פורום הריון ולידה (עמוד 999)

ברור שאם הילדים בחופש וההורים צריכים לעבוד,

צריך שמישהו ישמור עליהם.

לא הבנתי לגיטימי מבחינת מה?

אשכרה חודש אצל מישהי זרה

כאילו אין להם חווית חופש, לא יודעת להסביר.

גדלתי עם אמא מורה, לא היו דברים כאלה אצלנו.

לא בחרת בזה..

אותי שמו המון פעמים כילדה אצל מישהי.

כי ההורים שלי היו קרייריסטים.

אחי היה איתי.

אני זוכרת את זה כחוויה מדהימה וכיפית.

לא נשרטתי מזה...

ההפך היה לי הכי כיף.

שהיו טסים לח'ול גם היתה מגיעה מישהי

ומשגיחה עלי על אחי ועוד אחות.

עוד שני אחים אחרים היו גדולים ואצל חברים.

שוב.

אני זוכרת את זה כחוויה מרעננת כיפית ..גדלתי שאני לא צמודה להורים שלי

הייתי מאוד עצמאית...

ההורים שלי היו גם קרייריסטים וגם אנשים שאוהבים וצריכים לבלות....

הם חסכו לי מלא כסף כדי שהיום אני אהיה רגועה כלכלית. והרבה בזכותם.

ואני מעריכה אותם על זה מאוד מאוד ..

כל הורה ומה שיכול לתת ואין בשום בחירה הזיה לדעתי .. ויש אמא שתישאר עם הילד מבחירה והאמא תהיה מתוסכלת והילד יסבול ...

אז מה עדיף?

מה שטוב ספציפית לכל משפחה.

תדאגי שיהיה להם דברים מעניינים עם מי שתשמור עליהם-

לצאת לגן משחקים, פיקניק, בועות סבון, ציורים

בגילאים שכתבת כל גן משחקים לא מוכר זו חוויה בלתי נשכחת!

ורוב ההורים צריכים להסתדר איכשהו כי באמת אין ברירה

אצלנו גם כילדים היתה לנו מטפלת שמאוד אהבנו להיות איתה 

ולפותחת - הכל בסדר

תשמחי בזה שיש לך את האפשרות לממן את העזרה הזו בשביל היציבות במקום העבודה

קחי חופש פה ושם אם מתאפשר, ושדרי להם שזו החוויה של הקיץ בשבילם

אני בטוחה שהם לא ירגישו שזה חריג אם תנרמלי להם את זה

המציאות של הפער במדינה בין ימי החופש של הילדים מול ההורים היא בלתי נסבלת

ובאמת מציאות הזויה.

זה קשה כ"כ.

בטח בגילאים כאלה קטנים, הם לא זקוקים לחודש חופש.

מסכימה 

המציאות של חופש היא בעיניי די מטורללת, בטח לככ הרבה זמן

בטח כשיש חגים רגע אחרי זה

גם אני גדלתי כמוך אבל ההורים היו עושים להם שבועיים כיף בחופש הגדול, ובשאר הזמן הלכו לקייטנות.. ושבוע אחד תמיד לקחתי חופש ועשינו טיולים.

מזדהה איתך מאד!

חוץ מזה אם 'האשה הזרה' תעשה להם הפעלות נחמדות הם יהנו.

יש קייטנות עם ה20.7

וזהו

בני 6, 3.5 ו1.3.

תודה

שנים שאנחנו ככה

רק לאחרונה הורדתי קצת משרה אבל עדיין שנינו לא עובדי משהח...

אני הייתי מחפשת קיטנות המשך יותר קל מאשר חודש עם בחורה.

יותר חברה וגיוון

ולקטן בדרכ יש מעון עד ה8.8

וכן אם את מוצאת מישהי זה מעולה

ותקחו אתם כמה ימי חופש כשיכולים ביחד או בנפרד.

וחווית חופש אפשר גם בשעות אחהצ ללכת לפארק שווה/לים

וביום שישי

זה באמת מתיש אבל אפשרי

בהצלחה

איזה באסה.

והקטן גם עד ה20.7?

אצלנו יש קייטנות של נערות עד סוף המעון לפחות..

הוצאתי את הקטן מהמטפלת במרץ.

עבר סוג של התעללות מנטלית.

עכשיו הוא אצל אישה מקסימה, אבל היא לא מטפלת בהגדרה.

אז עד ה20.7 היה הסיכום שלנו. וגם ככה הגדולים מסיימים באותו תאריך אז שיהיו יחד.

אם יש לך מישהי, לכי על זה.

הילדים יהיו ביחד, לתינוק יהיה יותר קל להתרגל לפרצוף חדש.

אם את מרגישה צורך לפנק אותם או חוששת שיהיו משועממים את יכולה לבקש ממנה שתעשה להם יצירות ופעילויות נחמדות ותביאי את החומרים מקסימום.

(לא חייב יקר, נגיד חול צבעוני ממלח וגירים או גואש, אפשר להכין בבקבוקונים או להדביק על ציור- מורחים דבק על איסור מסויים ומפזרים מלח צבוע ומנערים את השאריות וככה עוברים צבע, צבע. או מגדלים מגרוטאות, עיסת נייר מעיתונים, אפיית עוגיות, בריכה בחצר, יום פיג'מות, יום בלונים וכד')

את יכולה יום אחד לבקש ממנה להשגיח במקום בחוץ. נגיד משחקייה או משהו כזה ואת תקפיצי אותם איתה בדרך לעבודה ובעלך יאסוף או הפוך.

אבל זה רק אם את מרגישה צורך, לא שבלי זה הם יהיו מסכנים.

אם תהיי שלמה עם זה גם הם יהנו.

לתינוק אין מעון עד יותר מאוחר? זה החלק הקשה.

תבדקי אם יש באיזור שלכם קייטנות המשך.

ממליצה על הקייטנות במעונות של חבד.

הסכימו לי במקומות שונים גם לרשום ילדים בני 4 לקייטנת המעון. (ולא היינו שם כל השנה רק בחופש)

את בן ה6 אתם יכולים לקחת איתכם לעבודה?

יש אפשרות לעבודה היברידית לשבועיים שלושה?

באיזורים דתיים/ חרדיים יש קייטנות תשעת הימים ואפילו בבין הזמנים,

תראי אם אתם גרים/ עובדים במקומות פוטנציאליים אולי תמצאי משהו.

זה קשה לשלב עבודה עם קטנטנים אבל הם יגדלו, זה לא כל הזמן יראה ככה. זה כמה שנים קשות שצריך להחזיק בהם ראש וזה עובר.

בהצלחה!

עדיף על סידור ליום פה יום שם

זה שונה בשבילם משגרת השנה ויכול להיות נחמד וכיפי אם זו מישהי טובה

וגם תקחו כמה ימי חופש מניחה בסוף אוגוסט, ותהנו יחד כמשפחה

והם גם לא ככ קטנים (באופן יחסי)

זה גיל שלגמרי יכולים להסתדר עם מישהי חדשה ולהנות

אני כן דואגת לקנות חומרי יצירה חדשים (אפילו חבילת מדבקות פשוטה)

או דברים מהכל בשקל - שיהיה לחופש

(יש כבר שקית בארון שמתמלאת והבת שלי יודעת שזה דברים לחופש הגדול, "אבל באיזה יום יהיה החופש הגדול"?)

דואגת שיהיה אוכל טעים בבית (שיהיה כיף ומפנק גם לילדים וגם לבייביסיטר (זה לא חייב להיות יקר, שקיות שוקו, חבילת דגנים וצ'יפס קפוא יכולות לעשות את האוכל לאחר ומיוחד)

ובעיקר מתפללת למצוא מישהי שתשמור עליהם...

משתדלים לצאת אחרצ לפעמים לפארקים או ביקורים.

ילדים לדעתי לא צריכים את היציאה לצפון לכמה ימים, לעשות דברים כיפיים קטנים במהלך היומיום לגמרי יכול להספיק להם.

אבל מבינה אותך על הקושי בשינוי חשיבה, במיוחד אם את רגילה לאמא מורה או שבסביבה שלך הרוב בחופש, זה לא קל! 

אבל תדעי שהילדים לגמרי יכולים להנות מזה, וכדאי לנסות לבוא בגישה הזו ולשדר להם את זה..

ותודה על הרעיונות!

כולן סביבי מורות.

כולן בחופש.

לכן כ"כ מוזר לי

הפער הזה לא ברור...

וכשגרים בסביבה שכולן עובדות משה"ח אז בכלל מרגישים עוף מוזר

אבל זה בסדר שלא כולנו מורים, העולם צריך גם מקצועות אחרים, לא?

והדבר שמנחם אותי בתקופה הזו שהרבה הורים הצליחו לעבור את זה... אז גם אנחנו נצליח

 (וגם ככל שהילדים יהיו יותר גדולים זה יהיה יותר קל, זוכרת את עצמי שומרת על הקטנים בבית בחופשים)

האופציה ב שלנו היא שבעלי ישאר איתם

אבל:

א. לא יודעת כמה הוא מסוגל לזה כל יום 8 שעות.

ב. ה'חיסכון' בזה שהוא יישאר בבית קטן יותר מההפרש שהוא יכניס במידה ונשלם למטפלת.

נצא מופסדים

וגם ככה אנחנו לחוצים כלכלית אז אני חייבת שיצא.

לבדוק שאכן הכל יצא

וחיבוק❤️ עברתי גם לא מזמן

ב"ה הכל יצא לבד

וזה ממש הרגיע אותי האולטרסאונד לדעת שהכל בחוץ והכל בסדר

ואפשר לנסות מהתחלה בע"ה

זה שהבטא אפס לא אומר שהכל טוב?

ועוד שאלה כשהבטא מתאפסת מקבלים מחזור?? 

קיבלתי מחזור

אבל לי זה היה מאוד שווה את הכמה ימים בין לבין 

באו''ס ראו שכמעט הכל יצא

והרופאה לא הנחתה לבדוק בטא

אמרה שזהו ושבטח עוד חודש אקבל מחזור וזהו

בפועל חודשיים וחצי אחרי בטא כמעט 800😮

והופ שארית גם באו''ס

שאיכשהו פספסה בהתחלה

ועד שירדה הבטא...יצאה נשמתי בערך..לקח לה נצח.. הייתי כולי מחוררת

ובסוף ב''ה יצא הכל טבעי

אבל זה היה סיפור ארוך ומתמשך ומייגע

אז הכי מבחנה אותך ביולם מהקושי מול הבדיקות המרובות

למעשה המצב שלך מעודד שהבטא יורדת יפה

אבל בכל זאת ממליצה לך ככה-

לחכות שבוע בערך

לבדוק בטא שוב

ואם התאפסה לעשות או''ס

כי פשוט לוודא שזה אכן מאחוריך

מנסיון זה עדיף

וחיבוק גדול כי זה נסיון כואבבבב וקשה גם ככה

מעניין

למה צריך או׳ס אם הבטא התאפסה?

לא יודעת אם חייב

אולי מיותר

עשית או''ס מאז ההפלה?

אם לא - אז כן כשאי פעם אחת לכשות

אם עשית והיה נראה טוב אז לא חושבת שצריך שוב

רק רירית עבה

אני באמת מרגישה שזה מיותר

ואח"כ ראו שהוא איננו והכל נקי, אז אין צורך ללכת שוב

למרות שהמשיך הדימום

גם לי הרופא אמר שיצא הכל ושיהיה דימום עוד כמה ימים

וככה היה, היה עוד כמה ימים של דימום וזהו ב"ה נגמר

ולגבי המחזור, גם לפי מה שהרופא אמר לי וגם לפי מה שרשום באתר של כללית, המחזור צפוי להגיע 4-6 שבועות אחרי ההפלה

קולות של חיות הוא אוהב נורא חחח

תודה

זה ילד ראשון שלכם? הוא במסגרת?

לפעמים מרוב שההורים מבינים את הילד טוב הוא לא מתאמץ להשתמש בשפה

ובמסגרת. דווקא בגלל שהוא לא ראשון אני משווה את ההתקדמות שלו לשל אחיות שלו וזה נראה לי מוזר, אחותו בגילו כבר דיברה משפטים. זהו הוא כ"כ טוב בלבטא את עצמו בצורות אחרות שנראה שאין לו בכלל צורך ללמוד לדבר חחח

תודה!

בהכללה, כן?

ואפשר לנסות פחות להבין אותו בצורות אחרות כדי שכן ישתמש במילים.

דוגמה:

הוא מצביע על הארון ואת יודעת שהוא רוצה במבה

במקום להוציא לו במבה תוציאי קרקר.

אה, לא? אז מה אתה רוצה? לא קרקר? במבה או קרקר?

וכן הלאה...

לכאורה זה בסדר.

הקטן שלי גם התחיל לדבר מאוחר, נראה לי פשוט מפינוק...  אבל הבין אותנו היטב וידע להביע את מה שרוצה בצורה מושלמת.

שאלתי בזמנו קלינאית תקשורת והיא אמרה לי שאם הוא מבין אותנו ויודע להביע את עצמו אין מה להילחץ בשלב כזה.

היה אפילו יותר משנה וחצי.

היום הוא מדבר ברמה שאנחנו זוללים אותו... (בן כמעט 3).

בהצלחה!

או אפילו רופא ילדים

רק כדי לשלול נוזלים באזניים.

יש פה קלינאיות תקשורת, אולי יוכלו יותר לעזור ולכוון.

מתייגת @אורוש3

@בארץ אהבתי

מקווה שזה בסדר...

בשמיעה יש טווח מאוד רחב.

זה לא שאם יש מצבים שהילד שומע, סימן שהשמיעה שלו תקינה.

כשיש נוזלים באוזניים, זה כמו לשמוע עם אטמי אוזניים. שומעים חלק, כשהסביבה שקטה שומעים טוב יותר, ג'סטות ותנועות גוף בהחלט גם עוזרות, אבל זה לא מספיק בשביל לפתח שפה.

מכירה כמה ילדים שהיו להם נוזלים באוזניים, והם כן הבינו שפה, לפחות חלקית, אבל דיברו ממש מעט או בכלל לא, ואחרי טיפול בנוזלים היתה קפיצה שפתית.

אז אני בהחלט ממליצה על א.א.ג. ועל בדיקת שמיעה.

(ואם יש לכם אוזניות גדולות, אפשר להתחיל להתאמן איתו בבית על משחק בו את שואלת אותו 'איפה x?' כשהאוזניות על האוזניים שלו. זה די דומה למה שיעשו בבדיקת שמיעה, ואם הוא יהיה רגיל לזה וישתף פעולה, זה יעזור להגיע לתוצאות מדוייקת יותר בבדיקה).

ובאמת התחלנו טיפול עם קלינאית תקשורת וניסיונות לייבוש הנוזלים ובסוף ניתוח כפתורים. והיום הילדה ב״ה מדברת מצויין והכל. 

ואין להן משמעות,

למשל מהמהמה, בהבהבה, דהדהדה

כשיש משמעות - זה כבר מילה

אבל למעשה לא הבנו מילה מהשיר… חצאי מילים, יותר הסוף של המילים. וכמעט בלי מילים.

והעיקר- מתוקה מתוקה!! 

ואגב רופא אאג לא קלט שהנוזלים מפריעים משמעותית- הלכנו לבדיקת שמיעה והסצבר שהיא כמעט לא שומעת כלום..

אצלה זה גם מגיע עם הרבה מאוד כאבי אוזניים בלילה... 

מיד אחרי שגילינו את הנוזלים, וצ'יק צ'ק התחיל לדבר (וללכת).

בדיקת שמיעה עשינו מאוחר יותר.

יותר מאחרים..

אולי תנסו להימנע מדברי חלב שבועיים ולראות לאן זה הולך

ובמקביל- לחפש תור לבדיקת שמיעה כי ממש קשה למצוא...

אבל לא יודעת אולי צריך להתייעץ עם מישהו לפני מעבר חד מהרבה דברים חלב לתזונה ללא..

אין לי מושג..

לא רוצה לקחת אחריות...

אבל כמה טיפים שאני יודעת:

1. לדבר איתו משפטים קצרים וברורים. כדור כחול. כוס מים. הנה אבא. רוצה לחם? איפה מכונית? וכו'.

2. לא להבין אותו. את אומרת שאת מבינה כל מה שהוא רוצה. אז למה לדבר? תנסי פחות להבין מחוות ויותר להתלהב מהמילים (כולל חלקי מילים והברות).

3. בהקשר לסעיף 2- הוא איתך בבית או במסגרת חינוכית? כי ילדים שנמצאים בבית פחות צריכים להתאמץ שיבינו אותם, אז פחות טורחים ללמוד לדבר.

4. לדבר איתו. סיפורים, שירים, להשמיע לו שירים, לנהל איתו שיחות וכו.

כל הנ"ל נכתב לא מתוך הנחה שהילד עם בעיה התפתחותית בתחום. אני לא זוכרת מה מצופה מילד בגילו. כתבתי כטיפים כללים לכל הגילאים הצעירים של התפתחות השפה. 

זה מה שידוע לי..

בכל מקרה חיבוק על הסטרס ♥️♥️

לא תמיד יש ביוץ

אני חושבת

כאילו תהליך של כמה זמן שהווסת מגיעה אחרי שהגוף כבר בתהליך לפחות כמה ימים

ככה זכור לי..

למה שיהיה משובש?

אגב, אני בהנקה מלאה חודש אחרי הלידה ואתמול הרגשתי ביוץ  משמע אני מקבלת עוד שבועיים

איזה כיף לי🤗

כי אחרי לידה הגוף משובש לא???

בת דודה שלי לדוג לא מניקה, חודשיים אחרי לידה ולא קיבלה מחזור

אז זה לא שיבוש.

אצלי זה בכל ילד ככה...אז לא הופתעתי במיוחד, והאמת גם לא מבואסת במיוחד. די התגעגעתי אליו

נשמע אולי שזה המשך דימום לידה

אבל אם את בטוחה שהרגשת אז זה מחזור

אבל היא לא יורדת

אולי יש דברים מסוימים שגורמים לזה לרדת

לקראת מחזור היא עבה אז לא הגיוני שהגיע מחזור רק בגלל שנבהלת.

נראה לי שמצב נפשי כן יכול להשפיע קצת על המחזור אבל לא ברמה שלא היית אמורה לקבל בכלל וקיבלת אלא להוזיז ביום לפה יום לשם.

נגיד אומרים שאם יש סטרס המחזור יכול לאחר לא יודעת עד כמה זה מבוסס מחקרית.

אני בדרך מקופת חולים וכל השבוע לא מבצעת שום משימה שתכננתי

מבאס

מקווה שתסיימי מהר

כן יצא לי לבדוק קצת מבחנים תוך כדי ואז נהיה לי סחרחורות ופשוט עצמתי עיניים או ראיתי סדרה.. 

מקווה שאת כבר אחרי.. במנוחה בבית..❤️

כדורי שוקולד

יצירה מפלסטלינה

הכנת יצירה לדוג'-כדור פורח עם בלון מחובר לכוס

להקריא סיפור לילדים, אולי גם להציג

אם יש לכם חיית מחמד אפשר להביא ולהציג לגן

קינוח כוס- שכל ילד מכין לעצמו עם פירורי ביסקוויטים, קצפת, פצפוצי שוקולד ועוד ....

עם מה שרשמת כאן? ואח״כ פשוט לחכות ולראות אם יש לה שאלות? (וכמובן להתעניין מדי פעם לגבי מה שלומה).

🤍

בעיקר להקשיב, לתמוך ולפנק

ולזכור שכל אחת עוברת את ההריון בצורה שונה

אז לתת לגיטימציה לתחושות שלה (בין קשיים ובין רגשות)

אפשר לשתף על עצמך

אבל לזכור שמה שאת עברת לא בהכרח היא תעבור והפוך מה שהיא עוברת זה לא בהכרח מה שאת עברת..

אז לדעתי בת בהריון ראשון הייתה רוצה שיראו אותה קודם כל.

נכון שבע"ה עוד כמה חודשים יהיה לכם נכד/ נכדה ממנה,

אבל בשבילה עוד כמה חודשים זה נצח.

וההריון עם כל השלכותיו הוא כאן ועכשיו.

אז לתת לזה מקום,

להציע עזרה אם היא צריכה בבישול או הכנת אוכל לא מבושל.

אפשר לקנות מתנה קטנה עבורה עכשיו. לא בגדי הריון ולא תרופות נגד בחילות.

משהו שמראה את היופי בתקופה הזאת.

אולי שובר זוגי לאיזה פינוק, או שובר לחנות ספרים, או כוס/ בקבוק מים כיפי.

מבחינת ליווי רפואי זה נראה לי פחות מתאים כי לפעמים דברים משתנים וזה נורא מבלבל לקבל הכנה מאמא. עדיף להפנות אותה למרכז בריאות האישה שם היא תקבל הדרכה וליווי.

ופשוט לשמוח איתה ולהיות איתה בתחושות שלה. 

משמח לשמוע⁦️⁩

חושבת שכדאי להפריד בין החוויות שלך שהיו לבין הסיפור שלה

פשוט תנסי להרגיש אותה

אולי אפילו לשתף אותה- שאת שמחה להיות עבורה ושתשמחי למשמוע מה יעשה לה טוב

בגדול

להתעניין להקשיב..לשדר אכפתיות ואהבה

כמובן במידה...

להכין לה מדי פעם דברים טעימים. להגיד לה שאת מאושרת בשבילה וכל דבר שהיא צריכה שתדע שיש לה כתובת.

לא להלחיץ, להיות המקום המרגיע שלה (אמא שלי למשל מאודדדד לחוצה וחרדתית. ברמה שהאחות רצתה להוציא אותה מחדר הלידה כי הייתה בהיסטריה..).

ובעיני הכי הכי חשוב! אחרי הלידה לשים דגש עליה. לאהוב את התינוקי ולתת לו את כל החום והאהבה שיש בתור סבתא טריה ומרוגשת! אבל להקשיב לה ולכבד את בקשותיה. להעיר בעדינות יתרה וגם זה רק אם יש באצת צורך.. לתת לה את התחושה שאת בטוחה שהיא אמא מהממת ושהיא יודעת הכי טוב מה נכון לגוזל שלה.. וגם בהמשך לדאוג לה ולראות אותה לפני הנכד/ה. להם יש אמא שתדאג להם.. לה יש אותך וגם אחרי שהיא הופכת לאמא בעצמה היא צריכה אותה שתתני לה את המקום המפנק והדואג.. בעיקר בזמן הזה..

איזה אמא מדהימה את שאת מלאה ברגישות ורצון לתת לה תמיכה כזו.. בהצלחה ❤

"אל תתכופפי" "אל תרימי את הילדה" וכו'

זה גרם לי להרגיש מסכנה ולא באמת מנע ממני לעשות את הדברים האלה כי החיים קורים. 

זה הנוהל שאני מכירה.

בהצלחה!!

לי המשפחה איחלה פעם מזל טוב לבבי, ואני לא מפרטת

יצאה לי הבטן אחרי האוכל, לכי תסבירי להם....

תמידית כמעט..

זה התחיל בשבועיים-שלוש האחרונים

זה לא בטן הריון כי זה בכל הבטן לא רק בבטן התחתונה

וזה פשוט נפוח כמו חודש חמישי

אפילו מרגישה כבר שכבד לי לסחוב

ויודעת שכולם יודעים ומנחשים

למזלי עוד לא העזו לומר בקול רם

אבל אין לי ספק שיודעים

אני חושבת שזה כן תוצאת הריון והורמונים ובלגן עושה בעיכול

אבל באמת אין לי שליטה על זה

כל כך מביכים כאלו גם אם כן תסתמו למה להבין ככה אישה?

הזוי ואני באמת באותה שנייה בולעת אץ המילים ובקושי מוצאת מה לומר 

משהו כזה שתשמחי לתפילות שלהם- עמום..

ואז להעביר נושא..

הם לא יבינו אם את מחכה להריון או בהריון וביי..

זה פשוט הזיה..

כי אנשים קולטים לגמריי

ואני כולי עם בחילות מזעזעות של החיים😖

אבל האמת שעל אף שתמיד השתדלתי להזהר ולא לשאול, זה קרה לי פעם...

ומאז למדתי לשתוק גם כשחברה לידי בחודש שביעי, כל עוד לא אמרה במפורש אני לא שואלת

(שאלתי מישהי קרובה כזה "בשעה טובה?" והתברר שזה סתם היה עליה במשקל..

אז ב"ה היא לא לקחה קשה מדי והתנצלתי ממש, אבל את הלקח שלי למדתי)

ואת לגמרי לא חייבת להודות..

כמו שעשית למצוא איזה תשובה אלגנטית או חינוכית...

האמת

ללא קשר למקרי התעללות

לא חושבת שזה הסיפור ..

אבל לפי העובדות שתארת לא טוב לו שם

תארת יותר מדי סימנים

בסוף שנה ועדיין כל כך מתנגד זה תמוה

לא אמורים לחזור לילד בוכה או עצוב(חד פעמי בסדר

.אבל לא מעבר)

יכל להיות שגם במקום אחר לא יהיה לו קל להסתגל כי חלק מזה זה אולי גם אופי שיותר קשה לו עם הסתגלויות

אבל אני לא מאשאירה ילד אם אני לא מרגישה שהוא שמח וחיוני

אם זה היה רק שניה בבוקר ואחר כך כל היום שמח וחוזר שמח ובבית מדבר בשמחה על הגן

אז בסדר זה רק הפרידה

אבל כמו שתיארת

נשמע שזה לא המקום שמתאים לו

לשנה הבאה היתי מחפשת מקום אחר

גם לי היה ילד שהיה חוזר מאוד עייף כזה וכבוי ממשפחתון אחד

וחשבתי שזה טבעי כי לא ישן.. אבל רק אחרי שהעברתי אותו משפחתון הבנתי כמה טעיתי

ומקודם פשוט לא היה לו טוב- גם בגלל גננת קשוחה יחסית(לא מתעללת..סתם קפדנית)

במקום החדש הילד פרח שמח חזר חיוני

אבל יעבור כיתה למטםלות אחרות עם אותה הקבוצה של ילדים..

אני ממש מתלבטת איך נכון לפעול כי למצוא מקום באופן כללי ובשלב הזה בפרט זה על גבול הבלתי אפשרי באזור שלנו. בנוסף הן אומרות שהוא נרגע במהלך היום וגם כשאני מתקשרת היא אומרת לי שהוא משחק יפה.. מספרת לי מה היה וגם אם בכה היא אומרת לי.. כבר התקשרו אליי כמה פעמים כשהם לא הצליחו להרגיע אותו ויידעו אותי בזה אם ארצה להגיע לקחת או לא זה היה לבחירתי 

והוא חוזר שמח וחיוני מהמעון וצדבר עליו בשמחה.. אני ל יודעת כבר מה לחשוב

בהתחלה הייתה ממש בוכה בקולי קולות כשהבאתי אותה לגנון, לקראת סוף השנה זה הפך לסתם בכי מתנגד כזה. אבל כשהייתי לוקחת אותה - היא הייתה מספרת באושר על מה שהיה בגן.

הגננת הייתה מקסימה - כל הילדים שלי היו אצלה, וסמכתי עליה בלב שלם.

זה עבר לה לגמרי בשנה אחר כך, כשנכנסה לגן עירייה.

זה פשוט אופי... גם בגן העירייה היא ביישנית ופחות יוצרת קשר עם חברות במסגרת הגן (אבל כן אוהבת להזמין אותן הביתה), אבל בגנון היא לגמרי לא העזה להוציא מילה (והיא פטפטנית לא קטנה מגיל צעיר). גם מול מבוגרים אחרים היא הייתה מתביישת ובוכה בגיל הזה (אפילו מול סבא וסבתא). היום זה כבר יותר טוב, ואני מניחה שזה ישתפר לאט לאט...

אה, והיא ממש לא בת יחידה... אמנם הייתה הקטנה המפונקת שלנו במשך שלוש שנים, אבל האופי לא השתנה כשנולדה לה אחות קטנה... (שאגב שונה ממנה לגמרי באופי, למרות שגם היא מפונקת)

בקיצור, הייתי נותנת לזה זמן, כמה שזה קשה... ♥️

בלי להלחיץ כמובן. אבל נשמע שהן קצת מכסות את עצמן כשאומרות שיש לו רגעי בכי מתפרצים.. שהוא מפונק כי ילד יחיד. יכולה להגיד שלא סתם ילד בוכה כל בוקר ככה בהיסטריה בגיל הזה כמעט בוודאות!! דורש בדיקה. ילד יכול להיצמד לאמא קצת..לרצות שתישאר.. אבל בכי היסטרי שנמשך ונמשך ולא מרפא כמה חודשים נשמע לי חשוד מאוד.. כשאת עוזבת אותו בגן.. את מחכה בצד בלי שיראה אותך כמה דקות לראות שנרגע? או לראות איךמתייחסים ואם אחת הייעוץ נותנת לו יחס טו מנסה להסיח דעתו במשהו נחמד?

לדעתי האישית ומניסיון של ילדים שנולכים לגן בשמחה אפילו שקצת לפעמים מתפנקים ובוכים ונצמדים אליי אבל מפסיקים לבכות אחרי דקה כשאני יוצאת וגם זה לא תמיד קורה- ילד לא סתם בוכה ככה כנאה שמשהו שם לא מאה.. (אני בודקתאת הגן באופן קבוע וגם הילד שלי בן שנתיים וחצי). כשהיה קטן יותר היה בגן אחר והיה בןכה ממש..מכמה פעמים שביקרתי ןהקדמתמ ראיתי הזנחה של הגיינה וחוסר יחס. וגם לי אמרו שהכול טוב ואוכל יפה וכו וכו.. אחרי שהעברתי אותו לגן אחר בחסדי שמיים ראיתי שהשתנה לטובה.

אם יש לך אפשרות ללכת באמצע היום ולהקשיב קצת מבלי שיראו אותך - תעשי את זה ויפה שעה אחת קודם.

לא מתכוונת להלחיץ חלילה אבל שתדעי שלא חשוב איך הן נראות לך מקסימות ככל שיהיו לעולם לא ניתן לדעת איך הן כשהדלת נסגרת.. 

בדרך כלל הוא נרגע אחרי כמה רגעים כשהוא יושב על המטפלת והוא צריך את מלא היחס ממנה.. הן נותנות לו תפקידים ומנסות להציע לו דברים.. אני כן בתחושה שכבר יש להן פחות סבלנות למצב וזה כמו "הנה זה שוב מתחיל.." כי זה באמת מאתגר כל בוקר אבל לא נעים לקבל את השדר הזה. גם כשהוא יושב עליהן ייקח לו כמה דק' להרגע אבל אני לא הולכת עד שאני לא שומעת שהוא הפסיק לבכות שזה עניין של דקות בודדות רגעים בודדים...אבל זה קשה וקורע את הלב..

אנסה אולי ללכת היום להקשיב אבל באמת אני לא רוצה להסתכן 'יראו אותי 

עצמי.. בהתחלה בתור אמא צעירה הייתי מתביישת להעיר.. מפחדת שיראו שאני מסתכלת.. היו נותנים לי תחושה שאני מגזימה בדברים שהיום אני מבינה שהכי טריוויאלים ( הגננת בגן הראשון ממש זלזלה בהפתעה שלי שההסתגלות היא בלי הורים.. הןא היה בן חצי שנה ובתמונות שהיא שלחה לי היה נראה ממש בהלם! מבחינתי אין דבר כזה היום לשים תינוק בימים הראשונים בלי שאני איתו לפחות לכמה שעות..ואם הגננת לא מסכימה אז ביי שלום.. חפרתי על זה כדי להסביר שלפעמים מחוסר ניסיון אנחנו חושבות שהצד השני צודק או שלא נעים לנו - והיום אני מבינה שאין דבר כזה לא נעים! שהן יראו אותך? תשתדלי שלא אבל אם כן - אז מה? את יכולה להגיד בחיוך אחר כך כשאת מחזירה אותו שאיזה כיף ממש דאגת מההתפרצויות בכי שאמרו לך שיש לו ואיזה מהממות הן ושכיף לראות שזה לא קרה" ואת האמת זה גם יכול להיות מצויןןן שהן יראו אותך. שידעו שלא יכולות לעשות מה שבא להן.

הילד שלך יותר חשוב מכל סייעת שם שעוד x זמן כבר לא תפגשי. שלא יגרמו לך לחשוב שהוא מפונק ועושה סצינות ויהפכו עלייך את התחושה הלא נעימה שהוא צורח כשבא אליהן לגן - זה מטיל ספק מאוד גדול על האמינות שלהן שהוא ככה. במציאות של היום עם כל העצב שבדבר אל תאמיני לאף אחת שנראית לך מקסימה. היו מקרים מעולם וזה קורה יותר ויותר..

ותשקלי לחפש לו מסגרת אחרת עם המלצות אם זה ממשיך ככה.. 

אני בעיקרון אמא ממש לא היסטרית, ולא שמתי מקליט אף פעם, אבל אני גם רואה שהיא שמחה ללכת למעון. חושבת שכשהילד לא שמח ונראה לא טוב כדאי לברר את זה.

שמיכה/מוצץ/בובה? חפץ מהבית שייתן לו תחושה של משהו מוכר ואולי יקל על הפרידה?

ובכיוון אחר - משהו טעים שיקל עליו את המעבר.

ותנסי לפרגן הרבה הרבה למטפלות על הסבלנות, ואיך שאת רואה ושומעת שהן אוספות את הילד ומקבלות אותו ועוזרות לו במעבר מאמא לגן,

כולל פינוקים, בקבוק שוקו, שוקולד, עוגיות עם פתק עם מילים חמות...

וגם לדבר איתן על זה - להגדיר איתן את הקושי, ולדבר עליו (זה אתגר רגשי, אבל כמו שילד עם רפלוקס נותנים לו יחס מיוחד וטיפול תואם, אז לפעמים צריך לתחם ולשווק אתגר רגשי אותו דבר, קשה לו המעבר, הוא צריך את החיבוק והיחס, להדריך שמדי פעם במשך היום כשיכולות לקחת אותו לכמה דקות של זמן אישי, חיבוק ודיבור, זה יכול לחולל פלאים. ולהודות ולפרגן וכו' וכו'...

וגם - לדבר עם הילד על הפרידה, להזכיר מה קורה עכשיו - תלך לגן, תעשה ככה וככה, אמא תלך לעבודה, בצהריים אני אחזור לקחת אותך - לתת לו מסגרת (יש פרק אצל רותי דריאל-בחזרה ללב ההורות - על פרידות, שעזר לי בזה), לפעמים אנחנו פחות מדברים עם ילדים קטנים אבל הדיבור וההסבר יכול לעזור. 

ואני יודעת בוודאות שלא היה מקרה של התעללות. כולן מטפלות שעבדתי ביחד איתן בעבר. אני יודעת שהיו לו הרבה מתחים ומלחמות שליטה מול המטפלת בתקופה הזאת, כי הוא ילד שמאוד צריך תחושת שליטה על עצמו והיא כנראה לא ידעה לתת לו את זה. היו לי כמה שיחות איתה בנושא וכן היה שיפור בהמשך והוא נכנס לגן יותר ברוגע.

אצלו זה גם היה אחרי תקופה ארוכה בבית בגלל סגר אז חשבתי שכנראה גם בגלל זה קשה לו להסתגל מחדש למעון.

שנה אחר כך המשיך באותו מעון עם מטפלת אחרת ודיברתי איתה מראש על הצרכים שלו לפי הנושאים שידעתי שהיו לו קשים עם המטפלת הקודמת,  והיה הרבה יותר טוב.

הגעתי לפני שעת האיסוף אבל הנסיך כמובן ראה אותי מהחלון ולא היה יותר מידי מה לעשות חוץ מלהותיא אותו ולזכות הקצת זמן איכות ביחד ושיח רגוע יותר עם המטפלת ולא בשעת העומס..

יש מטפלת אחת שאני מרגישה שהיא הכי כנה איתי והיא נמצאת איתו רוב היום ואני מרגישה שאפשר לסמוך עליה. היא גם נורא צעירה (לדעתי באזור 18-20) למרות שממש אחד צעירה ויש דברים שנראים לא משהו בהתלנהלות עדיין יש לה לב טוב וגדול כלפי הילדים והיום עשה רושם שבאמת מהרגע שהלכתי היה לו יום טוב יותר

ניסיתי להקשיב מרחוק ולא הצלחתי כי זה באמת ממש רחוק ולא שומעים כלום ואם אני מתקרבת אז הוא רואה אותי. בתפילה שמחר יהיה בוקר רגוע יותר ונעים יותר בעז"ה!!!

כיף שאת רואה את זה, וכיף שאת חוזרת לספר

כלתך זכתה בך!

תזכו למצוות💐

❤❤

או שסתם לא אכפת לו מה ללבוש?

כי יכול להיוץ שאם תקני לו בגדים שאת אוהבת, וגם הוא יאהב/ יהיה לו נוח, זה לא יפריע לו.

שאלתי אותו אם אוהב לפני

וזה בהחלט עזר

וגם אמרתי לו שיקנה ושזה חשוב לי

דיברתם על זה פעם?

הוא יודע את המצב, לא דיברנו ישירות ממש

אבל אמר שלי שהוא מרגיש שאני לא עפה על סגנון הלבוש שלו

כאילו למה פתחת את זה אם זה לא הולך להשתנות??

על מה שאת לא מאמינה בו

קולטים שזה מזויף

תחמיאי על דברים אחרים שהם לא ביגוד.

אני מסכימה שבסה"כ זה נושא שלגיטימי לדבר עליו

אבל

א. זה סובייקטיבי. אם ספציפית אצלו זה פוגע בו אז הכי חשוב להיות רגישה כלפיו

אולי תחכי לזמן נינוח ותנסי לשאול אותו על התחושה שלו כשאת מדברת איתו על הלבוש שלו, איך הוא תופס את זה. אולי תופתעי

ב.אישית צרם לי מאוד כל מיני תגובות פה שמעודדות אותך לנסות לשנות אותו.  כל עוד זה השדר רוב בני האדם יתנגדו לזה מאוד גם כאלה שאין להם אישיו עם בגדים

אני גם הייתי הודפת

בעיני זה לגיטימי ויפה לדבר איתו על זה אבל ממש לא ממקום של נסיון להשפיע עליו אלא נטו ממקום של לשתף, של לבקש, של להביע רצון וליידע אותו מה ישמח אותך ויעורר אצלך תשוקה ושמחה בו

אבל מתוך הבנה ברורה שזה שלו. במאה אחוז. והוא יבוא לקראתך כמה ומתי שבא לו וגם אם לא- אז זה בסדר!

אני לא חושבת שיש לנו אחריות על הלבוש על השני, גם לא הייתי מוכנה שיחליט עבורי בלבוש שלי 

לקבל את בן הזוג בלי לנסות לשנות אותו זה בסיס בזוגיות, הניסיונות לשנות גם אם הם צולחים הם פוגעים בבן הזוג ובזוגיות.

הגדרת נהדר ׳אלא נטו ממקום של לשתף, של לבקש, של להביע רצון וליידע אותו מה ישמח אותך ויעורר אצלך תשוקה ושמחה בו

אבל מתוך הבנה ברורה שזה שלו. במאה אחוז.׳

א' לא יודעת אם שמת לב, לא הייתה בכוונתי לשנות אותו. נקודה.

ב' העצה שלך דוקא נשמעת מעולה על הנייר,אבל אני מורא חוששת מזה.

הוא פתח את זה איתי פעם מיוזמתו בזמן נינוח ששנינו היינו בכיף וברוגע וזה פשוט העכיר את האוירה הוא כאילו לא מוכן לקבל את זה שיכול להיות שאני לא מתחברת ככ לסגנון שלו כל פעם שדיברנו על זה זה לא מגיע לשום מקום.

אני פשוט מעדיפה ''לסבול'' בשקט וזהו.

ולא שזה קל לי, בכלל בכלל לא יש פעמים שאנחנו יוצאים מהבית ואני פשוט מתביישת באיך שהוא לבוש. מרגישה מתוסבכת. מתסכל. 

להגיע ולבנות את הזוגיות למקום שצוכלו ליצור שיח מכבד בטוח ואוהב גם סביב נושאים רגישים כמו זה.

זאת למידה ודרך אבל אני חושבת שצריך לכוון לשם.

ולכן המקום של ''לסבול בשקט'' לא נכון.. גם אם זה עוד לא הזמן לפתוח את זה כרגע, יגיע השלב שזה יהיה נכון בשבילכם.

בעלי אדם שמאוד אבל מאוד רגיש לאסתטיקה ולסטייל והיו פעמים שהוא העיר לי שאני לבושה זרוק מדי או כמו פריקית או שצמח לי גבות / שפם וצריכה לעשות , בהתחלה הייתי נפגעת כאילו אבל עם הזמן (נשואים כ5 שנים) למדתי להבין שזה באמת בגלל שהוא אוהב אותי וחשוב לו שאראה מסודרת , ויכולה להגיד לך שהיום אני עדיין לא כמוהו במובן של הטיפוח והלבוש אבל כן נראית הרבהההה (לדעת כןלם) יותר מסודרת ו״נקייה״ מפעם. לדעתי תמצאו את השפה המשותפת שתוכלי לדבר איתו בכנות , אנחנו התרגלנו להגדיר בעולם דברים כאלה כשטחיים ודברים אחרים כלא , מי קבע שזה לא עומק לדבר גם על המראה של בן הזוג אם זה חשוב לך ?

בעיניי שיחה כנה ונעימה תוביל לתוצאות , היום כבר לא מסתובבת עם שפם (בדרכ) ולבושה יותר יפה מפעם וזה גרם לי להרגיש טוב בזכות עצמי למרות שהתחלתי את זה כתהליך מחלק ממשהו שהפריע לבעלי

ותגדי לו עברתי וראיתי מדהו יפםה

היה באלי לקנות לך..

באלך למדוד?

יאהב סבבה

לא יאהב תשחררי..

עוד כשיצאנו זה הפריע לי, הייתי בטוחה שזה חוסר מודעות שלו ושאחרי החתונה אשנה את זה.

הסתבר שזה לא היה חוסר מודעות, והוא במודע התעקש להתלבש בצורה הזאת🤣

לי זה מאד הפריע וגם התווכחנו על זה לא מעט.

מה שכן עשינו:

במסגרת הסגנון שהוא כן אוהב - דייקנו, פחות מרושל, משהו ששנינו אוהבים.

דייקתי עם עצמי - האם זה מפריע לי אישית גם כשאנחנו אחד על אחד, או שמפריע לי איךשזה נראה מבחוץ, מה אנשים חושבים.

אצלי באמת חלק מהשיקול היה מה אנשים חושבים ובנקודה הזאת עבדתי יותר על עצמי.

השנים מאד מאד עוזרות.

השנים הראשונות באמת עדיין מטלטלות,

יכול להיות שעם הזמן לך פחות יפריע או שלו פחות יפריע להשתנות.

כיום הוא מתלבש באותו סגנון שלו, אבל עם טאצ׳ שלי.

בשביל שנינו זה כבר לא אישיו.

וזה ממש מובן ולא שיטחי בעיניי❤️

היי.. קוראת את התגובה שלך ויש לי דמעות.. ממש מחזק, אני כבר מרגישה ממש מתוסבכת עם עצמי ואומרת לעצמי מסכן מה אני רוצה ממנו.

אני כאילו מרגישה שאני לא יכולה לבוא אליו כמו לילד בן 3 ולהגיד לו מה ללבוש זה נראה לי מוזר אולי עם השנים אני פשוט אתרגל שזה מה יש וזהו זה. אולי אני פשוט צריכה להפנים עם זה, למרות שיש פעמים שאני ממש מתביישת.

כאילו מה שאמרת על אם זה אכפת לך או כי מה אנשים חושבים, מה זה לא? אנחנו זוג ונראה לי שבאיזשהו אופן אנחנו מייצגים אחד את השנייה ואחת את השני אם נרצה ואם לא.

אנחנו ידועים כבני זוג אנחנו יוצאים ביחד למסעדה/סידורים או אפילו סתם לסיבוב בערב ואין מה לעשות זה משליך טחד על השני אז אולי גם המה אנשים חושבים בסוף משפיע על ההרגשה שלי מולו.

מה גם שלי באופן אישי זה קשה בלי קשר לאנשים.

סורי על הכתיבה המפוזרת אני פשוט מוצפת רגשית

שיניתי את זה עוד בהתחלה והוא זרם..

לא נגד רצונו..

אולי תנסי לדבר איתו על זה? 

תתחילי מחולצה ותראי איך זה מתקבל.

אני קניתי לבעלי כמה דברים כי ראיתי שהוא לא קונה לעצמו. כמעט אף פעם לא קונה לעצמו, אמא שלו תמיד היתה קונה לו. אבל דווקא יש לה טעם טוב בבגדים

1. הלבוש שלו

2. זה שאת מרגישה שטחית

הייתי מתחילה מהנקודה השניה, כי אשה שמרגישה עוצמתית, שגאה בזה שהיא רוצה שבעלה יראה טוב,

גם תצליח לגרום לזה לקרות בצורה חיובית.

כל עוד את מרגישה שטחית את מהוססת בנושא.

ניסית לשחרר ולא הצלחת, זה אומר שיש פה משהו מעבר. תנסי לגלות מהו.

תנסי לחשוב באופן עמוק, למה זה חשוב לך.

זה ממש מקסים! מי אמר שצריך לשחרר? זה ממש בסדר לגרום לבעלך להשתנות למענך. לרוב אם לא יושב שם משהו בצורה נכונה בלי ביקורת הוא יעשה את שה ובשימחה אם הוא ירגיש שהוא נותן לך משהו. וזה יקרב בינכם.

ניסת לדבר איתו? ללכת לסיבוב קניות למדוד בגד. להגיד וואי אתה יודע שאני ממש אוהבת את סגנון x איך זה ישמח אותי עם תלבש כזה. תכלס שאתה לובש את זה אתה חתיך בעיני זה ממש גורם לי להמשך אליך...

בהצלחה!

אני חושבת שהכי חשוב שכל אדם יהנה ויאהב את הלבוש שלו, הרבה יותר מבן/ בת הזוג. לכן חשוב לנסות להתרגל ללבוש של בן הזוג ולא לנסות לשנות אותו.

יש כאלה שפשוט לא איכפת להם. ואז ללכת יחד לקניות פשוט יפתור את העניין.

אם כן איכפת לו אז ממליצה לא לחפש לשנות סגנון. כי זה מי שהוא. אלא בתוך הסגנון למצוא את מה שאת ממש לא אוהבת ומה שכן. בעלי למשל היה גם בסגנון שונה ממני. יותר פנסי דווקא. מכופתר והכל. לא אהבתי אבל לא יכולתי לשנות. אבל כן קנינו חולצות חדשות מבד שיותר אהבתי, צבעים, מידה (סתם לבש גדול עליו וחולצות ישנות), מכנסיים בגזרה קצת יותר מוצלחת (בלי פנסים קדמיים, שונאת את זה). לא היה לו איכפת כי זה ממש לא שינה לו את הסגנון אבל השינויים הקטנים האלה כן עשו את ההבדל מבחינתי. בסוף שנינו נשארנו אנחנו אבל כן עם שינויים קצת אחד לקראת השני והסגנון מאוד התקרב עם השנים. אגב, די דומה גם בשמות הילדים. באנו משני צדדים (שמות הכי תנ''ך וכבד שיש מול קצר וקליל) ומצאנו את סגנון האמצע שמתאים לנו ובסוף גם הטעם עצמו השתנה והתקרב.

אל תזלזלי בעצמך. את לא שטחית. את אנושית. קחי את זה כמנוף לתקשורת שלכם. זו הזדמנות מעולה.

תחמיאי על הדברים הקטנים שאת כן אוהבת, גזרה, צבע, לכו יחד לקנות ובתוך הסגנון תשתפי מה כן ומה פחות, תבקשי את דעתו גם על בגדים שלך מה יותר ומה פחות.

בהצלחה

עוד משהו לעבוד עליו בזוגיות...

אצלינו- היה סבבה כשיצאנו, אבל כשתחתנו- בום!-

חליפות בשבת!!! אוךך מאיפה זה נפל לי.

עם עניבה!!! בני ברקי לחלוטין,ואני מהשומרון...

לא הסטייל שלי לחלוטין..!!

אז עניבות בלעתי בלעתי עד שמתישהו הבין שזה ממש מזעזע בעיניי, (לא בסטייל, התלבש כמו בני ברקי בן 70)

נשארו החליפות, נשארו המכנסיים..

לפחות החליף סופסוף לנעליי הרים ולא לנעל שבת בני ברקית...

וחלק מהמכנסיים שלו יותר מגניבות עכשיו..

חולצות- יאבבה. לא מסכים לשנות סטייל. רק מכופתר ארוך מקופל 3/4..

הבנתי שזה מה יש..

ככל שאשב עליו יותר הוא נפגע שאני לא מקבלת אותו.

לכל זמן ועת.

כרגע יכול להיות שמה שהכי נכון לכם זה להניח לזה. זה לא אומר שעכשיו עד 120 הדברים יראו ככה. החיים מתקדמים ואנחנו משתנים, יכול להיות שאת תתרגלי יותר לסגנון שלו, יכול להיות שהוא יאהב יותר סגנון אחר או יחליט להתגמש לקראתך.

שנה זה ממש מעט זמן. תראי מה מתאים לכם בנקודת הזמן הנוכחית, ובהמשך תראי אם יש מקום לשנות את ההתנהלות.

(משתפת על עצמי, נשואים 7 שנים, בהתחלה ממש לא אהבתי את סגנון הלבוש של בעלי. זרקתי לו על זה כמה פעמים, הוא הבהיר שזה מה יש ועזבנו את זה, לפעמים צחקנו על זה.. אחרי בערך שנתיים הוא "אישר" לי לקנות לו סריגים לחורף. והשנה קנינו לו לקיץ משהו שאני יותר אוהבת, עדיין לא מאה אחוז אבל יותר נאה בעיני ממה שהיה. לקח לי זמן אבל למדתי לשחרר, להבין שזה שלו, לא להתבייש בזה מול המשפחה שלי אבל מאז ששיחררתי הכל הרבה יותר נעים).

לפעמים בתחילת הנישואים יש הרגשה שזהו יש דברים שנתקעתי איתם לנצח.. אבל זה ממש לא ככה

את תשתני, הוא ישתנה

צריך להיות יותר בכאן ועכשו ופחות לחשוב רחוק, זה הפחד שמדבר

מה קורה כשבגד מתרפט וצריך להחליף? אולי זו הזדמנות לקנות בגדים קצת אחרים? ושאלה כללית, איך את מגיבה כלפיו לביקורת שלו?

עד כמה שאני אובייקטיבית לומר את זה אני בדכ מגיבה לביקורת שלו בצורה נעימה, מקשיבה למה שיש לו לומר ומנסה ליישם מה שאפשר.

איזה אלופה את. שאת יודעת להגיד עשו לי משהו שהוא לא טןב.

אולי תתלונני לקופה שלך?

תגיע אליו!

לגמרי לפנות להנהלת הקופ''ח להגיש תלונה

ממש חויה קשה!

נראה מה יהיה התוצאות

לבעלי הצלחתי בקושי לשתף תוך כדי בכיות היסטריות

נראה לי שיש כל כך הרבה מנגנונים שקופצים, להאשים את עצמך, לרצות לשכוח, להתבייש, להיגעל...הכל רק להשאיר את זה מאחורה.

ואת התלוננת עליו ועזרת לנשים אחרות

ושיתפת את בעלך וניתקת את עצמך מהאשמה

כל הכבוד לך!!!!

אל תקבעי אליו תור בחיים, ברור

תחפשי תור אצל אישה, ושבעלך יבוא איתך כמובן

הייתי אצל רופא מושלם

ומסתבר שהוא הטריד מינית בצורה בוטה ומגעילה נשים אחרות

מזל שכל הזמן באתי עם בעלי

אבל תתארי לך לא הייתי יודעת?? הייתי יכולה להיות הבאה בתור.

עצם זה שאת מעבירה עליו תלונה את מצילה נפשות רבות/ים ואחרות/ים.

וחיבוק על ההרגשה הקשה!!! חיבוק!! לא יודעת איך בשנת 2023 גברים עוד מרגישים בנוח להטריד כאילו הכל בסדר. לא מבינה את זה. ועוד קופות החולים ומקומות עבודה באמת עושים הרבה בשביל למנוע.

כל הכבוד שאת משתפת. באמת.

איזה כיף לשמוע שזה נמנע ממך

אני הייי אמורה להגיע עם בעלי, וברגע האחרון לא אישרו לו לצאת העבודה, כך שלא היה לי ברירה והלכתי לבד.

מי היה מאמין שרופא ריאות רגיל יעשה מעשה כזה??

ומסתבר שזה לא קשור ל2023... זה כנראה מחלה שלא עוברת ככ מהר מהעולם...

קודם כל את צריכה לשים את עצמך במרכז ולדאוג לעצמך.

ממש לא לחזור אליו!

קחי את הזמן לעבד את מה שעברת.

תספרי למישהו,

לבעלך? לאחותך?

מישהו שיתן לך תמיכה.

תראי איך את נותנת מענה לפן הנפשי מבלי להזניח את הפן הרפואי במידה והמשך טיפול מיידי הוא הכרחי.

ואז- כשתתאוששי טיפה ותעבדי את מה שעברת

תראי אם יש בך את הכוחות להתלונן- למען נשים אחרות

(יכול להיות שגם תלונה במיידי תעשה לך טוב... מעין מענה ע"י שליטה שלך בסיטואציה)

התלוננתי באותו היום כבר לקופ"ח,

זה באמת קצת שיחרר אותי, אבל מה- אני מוצאת את עצמי נמנעת מלהתקדם הלאה,

מקווה שלא נשאר לי טראומה לכל החיים,

והקופה- מחזירים תשובה עד 21 ימים, 

תשתפי מישהו קרוב את בעלך או חברה השיתוף מקל מאוד על הנפש. ואל תחזרי אליו!! הקשר היחיד שצריך להיות לך מולו זה התלונה שתגישי כשתרגישי שאת מוכנה נפשית (למענך ולמען נשים אחרות שלא יחוו גם הטרדה ממנו).

ותבקשי מבעלך שיתלווה אלייך לכל ביקור אצל רופא..

יכולה להעיד על עצמי שהנוכחות של בעלי עזרה לי מאוד.. עד היום לא יודעת אם סיטואציה מסוימת במהלך ההכנסה של ההתקן הייתה תקינה וחלק מהתהליך ואכן לא חוזרת אליו יותר למרות שבאופן ממשי אין לי מה להגיד בתלונה לכן לא עשיתי עם זה כלום.. אבל בבקשה תפני כשיהיה מספיק חזקה ותתלונני עליו. לא מגיע לו לעבוד עם נשים ולנצל ככה את הסיטואציה באופן מחריד.

אנחנו לא תמיד יכולות למנוע את ההטרדה המינית, אבל אחרי שהיא קורית , צריך לטפל בזה נכון...

וככל שיש לך כוחות נפשיים להתלונן עליו (לא אשפוט אותך אם לא תצליחי) מה טוב. 

חיבוק ענק!

פשוט חוצפה, זה ניצול ציני של כוח בידיים שלו כלפי נשים תמימות.

טוב מאד שהתלוננת עליו!

בפגיעות מיניות, ככל שפונים מהר יותר לטיפול איכותי ועיבוד החוויה- הנזק מתמעט.

אמיצה ששיתפת את בעלך וגם פה, חשוב מאד מאד.

חתיכת חוצפן!

ואת אמיצה שהתלוננת, ששיתפת פה.

חיבוק על החוויה❤️

2. לפגים אכן יש תמל אחר. אני נתתי צמחי ויש רק סוג אחד (של סימילאק) אז קניתי אותו מראש. בבית חולים מקבלים תמל, כדאי לקנות לפחות קופסא אחת כדי לא להתקע כשמשתחררים, יש לזה תאריך תפוגה ארוך.

3. אני קלחתי תמיד ישירות באמבטיה בלי עזרים

קניתי בשילב דפני מבד. מאוד נוח, מתייבש בקלות.

אסתכל באתר שלהם

תודה רבה!

אז לבינתיים אחכה עם התמל, כרגע העובר שלי ברוך ה נמצא במקום יפה באחוזונים

תודה❤️

אם יוולד פג (מקווה בשבילך שלא, אבל אם), יהיה מספיק זמן עד שהוא ישתחרר ללכת לקנות, אם באמת יהיה צורך.

ואם לא יהיה צורך, בע"ה, סתם חבל להיתקע עם זה...

מאוד ממליצה.

ילד שישי, ורק אצלו השתמשנו בדפני הזה (מלא עם קלקר בפנים) וזה ממש נוח ונעים לתינוק.

בהתחלה כשהוא קטן דואגים לשים עליו יד כדי שלא יצוף מעל המים ויהיה לו קר או לשפוך עליו מים כל הזמן כנל. בהמשך משקל הגוף כבר עושה את העבודה.

לגבי תמ"ל ובקבוקים, אפשר לקבל מערכות לידה. את יכולה לשאות באזורך גם אם יש נשים שלקחו ערכת לידה ולא רוצות את התמ"ל לפעמים נשים מחפשות למי למסור. לא מבינה לגבי סוגים. אבל לא הייתי קונה יותר מקופסה אחת להתחלה, כדי לראות שזה טוב.

בקבוקים, לא נראה לי שלתינוק בן יומו זה כל כך משנה. 

לדעתי החסרונות זה גלגלים שפחות מתאימים ליישוב או מקומות עם דרכי עפר ואסנים

אני לא בדקתי אותה אז אל תסתמכי עלי

ולדעתי היא יותר קטנה קצת..לפחות באמבטיה

בסוף אין אפס משקל קל זה פחות יציב

לדעתי גם הספורטליין הרגילה בדגמים האחרים מספיק קלה ונוחה..וממליצה מאוד עליה..לא משנה הדגם

אבל לא בדקתי את הפולד אז מה שכתבתי סתם השערה

לא עזרתי אבל לפחות הקפצתי

שמתי התקן אצל דר' אדית גולדשטאוב

ממליצה על שניהם!

דר ארנסט פוס

קשוב, אדיב, מקצועי

מקבל בבית וגן, הר נוף ועמק רפאים.

כן לפעמים ההמתנה בתור ארוכה

והוא נותן לי הכל חופשי מה שאני רוצה.

הפניות, מרשמים, הכל בשפע בלי להתקמצן..

ד"ר עניו ג'ורדנה.

אני אצלה כבר כמה שנים ומאוד מרוצה.

באתר התורים רחוקים (בד"כ כחודשיים) אבל יש קטע שהם לא פותחים שם ימי שישי ובפועל היא עובדת כמעט כל יום שישי אז צריך פשוט להתקשר למרפאה.

עובדת מאוד זריז ומאוד נעים

מרפאה בגאולה (ממש קרוב למרכז העיר)

אני הייתי הולכת על קיום יחסים 10 ימים לפני שהיית צריכה לפרוש 

זה אמור להיות כמעט בוודאות אחרי ביוץ ואז אין חשש להריון 

מה שאני הייתי ממליצה זה לעשות א"ס ובדיקת דם... ביום הטבילה ויומיים אח"כ ואז להיות יותר חכמה (מוזמנת להתייעץ פה) 

ביום של ההפסק ולא ביום תחילת המחזור

וזה מעולה.

הטבעת מגנה אחרי שבוע מהכנסתה. 

השתן הראשון של הבוקר פשוט יותר מרוכז

אז הבדיקה מזהה גם הריון צעיר כשהבטא נמוכה

ככל שהבטא יותר גבוהה - הבדיקה מזהה גם בשתן לא מרוכז בכלל

איזה כיףף

סתם חשבתי שבבוקר יותר אמין(:

בשעה טובה שיהיה 

הורמון ההריון נמצא רק בהריון

יש פס יש הריון 

הסיבה שצריך לבדוק על הבוקר כי אז הריכוז של ההורמון בשתן הכי גדול ואפשר לקבל תוצאה חיובית גם עם בטא נמוכה יחסית.

אם קיבלת חיובי במהלך היום כנראה שהבטא כבר גבוהה יותר

לפעמים האבא מפצה על החוסר.

גם אני גדלתי עם חסך רגשי, וב"ה היום המצב אחרת.

אבא שלי היה (ועדיין) איש חם, וזה פיצה על הרבה.

מקווה שיש היום יותר מודעות. חבל שאנשים שוכחים את המטרה הראשית בגידול ילדים, לגדל באהבה.

איך אפשר שלא??? זה יוצא ממני

שלא נדע באמת.. לכי תדעי מה עברה

לא שופטת ולא דנה

אני משתפת את מה שראיתי וכל כך הכאיב לי על הילדים

נחרדתי לכמה ימים מהזעזוע

לא לכולם זה בא טבעי.

לא כולם מודעים לזה שזה לא קיים.

לא לכולם החיים פשוטים וזורמים.

לא כולם מצליחים לשנות את זה.

וגם.

מי אמר שלא בנוכחות זרים זה המצב?

חוץ ממה שראיתי

ולא תמיד אפילו מודעים לזה.

וגם שמודעים לא לכולם קל לבוא ולומר "היי אני צריך טיפול."

וזה לגמרי ניסיון.

ניסיון זה להתמודד עם המצב גם כשזה קשה לך. וגם כשאתה לא מסוגל. וזה מאתגר אותך.

ולא מתאים לי לדון עוד על זה.

יום טוב.

הרבה פעמים זה לא נובע מדברים שעוברים, אלא מתפיסת עולם מה חשוב בחיים.

ההורים שלי היו עסוקים בלהביא ילדים, לעשות מה שחשבו שצריך ולחנך איך שחשבו, שכחו את המטרה העיקרית ובטוחים שהחיים שלהם הצלחה ענקית.

זה כמו עיוור שלא מכיר צבעים,

הם עיוורים לדברים מסויימים בעולם הנפש כי הם לא נחשפו לזה בעצמם.

זה חסכים.

אני בעצמי גדלתי במשפחה כזאת, עם הורים עם הרבה מורכבויות.

יש לי כעסים.. אבל זה כי אני מעורבת רגשית בדבר.. יש לי כאבים על דברים שעברתי.

אבל בשכל יודעת שזה נובע מקשיים בעולם הנפש שלהם. חסכים שהם עברו בעצמם.

יש ספר שקראתי לאחרונה- "הדרמה של הילד המחונן"-(לא מדבר על ילד מחונן במובן הקלאסי של המילה) הוא מדבר על ילד עם נפש רגישה ומרצה, שגדל להורים נרקיסיסטים. ספר מצויין לדעתי. ממש מסביר את הקשיים של ההורים על הרקע של החסכים שהם עברו בעצמם. לי אישית זה עזר קצת פחות להרגיש כעס על ההורים שלי.

לא מותאמת לילד

אני מניחה שהיום זה יותר במודעות, הרבה יותר מפעם

אבל גם אנחנו כהורים שמנסים לעשות הכל למען ילדינו, לא תמיד נדע לתת מענה לנבכי הנפש של הילד. גם בבתים 'נורמטיביים' כביכול יש חסרים רגשיים אצל ילדים

אנחנו יכולות תמיד להשתדל ולהתפלל שזה יהיה מדויק לילד שלנו, על התוצאה לא נוכל לשלוט כל הזמן.

בין אם מחוסר מודעות, בין אם מתוך מקום שחושב בראייה הורית שזה טובת הילד מתוך תפיסת עולם ואידאולוגיה, ומה לעשות - זה לא תמיד כך, בין אם מתוך מציאות רגשית לקויה של ההורה.

אני מאוד מבינה אותך כי גם הקשר שלי עם אמא שלי יושב על מוקשים, אבל בסופו של דבר אף הורה לא רוצה להרע חלילה לילד שלו, ולא כל הורה יודע או חושב שהוא צריך עזרה, ולא כל ילד מביע מצוקה בצורה שאפשר לעלות עליה.

יש יותר מדי משתנים, אין נוסחה להצלחה בדוקה

זה צריך להתחיל במודעות בסיסית שצריך להיות עם יד על הדופק בקשר עם הילדים, לבדוק האם היא מכילה יותר אהבה מאשר דברים שליליים.

ההבנה הזו שכל עשיה בכל יום היא בחירה וגם אם אתמול התקשורת כשלה, היום יש יום חדש שהיא יכולה להצליח.

ההבנה שהורות צריכה בקרה מתמדת, כי הנפש של ילד רגישה ומושפעת לרוב באופן בלתי הפיך לטובה/ לרעה.

צריך להיות מבוגר לא ביקורתי כלפי עצמו קודם

זה שנהיים הורים, לא גורם לאנשים להפוך את עורם ברגע

יש אנשים שמאמינים באמת שביקורת זה לגיטימי, או שהם לא מודעים להשלכותיה, או שהם רגילים בכך כלפי עצמם, בנוסף לכל ההתרחשויות שלא קשורות לממשק של הורה - ילד.

הכל מושפע מהכל. גם כדי להפריד בין הדברים צריך מודעות, כי זו מיומנות מנטלית נרכשת.

ומי שגדל בבית כזה וזה מה שהוא מכיר - למה שיפעל אחרת?

ההורות מפגישה אותנו עם עצמנו במקומות הכי כואבים ושבריריים, כשאנחנו נכונים לפתוח אותם. לא לכולם זה עובר בגרון.

זה מאוד לא קל.

ובתור נפגעת כעס בבית, לא יכולה לומר לך שאינני כועסת בעצמי בתוך ביתי. זה דפוס שמשתרש, ואני עמלה לשנותו. אבל גם שינוי לוקח זמן.

זה תהליכים שדורשים תעצומות נפש כי זה אף פעם לא רק הסימפטום, כמעט תמיד זה לנבור במה שמאחוריו ולכאוב ולהרגיש אשמה שבכל זאת פעלת לא כמו שהיית רוצה.

ואז להרים את עצמך ולאזור כח ולהאמין שאת יכולה גם היום, למרות שאתמול היה לך *** והתרחקת ממי שהיית רוצה להיות.

זה כשאת במודעות.

ומי שלא? מרחמת עליה. ומי שבמודעות ולא חושבת או מאמינה שיש לה תקנה? עוד יותר.

אין מקום לכעס לדעתי, צריכה להיות חמלה והבנה שזה מצב לא אידאלי, ומי שנתקלת בדבר כזה צריכה להתפלל להשם שהאמא הזו תזכה לשנות ושהילדים האלה לא יינזקו. ולזכור, שאחרי הכל ולמרות הכל, השם שם את הנשמות האלה אצלה. וזה מה שהם צריכים לעבור. לטוב ולמוטב

כי הוא סבל ונפגע מההתנהגות הזו אז הוא יודע שהיא פוגענית.

למה שאנשים ירצו לפגוע בילדים שלהם?

אני לא כועסת על מצבים כאלו, אני כואבת אותם.

זה לא נובע רק מבקורתיות, אלא מחוסר מודעות לחשיבות הגדולה שיש לאהבה והמחשבה שדברים אחרים חשובים ממנה.

וגם מחוסר יכולת להודות בטעות ולתקן אותה שוב ושוב עד להצלחה.

הדברים הללו דורשים רצון ותרגול מתמיד עד להצלחה. משום מה זה נמצא במקום נמוך עד לא קיים בכלל אצל הרבה אנשים.

והרבה אנשים לא יודעים לומר שהם נפגעו, ולקשר את זה למקום הנכון בכלל, זה בדיוק העניין.

זה לא שזה לא חשוב, הרבה פעמים זה מודחק כי חייב להמשיך הלאה, זה מתיישב לפעמים גם בלי שנרצה בתת מודע ולא צף עד שזה לא צף, או בכלל.

נכון שאולי לחלק מהאנשים ההתמודדות הקשה, מסיבותיהם שלהם, אבל לחלקם אין התמודדות בכלל, כי הם לא מודעים לה.

ומבחינתי כאקסיומה, רוב ככל האנשים הנורמטיביים לא רוצים לפגוע בילדיהם.

מגיע מהבית של ההורים שלה

מסכנה

כשהיינו זוג צעיר שמעתי את השכנה מעלי צורחת על הבן שלה שבא לה לזרוק אותו לפח הזבל

והוא ניסה לענות לה והיא ממש חזרה על זה כמה וכמה פעמים

עד היום אני זוכרת את זה בזעזוע 

מתוך חיים שלמים את לא יכולה להשליך על כל חייהם של הילדים

יש אנשים שעוברים תקופות מאוד לא פשוטות בחיים

ואם ניקח בדיוק את הרגע הקשה הזה,זה ייראה לנו איום ונורא

אבל יש עוד הרבה רגעים אחרים בחיים

ואל תשכחי שמה שאת רואה זה לפי הסטנדרטים שלך, לפי תפיסת עולמך, ואולי הילדים החמודים האלה לא מקבלים את מלוא הרגש שהם זקוקים לו כל הזמן, לא לתפיסת עולמך ולא בכלל, אבל יש להם את אמא שלהם שעושה את הכי טוב שהיא יודעת.

נותנת את מה שיש לה

ואולי היא צריכה כלים ועזרה כדי לתת יותר, אבל אני לא חושבת שיש מקום לכעס

במיוחד כשאנחנו לא מושלמות בזה. ואנחנו זה בעיניי כולנו. ובמרחב הוירטואלי אני מרשה לעצמי להגיד כי אני גם לוקה בזה, אמא שאת שעות אחר הצהריים שלה מבלה מאחורי מסך - הילדים לא משלמים מחיר? משלמים. אז אל לנו לדון אחרות שיש להן כביכול סיבות 'אמיתיות' אפילו לקושי.

ראיתי מקרוב מדי הרבה מקרים שנראה היה שעדיף שהילדים האלה היו נולדים לאמא אחרת, אבל השם בחר לשים אותם שם, אצלה. יש להם דרך לעבור, להם ולה.

עדיף לנתב את הכעס לתפילה

אותה אחת הזכירה לי את חוויותי

ולכן זה עוד יותר צרם וכאב

נזכרתי ..

ברור שאני לא מושלמת ויש לי עוד דרך

אבל רציתי קצת להעלות מודעות ולשתף

אני לא מבקרת אותה ואפילו מבינה שהיא באה מבית כזה

אבל חרה לי מאד בעיקר כי אני עברתי את זה

ואין מה לעשות זה כואב

אז לקחתי במשך 3 חודשים, לפני שנה בערך...

1. נראה לי הגיוני, אבל לא בטוחה. התרופה אמורה לגרום לביוץ אצל נשים שהביוץ לא סדיר/לא מתרחש. ולכן הייתי מצפה לביוץ סביב יום 14, כי זה מה שהיא אמורה לעשות... (וגם לחזק את הביוץ, אצלי למשל היו 2 זקיקים גדולים, כשעד אז היה רק 1).

2. לא קרה לי,ולא ידוע לי. מצד שני, כמו כל תרופה הורמונלית על רקע שיבוש הורמונלי, מן הסתם סביר....

ואם לא עזרתי, אז לפחות הקפצתי

בהצלחה!

אבל בקושי הצלחתי לעשות הפסק ביום השביעי....

1. אצלי הוא הקדים אבל לא באופן עקבי, כל פעם לזמן אחר. בלי לטרזול אין לי ביוץ בכלל ככל הנראה, עם היה לי ביום 13-17 בערך

2. אצלי לא היה ארוך יותר אבל היה יותר מאסיבי, ממש דימום כבד משמעותית ממה שאופייני לי.