ראשית, אציין את דעת הגר"א (שהובאה על ידי הרב מיימון בשמו) שהגמרא באה לומר את שיטתה ולא מחפשת לפרש את המשנה.
ממילא, הגמרא פשוט מנסה להעמיד את המשנה שלא תסתור לגמרי אם כי זה לא מחייב.
(עפר אני תחת רגלי הגר"א, אבל לא בטוח שכאן הגר"א צודק, בכל מקרה ראוי הוא שדעתו תובא)
שנית, המטרה היא לקצר בכתיבת המשנה וממילא לא צריך לומר דברים שהם ברורים ולכאורה זו הכוונה ב"לא זו אף זו" או "זו ואין צריך לומר זו".
הגמרא לרוב איננה כה לשונית (לגבי תחילת קידושין, לא ברור שהדיון הלשוני הוא אמוראי ויתכן שזה חובר על ידי הסתמאים.), ומה שקשה לה זה רוח דברי המשנה ולא רק המילים וממילא אם זו הייתה כוונת התנאים, צריך פשוט לסדר את הדברים שיעבוד.
כלומר, שאלת הגמרא היא מדוע לא אמרו לנו דין מסוים ולכן היא עונה שזה ברור. (ולא קריטי מדוע חא נכתב)