וזו ממש לא שנה ראשונה שלי. אף שנה לא שלחתי לקייטנות.
ובכל זאת אני קצת בלחץ.
בעיקר אחרי שבשנה שעברה הרגשתי לקראת הסוף שזה היה כבר יותר מידי.
אני יודעת מה הסיבות האובייקטיביות לזה שבשנה שעברה היה יותר קשה מתמיד (הריון שגרם לי להיות יותר חלשה ובמקביל לילדים להיות יותר הפוכים, סמסטר קיץ של בעלי עד מאוחר, יחד עם בחילות בערב והשכבות קשות, ועוד).
ועדיין זה מלחיץ אותי. כי זה באמת הרבה עומס ואחריות. וברור לי שיהיו גם רגעים קשים מיד שיגרמו לי לתהות אם זה נכון.
אבל אני חושבת שגם אם יש לפעמים מריבות, ושעמום, ובלגן, ובכיות, עדיין אפשר ליצור חוויה שבעיקרה היא טובה, לחזק את הזכרונות הטובים, ולצאת עם חוויה משפחתית משמעותית.
אני עשיתי השנה הרבה הכנות (הארכתי את החופשת לידה, אז היה לי זמן להתכונן, בלי לחץ עומס של עבודה).
ולמרות הכל, אחרי פתיחה מוצלחת וכיפית, היה לנו גם בלגן מבאס ומתיש היום. בסוף הצלחנו להירגע, אבל זה היה די מאכזב (למרות שזה באמת צפוי) שלמרות כל המחשבות מראש, עדיין על היום הראשון יש כזה בלגן (ואולי זה דווקא בגלל שזה היום הראשון, והילדים הרגישים שלי מתקשים קצת עם מעברים ושינויים).
בכל מקרה, מתפללת שההמשך יהיה טוב, ושאני אצליח לעמוד בכל האתגרים והניסיונות שהתקופה הזו תזמן לי.
אני מאמינה שגם הרגעים היותר מאתגרים וקשים, גם להם יש תפקיד משמעותי בעיצוב האישיות שלנו ושל הילדים, בעבודת המידות שלנו, ובלימוד של דברים שאפשר ללמוד רק תוך כדי אתגר.