לא הספקתי לכתוב לפני שבת, אבל ממש רציתי לכתוב את זה, מקווה שעוד תקראו למרות ששבת כבר עברה.
הדברים שאני כותבת הם מתוך דברים שלמדתי מהספר 'ומלכולו בכל משלה' של הרב ראובן ששון. הדברים מבוססים על פנימיות התורה, יש לו הרבה מקורות מהרמח"ל, האר"י ועוד, שאני לא אביא כאן.
לי זה ממש שינה הסתכלות (חלק מהדברים כבר שמעתי בצורה כזו או אחרת בשיעורים שלו, או פגשתי בספרים אחרים שלו, אבל פה זה ממש יסודות הדברים בצורה מסודרת. מציינת שאני לא סיכמת לפי סדר הדברים שהוא כתב, ואולי גם עירבתי דברים שקראתי במקומות אחרים).
לא תמיד אפשר להבין את הדברים עד הסוף, יש פה הרבה עומקים ואנחנו נוגעים רק בקצה הדברים. אבל לי זה מאוד הוסיף, אז משתפת, גם אם אני לא מבינה הכל…
ידוע המדרש, שכשהקב"ה ברא את העולם, היו עוד עולמות שהוא ברא והחריב לפני כן.
למעשה, העולמות האלו הם התשתית לבריאת העולם שלנו, והם נקראים 'עולמות של תוהו'.
זה כמו שאומן עושה כד חרס, ובהתחלה הוא מתחיל בצורה גולמית עד שלאט לאט הכד מקבל צורה.
כשהקב"ה התחיל לברוא את העולם בו אנחנו חיים, הארץ כבר היתה, אבל היא היתה תוהו ובוהו.
ואז התחיל התיקון, של ששת ימי הבריאה. כשהמטרה היתה להגיע לשבת - תכלית הבריאה (כמו שאומרים בתפילה "אתה קידשת את יום השביעי, *תכלית מעשה שמיים וארץ*"), בה היינו צריכים להגיע לתיקון השלם, למציאות השלמה והמתוקנת.
מה זה בעצם תוהו?
המשמעות של המילה היא 'אי סדר'. הבריאה התחילה ממצב בו כל הכוחות נבראו ביחד, בעוצמה אדירה, בלי סדר ביניהם.
ומעשה בראשית היה בעצם מעשה של סידור הכוחות, התיקון.
הבריאה של האור ביום הראשון, היא ההתחלה של התיקון - האור מאפשר להבדיל ולהבחין בין הכוחות השונים.
זו גם משמעות הביטוי "ויהי ערב ויהי בוקר" (שנאמר עוד לפני שנבראו המאורות) - הערב משמעו ערבוב, תוהו, והבוקר משמעות תיקון (מלשון האפשרות לבקר בין דבר לדבר). בכל יום עברנו עוד שלב של התקדמות מתוהו לתיקון.
ואז ביום השישי הקב"ה ברא את האדם, לעולם שכבר היה לקראת התיקון השלם, והתפקיד שלו היה להשלים את התיקון הסופי, על ידי כך שיקשיב לציווי ה' לא לאכול מעץ הדעת.
אבל האדם חטא, והעולם חזר אחורה למציאות של תוהו. והפעם התוהו הוא גם במציאות הפנימית של האדם, אותו האדם נדרש לתקן, במשך ששת אלפים שנים (1000 שנה כנגד כל יום בבריאה).
ואת התוהו הזה אנחנו מתקנים בתהליכים פנימיים שלנו, וגם בתהליכים כלליים יותר (חלק מזה קשור לסיפור של פרשת נוח, שהיה חלק מ'אלפיים שנות תוהו', אני אולי אכתוב על זה יותר בהרחבה בשבוע הבא).
בעבודת המידות שלנו אנחנו עושים עבודה של תיקון התוהו.
יש בנו כוחות שונים, וכשהם לא מאוזנים, ולא משתמשים בכל כוח בזמן הנכון והמתאים לו, זו מציאות של תוהו.
והעבודה שלנו היא להגיע לתיקון - לאיזון הכוחות הקיימים בתוכנו, לבלימת כוחות שמתפרצים בעוצמה לא נכונה או בזמן הלא נכון. לכל כוח יש מקום, אבל האיזון ביניהם הוא הדבר שצריך לתקן.
התורה היא סוד התיקון, והיא מכוונת אותנו להגיע לתיקון הפנימי שלנו.
והקב"ה גם מכוון אותנו בעבודה הזו.
הרב קוק כותב באורות הקודש ג' עמ' רל"ג:
"הדרישה לזיכוך המידות אינה נפסקת לעולם, כי גם אם זיכך את מידותיו בהיותו במעמד רוחני ממוצע, כשמתגדל מוציא הוא *תעלומות חיים ממעמקי התוהו*, שבאים אצלו לידי גילוי נפשי, ואלה החלקים עדיין לא נתברר מעולם, וצריכים הם תמיד זיכוך חדש…".
*תעלומות חיים ממעמקי התוהו* זה מושג שבעצם אומר לנו, שכשאנחנו נפגשים עם מציאות של קושי בחיים שלנו, זה עוד כוח שצריך לתקן. אנחנו בנויים שכבות שכבות, ולאט לאט עובדים לתיקון עמוק יותר ויותר. ובכל שלב, הקב"ה מכוון אותנו לשכבה הבאה שאנחנו צריכים לברר.
אחרי שכבר תיקנו כוחות של תוהו, עבדנו על המידות והצלחנו להגיע למצב יותר מתוקן, בשלב הבא יופיע עוד קושי, תעלומות החיים ממעמקי התוהו, עוד רובד עמוק יותר של תוהו שקודם לא יכולנו לפגוש אבל עכשיו אנחנו יכולים לתקן גם אותו. זוהי עבודת סיכום המידות שאינה נפסקת לעולם.
לפעמים במבט שטחי וחיצוני, הקושי החדש שמופיע יכול להיראות כמו נפילה. אבל למעשה זו משימה חדשה, שההופעה שלה היא בהופעה של כוחות תוהו שאנחנו צריכים לתקן.
וגם ברמה הכללית אפשר לראות את הדברים.
יש תהליכים כלליים שהעולם עובר כחלק מההתקדמות לקראת התיקון.
ולפעמים דווקא כשמופיע קושי גדול, זה אומר שהופיע כוח של תוהו שעומד להתברר עכשיו ולהביא לתיקון.
יצא לי ארוך, וזה רק חלק קטן מהדברים שקראתי (שגם הם טעימה מעומק הרבה יותר גדול…).
לא יודעת עד כמה הצלחתי להסביר בצורה מובנת. אבל שולחת בכל זאת, אולי למישהי זה יוסיף גם…