונה,

והוא ברצף והמון בצבא.

את רק מחכה שהוא יצא,

הוא רק מחכה להגיע לבית.

ואז,

סוף סוף הוא מגיע,

ואתם כל כך שמחים ומתרגשים.

לפעמים,

למרות הגעגועים,

זה יוצא מצ'וקמק,

ולפעמים אפילו ביקור ממש מבאס,

וכדאי שתהיו מוכנים גם לזה.

כי אנחנו מעמיסים כל כך הרבה ציפיות על 24 שעות, כשאנחנו גם ככה עייפים ומתוחים, גמורים ודואגים.

אז אם זה כבר קרה לכם, תדעו שאתם בחברה טובה, ורבים כמוכם חוו את אותה החוויה. וזה ממש לא סוף העולם, ובכלל לא נורא, אפשר פשוט להשתכלל בביקור הבא.

הפעם,

עם קצת ציניות (מקווה שתעמדו בזה), נראה לי רכיב שיש לו מקום בזמנים אלה...

...

אז למי שהאפטר היה מוצלח, ורוצה עזרה, איך לדאוג שבפעם הבאה הוא יהיה מצ'וקמק (שלא תהיה שונה מהחברות שלה), אני רוצה לחלוק איתכם באהבה נוסחה מובטחת ומתכון מנצח, איך לדאוג שיהיה נורא ומבאס, שתהיו עצבניים, כועסים ומאוכזבים. למי שהצליח לבד בלי הנחיות, בטוחה שהמתכון הזה, יעזור לכם לעלות קומה, ולשדרג את הבאסה.

(כותבת בלשון זכר ונקבה בהקבלה למה שקורה עכשיו אצל רוב האוכלוסיה.

*לכל המילואימניקיות, שהבעלים בעורף, אתם כאלה אלופות ואלופים גם ככה,* שסומכת שתצליחו לעשות את התרגום*).

...

אז הנה -

*המתכון המנצח לאפטר מבאס*

*הנחיה מספר 1 - תבואו מלאים בציפיות.*

תצפי שהוא יביא פרחים, שהוא יהיה עם המון כוח, שהוא ינקה ויקרצף את כל הבית כולל פנלים, יבשל אוכל לשבועיים הבאים, יטפל בילדים, ויקח את האוטו לטסט וטיפול, ויתקן את הנזילה, ותוך כדי יהיה רגוע, שלו ופנוי לשמוע אותך.

ואתה,

תצפה שתגיע לבית מצוחצח בריח אקונומיקה, אוכל מבושל וחם, לארוחה של כמה מנות, ממש כמו במסעדת גורמה.

תצפה למצוא אישה מוארת ויפה, מאופרת ולבושה למופת, ממש כמו שהיא היתה כשיצאתם לדייט, וילדים רגועים ונינוחים, שמחים ורגישים.

תבנה על זה שאשתך רעננה, וכל מה שהיא רוצה זה לפנק אותך.

*הנחייה מספר 2 - תהיו מסכנים*

תחשבי שאת הכי מסכנה,

תחשוב שאתה עובר את הכי נורא.

תהיו עסוקים בעצמכם, כמה שיותר בעוצמה, כמה שיותר ברחמים עצמיים.

*הנחיה מספר 3- תאשימו*

תאשימו אותו במלחמה, בזה שהילדים לא מקשיבים, בזה שהכיורים מלאים. בזה שאת לבד וקשה לך ואת מרגישה קורסת. *תשתדלי לדאוג שהוא ירגיש אשם.*

תשתדל גם אתה להאשים אותה. לא להבין למה היא מתפרקת, ולמה הילדים עושים שטויות, ולמה היא דואגת, בוכה ומתבאסת.

וכדאי להבטיח שהמתכון יצליח ממש, אם אפשר גם לזרוק לה איזה הערה, ככה בדרך אגב, שאשתו של חבר שלך שלחה לו חבילה עם פינוקים, ואשה אחרת באה לבקר, זה ממש בונוס, ויכול לגמרי לשדרג את תחושת האשמה שלה, להוסיף לבאסה ולדאוג שזה יהיה אפטר מהסרטים, אפטר מסרטי האימה.

*אבל אם אתם רוצים אפטר מסוג אחר, אפטר של חיבור ואהבה, אפטר שנותן קצת נשימה, וקצת הפוגה - פשוט תפסיקו.*

*תשחררו את כל הציפיות,*

*ואל תהיו מסכנים ומסכנות,*

*וגם בבקשה,*

*בלי טיפת אַשְׁמָה וְהָאַשְׁמָה.*

תזכרו שלכולם עכשיו קשה,

ותחשבו איך לאסוף כוחות,

ומה אתם יכולים לתת אחד לשני,

כדי שבסוף הביקור יהיו עוד געגועים.

תפסיקו להתעסק בעצמכם

ותתנו דעתכם על השני.

ואם אתם מותשים, וגמורים ולא יכולים, *פשוט תהיו כנים.*

תגידו שאתם היתם רוצים לפנק ואתם לא מסוגלים, ופשוט מותשים. תבקשו ותגידו מה יעשה לכם טוב, ותהיו כנים ופשוטים, מתפללים ומייחלים.

כי אנחנו לא צריכים בבית עוד זירת מלחמה, אלא מרחב של תקווה, הטענה ותקווה.

...

*לצומחות מהחיים עם יעל רט* צומחות מהחיים עם יעל רט (2)🕊️

קשוח ברמות

איזה גיבורות אתן אחת אחת

מצטרפת למה שאמרו פה, לדעתי זה פשוט לא הזמן להסתיר- את חייבת לשתף מישהו שיכול לעזור לך

משפחה/אמא/חמות גיסה מה שנוח לך

במצבך ממש נשמע שחייב בונגסטה

ניסית? זה יכול להציל ונחשב כדור בטוח לגמרי

רק אם את מחליטה לקחת קחי בחשבון שלוקח שבוע שבועיים להסתגל לעייפות וכדאי שיהיה לך יותר עזרה- שוב עוד סיבה לשתף...

קודם כל וואו. לא קלטתי עד עכשיו שאני גיבורה.

זה נשמע מצחיק, אבל רק כשאני קוראת אתכן אני מבינה שאני באמת עושה דברים לא רגילים. מרגישה שבעבודה מצפים ממני להיות הכי רגילה שיש, והילדים שלי קטנים ולא קולטים שקשה לי כי אני בלי אבא, אז זה משפיע עלי, אין לי כ''כ מקום להתבכיין.

אני כל הזמן במצפון שאני לא מתנדבת לכלום. כולם פה בסביבתי מכבסות לתושבי הדרום, מכינות ארוחות לחיילים, מתנדבות פה מתנדבות שם ואני מרגישה כאילו אני לא חלק, ולא נעים לי מעצמי. כי בסך הכל בעלי לא נמצא, אבל הכל פה רגיל. תודה לה' אלף פעם אין פה אזעקות וכד'. אז יחסית אני בגן עדן... הדבר היחיד שאני מצליחה להתגייס אליו זה קצת תהילים. וגם זה לא כל יום.

לכל מי שכתבה לשתף על ההריון- אני חושבת שגם אם אני אשתף זה לא ממש יעזור, כי ההורים וחמותי לא גרים פה, אז זה בעיקר יהיה טלפונים של אלף הצעות איך להסתדר. וזה הדבר השנוי עלי 🙄

אולי באמת אני אקח מנקה השבוע. בחיים לא עשיתי את זה כי באמת בעלי תקתקן, אז הוא שוטף כלים ורצפה.

הבעיה שיש לי בעיה של ''לא נעים לי''.

לא נעים לבקש עזרה, לא נעים שתבוא נערה ותראה כמה מבולגן, אז בסוף אני אנקה לפני המנקה... או שחמותי יום אחד באה לעזור לי, ואני עם הלא נעים שלי, הייתי עסוקה בלארח, וזה די מכביד...

בקיצור... ה' יעזור.  זה מאוד מחזק אותי לשמוע שאני גיבורה. זה נשמע מטופש, אבל מרגישה כ''כ מעוך שכל מילה טובה נותנת לי כח.

אה, ועוד דבר, ביום שישי באה משהי והביאה לי עוגה, הרגשתי שזה פשוט הרים אותי מהרצפה. זה ריגש אותי ברמה של דמעות . למרות שאני בכלל לא אוהבת עוגות עכשיו עם הבחילות, אבל היחס וזה שהיא שמה לב אליי, כל כך שימח אותי. אז כותבת פה כדי לתת כח למי ששמה לב לשכונה או חברה או סתם משהי מהישוב. (היא באמת לא חברה שלי, סתם משהי, וזה עוד יותר שימח) . 

זה התחושה שבע''ה יקרה משהו משמעותי אמיתי.

אם בעלי היה יוצא לטיול, או לעבודה, בחיים לא הייתי שורדת את זה שאני לבד.

אבל התחושה שהוא יוצא למשהו משמעותי אמיתי, ועם סבלנות רבה נתקדם עוד כמה צעדים לגאולה ממש מחזיקה אותי.  באמת שביום יום אני די מפונקת וקשה לי מאוד להיות לבד. אבל תודה לה' שנותן כוחות.

הכל טוב, את במצב קיצון, אף אחת לא תשפוט את הבית שלך! וזה עושה ככ טוב על הלב באמת. אל תהססי. אני הבאתי מישהי, במשך שעה סידרתי ביחד איתה, ואז נסעתי והיא נשארה לנקות. זה היה מעולה. ולהפך, יכולה להגיד לך על עצמי שבעבר עבדתי בנקיון ו דווקא הבתים שהיו במצב קשה וראיתי שלאמא ממש מאתגר, היה לי ממש מספק לנקות אותם! וראיתי כמה טוב זה עשה לי לאמא, בחיים לא שפטתי...

והכל ממש לא רגיל. גם אם אין אזעקות, להיות בלי בעל זה לא רגיל. ילדים שהיו בלי מסגרות- זה לא רגיל. הטראומה שעברנו כולנו גם אם "לא קרה לנו כלום בגוף- הנפש מצולקת. אז כלום לא רגיל פה. 

הבת שלי מתנדבת ומנקה כמה בתים של משפחות מגוייסות וכל פעם חוזרת ומספרת כמה שהבית היה הפוך..

אז קודם כל - תדעי שזה ככה אצל כולם..

ודבר שני - אני כאמא שלה ממש שמחה על זה..

סוף סוף היא קולטת שאנחנו לא המשפחה הכי מבולגנת בעולם ..

וגם היא לומדת שיעור ממש חשוב לחיים על איך נראים "החיים האמיתיים" בבתים עם משפחות ולא רק איך כולם מציגים כלפי חוץ שהכל מתוקתק..

לדעתי אין לך בכלל במה להתבייש וההפך - את נותנת לכל נערה כזאת מתנה חשובה לחיים...

כדי שנעה להתאפס ולהבין מי נגד מי..

יש לך אפשרות לעבוד לפחות חלקית מהבית?

זה ממש יכול להקל.

אגב הדימום היה בהריון?

כי אם כן אז ממש לא שייך כל הריצות כרגע, ובריאות ההריון יותר חשובה מההסתרה שלו ותקחי כמה מחלה שצריך, אפילו חצאי ימים אם משלמים לך מהיום הראשון.

בהצלחה, מקווה שישתפר בקרוב!

יום אחד שנעדרתי, ההורים של התלמידים כמעט בלעו אותי בחיים.

לא כולם, גם לא רובם, זה היה כמה בודדים, אבל זה הספיק לי בשביל לרסק אותי נפשית. אני לא מוכנה להיעדר בכלל, זה רק עושה לי לחץ נפשי של 'מה ההורים יגידו'.

אני לא עובדת משרה מלאה ,אז זה לא נורא ממש.

הדימום לא היה בהריון, היה לי מחזור ארוך ברמות הזויות, אז שאלתי פה על זה, חשבתי שאני אפספס ביוץ, אז ב''ה שבסוף נכנסתי להריון. 

קודם כל מזל טוב על ההריון!

אני מקווה שעם הזמן תוכלי לייצר מעט שגרה ולצאת קצת יותר בנחת.

תראי מה יכול לעזור לך אולי להכין סנדוויצ'ים מהערב או לשלוח פיתה עם שוקולד אם נגיד יש ויכוחים על הממרחים בבוקר.

אני חושבת שיש שני דברים שאולי יכולים לחזק אותך מנטלית:

דבר ראשון לזרוק לפח את ה"מה יגידו". מבינה שזה קשה וזה לבד משימה שמעמיסה רגשית. אבל ברגע שמצליחים לבנות חומה זה מאוד מאוד עוזר להדוף את הלא נעים ומה יגידו.

דבר שני זה לשתף את המנהלת, אבל לא מעמדה של חולשה. את יכולה להגיד שבמקביל למלחמה ולעובדה שבעלך מגוייס את מתמודדת גם עם אירוע רפואי ואת תעשי מאמץ לא להיעדר וכרגע מצליחה פחות או יותר לשלוט על העניינים אבל שתתן לך גב אם יש כדורים שמתחילים קצת ליפול לך מהידיים ושתהיה ערוכה למצב של החמרה כי אין לדעת מה יהיה ושתעדכני אותה אם תהיה בעיה קונקרטית.

זה עשוי לתת לך עוד קצת מרחב נשימה לדעת שהיא מודעת למצב לאשורו.

אני אחת שמאוד קשה לה לבקש עזרה.

באמת כמעט לא זוכרת את עצמי עושה את זה בחיים. בקושי מההורים. תמיד צריכה להיות החזקה והמסתדרת והזאת שעוזרת למי שצריך..

מעריצה נשים שמבקשות עזרה!!

ולגבי העבודה, המנהלת זה לא הסיפור, היא דווקא כן תבין אותי. הבעיה זה ההורים. כי אם אני לא באה, אין להם לימודים, אין צוות, כולם מגויסים... אז ממש לא רוצה להיעדר. 

רק ההריון עצמו עם הבחילות זה קשוח, אז להתמודד עם כל השאר בלי בעלך - את באמת אלופה.

רק הצעה קטנה שאולי יכולה לעזור - חשבת לקחת כדורים נגד בחילות? אני אף פעם לא ניסיתי אבל יש בנות שזה מאוד עוזר להן, מניחה שבלי הבחילות האלה יהיה לך פשוט יותר.

זה הציל אוי ממש! והייתי עם בחילות והקאות שלא מהעוה"ז.

הרבה יותר טוב מדיקלקטין...

פשוט כדור הצלה (יכולה לתת לך בחינם כדורים שנשארו לי, אם יקר לך. אבל זה שווה כל שקל, באמת!!)

תחילת הריון זה סיוטטטט נוראי. אין לי מושג איך שןרדים אתזה כשאת לבד עם הילדים.

תשכחי מלבשל להם. טבעול בפיתה בצהריים ופיתה עם חומוס או קורנפלקס עם חלב בערב. לבשת בשלב הזה זה באמת לא אנושי.

נתתן לי כח והעלתם חיוך.

אני באמת שוקלת כדורים נגד בחילות, בהריון הקודם לקחתי דיקלקטין וזה הוריד את ההקאות ונתן תחושה שאני קצת מכובה ומדוכדכת, כאילו אני במין בועה...

אני חושבת שאקנה את הזהב הזה, כי אני ממש סובלת. רק עד שאצא מהישוב לעיר כבר נראה לי יגמרו הבחילות 🙄

רק משתפת, איך הקב''ה דאג לי, כל כך הרבה פעמים היה לי השבוע , פשוט הרגשתי חיבוק מה'.... ערב אחד פינטזתי על ארוחת בוקר עם סלט שווה וחשבתי לעצמי שזה לא ריאלי, אין פה מסעדות או משהו, למחרת, הגיע אליי משלוח מאחיות שלי, הן לא יודעות בכלל שאני בהריון, פשוט פינקו בתור אישה של חייל, מלא דברים שווים ומפנקים... ריגשו אותי ממש, וזה היה פשוט תחושה שבא לי משמים, כי זה בדיוק מה שדימיינתי יום קודם, רק בהרבה יותר שווה...

ערב אחד, לא הייתי מסוגלת להכנס למטבח, וצריך להכין איזה משהו לערב... אפילו להפשיר לחם לא בא לי... פתאום השכנה שולחת לי שהכינה קציצות ואורז, ונשאר לה מלא אם אני רוצה.... קפצתי על זה בשמחה... היא אפילו לא מבינה כמה היא הצילה אותי, וזה היה גם לארוחת צהריים למחרת!

וגם, רציתי להכין לשבת פאי רועים, אין מצב שאני חותכת בצל... בעעעע ובשר טחון.... נתתי מתכון לילדה בת ב8 ועפתי לחדר, תאמינו לי עשתה את זה יופי טופי! (אין לנו גז, זה אינדוקציה). היא מאוד אוהבת שאני מכניסה אותב למטבח.

ועוד יום שבעלי השתחרר פתאום והכין את האוכל וניקה.. פשוט הצלה.

נראה לי רובנו ממש נזדהה איתך

כתבת את מה שהרבה מרגיושות

וזה הכי מובן

הזה פשוט מצב שלא ציפינו

לא מוכר לנו מכלום בעבר ברמה כזאת

זה לא חודש מילואים.. הזה חודש שאחריו אין לדעת עוד כמה

זה מצב בטחוני כללי שמשפיע וכל הטראומה ממה שקרה

וזה פשוט ממש ממש ממש קשה הכל הכל לבד

קה פיזית

מתיש

מייאש

וגם נפשית לא כל לתחזק לבד הכל

ואין את הכח הנפשי מהבעל כמו ברגיל

תוציאי את הזה מהלב

תקליטי את עצמך

תכתבי

תבכי

מותר

ואחרי זה תאכלי משהו טעים

תקראי ספר תרפי קצת

תתקלחי

תשימי מוזיקה מרגיעה

תדברי עם חברה

תחבקי את עצמך ותכתבי לעצמך כמה את גיבורה וכמה את עושה

וכמה ה לא מובן מאליו

ומתוך זה תלכי לישון

אני שניה אחרי לידה עם עולל מקסים אבל דורש אז אין לי פריוולגיות להתפנק עכשיו.. בקושי ישנה😔

מרגישה שנחנקת כבר מהתחושות הקשות האלה, פורקת הרבה אבל בסופו של יום אני לבד עם זה

אני ממש מבינה אותך..

יש לך עזרה?

אולי כן לייצר זמן לעצמך?

ללכת להתאוורר באיזו צורה

משהו כדי לא להגיע חקצה כל הזמן

אני גם מנסה למצוא כל מיני כאלה עכשיו אז אין לי מספיק תשובות

אבל הבנתי שאני לא יכולה להיות רק בהישרדות

דייקת ממש על הקטע של ההשרדות, מרגישה שזה כבר יותר מידי זמן להיות בסטטוס הזה..

מקווה שהוא יצא לחופשה בקרוב ואז אני אצליח להתרענן קצת, בעז"ה..

דבר ראשון חיבוק ענק!!

דבר שני מצטרפת להמלצה לעשות דברים שיעזרו לך להרגיש קצת פחות בהישרדות תמידית... כן להשאיר את הקטן לחצי שעה ולצאת לבד לקנות קפה ולנשום אוויר.. דברים כאלה...

יש מי שיכול לעזור לך בפיזורים ואיסופים? אפילו נערה בתשלום לחלק מהימים? זה ממש מתיש לצאת עם קטני אחרי לידה ולארגן את כולם והכל.. זה מתיש ליום שלם...

זה מאוד משמעותי.. 

יש נערות שעוזרות לך אחרי צהחיים לצאת עם הילדים ויהיה לך קצת שקט?

את משתמשת במנשא? יש לי המלצה למנשא מדהים של ניע נוח נורא כיפי לתינוק ולאמא,תגגלי עליו... ואם זה מעניין אותך אני אנסה להשיג לך יד 2 מהאזור שאת גרה בו

.. בזמנו חיפשתי לעצמי כזה בקבוצות מנשאים יד שנייה ומצאתי הרבה...

ואז נגיד את שמה את הקטןלחצי שעה במנשא שוצה קפה ואוכלת סנדוויצ'ים, אם את צריכה לצאת לאסוף או לפזר זה גם מאודדדד נוח, בכללי קצת מחזיר אותו לבטן שלך חחח

זה מנשא בד אבל לובשים אותו בלי לקשור והוא תומך בגב ומכרבל את הקטן כמו בכיס קנגורו כזה, ממליצה בכללי... 

ו @הדרים חשבתי גם עלייך כשרשמתי כאן את כל ההמלצה על המנשא אז תגידי לי אם מעניין אותך ואנסה לעזור להשיג..

יש לי מנשא טוב, באמת לא חשבתי להשתמש בו..

ויש פה מי שיעזור לי ב"ה אבל כבר הותשתי מהתימרונים, מרגישה כמו בחמ"ל🙈 בהתחלה זה באמת ממש עזר, אבל בזמן האחרון כל התכנונים כבר גומרים אותי ואין לי פרטיות, אז כבר לא יודעת מה עדיף 😐

להרבה ילדים יש קושי להגמל מצואה זה חא חייב להיות פחד מאסלות.

הוא אומר כשיש לו? ניסיתם סיר? אני חושבת שהכי נכון להגיד לו שכשהוא צריך נביא לו טיטול השאלה עד כמה המטפלות ישתפו פעולה

שבוע וחצי זה לא הרבה זה תהליך בסופו של דבר

לדעתי חבל ממש להחזיר את הטיטול זה יכול לגרום גם לרגרסיה בשתן

ההמלצה בעקרון היא פשוט לנקות אותו בלי לעשות מזה שום ענין ועם הזמן הוא ילמד

אבל מבחינת הגן זה באמת בעיה לא יודעת מה להגיד

תבקשי שיושיבו אותו בשירותים באופן יזום בערך בשעה הזו. לפי התיאור שלך נשמע שהוא עוד לא למד לשחרר צואה בזמן שיושב. הוא יודע לזהות את התחושה של עשייה? ושל צורך? אם לא, כדאי להפנות את תשומת ליבו כשאת רואה שהוא עושה.

בבית אפשר ללמד אותו לנשוף או לשחק עם בועות סבון בזמן ישיבה לצואה. זה עוזר לשחרר את שרירי פי הטבעת.

חיפשתי סיר ובינתיים הסתדר

בינתיים הושבנו אותו גם לפיפי כדי שיהיה בהיכון

הוא היה אומר שהוא צריך קקי אבל לא הסכים לעשות ומיד אחרי היה מפספס אותו

הצענו לו המון פעמים לעשות וכשהצליח עשינו הפקה, פרגנו ממש ופינקנו

לקח לדעתי כשבועיים עד שהצליח גם צואה

אבל מאז זה הצליח ב''ה בלי עין הרע

הוא לדעתי כן מודע כשיוצא לו...אני רואה על הפנים שלו כשהוא עושה

אבל תוך כדי הוא לא מוכן ללכת לשירותים

אח"כ מוכן לפעמים לשבת קצת...

הוא לא אומר לי מראש שיש לו...כשאומר אני יושבת איתו אבל לא יוצא לו.

לגבי השעה- יש לו טווח בד"כ שהוא עושה בו אבל זה יכול להיות טווח של שעתיים

מבחינתי אין לי בעיה להמשיך לנקות וכמובן שהבטחתי לו כל מיני דברים עם יעשה...

זה ממש משכנע אותו לשבת אבל לא יוצא לו.

הבעיה הגדולה שלי זה עם הגן...אני לא יכולה להכריח אותם לנקות אותו במצב כזה.

האם טיטולי גמילה הם ממש בתחושה של טיטול?

אם הוא מודע לזה שהוא עושה וידע לבקש קודם, אפשר לשים לו טיטול רק לזמן הזה ואז להוריד.

ככה היה אצל הבן שלי למשך כמה זמן כשהיה גמול לגמרי ושמעתי על עוד ילדים שככה היה להם טוב.

דבר שני אני לא הייתי חוששת מיהודה ושומרון דווקא

שדרות ואופקים מעולם לא נחשבו מקומות מסוכנים וקרו שם דברים שלא חלמנו עליהם

"אם ה לא ישמור עיר שווא שקד שומר"

אבל המצב באמת קשה הכל התנפץ לנו בפנים

אז החששות האלה לגיטימים 

וזה רק מצדיק את החששות שלי...
שבשדרות ואופקים האיום היה טילים. והנה הגיעו מחבלים ממש לרחובות העיר...
אז יהודה ושומרון שזה ממש "עוטף" כפרים ערביים ויש ישובים של יהודים בין כפרים של פלסטינים ופלסטינים בין ישובים של יהודים
וגם לא במלחמה לפעמים יש פה מתח ופיגועים- יותר משאר הארץ...
 

וברור שבסופו של דבר הכל זה בידי שמיים...

אבל הסכנה היא בכל מקום

הם רוצים לפגוע בכל יהודי מעצם היותו יהודי. ולא משנה מה המקום.

במתקפה האחרונה הם הצליחו לפלוש למקומות בטוחים

ותכננו להגיע לערי המרכז. ככה שבאמת כל מקום מועד... באמת באמת אין עוד מלבדו, והוא היחיד ששומר עלינו!! 

ברגע שהתחילו לקלוט את המצב- הניצחון שלנו היה מוחץ והתבוסה של החיות אדם הייתה מוחלטת.
אבל עד שזה קרה היה גם הרבה זוועות ומראות קשים מאד.
ובסופו של דבר מי שיותר בסיכון להיפגע או "רק" לחוות חוויה של חדירת מחבלים למקום המגורים- זה מי שגר יותר קרוב אליהם.

ההליכה שלי עוברת בשטחים פתוחים וריקים (נשארו כמה אלה במרכז). אין לי היכן להתחבא אם יש מטח רקטות.

לא רוצה לנשום פיח, אז לא משנה מסלול.

בלילה אני לא הולכת לבד עוד מלפני הטבח. היה אירוע שעובד זר ניסה לשדוד *אותנו* ומאז הליכות רק ביום. זה לא עזר שהיינו זוג לא היינו עם נשק. הוא היה שיכור והצלחנו ב"ה לברוח.

קטונתי מלייעץ לך. אנחנו בתקופה שמבחוץ תשכל חרב ובבית אימה.

כאן פחות חוששים מטבח ויותר חוששים מהצתות. בדיוק היום התקבלה חבילה של כדורים נגד אש, שהזמנתי. אני לא היחידה שהזמינה.

לגבי הפחד מטבח - מבינה אותך. יכולה רק להציע חיבוק חזק!

גם כאן מקינים יחידות מתנדבים יהודים חמושים. כיתות כוננות. בעיר שכולה יהודים.

לא יודעת מה להגיד לך. תלכי בעקבות הלב. לגיטימי לגמרי. אני ממש לא יוצאת מהבית אם אני לא מוכרחה, וזה אומר שהחיים די הצטמצמו לבית ולעבודה.

מאמינה שבעז"ה זו תקופה זמנית שאחריה הערבים יפחדו ולא אנחנו.

בינתיים תהילים והרבה... 🤗

זה נראה כמו כדור צעצוע לחדר ילדים בפועל אם פורצת שריפה מגלגלים אותו ליכוון האש והוא מכבה אותה.

בשורות טובות

לעם ישראל המתוק❤🇮🇱❤

האמת שיש לנו מטף

אבל זה נראה כמו פתרון מעולה גם כן

גם אני מפחדת..

כל אופנוע בלילה מקפיץ אותי

נועלת את דלת החדר ואז פותחת כי בעצם הילדים מחוצה לו ואז מה יהיה איתם?

כאילו שמנעול של דלת יכול לעצור מישהו

ואם את בבית לבד אז בכלל..

אין מקום בטוח בעולם,

מלבד בידיו של השם.

באמת.

קפצתי מכל רעש קטן
הרגשתי כאבי ראש מקולות הצחוק של הילדים אחר הצהריים והרגשתי שאני צריכה פשוט שקט ושקט
לא הצלחתי לישון

ב"ה זה אחרי...

הראשונה, לברר מחירי שכירות בעיר שקרובה למקום מגוריך, לברר על מסגרות לילדים. תלוי גם כמה אתם מוכרחים לנסוע מחוץ לישוב.

השניה, להתפלל שהקערה תתהפך.

יש סימנים שהשמאל מתפטר מכל העכבות:

דובר צה"ל מכין את הכתבים הזרים לקראת הפגזת שיפא | המחדש

בכל מקרה:

תפילות. תפילות . תפילות.

תהילים. תהילים. תהילים.

מעשים טובים ומצוות

כל העם מאוחד, אוהב, עוזר.

מקווה שאנחנו בדרך להשמיד את עמלק בעזרת ה' שנשבע בכסאו להלחם בו.

נראה נפלא ביותר!

לברר מחירי שכירות לעכשיו? או לשנה הבאה?
כי אין לי בכלל יכולת לעבור עכשיו דירה באמצע שנה ועוד מיהודה ושומרון שאין פה אזעקות יותר למרכז הארץ שיש שם אזעקות...
במצב הנתון אני שמחה שאני באיזור פה בלי אזעקות. אבל לטווח ארוך, כי אזעקות אין כל החיים (לעומת פלסטינים שכן יש ביהודה ושומרון כל הזמן),
אני חוששת להמשיך להיות ממוקמת ביהודה ושומרון.

ולגבי ההמשך שכתבת- זה נכון. אבל אני קצת במשבר אמוני אז משתדלת ודווקא לא מרבה בקיום מצוות ותפילות אלא מנסה לשמור על סטנדרט. קשה לי...

להמשך אם בכל אופן את לא מתכוונת לעבור בקרוב.

עד סוף שנה הבאה יש המווון זמןן.

הביטחון האישי של כולם בערך ירד לרצפה בעקבות האירועים האחרונים. מי שגר בערים מעורבות, מי שגר בעוטף הארץ, מי שגר ביהודה ושומרון וגם מי שגר בערים שיש בהן כמעט 100 אחוז יהודים. זה לא פוסח על אף אחד, ויש מחיר למעבר דירה. נפשי, כלכלי, השפעה על הילדים, הסתגלות, מסגרות, מקומות עבודה.. זה לגמרי שיקול

תחשבי למה בחרת לגור שם בעצם . כי תמיד הם היו. והיו לא מעט פיגועים לאורך השנים שהגיעו מערביי יו"ש. ובכל זאת לא עזבת..

אני לא באמת מעודדת אותך להישאר איפה שאת בכל מחיר,אגב, כן? רק כן להוסיף קצת רציונל על הרגש שמשתלט כרגע

כלומר- בקיץ הבא
וזה נראה רחוק ולכן לא צריך להחליט עכשיו כי יש עוד זמן אבל כן לא להימרח עם ההחלטה כי
צריך למכור נכס אחר ולקנות / להשכיר אחר
לרשום למסגרות חינוך...וזה דברים שנעשים יחסית מוקדם בשנה.

 

גם אם תבחרי לגור בעיר.

אני גרה בעיר, יש אזעקות, ומתנהלת רגיל.

יצאתי הערב להליכה ותפסה אותי אזעקה, בחור נחמד כיוון אותי לחניון תת קרקעי. חיכיתי שם עם עוד אנשים ונשים שיצאו והאזעקה תפסה אותם.

ראיתי עוד נשים ובחורות שיצאו להליכות

פחות מהרגיל, כמובן,

כבר תפסו אותי שתי אזעקות בחנות, ואני ב"ה לא בחרדות מהאזעקות.

זה אינדבידואלי.

הפחדים שלי הם על החיילים.

והחטופים.

העורף מרגיש לי ב"ה מוגן.

מחזקת אותך לעשות מה שנכון למשפחה שלך.

ואם ממילא את לא יכולה עכשיו אין מה לדאוג על הטווח הרחוק

❤❤❤

שאין מקום בטוח בארץ.
גבול דרומי, גבול צפוני, ערים מעורבות- בהכל מתוח. ולצערנו היו פיגועים בכל מקום בארץ...
וזה עוד יותר מלחיץ.

ותכניסי לך טוב טוב לראש:

לא יקרה מה שקרה שם יותר!!!

זה קרה כי לא היו מוכנים,

ואנחנו עכשיו בכוננות שיא!!

כל מקום שהיו מוכנים- הדפנו אותם!! כל מקום שכיתת כוננות תפקדה והתכוננה מראש- הם לא הצליחו! חשוב לזכור את זה

אז קודם כל לקחת אוויר.

וכן, להיות בקשר עם הרשבץ- לשאול, להתעניין, המידע נותן לדעתי יותר שקט. הם מוכנים לכל תרחיש.

ובכל מצב, כיהודים מאמינים, מה נשאר לנו אלא להאמין שה' שומר, ומדויק, ואין הפתעות,

ושהוא ישמור עלינו

חיבוק!!!

אבל ביום שאחרי הכוננות תרד, אי אפשר להיות במתח לאורך זמן...
יהיו פחות שומרים, תהיה פחות אבטחה, הם יחזרו לעבוד בתוכנו, המסיק יחזור להיות סמוך לישובים יהודים...
ויהיה "שקט", אבל אולי שקט מדומה- עם פיגועים פה ושם אבל לא בסדר גודל של מה שהיה...כמו השקט המדומה שהיה בעוטף
וההכלה של הפיגועים והטרור שכן היה (בלוני תבערה, רקטות, חדירות של מחבלים יחידים)...
אז זה באמת רק רק לסמוך על ה' שלא יהיה כלום ושאם כן יהיה- כתת הכוננות תצליח לעמוד בזה.

היו כיתות כוננות בעוטף שנרצחו / נחטפו / נפצעו ולא הצליחו להגביל את המחבלים מלהיכנס לישוב.

והאמת שבלי קשר לזה, ממש מלחיץ אותי בכלל לחשוב על להיות בסיטואציה של כלואה בממ"ד שיש מחבלים מבחוץ. ותוך כדי להיות עם הילדים.
 

פתאום רואים שאנחנו בדרך

ולא תלושים

ולא לבד, אלא בדרך לגאולה שלימה

והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי

ויש עוד מלא,

אולי שווה לפתוח שרשור מיוחד של פסוקי נחמה, להבין שאנחנו בדרך

כאחת שגרה בעבר ביוש כשהגעתי למרכז פחדתי אותו דבר גם מערבים ישראלים לקח לי ממש זמן להפסיק לפחד ברמה של רצון לברוח.

היום מבחינתי הם חשודים בדיוק כמו כל ערבי אחר אבל לא מפחדת מהם כמו בהתחלה.

בעקבות המצב הבטחוני חזרו אלי כל הטראומות מהילדות שאפילו לא חשבתי שקיימות.

אני מעריצה את מי שמסוגל לגור ביוש למרות הפחד היומיומי אני אישית לא מסוגלת זה גדול ממני..

אני גם מהאזור, יחסית במקום מאוד רגוע, אבל הכבישים בשומרון... אין מילים.... פשוט אין דין ואין דיין. מאוד מבינה את הפחד ומצד שני, תושבי השומרון שומרים לנו על המדינה כפשוטו. בלעדיהם אין מדינה, נקודה.

כואב לי מאוד מאוד מאוד המצב שלא מתייחסים לזה,

במשך שנים על גבי שנים נהרגים בדרכים, אף אחד לא מתייחס!!! רק כשזה היה אלף ביחד, פתאום זה רציני. אבל מה ההבדל בין אלף בכמה שנים לבין אלף בפעם אחת?? זה אותה כמות של שכול.

אני בתסכול עמוק שהממשלה אין הבנה שעזה וחמס זה אותו דבר בדיוק.

אני אגיד לך את האמת, אני בוכה על זה כבר הרבה זמן, אני נזכרת בשני הבחורים האחים החמודים האלה שנרצחו בפיגוע בשומרון לפני כמה חודשים, וכל הזמן חושבת על זה שכשהם נרצחו, אף אחד לא קם ועשה דבר! (להרוס בית של מחבל זה כלום מבחינתי) זה כואב לי השתיקה הזאת, הם ועוד המון נרצחים אחרים , אבל משום מה הם תמיד עולים לי לראש, עד שיום אחד אמרתי לקב''ה-  די, ביבי לא מנהל את העולם, ולא לפיד הזה, ולא אף אחד אחר, רק הקב''ה מנהל את העולם, גם אם זה נראה שהטפשים שם למעלה מנהלים את העולם, זה רק בעיניים מצומצמות... אבל באמת האמיתית, הקב''ה מנהל את הכל.

אני הייתי מציעה לך לקחת על עצמך מצווה, שאת מקפידה עליה ולא מוותרת בשום אופן, ברמה של מסירות נפש. זה מאוד שומר!!! למשל נטילת ידיים של בוקר, להקפיד לא לדבר לפני, מיד ליטול וכו'. 

ואני מתגברת על המשבר האמוני בדרך שלי ובקצב שלי...
וממש מזדהה עם כל מה שכתבת.
אבל, לדעתי לא מספיק רק התחזקות אישית שלי כפרט
אלא צריך באמת שתהיה אמירה ברורה של כל התושבים
ושינוי של המדיניות שאולי יבוא מהשטח ולא מהמנהיגים למעלה

וברור לי שזה משהו שלוקח זמן וזה מתסכל...

ולגבי זה שהשומרון שומר על מדינת ישראל- מסכימה לגמרי. זה אידיאל של מסירות נפש אבל זה לא מתאים לכולם.
אני למשל מוכנה להשקיע באידיאלים אחרים, שדורשים ממני ואני נותנת בהם ולא באידיאל של לגור במקום מסוכן (וגם אני גרה יחסית במקום "רגוע" בשומרון).
ויש כאלו שמסוגלות לחיות באידיאל של מגורים בשומרון ופחות מסוגלות להשקיע באידיאלים אחרים.

בקיצור, אני עדיין במחשבות ובהתלבטויות. עוד לא מצאתי את התשובה.

ההנחיות לצהל בנוגע לשומרון השתנו משמעותית, גם מבחינת פתיחה באש, וגם בכלל.. הכוננות בשמיים.

זה אמור לעודד לדעתי. גם אם מאוחר כביכול

וצריך לזכור, שאין מוות מיותר באמת. וזו האמת שצריכה להיות נר לרגלינו. השם החליט ובחר את מי לקחת וזה חשבונות שלו בלבד. באותה שבת וגם לפניה. אני בכל אופן מאוד מאמינה בזה וזה מחזק אותי לדעת שבאמת לא הכל בידיים של הצבא או המדינה, השם מנהל הכל

ם

לגבי השתדלות של כל אחד איפה לגור ואיפה את שמה את הכח שלך- זה בהחלט שיקול שצריך לעשות בהתאם לכוחות הנפשיים ולכל המסביב.

אני גם שומעת שמצד אחד יש שינוי
מצד שני שומעת גם סיפורים שמראים שהשינוי לא נעשה בכל המישורים.

וצודקת, נק' חזקה למחשבה מה שכתבת. תודה רבה

האמת בצעד קטן ואני לא גרה בשומרון אבל ממידע שיוצא לי להיחשף אליו, דברים שבעבר לא הייתה אפשרות להגיב להם בעוצמה, היום נראים אחרת

וזה עוזר גם בהרתעה וגם דה פאקטו נמנעים פיגועים מאורגנים. יש כיתות כוננות.

חוץ מזה שמבינים שזו גזרה חמה. מאוד. כי הם משלהבים אחד את השני.

באמת יכול להיות שיש יותר מה לעשות ויותר גם ב- מה לעשות שאת בטוח יודעת יותר טוב ממני.

אבל זה גם משהו בעיניי

מקווה שיתקדמו עם זה יותר

נכון ששינו הוראות פתיחה באש , שהיו מביכות ומשפילות אבל למשל שבוע שעבר נרצח חייל שחזר מהמילואים הביתה... ללכת עם אשתו לסקירת מערכות ...

אני הייתי רוצה לשמוע שנכנסו לכפר שלהם והרגו אותו, ואת ההורים, האחים והבנים שלו.

וזה תגובה עדינה,

אם תגובה לא עדינה, צריך להפציץ את כל הכפר שלהם.  לא יעזו לחשוב על פיגוע נוסף. אבל אנחנו שותקים, מבליגים , ושוב היה ירי על בתים ובנס לא נפגעו! אבל לא מדברים על זה וזה לא מעניין אף אחד. 

למרות שמבחינתי ימותו כולם, כן?

אבל ישראל מחויבת לאמנת ז'נבה כמדינה

זה בעוכרינו, אבל גם לטובתנו עכשיו

הנושא של פגיעה במעגלים סביב המחבל נדונה ולא מצליחים לחוקק שלילת אזרחות. כן הריסת בתים, אני חושבת שביתו של המחבל נהרס יימ"ש חהוא בעצמו חוסל

הלוואי ויצליחו גם שלילת אזרחות וגם גירוש משפחות. הלוואי

בינתיים הייעוץ המשפטי לממשלה רק בולם אותנו. והשופטים - כנל

התחושה שהיא שהידיים של כולנו כבולות
ובסופו של דבר מתקיים בנו "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר עם רחמנים".
צריך תשובה מוחצת נגד כל פיגוע כדי שמחר מחבל שיצא לבצע פיגוע יחשוב לא פעמיים, אלא 3 פעמים
ולא להרגיש ככה חסרי אונים.
זה כל כך מרתיח.
ובעיני זו בעיה בכל הארץ. גם בערים מעורבות, גם בפיגועים שנעשו בכל הארץ.
 

ואז יעשו להם מה שעשו בעזה.

נראה לי שיותר נוח לצבא לעבוד פרה פרה🐄🐄🐄🐄🐄

בחדשות קוראים לזה" היפוך קנים".

ובקשר לכבישים את ממש ממש צודקת כי מפחיד מרתיח ושובר את הלב. כנראה הם צריכים טיפול שורש כמו בעזה...

ההצעה לקחת מצווה זה בא כדי לתת לך תחושה של רוגע ובטחון בפן האישי, אבל ברור שבפן הכללי חובה שינוי תפיסה. 

יש כאן שני תפקידים:

תפקיד של עשייה אקטיבית, ממוקדת, הגנה על החיים

ותפקיד של שמירה על השגרה, המשכת החיים

מטבע הדברים, יוצא שרוב מי שממלא את התפקיד הראשון הם גברים

והרבה נשים נשארו עם התפקיד השני לבד. אבל הוא נכון לכל מי שלא מגוייס.

יש משהו ממלא בעשייה, בתוך כל הכאוס ואובדן השליטה, העשייה היא הדרך שלנו להתמודד. והצבא לכאורה זו העשייה הכי משמעותית כרגע.

אבל לא פחות חשוב מזה זה ההמשכה של השגרה. זה סזיפי, זה מעייף. אבל זו מלחמה לא פחות חשובה מהמלחמה על החיים עצמם. זו מלחמה על אילו חיים נחיה. מלחמה על הרוח כפשוטו.

בחודש האחרון, רובנו לא בחרנו איזה תפקיד נקבל. בעלי נבחר לתפקיד של ההגנה על החיים ממש

אני נבחרתי לתפקיד השוחק של שמירת השגרה.

יש בי לפעמים רגעים של קנאה, רצון לעשות ממש, להרגיש את העשייה בידיים.

אבל למרות שהעשייה קורצת, יש להם תפקיד לא פשוט בכלל. שדורש הרבה גבורה ואומץ, שאני נפעמת ממנה בכל פעם מחדש.

כל פעם שואלת את עצמי "איך זה שכולם כל כך טובים? וגיבורים? מאיפה הכוח?"

אבל אני מרגישה במלחמה לא פחות ממנו

ומשתדלת לנצח בה נצחונות קטנים ומשמעותיים

בשבילי, בשבילו, בשביל הילדים, ובשביל הרוח של עם ישראל.

כל הקלישאות האלו, שביומיום אני לא מתחברת אליהם, ממש מתקיימות לי מול העיניים, ומרימות אותי לעוד יום ועוד יום ועוד יום.

ויש סיבה שאני קיבלתי את התפקיד שלי, והוא קיבל את התפקיד שלו.

ומתפללת שכולנו נצליח לעמוד בתפקיד שלנו

כל אחד בחזית שלו

מאוד התחברתי

גם עזרת לי להבין 'אחת הסיבות לקוי'י הגדול שלי

זה שנשארתי בלי עשיה ובלי שגרה

כי לא יכלתי להיות בבית בקטע בטחוני

אז  לא היה את התחושה שאני עושה משהו שאני מחזיקה סדר יום לילדים 'אני מנהלת משק בית וכו

אלא רק משהו םגיהי כזה

בלי תוכן לכל יום ורק להעביר עוד יום ועוד יום

וזה ממש מכבה

הלוואי ואצליח להרגיש גם את המשמעות שלי ושזה יתן לי כח

זה מאוד קשה

אני ממש מבינה

אני מגיעה למלחמה הזו אחרי הקורונה, שבגלל השלב שבו היא תפסה אותי בחיים, גרמה לי להישאר המון בבית. לבד עם הילדים. במן "חוסר עשייה" שכזה.

עברתי תהליך עם עצמי בחודשים האחרונים, של עיבוד התקופה ההיא,

אז קצת יותר קל לי עכשיו להבין מה קשה לי, ולהתמודד עם זה.

אבל זה לוקח זמן להבין

ולכל אחת יש דברים אחרים שמאתגרים אותה מול עצמה, ולכל אחת יש דרכים אחרות להתמודד

אחד הדברים שעוזרים לי, זה מעבר מהסתכלות על החיים כאוסף של יעדים, להסתכלות על החיים כהרפתקה ואוסף של חוויות.

אם אנחנו כל הזמן מסתכלים על יעדים, זה מציב אותנו במקום מאוד מייאש. כי תחושת הסיפוק תלויה בשאלה האם הצלחנו לעמוד ביעד.

אבח אם אנחנו מסתכלים על החיים כאוסף חוויות, תחושת הסיפוק והמשמעות לא קשורה לתוצאה, אלא לדרך. כל דבר יכול ללמד אותנו משהו, מכל דבר אפשר ללמוד. זה לא אומר שכל אירוע שנחווה יהיה כיף, אבל מכל דבר נוכל ללמוד וככה כל קושי, כל אתגר, כל נפילה, מקבלים משמעות של למידה, של בחינת העולם, הכרת עצמי והכלים שיש לי. זו דרך של ניסוי וטעייה, אבל בגלל שהדגש הוא על הדרך, אני מוצאת שהרבה יותר קל לי לעבור את האתגרים ככה.

כי גם אם נכשלתי במשהו אחד, לצד האכזבה, אני משתדלת להיפתח ולראות אולי יש כאן דרך חדשה שעוד לא הכרתי, ועכשיו אזכה להכיר.

זה בזמנו היה מאתגר כמובן

ולמדתי כמו את אומרת להתנהל וקם לקבל את המציאות ולצמוח אפילו ממנה

אבל

בלי בעל בבית(לא שאז הוא היה בבית.. אבל בסוף גם בעל שחוזר מאוחר בלילה ולא עורזר כמעט בכלום זה בתחושה שלי שמיים וארץ מעכשיו)

וכם

להיות פשוט בבית שלך הזה עולם אחר

ולא לנדוד ולהתארח ממקום למקום עם חבורת ילדים

וגם לא מציאות בחוץ מפחידה ומדכאת ומטלטלת. כל כך

(מחילה אבל הקורונה לא הפחידה אותי מעולם)

אבל אני חושבת 'מתוך מה אשאמרת

העקרון אשאני מנסה לחפש

זה את היכולת לשלי בתוך המציאות

לייצר איהזה חבל ועמוד  שאפשר להאחז בו

גם ככה

ואז להתחיל ללכת לאט לאט בקצב לשלי ולמצוא את עצמי שם אפילו בהצלחות הקטנות

תודה לך

אבל הכל תלוי בעמדה הנפשית שאת נמצאת בה. לדעתי. וגם בסביבה.

אנחנו לצורך העניין לא מגויסות לצבא, וזה די מובן למה, אבל את לגמרי חלק ממה שמחזיק את הצבא

ויש נשים שעם הקושי לא מרגישות ככ קטנות, אלא יותר כמו מנהלות גדולות של החמל המשפחתי והעורף הפרטי, מבינות שהמשימה מתחלקת בינה לבין בעלה בהגנת המולדת - הוא על המדים בשטח, והיא מתכללת עת ענייני הבית.

(מוסיפה בזהירות במאמר מוסגר -אולי זה עניין של תלות רגשית בבעל או קושי בגלל הרבה זמן לבד, שבנוכחות שלו נותן כח ובהיעדרה - מרגישים ריקנות נוראה וחוסר כוחות)

ואולי זה העניין שחסר לך מה שנקרא - כבוד וגאוות יחידה, הבעת הערכה על המקום הקשה שאת נמצאת בו ומצליחה בכל זאת ברוך השם להמשיך לתפקד.

בעלך מביע הערכה? את נמצאת בסביבה תומכת?

גם השאלה אם את נמצאת במצב רגשי קורבני פסיבי מול העניין או בעמדה של בחירה מתוך מקום של כח משנה, ואפילו מאוד.. גם אם לא בחרת במציאות ובמקום שאת נמצאת בו, יש אפשרות לבחור בעמדה של כח בהתמודדות

גברים ונשים על מדים היום מורמים על נס, עיני כל העם נשואות אליהם במלוא ההערכה, לאנשים שנשארו מאחור אין את מבטי ההערצה וההרגשה שכל עם ישראל מאחוריהם. אני מאמינה שגם זה בטח משפיע

לשנות עמדה

בחיים אני ממש אחרת מעכשיו

זה אפילו הצד החזק שלי

מנסה להתחבר אליו מחדש

אמן

ותעזור לך לחזור להאמין בעצמך

ואולי את קשה עם עצמך בציפיות גבוהות מדי וצריך רק להאיר לך שאת ממש ממש בסדר, הרבה יותר מבסדר, מעולה, מדהימה, ושאת רק צריכה את החיזוק הזה כדי שירים אותך כי אין מעבר שאת יכולה לעשות חוץ מלרומם את רוחך ולמצוא עוגנים שיעזרו לך להחזיק את זה

ברור לי שזה עניין שנובע גם מחרדה ומכך שזה אירוע לא רגיל גם במציאות הביטחונית המאוד לא פשוטה פה בישראל

הרבה כח יקרה ❤️

עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך כ"ג בחשון תשפ"ד 07:51

כתבת כ"כ יפה! ישר כח על המודעות שלך!!!

הגדרת ממש נכון את תפקידנו כנשים לעומת תפקיד האיש.

לאחרונה קראתי חוברת של הרבנית עידית איצקוביץ

על האחדות המופלאה בין אברהם אבינו לשרה אמנו,

(ניסיתי לתמצת את זה קצת בשרשור של פ"ש לך לך

מה עשתה שרה אמנו כשאברהם אבינו נלחם? - הריון ולידה

החוברת בנתה לי קומה גבוהה יותר בהכרת תפקידי בעולם, לא רק הבנה שמהות תפקידנו שונה ,אלא מעל זה- אנחנו בעצם אחד! ושנינו ממלאים בעצם את אותו תפקיד שה' נתן לנו, זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל אחד מאיתנו,  והשוני בתפקיד פחות מהותי,אלא העיקר הוא ששנינו יחד! בהכרה ובתודעה!

אז זה לא רק שאנחנו בבית כשהאיש עושה תפקידו בחוץ,

כי זה התפקיד שלנו, אלא מכיוון שאנחנו באמת התאחדנו לאחד כשהתחתנו, אז עכשיו אני איתו במחשבה ובמעשה שלו מרחוק, ושנינו יחד עושים את שני התפקידים גם שלו וגם שלי, למרות שבפועל כל אחד עושה מעשה אחר,שנינו יחד עושים תפקיד אחד 

הרבנית עידית כותבת שאברהם אבינו ושרה אמנו היו באחדות מופלאה כי זה חלק מאחדות ה' בעולם.

אז אם נחזור למה שאת כתבת-וכן נתייחס לתפקיד שאנחנו מבצעות כרגע, מכיוון שלשנינו יש רצון לבטא את אחדות ה' בעולם , והמטרה שלנו היא - שיכירו וידעו כל יושבי תבל שה' אחד.

אז מה זה משנה מה על כל אחד מאיתנו עושה? זה לא נתון ל"השוואה" בכלל, שני התפקידים באותה מעלה כי הם תפקידים שנועדו להמליך את ה' . בין אם זה בחוץ ובין אם זה בבית - צריכה להיות לנו שמחה גדולה כשאנו זוכים לשרת המלך !!!

ובפני המלך בוודאי שאין משוא פנים, והתפקיד הזה נחשב מאד.

אפילו הרב קוק כותב על זה בפרוש לברכת שעשני כרצונו - שהתפקיד שלנו הוא במעלה גבוהה מאד- שאנחנו מברכות עליו כל בקר!

(הפרוש ממש התחבר לי למה שכתבת, על ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האישה אז אני מעתיקה לך פרוש של הרב רימון לפרוש הזה

הרב קוק (עולת-ראיה, א,עא) מסביר, שיש צדדים אקטיביים באיש שמאפשרים לו להגיע ליצירות מיוחדות, אבל מאידך, גם מקשים ואף מתנגדים, לעתים, לעבודת ה' ולרצון ה' בעולם. גם באישה ישנם כמובן צדדים אקטיביים, אבל מטבעה יש באישה יותר מידה של קבלה. מידה זו, מאפשרת לה להתחבר בצורה יותר טבעית לרצון ה' בעולם. האישה בהתנהגותה הטבעית קרובה יותר לרצון ה', ועל כך היא מודה בכל בוקר: "שעשני כרצונו)
 

חזקי ואמצי 💗💗💗 

גם חשבתי על זה הרבה לאחרונה (למרות שבעלי לא מגויס)

וזה הזכיר לי, להבדיל, מה שקורה בזמן הריון ובעיקר בלידה-

שם אנחנו, הנשים, מקבלות את החזית, במאמץ וגבורה, והבעלים הצדיקים שלנו שומרים על העורף ועל השגרה.

וזה היופי, שלנו הנשים, ולהם הגברים, יש כל אחד את החזית שלו בשלבי החיים

איך זה היה עבורו

אם הריון = כמה חודשים שאני לא בבית בכלל +אחרי הלידה

שבכל הזמן הסה הוא מתפקד פה לבד לבד

בסוף ברגיל בהריון אני בבית ומתפקדת רגיל גם אם קשה

וגם אחרי לידה..כולה יומיים לא בהית

ואחר כך נכון שפחות מתפקדת

אבל גם נוכחת

וגם לא באמת רק שוכבת ולא עוזרת בכלום לאורך משכב לידה..הוא הרי חוזר לעבודה אחרי כמה ימים

קיצר זה לא אותו דבר

חוץ מזה

שעיקר הקושי מבחינתי זה לא רק התפקוד והעשיה

אלא המקום הנפשי ,הנוכחות ,הבטחון

התחושת אחריות תמידית על הכל כל רגע ביום שרק עלי וכו

בעלי לא מורעל ולא מאוד קרבי, ויש לו הרבה זמן 'מת' במקום שהוא נמצא עכשיו. הם שומרים ויורים קצת, אבל רמת המתח די נמוכה.

ואני לבד בבית. אין לי ילדים שתלויים בי, אין לי עובר לדאוג לו. קשה לדאוג רק לעצמי. אז כן, אני מחוייבת לעבודה ולתלמידים שלי, אבל אני מקצה לזה משאבים חלקיים ובשאר הזמן פשוט מנסה לא להרגיש את הלבד ואת החרדות.

ושיש לנו יכולות מדהימות אחרות, כמו לתת מוטיבציה, להתפלל על הבעל ועל הילדים (לגברים יותר קשה עם התפילה), לברך, לעשות אווירה טובה...

אבל כל כך מסכימה איתך שנמאס לפעמים להיות בתפקיד של "מצפה" לבעל ממילואים/ לקידום של הבעל /לפרנסה של הבעל..

אבל בסוף ככה נבראנו. עזר כנגדו.

ובעזרת השם כשנראה פירטת לכל העמל הבלתי נראה שלו נשמח מאוד.

הבדלים בין עבודת ה' של הגבר והאשה.

כמו ביום כיפור שהבעל מתעלה בתפילות כל היום והאשה נשארת עם הילדים בבית לטיפול אינטנסיבי תוך כדי הצום. 

בעלי מתפלל נץ בכיפור

ועוזר לי אח''כ עם הילדים עש מנחה ונעיל

ואם אהיה מעולפת ממ ש הוא גם יאשאר בבית ויטפל בהם גם אז

זה נכון שזה מזכיר..אבל זה גם שונה לגמרי...

פה זה טוטאלי ומתמשך ובלי נקודת סיום וללא קשר לכמה כוח או מסוגלות יש לך .

בכללי יש שוני בין המינים ב מימד של פנים וחוץ

ותנועה יותר לוחמנית מול תנועה יותר רכה

וזה באמת מאוד מורגש עכשיו

אני חזקה יותר

אני עצמאית יותר בשטח (הביתי)

בניתי לי לו"ז בריא לבית

בלי מישהו שנכנס ומשנה את האנרגיות

פחות דואגת

לא נכנסת לחדשות

קונה לי אחת לשבוע משהו שישמח אותי

כשהוא מגיע- משתדלים לא להתעצבן על דברים, כמה שיותר אהבה כי עוד רגע הוא הולך..

כמה שיותר כירבולים כי הוא בא לזמן קצר (אני בהריון, לפני הלחימה העומס של החיים והפרנסה גבה מאיתנו בקושי זמן זוגי, עכשיו כשהוא באפטר- פוף. כרבולים! יחד!)

כשהוא רחוק הוא פי מאה מעריך את עבודתי בבית

כשהוא רחוק אני פי מאה מתגעגעת ומעריכה ומשתוקקת לדבר איתו בלילה,

ויש געגוע טוב כזה

ואפילו שגרה טובה כזו,

בלי מתחים זוגיים.. כאלה "קטנים" ויומיומיים שמעכירים את האווירה..

גיליתי את הטוב, (אחריי תקופה שהייתי בחושך)

אפילו בשבת בלעדיו אני מגלה איך ומה עושה לנו טוב,

חושבת לעצמי שיש מצב שזה בריא לחיות ככה לפעמים...

חזרה לעצמך..

בלי עבודת מידות זוגית כל הזמן..

🤷‍♀️

איזה כיף זאת מצליחה לרומם את עצמך ככה

לקרוא ולהשתאות

ממש לעשות מהלימון לימונדה. אלופה!

איזה זוגיות מאעפנה יש להם ברגיל אם במילואים היא שמחה🫠🤐😆 

זה מראה על כושר הישרדותי יוצא דופן

וגמישות מהממת

במעון?

"יכולת השרדותית וגמישות מהממת..?"

במקום הקול הזה המהדהד והמזלזל בתוכי-"את מטפלת במעון?!! את?? אחריי כל הלימודים תואר ו8 ילדים- מטפלת במעון! הא! אלה היכולות שלך??

הבת שלך עובדת במעון!! ..

מה שנקרא - ווייב

קלילות

יכולת התאמה למציאות משתנה

במקום שתסתכלי על זה כ- בושה! את עם התואר וכו.. להסתכל על זה כ- קודם כל זה מיטיב איתי. וזה מעל לכל תואר כזה או אחר

דבר שני, אם טוב לי - מה אכפת לי מה אומרים בעצם..?

דבר שלישי - זו שליחות. באמת אבל. וגודל השליחות לא נמדדת במחיאות כפיים, שהרי רובן שקופות

אני מאמינה שלפעוטות האלה מצויין עם מטפלת שהיא אמא ל8 ילדים, מנוסה, רגישה, חומלת ואוהבת. 

תודה.

את מיוחדת שאת ככה מצליחה להסתכל על המציאות בעין טובה!!!אשרייך❤️

בשביל לשמור על שפיות הייתי חייבת לנרמל את המציאות, להכנס לשגרה,

ולשמוח.

חייבת חייבת חייבת!!

להודות על הילדים שלי

על הבעל שלי

על הבית שלי,

כל דברים שגרתיים-

ניקיתי את החדר כביסה! בלונים!

שמתי 3 מכונות! כפיים!!

קפלתי 2!! מלכת העולם!

ולהרגיש טוב, עם סרט טוב בלילה,

ולילה טוב ...

ומוסיפה רק-

איך מתחשק לי עכשיו לעזוב את העבודות שלי ופשוט ללכת לטפל בקטנטנים המתוקים האלו... אולי לא משרה מלאה אבל כמוך, שלושה ימים בשבוע, נשמע לי מהמם❤️

(אני מגיעה למטפלת של הקטנה שלי להניק אותה מדי פעם, וכל פעם כל הפרצופים הקטנים האלו עושים לי חשק רק להישאר שם... אהבה)

לא מכירה אותך אישית אבל מהתיאורים שלך נשמע שהייתי שמחה שתטפלי בתינוקת שלי

רק שהאמת היא..

ולא שיתפתי בזה,

שזה לא פשוט לי, בלשון המעטה🙁

מתיש אותי ביותר😖

מותר להגיד שיש דברים בהנהגה האלוקית שאנחנו לא מבינים, אבל עדיין מקבלים את הדין

וממשיכים להתפלל, כי אף תפילה לא הולכת ריקם

אין מילים. באמת.

חיבוק ענק❤️❤️❤️

לא יודעת אם זה מתאים לך לשמוע.

אם לא, אז תדלגי.

מנסה לחשוב איך אני הייתי אומרת את הדברים (קודם כל לעצמי, ומתוך כך גם לילדים - במילים ובצורה שמתאימה להם, לא כל מה שאני כותבת פה אני אגיד להם, ובטח שלא בדיוק ככה.

לא יודעת אם הייתי עומדת בזה למעשה אם הייתי במקומך. אבל לפחות באידאל, אני חושבת שזה הכיוון שהייתי מנסה לומר (בהשראת דברים ששמעתי וקראתי מהרב ראובן ששון על המשמעות של מסירות נפש עבור עם ישראל, כתבתי קצת מזה בשרשור פ"ש. וגם בהשראת דיבורים של עוצמה ששמעתי בשבעה של משפחות פה בישוב שהבנים שלהם נהרגו והשאירו אחריהם אישה וילדים...) -

עם ישראל נמצא עכשיו במצב בו במקום להיות אוסף של אנשים שכל אחד פועל עבור עצמו, כולנו מגלים שאנחנו עכשיו תאים שהם חלק מגוף שלם של עם ישראל.

הייעוד שלנו הוא לא אישי, אלא יש לנו תפקיד כללי. עם ישראל אחראי להוסיף טוב בעולם. ולהילחם ברע. ואת זה אנחנו עושים עכשיו.

והחיילים שלנו נלחמים עכשיו בשביל הטוב, הם נלחמים נגד הרע ומוסיפים טוב בעולם, הם החיילים של ה'.

ועכשיו, השכן הצדיק שלנו נהרג במלחמה. והנשמה שלו עכשיו הכי קרובה לה'. הוא זכה למות על קידוש ה', זו דרגה גבוהה מאוד והוא הוסיף הרבה זכויות לעמ"י וזכה להוסיף חיים וטוב בעולם בזה שהוא נלחם ושמר עלינו.

זה באמת קשה למשפחה שלו, כי מתגעגעים אליו, והוא חסר פה. אבל אנחנו יודעים שהוא שמח במה שהוא עשה, והוא הלך למלחמה מתוך מסירות נפש עבור עם ישראל.

וגם אבא שלנו במלחמה, ואנחנו זוכים בזה להיות חלק ממי שמוסיפים טוב בעולם. ובעז"ה אנחנו מתפללים לה' שיעזור לו ולכל החיילים לנצח את הרשעים ולהוסיף טוב בעולם, ושה' ישמור עליהם...

אין לי תשובה טובה

רק כואב כ"כ 

חיבוק גדול.

אין לי מה להגיד, ימים קשים.

נראה לי הדבר היחיד שהקב"ה איתנו גם בקושי הנורא הזה, בוכה יחד איתנו.

זה הדבר היחיד שאותי מנחם.

בכל מקרה חיבוק חיבוק חיבוק ענק!!!!!!!!

לא מכירה את הפרטים בשביל להגיד אם כדאי.

זה אבחון מקיף לעולם הנפשי הפנימי של הילד.

@hosh באופן עקרוני כשעולה צורך יש יתרון באבחון מוקדם, ויש בני 6 שעוברים אבחון, אבל תתיעצי עם רופא או המכון לפני שאת הולכת על זה.

זה אבחון שנעשה על ידי פסיכולוג ילדים

זה נותן מפה על נפש הילד

בסוף ישנן המלצות להמשך טיפול

לא מתאים לכל ילד לדעתי, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, זה גם דיי יקר...

מבחינת מה שכתבת, נשמע שהיא ילדה נורמטיבית שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה / להביע את עצמה. שווה להתחיל לדעתי עם הדרכת הורים 🤍

אופן האבחון נשמע לי ליותר גדולים..

זה מאוד משמעותי

אם הצוות החינוכי המליץ לדעתי כדאי ללכת

זה יעזור לנו מאוד להבין אותה

יש לה שיבושי היגוי, ובעקבות תגובות שלה במהלך הטיפוח הקלינאית התייעצה עם קולגות והן המליצו על האבחון.

היא התחילה כיתה א, והיו 2 אירועים בהם נהגה באלימות ללא סיבה בכיתה (פעם נשכה ופעם נתנה כאפה).

הגננת משנה שעברה לא ראתה משהו חריג.

מה שכן, היא צריכה המון חום ויחס כדי לשמור אוצה באיפוס.