הקטן שלי בן שנתיים וחצי, לעיתים מפחד מזרים, רעש של קדיחות וכד'.
היום הוא בא אלינו איש מקצוע לתקן משהו. הקטן ב אלי להתכרבל וסיפר לי אני "פיחד".
חיבקתי אותו והסברתי לו שהוא לא לבד ואמא שומרת.
זה הרגיע אותו והוא המשיך לשחק כרגיל.
לרגע הבנתי שהלך המחשבה של מה שמפחיד אותו זה בעצם הלך המחשבה שלנו.
הוא מפחד ממצב שהוא לא מכיר, גם אנחנו.
הוא מתקשה לסמוך על זרים, גם אנחנו.
אבל הוא סומך על אמא.
אמא מכירה את הסיפור היותר רחב ולכן לא מפחדת.
הוא נרגע מכך שאמא יודעת שבסוף יהיה טוב. גם אם כרגע יש רעש מפחיד, גם אם עכשיו יש משהו לא נעים,
זה יעבור.
ובעצם ככה גם אנחנו יכולים לסמוך על ה' שיהיה בסדר.
אנחנו לא יודעים מה יהיה, הוא יודע. אנחנו רואים חלק קטן מהתמונה וזה מאוד מפחיד.
אבל ה' רואה את התמונה המלאה. אין לו זמנים. אין לפני אחרי. הכל יחד. והתמונה הגדולה היא טובה. לכן ככל שנסמוך עליו יותר וניתן לעצמנו להתרפק עליו, כך נהיה יותר רגועים לגבי המציאות.
זה בא בגלים, מקווה שפעם הבאה שארגיש חוסר ביטחון אזכר בעיניים של הילדון שהביטו בי, סמכו עלי, ונרגעו.
