פורום חסידות ברסלב (עמוד 100)

11. "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא", פרק מא', ספר איוב.

'מי הקדימני ואשלם'..
הפסוק נדרש, לכאורה, לשלילה.. ה' אומר- מי עשה איזו מצווה למעני לפני שאני נתתי לו משהו? מי קבע מזוזה לפני שנתתי לו בית? מי ערך ברית לפני שנתתי לו ולד?

אך העומק של הפסוק מסביר לנו עד כמה רחמן ה'..

ה' אומר- מי הקדימני??? ואשלם! אם מישהו יעשה משהו למעני בעניין מסוים, אשלם לו.
למשל- כל הצריך זיווג, יעשה סעודת מצווה והודיה לה' יתברך על הזיווג וה' יגמור הדבר וישלם. <ישלח הזיווג>

כל הצריך בית, יקנה כמה מזוזות לפי מספר החדרים שרוצה וה' יגמור הדבר וישלם. <יתן בית>

כי עיקר היהדות היא תמימות ופשיטות.

12. 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל'..

לכאורה, היה צריך להיות כתוב- הנה לא ישן, ואפילו לא ינום שומר ישראל.

אלא מאי- ידוע שתנומה באה לאדם בהיסח הדעת, פתאום אני מתנמנם, לעומת שינה ששם אני מכין את עצמי לישון.
יוצא, שתנומה היא יותר 'מסוכנת' לעומדים על המשמר, יותר קשה להשתלט עליה.
לכן נאמר, הנה לא ינום ולא ישן.

13. 'כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלהים'..

'כאיל תערג'- לכאורה, היה צריך להיות כתוב- כאיל יערג ולא תערג..

אלא מאי- לאילה יש תכונה כזו שבזמן הלידה היא מטפסת על הרים גבוהים ויולדת בצוקי ההרים..
ועוד יש תכונה שכשכאין גשמים, כל חיות היער באות לאילה בכדי שתתפלל עליהן שירדו גשמים..

נשאלת השאלה, מה עושה האילה כשהיא צריכה ללדת בו בזמן שאין גשמים?
הו, אז האילה עושה את עצמה כאיל.. כאילו אינה מעוברת כלל.
וזה- כאיל ת-ערוג.

14. מהלכות מקרקעין- ההלכה אומרת כך- אדם שיש לו שדה בארץ ישראל או בכלל.. ובאו אנשים והתיישבו בחלקה שלו.. והוא ביקש מהם לעזוב והם אינם רוצים.. ההלכה אומרת שאם בעל השדה מעיד בפני שני עדים, <פעם בכל שלוש שנים> שיש לו חלקה בא"י..<מעיד בפני שני אנשים, אפילו כשהוא נמצא בחו"ל והחלקה שלו בארץ> הפולשים צריכים לעזוב. כך המצב גם ברוחניות, אדם בעל חלקה <היא הרצון> ומתיישבים לו בחלקה <הבעל דבר> צריך להצהיר בפני שמיא בכל פעם שיש לו חלקה.. אף על פי שאינו קובע מקומו בה עדיין, על כל פנים יש לו חלקה, חזקה עליו שהחלקה שלו.
ריבונו של עולם, התיישבו לי בחלקה, והפולש יותר חזק ממני, אין לי מה לעשות, אני יותר חלש ממנו, אף על פי כן, אני מצהיר שיש לי חלקה!

15. נאמר- 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'- 'לילך'- לשון עתיד.. בדרך שאדם רוצה לילך. 'הולך', לא נאמר.. רק רוצה לילך בעתיד, עדיין לא הולך בה.. וכבר עכשיו 'מוליכין' אותו <לשון הווה!>  העיקר זה הרצון.

16. ישנה הלכה שאומרת- עשיר שירד מנכסיו, חובה על מארחו לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו-  כלומר, לתת לו כפי מה שהיה רגיל בימי עושרו.  אנחנו היינו עשירים בדעת וירדנו מנכסינו.. ואין אנו כי אם אורחים בביתו של ה', על כן הוא יספק לנו מחסורינו.

17. יתום, גר ואלמנה שהתורה שמה דגש על הדאגה כלפיהם, כמה שצריך לדאוג להם משום שנפשם רגישה ועדינה כל כך, פגיעה.. ואנחנו, כעת, במצב של הסתרה בתוך הסתרה, בחינת יתמות מסוימת.. ה' בטח לא ישאיר אותנו לבד.

18. איזהו עשיר? השמח בחלקו. ה' מקיים את כל התורה כולה.. ובתוך זה מקיים גם את- שמח בחלקו.. 'חלקו' הכוונה גם לפשוטי העם וגם לפושעי ישראל, בהם ה' מתפאר ומשתעשע מאד מאד. אז אותך הוא ישכח?

רבים חושבים שה' הוא מן איזה שוטר שעומד עם מקל ועושה לנו 'נו נו נו' כל הזמן, על כל דבר.. זה שקר. ה' הוא אינסוף רחמנות ומחפש רק איך להשפיע לנו טוב. זו האמת.

19. הרבי מקומרנא כותב בספרו- מגילת סתרים- ספר הקדמה לספר הזוהר, כך:
אני נשבע באלוהי ישראל <ויש אומרים שאמר- אני נשבע בחיי עולם הבא שלי> שאין בעם ישראל מזידים בדורות האלה.
רק כולם בשוגג.

20. אדם שרגיל לקיים איזו מצווה יומית, כמו להניח תפילין ויום אחד לא הניח.. מרגיש מועקה ועצבות.. אז למה בימים שאתה כן מניח, אתה לא שמח לפחות  באותה מידה שהרגשת עצבות? הממ.

ברסלב. מה השם הזה אומר לך?
שלא כמו חסידויות רבות הנקראות על שם עיר המוצא שלהן, ברסלב איננה קרויה על שם שום עיר. היא שיקוף של רעיון. אם היינו רוצים להיות נאמנים לזהות ההיסטורית מוטב היה לקרוא לחסידות רבינו על שם העיר אומן, בה בילה את ערוב ימיו ובה נטמן ועד היום היא משמשת מקור עליה לרגל לאלפים ולרבבות.

אבל מי שנתן את השם לתנועה הרוחנית האדירה שיצר היה רבי נחמן בעצמו. כמובן, התחנה לפני אחרונה בה חי הייתה אמנם ברסלב, עיירה ציורית קטנה על שפת הנהר בוג באוקראינה. כפי דרכו בקודש תורותיו התלבשו תמיד במציאות הכי יום יומית וחיצונית. פלא הוא שיש בעולם מקום גשמי שקוראים לו ברסלב ושרבי נחמן אכן גר שם. אבל הסיבה לשם הזה היא אחרת לגמרי לגמרי.

מספר רבי נתן: "עוד שמעתי שפעם אחת סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקידוש ונשפך על הארץ ומזגו לו כוס אחר וקידש עליו. ואחר כך אמר: היום נטענו שם: ברסלביר חסידים. ושם זה לא ישתקע לעולם, כי לעולם יהיו אנשי שלומנו נקראים על שם עיר ברסלב" (חיי מוהר"ן קט"ו)
למה דווקא בברסלב ניטע השם הזה? "דאיתא במדרש על פסוק "ונתתי לכם לב בשר", אל תקרי בשר אלא בוסר, שיהיה כל אחד בוסר בחלק של חברו. לב בסר אותיות ברסלב". (חיי מוהר"ן של"ט)

ברסלב, אם כן, היא "חסידות לב". ולא סתם לב, כי אם "לב בשר". ובתוך השם הזה אפשר שרבינו הצפין את דרכו ומגמתו, את צורתם של ההולכים בדרכיו, ואפילו את סוד הגאולה ותיקון העולם.

בחיפוש אחר פשרו של אותו "לב בשר", מתגלים קווים חדשים לדרכו של רבי נחמן, שכן הפסוק אותו הוא מצטט עוסק במה שיקרה באחרית הימים.
"ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר" (יחזקאל פרק יא י"ט)

מבאר רש"י : לב בשר - לב רך ונוח להיכנע.

והמלבי"ם כותב: "והסירותי את לב האבן מבשרם - שעד עתה היה לבבם כאבן, שקשה לפתח עליו פיתוחים ורשמים, וכן לא היה מוכן לקבל הרשמים האלוקיים וציורי המוסר והחכמה. ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלוקים וציורי הקדושה והרוחניות".
היום יש לנו לב אבן. לב אטום וחתום. וכלשון רבי נתן: "קשה מאד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מריבוי הצרות" (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות כלאי בהמה הלכה ד' סעיף ד') בגלל הצרות, בגלל אורך הגלות וריבוי בכאב הפרטי והכללי שמקיף את העולם, הלב נסגר. דומה בעיניו כי מוטב שלא להרגיש כלום מאשר להרגיש את הכאב. יש בזה הגיון, אבל מה שיוצא, בסופו של דבר הוא שהלב אינו יכול להיות אטום לחצאין. אם הוא סגור הוא סגור לכל. גם לכאב, גם לשמחה, גם לקודש, גם לאמונה, גם לאהבה, גם לקרבה, גם לחברות, גם לנחמה.
סגור ושותת דם. לא בוכה. לא צועק. לא מתפלל.
מתפקד.
עד שקורס.

אבל לעתיד לבוא – לב רך, לב בשר, לב מרגיש. גם כאב. גם אושר. פתוח להכל. צועק. בוכה. מתפלל. שמח. עצוב. לב "לקבל עליו מכתב אלוקים וציורי הקדושה והרוחניות"
חי.
לב בשר.

רבי נחמן נכנס אל תוך העתיד הזה והופך אותו מרחוק לקרוב. הוא לא רוצה שנחכה עד שיבוא אור גדול וימיס את ערלת הלב. הוא רוצה שאנחנו ניקח פטיש ונפוצץ את האבן לאט לאט בעצמנו. כשיבוא האור – יהיה לו לאן לחדור.

הנה דבריו בפתח ספרו: "נקוב לב האבן. והאר לי משם מעט פניך. ברה כחמה, יפה כלבנה. אל תחריש ואל תשקוט. הרימה קולך הערב בשירות והודה, ופתח פיך ותוציא דבריך הנעימים לפני הקדוש ברוך הוא. דלו עיניך למרום וזכור אהבתך הישנה" (שיר נעים בתחילת ליקוטי מוהר"ן)

ולב בשר, כמאמר חז"ל, יש בו עוד פירוש, כמו שהביא רבינו: "אל תקרי בשר אלא בוסר, שיהיה כל אחד בוסר בחלק של חברו" (ומקורו במדרש ילקוט שמעוני יחזקאל י"א רמז שנ"א)

...שלט חוצות בעיירה נידחת בארה"ב של שנות התשעים אומר הכל. זוהי גלותנו הפנימית במערומיה: "למה להיות מה שאתה כשאתה יכול להיות מישהו אחר". כל אחד מאיתנו מבלה שנים במאמץ נואש ואבוד מראש להיות יפה כמו פלוני, חכם כמו אלמוני, מוצלח כמו זה או צדיק כמו אחר.

אבל מי אני? מה יש בי?
לעתיד לבוא יכיר כל אחד את חלקו בעולם ויאהב את מקומו, עד שיחוש דחייה והתנגדות לחיקוי חלק חברו.

ועכשיו?
רבי נחמן רוצה שגם בזה לא נחכה לסוף הזה.
כמה כואב יהיה אותו רגע בו נידרש בעל כורחנו להשליך את כל הלבושים המדומים, את כל ההנהגות והתפישות שלא שייכות לנו? מה יישאר מאיתנו כשיבוא האור הגדול הזה וישטוף את העולם? האם תיוותר פיסת עצמי טהור שלא תעלה באש הגדולה? "כי הנה היום בא, בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, וליהט אותם היום הבא אמר ה' צב-אות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף" (מלאכי ג' י"ט)

לב בוסר בחלק חברו. לב בוחר ומבקש רק חלק עצמו. "כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן. וכן הוא עניין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו עניין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעי' י"א) "אפרים לא יקנא את יהודה" וכאמרם ז"ל "ונתתי לכם לב בשר"- לב בוסר בחלקו של חברו, כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם", היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו" ( "שם משמואל" במדבר תרע"ג)

היש ערב מזה?

אמנם "ברסלב", וודאי עניינו "חסידות לב", אבל אין להסיק מזה שהשכל נמצא רק במחוזות אחרים. אדרבא, מכל הדברים שבעולם גילה רבי נחמן ששמו מרומז דווקא בעניין החכמה: "ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה ראשי תיבות נחמן" (חיי מוהר"ן קפ"ט) איך הדברים מסתדרים? פשוט - לב אינו רק עניין לרגש כי אם גם עניין לחכמה. "כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב "ונשא אהרון את משפט בני ישראל על ליבו" (שמות כ"ח) (ליקוטי מוהר"ן ה' י"ג) הווה אומר, כשהלב אטום, כשלא מרגישים כלום, גם השכל מתעקם, גם המשפט יוצא מעוקל. הן משפט הזולת, שאי אפשר לדונו לזכות כי אין יכולת להרגיש את כאבו. והן משפט עצמי, שאין כוח לשאת את הכאב ועל אחת כמה וכמה, שאין כוח לקבל החלטות או לשנות דברים.

"לב בשר", אם כן, אומר שני דברים:
אחד: תרגיש. שניים: תהיה מי שאתה.
רק כך תחיה באמת.

"היום נטענו שם: ברסלביר חסידים". חסידי לב.