צריך להיות מבוגר לא ביקורתי כלפי עצמו קודם
זה שנהיים הורים, לא גורם לאנשים להפוך את עורם ברגע
יש אנשים שמאמינים באמת שביקורת זה לגיטימי, או שהם לא מודעים להשלכותיה, או שהם רגילים בכך כלפי עצמם, בנוסף לכל ההתרחשויות שלא קשורות לממשק של הורה - ילד.
הכל מושפע מהכל. גם כדי להפריד בין הדברים צריך מודעות, כי זו מיומנות מנטלית נרכשת.
ומי שגדל בבית כזה וזה מה שהוא מכיר - למה שיפעל אחרת?
ההורות מפגישה אותנו עם עצמנו במקומות הכי כואבים ושבריריים, כשאנחנו נכונים לפתוח אותם. לא לכולם זה עובר בגרון.
זה מאוד לא קל.
ובתור נפגעת כעס בבית, לא יכולה לומר לך שאינני כועסת בעצמי בתוך ביתי. זה דפוס שמשתרש, ואני עמלה לשנותו. אבל גם שינוי לוקח זמן.
זה תהליכים שדורשים תעצומות נפש כי זה אף פעם לא רק הסימפטום, כמעט תמיד זה לנבור במה שמאחוריו ולכאוב ולהרגיש אשמה שבכל זאת פעלת לא כמו שהיית רוצה.
ואז להרים את עצמך ולאזור כח ולהאמין שאת יכולה גם היום, למרות שאתמול היה לך *** והתרחקת ממי שהיית רוצה להיות.
זה כשאת במודעות.
ומי שלא? מרחמת עליה. ומי שבמודעות ולא חושבת או מאמינה שיש לה תקנה? עוד יותר.
אין מקום לכעס לדעתי, צריכה להיות חמלה והבנה שזה מצב לא אידאלי, ומי שנתקלת בדבר כזה צריכה להתפלל להשם שהאמא הזו תזכה לשנות ושהילדים האלה לא יינזקו. ולזכור, שאחרי הכל ולמרות הכל, השם שם את הנשמות האלה אצלה. וזה מה שהם צריכים לעבור. לטוב ולמוטב
