שמים בשקית ולפח
כן, האמת שהרופא שהלכתי אליו לבדיקה של אחרי לידה רצה מיד לתת לי גלולות כדי לגרום למחזור (מניקה, ולא היה ידוע כמה זמן יקח).
ביקשתי בעצמי לחזור על האס אחרי חודש, ונשאר אותו דבר.
חזרתי לרופא שלי, שטען שדברים כאלה לא מסתדרים מעצמם (אין לי מושג אם נכון), שהוא לא ממליץ על גלולות אלא על היסטרוסקופיה טיפולית (שזה בין אבחנתית לניתוחית. בלי הרדמה, אבל אם רואים משהו קטן אז אפשר לטפל מיד).
עשיתי את זה (ואם את במכבי ותרצי המלצה אז בפרטי). הרופא שהייתי אצלו להיסטרוסקופיה תכלס הופתע שבכלל חיכיתי עם זה ככ הרבה (4 חודשים מהלידה....), אבל בדיעבד אמר שגם אם לא היו עושים כלום נראה לי שהיה מסתדר מעצמו כשהוסת היתה חוזרת. לבקשתי המליץ לעשות אס נוסף אחרי הוסת הראשונה לוודא שהכל תקין. בינתיים עוד לא חזר, ובאמת מתלבטת מה לעשות.
שהכל תלוי בסיעתא דשמיא והצוות שעליו תפלי
עצובה בשבילך שאת צריכה לתרץ כדי לא להרגיש חריגה
ולהתכווץ בגלל תחרות סמויה כלשהי שנהוגה בחברה ממנה באת, רק כי הכלה השנייה
באה מקהילה שדוגלת בכך שמניעה היא לא אופציה (זה לא איזה אות כבוד בעיניי כן? יותר תעודת עניות אם זה כמו שאת אומרת. )
אני מציעה לך לחשוב איך את מחזקת את עצמך מול העניין של הלחץ החברתי
כי סופו של דבר - זה לא נגמר רק בילד ראשון.
זה מתי תיכנסי להריון שני, כמה רווחים יש בין הילדים , ולמה יש לך רק X ילדים ולא Y כמו לשפרה, וזה בקיצור מעגל שלא נגמר ברגע שנכנסים ללופ
נכון שעם ילד ראשון הלחץ גדול יותר, ועדיין - דרך פעולה והחלטות של כל אדם אחר שהוא לא את, לא אמורות לשים אותך במערבולת רגשית כזו.
מציעה לך לחשוב על התסריטים הכי גרועים שאת מדמיינת - ולחשוב על דרכי מילוט מסיטואציות לא נעימות/ מענה שנראה לך (אפשר גם מענה ישיר וחצוף שאף אחד לא רוצה לקנא בך, אני נגד כניסה של זרים לרחם). ייתכן גם ותתבדי, אבל אם הם חסרי רגישות - תשאירי את זה אצלם
חיבוק
מבינה את הרקע והתחושה
אותי 'עקפו' באופן קצת שונה 2 גיסות.
וכן, זה לא נעים.
זה אפילו קשה...
חלק ראשון - תני לעצמך להרגיש.
מותר, זה לגיטימי, גם לקנא ולהיות עצובה מותר.
תאהבי את עצמבתוך זה.
כלומר אם יש בך מאבק פנימי והרגשה ש"אסור להרגיש ככה" אז את צריכה לתת לעצמך לגיטימציה להרגיש.
כל הרגשות מקובלים וזה בסדר.
מהצד השני, לא לטבוע בזה.
לעשות לעצמך רשימה בלב או בדיבור א בכתיבה כל יום על מה שיש.
בהתחלה זה יכול להיות קה אבל זה כמו שריר, עם הזמן נהיה קל יותר ולאט לאט ההסתכלות משתנה להתמקד במה שיש וטוב בחיים.
זה לא סותר את החוסר, אבל זה כן מונע ממנו להשתלט על כל ההוויה שלך, על מצב הרוח שלך, על התחושה שזה כל מהותך.
כי את מאוד רוצה היריון וילד אבל את עוד דברים חוץ מזה, תתני גם להם מקום.
ועוד משהו - יכול להיות שמה שכתבתי פה לא מתאים, לא הייתי בנעליים שלך.
הדבר הכי חשוב הא להקשיב ללב שלך, מה יעשה לך טוב, מה הצעד הבריא נפשית בשבילך.
(מה שכתבתי זה מה שעוזר לי, ואני מניחה גם לעוד... זה לא אומר שזה בדיוק מה שנכון לך וזה בסדר)
גורם לך לכעוס על הילדים?
יודעת שהם אומרים את זה על ילדים אחרים בנוכחותי.
כי כשאני ככועסת אני ררק חושבת מה יחשבו עליי שאני צועקת ככה...
ילדים הם ילדים ואמנם הם באחריותי אבל התנהגות נקודתית היא לא *אשמתי*.
ככה אני רואה את זה לפחות...
לא מתביישת בהם, כן מתביישת בעצמי...
שאני כועסת עליהם בלי לצעוק.
צועקת בלחישה ותנועות ידיים.
כשאני חושבת על זה על די מטומטם, אבלמכשהם מביטים בי הם או המומים או מפוחדים. תלוי מי.
איך אפשר לכעוס בלחש?...
שלום רב כבר 43 ימים אני לא מקבלת מחזור. עשינו בדיקת הריון והתשובה היתה שאין הריון. יש לי מידי פעם כאבי בטן וגם בשבוע שעבר הקראתי פעם אחת.
הייתי אצל רופאת הנשים לפני שבועיים והיא לא ראתה שאני בהריון.
יצרתי קשר עם הרופא שלי אבל הוא בחופשה כרגע ואין אפשרות עדיין לקבל את ההפנייה שביקשתי לבדיקת בטא. מהעושים בכזה מצב. האם יכול להיות שאני בתחילת הריון, האם כדאי לעשות שוב בדיקה?
יכול להיות שאת בהריון אבל לא בטוח, תלוי מתי היה הביוץ.
הבדיקה השלילית זה בדיקה ביתית או בדיקת דם? מתי בדקת לאחרונה?
לק"י
ואז או שתגלי הריון או שיגיע מחזור.
שיתפתי פה בשבוע האחרון שאני בשבוע 23 עם צירים מוקדמים או ברקסטונים מה שזה לא יהיה
אתמול נבדקתי אצל הרופאה ואמרה שהאורך צוואר תקין אך אם קורה מצב שיש כמה שעות של התכווצויות כמו שהיה לי לפני יומיים ללכת מיד למיון.
היא טוענת שהאורך צוואר משתנה בדקות וזה שבזמן הבדיקה שהיא עשתה לי האורך צוואר היה תקין, לא אומר שאם בערב יהיו שוב צירים זה לא יכול להשתנות
יש מישהי שזה באמת קרה לה?
היא קצת הצליחה להלחיץ אותי והיא רופאה אדישה
פרקתי כאן כמה פעמים על ההתמודדות שלי עם המשקל.
ברוך ה' אני היום במשקל תקין, ואני רוצה לשמור עליו. אני יורדת במשקל ממש בקלות, מספיק יום שאני לא אוכלת.
אני לא מצליחה להקפיד על ארוחות מסודרות.
יכולה למצוא את עצמי בסוף יום שאכלתי במשך יום שלם רק תפוח ולחמניה.
אני לא מצליחה לקום מוקדם כדי לאכול, לכן אוכלת בהוקר רק ב10:30. בד''כ אוכלת עוד משהו קטן בצהריים ונשנושים קטנים עד 21.
לא מצליחה לייצר לעצמי לו''ז אכילה, איו לי כוח לבשל כלום (כי אני לא אןכלת) ואין לי כוח גם לארגן לעצמי משהו קטן כמו חביתה או טוסט (שוב, כי אני לא אוכלת אז אין אנרגיה)
וגם היום עד שהצלחתי להתגבר על העייפות ולבשל, שבעתי אחרי כמה ביסים, למרות שאני יודעת שאהיה רעבה בהמשך, אבל לא רגילה להכניס לעצמי אוכל.
אני רגילה כבר ללכת לישון רעבה.
אז אשמח לחוכמה שלכן, ובבקשה בלי תגובות של איזה כיף לך, כי זה ממש לא כיף. תודה
א''א לשים עדשות.
לי יש עיניים יבשות וניסיתי לתקופה עדשות וזה היה קשה ומציק.מאז אני רק עם משקפיים
בדיוק מה שהיה לי, קודם כל עברתי לעדשות לעיניים רגישות , כשזה גם גרם לאחר תקופה ארוכה ליובש המליצו לי לעבור לתמיסה ל עדשות על בסיס אלוורה שהיא עדינה מאוד, קונה באופטיקנה, עזר מאוד!!
בהצלחה..
והתמיסה הזו פשוט השתמשת בה בתור טיפות?
נראה לי עדשות על בסיס סיליקון, קונה קבוע בחנות הזו, לא ביקש יותר על העדשות האלה.
אני לובשת עדשות חודשיות אז התמיסה הזו משמשת במחסנית כרגיל, לא טיפות לעיניים.
טיפות לעיניים ללחות יש כל מיני סוגים , את לא צריכה מרשם לזה
בהצלחה
מידי פעם. אלא אם כן זה יהיה ממש רגיל ונוח.
תודה לך!
הריון אחרי כמה הפלות, אחת מאוחרת.
אני מאד אופטימית ומשתדלת לחשוב רק על התינוק שיהיה בעזרת ה'.
אבל כבר קצת קשה עדיין לא להרגיש תנועות.
מקווה שזה סביר כי יש שליה קדמית, אבל עדיין, האם יש דרך להרגיש יותר מהר? לזהות?
שוכבת על צד שמאל מנסה להתרכז, וכלום...
לק"י
מספיק שהוא שינה תנוחה והוא כבר לא מורגש.
אם היית מרגישה והיה מפסיק אולי היה מקום לדאגה קטנה
ככה זה ממש לא מדאיג
אני הרגשתי רק משבוע 23
בשבוע כזה גם אם מרגישים ואז מפסיקים להרגיש זה לא מדאיג בכלל. זה יכול לקרות בקלותכשהעובר משנה תנוחה.
מבינה את הלחץ שלך..
גם אני ההתחלתי להרגיש רק בשבוע 19-20 גם שליה קדמית, גם שמתחיל בשבועות האלה זה לא תמיד עקבי, יכול להיות שפתאום גם אין תנועות ואז חוזר.
העובר עדיין קטן ומטייל לו ברחם ...
ואני עדיין לא מוכנה לעוד
יש שיאמרו שזה זמן נכון עכשיו לצרף עוד ילדים
אבל לא מענין אותי מה אומרים האמת, זה לא מה שנכון לי כרגע
ולכן, תהיי קשובה לכח שלך ותזכרי - שעם או בלי מניעה אין דרך לדעת כי מפתח הילודה ביד השם, אבל אם כבר - אז לא שמעתי על השפעה דרסטית בקליטה אחרי מניעה
ואני כן רוצה לזכות בעז"ה עוד ילד אחד לפחות
לא אומר לך שהגיל לא משחק תפקיד בחצי שנה האחרונה במכלול השיקולים, הוא כן.
עשיתי חושבים עם עצמי והגעתי למסקנה שאני עושה הכל כדי להקל על עצמי נפשית בעיקר, וגם פיזית כדי להכין את עצמי לעוד הריון. אני בינתיים מצליחה להתקדם יפה כדי שגם אם הרצון הגדול לא יגיע - השכל יתיישר עם ההחלטה למה כן לנסות להיקלט שוב, כי אני באמת לא רוצה להיות אמא בגיל מאוחר.
אבל אם ארגיש שאני ממש לא מסוגלת - אז אחכה עוד
זה אגב משנה מאוד אם הילדים במסגרת מגיל קטן או איתך בבית עד גיל מאוחר, שזה שואב הרבה כח
וגם, אם את זו שאיתם כל אחהצ וגם מפזרת ואוספת מקלחת מבשלת וכו' זה באמת עמוס.
והיא אמרה שאין השפעה על הכניסה להריון.
לגבי הרווח - נראה לי שאין תשובה נכונה. בעיני צריך שהילד יגיע להורים שרוצים אותו ומצפים לו, גם אם זה לוקח כמה שנים של הפרש בין הילדים...
אני מאד מאד שמחה בצפופים שלי
2 הגדולות ו 2 הקטנות בהפרש של שנה ושלוש בערך
לטעמי הקושי אחרי לידה הוא לא פשוט אבל טכני.
בהפרש כ"כ קטן אין קנאה וברגע שהתינוק קצת גדל ומחייך הם נהיו חברות כ"כ טובות שאני חושבת שזו המתנה הכי יפה שהן קיבלו, וגם אני - הן מעסיקות אחת את השניה כל יום וכל היום הכל ביחד.
וגם ה 2 צמודות הגדולות שכיום בחורות מאד שונות אחת מהשניה ומאד חברות וקשורות אחת בשניה .
בין הגדולות לקטנות ב"ה יש ילדים עם הפרשים של 3 שנים (בערך) שלי זה יותר מאתגר ללא ספק .
ולגבי ב. לקח לי כמעט שנתיים אחרי שהפסקתי מניעה אבל יתכן שזה קשור גם לגיל.
בהצלחה
מהניסיון שלי שנתיים ומעלה.
ולגהי השאלה השניה- לא
ומאד מאד חשוב שיהיה לך מפתח נוסף בהקדם
חפשי ברשת סרטונים, יש רכבים שמאד קל לפתוח מבחוץ
הסתדרתי?
שיהיה כפרת עוונות!!!❤️❤️
ויוציא לנו מפתח חדש
סיפור של כמה מאות שקלים (כבר חשבתי שזה כמה אלפים..)
שיהיה כפרת עוונות
ולא ברור איפה המפתח נעלם
ראיתי אותו אתמול בבית, והיום בבוקר הוא איננו
הפכנו את כל הבית
היום זה היום שמגיע אלי המנקה והפכנו את הכל, ממש נקיון פסח ואין זכר.. תעלומה של ממש
אנחנו מניחים במקום קבוע.. זה לפעמים עוזר..
מה שקרה זה שהבאתי את המפתחות לבן שלי כי הוא רצה לחפש משהו באוטו ואז הוא חזר אחרי כמה דקות והניח אותם לידי במיטה, ראיתי שהוא מחזיר אותם
וזהו אחכ קמתי ושכחתי לשים אותם במקום ואז נעלמו 😶
עד שבא הקדוש ברוך הוא ופוקח את עיניהם של ישראל"- להגיד 3 פעמים ואפשר גם לתת קצת צדקה ואז לחפש שוב, ואז מוצאים בע"ה
חיפשנו אפילו בפח
למרות שלא חשבתי שיש סכוי שזה שם
אולי שמר במגירה שלו כי היה נראה לו מגניב?
לא יודעת איזה גילאים יש אצלך.. אבל אולי אם יש קטנים כדאי לשאול אותם או לבדוק מסביבה שלהם (מגירה / מיטה וכו..)
גם אתן מרגישות שבמצבים מסוימים ההתנהגות שלכן רק מזינה/מאפשרת את ההתנהגות הלא הולמת של הבעל כלפיכן?
נגיד דוגמא פשוטה ולא קשורה אלי - נגיד שאני רוצה שהוא ישטוף כלים והוא לא מסכים ואני בעל כורחי ממשיכה לשטוף - אני מאפשרת לו בעצם להמשיך להתנהג ככה..
האמת שזו לא דוגמא ממש מוחשית כי לשטוף כלים אפשר לוותר ולהתגמש, זה לא כזה נורא
אבל אם במקרים שממש חשוב לכן - האם תמיד "תוותר תרויח יותר"? או שיש מצבים שדווקא צריך לא לוותר ולעמוד על זה שהוא לא ירמוס וינצל את האופציה לעשות מה שבא לו?
לא שאני לא מתפוצצת על בעלי לפעמים (יותר מדי)
אבל ברור לי שזה לא הדבר הנכון ובטח שאני לא ממליצה למישהי אחרת לעשות את זה.
זה אולי עובד ליומיים או שבועיים אבל בטוטאל הוא רק מתרחק ומחפש יותר את העצמאות שלו ושלא יאלפו אותו כמו ילד. ובסוף - זה גם צורה של לקיחת אחריות עליו
חשוב שהוא ישא באחריות על הילדים שהביא לעולם
אבל אין דרך להכריח אותו לעשות את זה..
אני חושבת שנכון יותר להתרכז בעצמי - מה אני צריכה? עזרה עם הילדים?
אז להבהיר לו שאם הוא לא מסוגל להתחייב להגיע עד שעה איקס אני מזמינה מראש בייביסיטר שתעזור לי בשלב ההשכבות
או פתרון דומה
אני איתך נגד המחשבה שהיא צריכה "להבין אותו" כמובן שיש לו צורך ומגיע הרבה כבוד למקום שלו ולרצון שלו אבל זה אחריות שלו לתקשר את זה ולא אחריות שלה.
ראוי לעודד שיח
ולהקשיב בכבוד
אבל לא לוותר על הצורך של עצמי ובטח לא לקחת אחריות על התנהגות של בן זוג בוגר
סלילאבל אני מכימה שכדאי לבקש קודם
זה הרבה יותר אופי מכל דבר אחר,
וזה לא קורה פתאום, זה נעשה בהדרגה לפי יכולות הילד ולפי הצורך של הבית.
יש כ"כ הרבה דברים לסדר, לא רק משחקים.
למשל בן השנתיים שלי יודע כל בוקר לפנות את בקבוק המטרנה שלו מהלילה לכיור, לסדר טיטולים בערימה במדף, לסדר משחקי קופסה בספריה, אבל כל המכוניות שלו מפוזרות בסלון. כשמעצבן אותי שאי אפשר לזוז אני גורפת את כל הבלאגן שלו לפינה בסלון.
הבנות שלי כל הקורונה היו חוגגות עם משחקי דמיון בסלון, אפילו לא הייתי קוראת לזה מבולגן, כשאני עורכת שולחן שבת זה לא בלאגן. אז גם כשהן עורכות שולחן זה לא בלאגן. וכשהן מסדרות את כל הבובות בספה, בראש שלהן הן מסדרות לא מבלגנות. היום בת ה9 שלי בלאגניסטית ה' ישמור. בת ה5 מסודרת להפליא.
כל בוקר מסדרת את המיטה, מפנה בגדים שלה לכביסה וכד'.
הבכור שלי היה מלך הסלון של הבית כשהיה קטן, כל השטח היה לרשות המשחקים שלו.
הוא מת על לערבב כל מיני משחקים כדי ליצור עולם שלם. ממש כמו שתיארת.
תמיד הוא היה ילד מסודר. ברמה שבגיל שנתיים, כשהוא סידר פקק מכוניות לכל אורך הסלון, ואז הלך רגע לשירותים, הפכתי מכונית אחת לכיוון הנגדי רציתי לבדוק כמה זמן ייקח לו לקלוט.
הוא חוזר ותוך עשר שניות הוא מסתכל על המכונית ואומר: בעיה, בעיה, יש פה בעיה!
קצת נבוך אבל מיד הופך את המכונית כמו שהיא הייתה וחוזר למשחק...
היום הוא בן 11, מגיל 7 עושה לי סדר פסח בבית, אם היית רואה איך סידר לי את הארון הבשרי, הכניס כמות כלים של שלושה מדפים במדף אחד, הכל מדוייק ומסודר פיקס.
ממש התבאסתי להרוס את הסדר שעשה אחרי החג...
אבל אם תיכנסי לחדר שלו תרגישי בשדה קרב, לימ"מ אין חדר אימונים יותר מפורט ממה שהוא בונה..
יש סדר באיך שהוא משאיר את המשחקים אמנם, אבל אי אפשר לדרוך בחדר. הכל עמוס ולא תמיד בדברים שעל פניו יש ביניהם קשר. מצד שני הוא יכול לא לפנות את הפח שלו חודש וגם לגדל ציפורניים באורך הגלות.
קיצר כל ילד הוא שונה אבל לא ראיתי שום השפעה בין להרגיל להשאיר את החדר/ סלון מסודר בסוף יום לבין ארגון וסדר כשהם גדלו.
אגב סדר במטבח, בפינת האוכל ובמקלחת אני כן מקפידה איתם.
לא בגיל שנתיים אבל בהמשך לפי היכולת.
זה חשוב לי בשביל השוטף, שיהיה נעים להיכנס. פחות בשביל החינוך.
הרגלי סדר כדאי ללמד מגיל אפס.
נכון שיש ילדים שנולדים עם תכונות של נטיה לסדר ויש שפחות, אבל גם עם ילדים עם נטיה לבלגן אפשר לעבוד ולהרגיל לסדר בדרך שמתאימה להם.
סידור משחקים הוא ממש בסיס בסדר: לקחת משחק ולשים אותו בקופסא, לקחת את הקופסא למקום שלה.
לא צריך שילד יכשה את זה לבד או באופן מושלם, אפשר לעזור לו גם בגיל 6 אם הוא מתקשה. הפעולה הזו של האיסוף והסידור, משותפת עם הורה בצורה נעימה וקלילה, היא דרך מצוינת ללמד את הילד כמה קל ופשוט לסדר.
לגבי כל המשחקים?
כי על משחקי קופסה אין מחלוקת (גם פרקטית לא כדאי להשאיר אותם מפוזרים)
השאלה הייתה רק על משחקי דמיון.
אבל עדיף לסדר לפחות כל יום את כל המשחקים, כדי שיהיה איזשהי רוטינה של הרגלי סדר.
ככל שיש יותר דברים בבית שאין להם מקום מוגדר אחד, הסיכוי לשמור על סדר ולהרגיל לסדר קטן.
ברור שלא חייבים כלום חח
רציתי להבין למה את מתכוונת להרגיל לסדר מגיל 0,
תודה
הבנה של סיבה ותוצאה וכו..
בסוף אף אחד לא אוהב לסדר. גם מבוגרים. אוהבים את התוצאה- שמסודר, שנעים, שיש מרחב, שהדברים נשמרים.
לילד קטן אין שום מוטיבציה כי הוא לא מבין את התוצאות...
אצלנו מאוד עובד מבצעים עכשיו, אבל זה לא היה מתאים לפני חצי שנה ובטח לא לפני 3 שנים..
בעיקר מבחינת - איך רגילים לראות את הבית.
אני גדלתי בבית מבולגן. עם הרבה שמחת חיים וזרימה, אבל בלי הרגלי סדר…
ועדיין כשאני באה לשם, פחות מפריע לי הבלגן בעיניים כי ככה אני רגילה שהבית נראה.
בבית שלנו לבעלי מאוד חשוב סדר. אין מצב שנלך לישון עם בית הפוך.
אז תמיד הקפדנו לסדר בערב. כשהקטנים היו קטנים אז השותפות שלהם היתה סמלית, אם בכלל. ככל שהם גדלים אנחנו כן מצפים מהם להיות יותר שותפים (אבל רק בשביל הפרופורציה - מבן ה-4 וחצי שלי אני עדיין לא מצפה לסדר בעצמו. אני כן משתפת אותו בסידור הבית, ולפעמים עושה איתו משחקים כדי להפוך את המשימה לכיפית יותר. מהגדולים יותר אני כן לפעמים מצפה לסדר לבד, בזמן שאני מארגנת ארוחת ערב, למשל. אבל זה תלוי במצב רוח ובמידת הבלגן).
בכל מקרה, אני חושבת שהרגל של לראות את הבית מסודר בסוף היום כן יעזור להטמיע יותר בקלות הרגלי סדר. כי אחרת - למה קודם הבלגן לא הפריע ועכשיו פתאום כן?
זה מזכיר לי שכשהיינו קטנים מעולם לא סידרנו ולא סידרו לנו מיטות.
כשגדלנו אמא שלי ניסתה ללמד אותנו לסדר את המיטות בבוקר, אבל לגמרי לא הבנו מה הטעם. הרי כשנחזור למיטה זה יהיה כדי לישון ואז היא תתבלגן שוב, אז מה אכפת לי איך היא נראית במשך היום? אם עד עכשיו היא הסתדרה ככה, למה לשנות?
עכשיו לבעלי זה כן חשוב והוא מסדר מיטות כל בוקר. אבל אם הוא ממהר בבוקר ולא מספיק, זה ממש יפריע לי לראות את המיטות מבולגנות, אני אסדר לא רק בשבילו אלא גם בשבילי… ברור שיש פה עניין של הרגל.
תודה!פה לקצת תודה!פה לקצתאפשר בהחלט להרגיל אותם לאסוף אחריהם, אבל לא בלחץ...
פה לקצת"בואו נראה מי בנה מדל גבוה יתר במגנטים"
"בואו נכניס לכף של הטרקטור/ למשאית"
וכן על זה הדרך.
אצלי דוקא בגילאין שלך הם שיתפו פעולה, וכשגדלו התקלקלו...
בגיל גדול יותר...
הרבה זמן התחבטתי בזה
בסוף שמעתי טיפ שממש קידם אותנו. להפוך משימה מעייפת למשחק. אני אומרת לכל אחד על מה הוא אחראי לסדר כמו הגננת בגן שאחראית/ כמה בובות הוא מסדר/ בן כמה אתה? 4? תסדר ארבעה חפצים/ לסדר כל מה שעגול, מה ששייך לחיות וכן הלאה.
וכמובן מסדרת איתם.
לי אישית לא אכפת בלגאן מסודר -- קופסה מבולגנת אחת שמכילה הכל אפילו שזה לא ממוין
אני מציעה בסיום כל משחק להגיד עכשיו אנחנו אוספים
לאסוף יחד איתם ולהסביר מה עושים ולהזמין אותם להצטרף
נניח שמים את הכלים בסלסלה
שמים את כל הכרטיסים בקופסא
עכשיו שמים את הקופסא במדף
וכמובן לפרגן להם כשהם אוספים
בסוף אפשר להגיד איזה כיף עכשיו נקי ומסודר
גיל שנתיים וחצי וגם שנה וחצי זה גילאים שהם כבר יודעים לאסוף בהם אם הם רוצים 
אבל לא הייתי מצפה שיעשו את זה לבד...
אפשר בהכוונה ודרבון אפשר שיצטרפו אלייך
אני למדתי לחיות כל תקופה את מה שנכון לי ולגיל של הילדים ולא לחשוש ממה שיהיה בעתיד.
הפסקתי להקפיד על דברים רק בגלל החשש שיתקבע הרגל.
למשל אני מביאה מוצץ למרות שאחכ צריך לגמול, או מאפשרת בגיל קטן להרדם עלי כי זה מה שטוב לי למרות שאחכ צריך ללמד להרדם בלול, וכשאני מגיעה למסקנה שזה כבר לא נכון הרגל מסוים, אז אני מתחילה להקפיד, אז נכון שיש תקופת הסתגלות קטנה אבל בעיני זה עדיף את זה מאשר להקפיד על דברים בלי שיש בשלות אליהם.
גם לגבי אסיפת משחקים. כשניסיתי בגיל קטן זה היה מתיש. הם בקושי אספו וכל פעם זה היה עניין. אז שחררתי ובמשך תקופה אספתי כמעט לבד (כן שיתפתי וביקשתי שיאספו קצת, אבל לא ציפיתי שיאספו הרבה, בטח שלא לבד) ופתאום הגדול גדל ונהיה מסוגל באמת לאסוף והיום הוא אוסף מקסים. אחותו בת שנתיים רואה אותו אז קצת מצטרפת אבל עדיין לא כל כך עושה את זה.
לפי מה שאני ראיתי גיל שנה וחצי זה ממש קטן, הגיוני שלא יאסוף. בגיל שנתיים וחצי אפשר להתחיל תהליך אבל עדיין לא לצפות שיאסוף המון. לאט לאט הם יגדלו ותוכלי ללמד אותם.
בעיני ההרגל העיקרי שקשה לשנות זה התפיסה של איך הבית צריך להיראות בסוף היום.
לא שאי אפשר לשנות, אבל יותר קשה.
אבל אם בהתחלה ההורים מסדרים, ורק כשהילדים גדלים אז הם לומדים להצטרף, זה ממש נכון בעיני שלא צריך לחשוש ממה יהיה בעתיד ואיך הם יתרגלו לסדר.
לפני זה זה לא הצליח להיטמע לו
הוא בן כמעט 5
לק"י
אולי באמת פחות קשור לגיל.
הבן שלי כבר גדול יותר. לא זוכרת מה היה אז
לא יודעת ספציפית מה הייתי מסבירה פה, אם מלאך או ה',
אבל מלאכים זו מציאות רוחנית שאנחנו כן מתייחסים אליה ביומיום.
הכי שגור - שלום עליכם...
ואם אתם אומרים - "בשם ה'.. מימיני מיכאל.."
יכול להיות שלא נורא שדברים ישארו לא מוסברים עד הסוף בגיל הזה, שידע שיש דבר כזה (לא שאנחנו לגמרי מבינים מציאות של מלאכים).
(לספר לו על המלאך ששמר עליו מעשו, והמלאך ששמר עליו מלבן, וכו')אבל אין לי בת דודה עם ילדים בגילך🤔
כנראה שיש כמה סבים כאלה!
( בטח הם מתפללים בנוסח שמאד מקפיד על זה כמו ש,@guest כתבה
עשיתי אצלו 2 א.ס והוא ממש בסדר. אפילו באתי לבד בלי בעלי. לא זוכרת אם עשה וגינלי, מניחה שיכול להיות כי לא רואים אצלי ככ טוב...
וגם הרופא שעובד איתו- נעם כהן
אני אחת ששונאת את הקיץ, בדרך כלל חם לי
מרגע שאני בהיריון כל הזמן קר לי
עם עליונית רוב היום, ובלילה ממש קר...
מוצאת את עצמי חושבת מתי יגיע קיץ....מוזר ממש
כשיש חוסר אז מרגישים קור..
ממה שהיה לפני.
הגיוני שזה מזה... תודה!
עכשיו שבוע 10 וקצת יותר טוב אבל כל ההתחלה היו לי צמרמורות ורגע היה לי קר רגע חם, כל יומיים מדדתי חום, הרגשתי ממש חולה וכלום, זה נטו ההריון.
והברזל שלי מעולה, המוגלובין בערך 15, אז זה לא קשור אצלי.
ולא מצאתי מי שתזדהה איתי
אגב, הברזל שלי היה תקין
. שיהיה לך בע"ה הריון קל, בריא וכיף, בידיים מלאות ובבריאות לאם ולתינוק/ת בע"ה!! 
קראתי הכל ו- וואו! איזו התפתחות נפלאה!!!
כמה כמה משמח לשמוע את זה ואיזה טוב ה'
קודם כל שאת ואמך פתחתן את זה - כבר מדהימות שתיכן ואומר הרבה טוב על הקשר ביניכן.
אח"כ שאמא הודתה ממש שזה באמת היה לא במקום, ונתנה הכרה לכל מה שהתחולל בך אז,
ואז הסבירה את עצמה, על האנושיות שבה, על האמא הדואגת שבה, שזה נבע מדאגה,
והוסיפה שאחרי מחשבה ולא לתת רק לדאגה לדבר - כלומר לתת להיגיון, לשיקול הדעת, ל*אמת* לדבר - היא *רואה* ממש רואה! ונותנת ניראות לכל מה שכבר עשיתם!
לכל מה שאתם עושים!
יש כאן המון הערכה בדבריה
המון נתינת מקום
וזה כ"כ משמח שקיבלת את זה יקרה! ושהיא באמת באמת אומרת זאת וחושבת זאת באמת שלה מבפנים!
והיא אפילו אומרת שזה מעורר כבוד!!!
אתם!
מעוררים בה כבוד!
ועוד הוסיפה חיזוק
ושכל ילד מגיע עם הברכה שלו ב"ה
איזה יופי יקרה!!!
ותודה לך על הבאת הדברים וגם הסוף הטוב שלהם
זה מלמד המון המון ונותן תקווה בהמון תחומים בחיים שבהם אנחנו עדיין "באמצע" או "תקועים"
ולא רואים מעבר את הצעד הבא, אלא רק את ההר הבלתי עביר כרגע...
תודה לך על זה ושיהיה בשעה טובה ומבורכת, להריון תקין ומשמח, בריא וטוב שיסתיים בידיים מלאות במלאות כל 9 ירחי ההריון, בבריאות, בשמחה, ובנחת לכולם ❤
מרגשות שתיכן!
שיהיה בקלות ובשמחה!
הבת שלח כבר שבועיים- שלושה מתלוננת על כאבים ברגליים,
זה ממש מוזר לי...
והערב ממש בכתה שכואב לה ולקח לה הרבה זו להירדם..
גם בלילות החא מתעוררת הרבה בבכי ותמיד קהש לה לישון- אבל היה לה דלקת אוזניים לפני שבועיים אז חשבתי שזה קשור לזה..
מוכר לכן?
נמשע מדאיג?
גם עזר לה היום 'שעשיתי לה מסאז ברגליים בזמן שהתקשתה להירדם..
יצא למישי לחוות?
זוכרת הרבה ערבים שלא הצלחתי להרדם מכאבי רגליים שזה כאבי גדילה.
בפועל שום דבר לא עוזר, פשוט בסוף נרדמים מעייפות וקמים בבוקר בלי כאבים עד ללילה הבא תקופה וזה חולף..
וואי זה מוריד לי אבן מהלב, כל פעם אכלתי סרטים שאנחנו מפספסים משהו..
אני רואה באינטרנט שעוזר עיסויים וחימום המקום- אז ננסה בקבוק חם..
אבל תודה! הרגעת!!
כאלה כאבים שבוכה בלילה וזה כבר ככה כמה זמן
והאמת שזה גם פחות בגיל הזה לדעתי
בכל מקרה הייתי פונה איתה לרופא לברור
כדי להיות בטוחים שלא מפספסים משהו אחר
בגיל כזה זה די קל לפספס כי עוד קשה להם לבטא את עצמם מדויק
(כמובן בלי לחץ! לחץ אפפעם לא טוב.. )
פספסתי את הפרט הזה.
כמובן שאני לא זוכרת כלום מגיל שנתיים וחצי
איזור גיל 7-10 לדעתי.
בגיל שנתיים הייתי פונה לרופאה, אולי זה כאבים אחרים.
אז אתמול זה היה
וב״ה עבר בטוב וכמעט אין דימום ויש לי אישור מרב
אבל רפואית מתי מותר אחרי הניתוח? כמה זמן לחכות?
אנחנו כבר חודשיים לא…
תבדקי בסיכום ניתוח במכתב שחרור אם כתוב משהו
ואיך את מרגישה? איך עבר לך?
לכאורה אין פרוטוקול ברור
לא חושבת שהיה איסור אם אין דימום
השאלה אם צריך שהמקום טיפה יתאחה ויחלים
מקסימום אטבול רק להתחבק ולהתגפף קצת בינתיים
(או הרכה)