פורום בני הישיבות (עמוד 18)

צריך להקדיש זמן לזה וגם לזה

אנסה להסביר את עצמי יותר מצד אחד זה ברור שצריך ללמוד בקיאות אבל מצד שני הלימוד שהוא בעיקר בישיבה זה בעיון ואת האמת אני מלא פעמים מסתבך בלהבין דברים שלחברותא שלי ממש מובנים [כי הוא כבר גמר את הש"ס] וזה תמיד עושה לי התלבטות אם להשקיע בבקיאות יותר מאשר 'גם וגם' אלא הרבה ואז להיכנס לעיון מחדש משהו כזה בקיצור מה דעתכם אתם איך זה עובד אצלכם

מסכים שעיקר העיון יכול להיות ברמה טובה רק אחרי שיש היקף בבקיאות

מצד שני, בבקיאות פחות יש צורך בישיבה, חברים, רבנים, וכו' ולכן כדאי לנצל את התקופה הזו לעיון, שזה בעצם עיקר עניינה של הישיבה, לקבל מהרבנים ודיבוק החברים בלימוד. לכן להשקיע בעיון במה שלומדים בישיבה בעיון עם שיעורים וכו', ובשאר הסדרים בקיאות, עם תוס', בכל אופן חלקם

בשרשור שאריק הביא פה למטה.

אחרי שתעבור וכשיהיה לי יותר כח, אשמח להרחיב כאן או באישי

חסדי הים / סתם 1... פתח על כך שרשור, מוזמן לחפש.

נגד עיון??

למה אתה נגד עיון אחי? התורה זה העיון11!

מה דעתכם ביחס בין לימוד עיון לבקיאות? - בית המדרש

אני עצמי לא ממש יודע מה להגיב לעניין זה.
יש היום תופעה מצערת של תלמידי חכמים שלא למדו מספיק בקיאות ונופלים בלשונם על שטויות, יש ראשי ישיבות שלא עברו מעולם על ספר התנ"ך אפילו פעם אחת, שלא לדבר על ש"ס משניות וזה חבל.
מצד שני, השכל של תורה נקנה בעיון, אני לא בטוח מהי נקודת האיזון ביניהם.

ואכן העלית נקודה פה למחשבה לכל כיוון

@חידוש ואנונימי, מוזמנים לקרוא את דברי שם

א. ארוך או קצר זה סובייקטיבי.

בשבילי זה בסדר, פסוקי דזמרא טיפה מהיר מידי.

 

ב. טון ממוצע

יותר טוב

ארוכה, ויחסית בשקט

ארוך

 

פסוקי דזמרא קצת מעל הטון הממוצע, כל השאר רגיל יחסית

א) טיפה ארוך
ב) שקט רוב התפילה

תפילה ארוכה (כשרה'י נמצא)
ותלוי בחזן (ספרדי/אשכנזי)

לכם זה יהיה ארוך לי זה קצר 

הטון משתנה לרוב בצעקות

 

ואשמח לדעת איפה בציבור שלנו יש תפילה בצעקות..

 

(אפשר גם באישי, אם זה יותר נח)

בקרלין מתפללים בצעקות!... 

 

סתם, לא כל כך הבנתי את ההגדרות- "צעקות", "בשקט", "ממוצע".

זה הכל בעיני המתבונן...

@הלהבה והברוש..

שו"ת שיח נחום חלק א, נדמה לי סימן קה

https://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&rct=j&url=http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9694.pdf&ved=0ahUKEwiKv9mc54XXAhXDDcAKHV4JD5cQFghMMAo&usg=AOvVaw1tWLb2YoDF0Q-WwjuuZB7z

בתחילת העמוד השלישי הוא מתיר מכנסיים צנועות לנשים שנעשו במיוחד לנשים.

אבל יש סיבות אחרות. יורה דעה קפב'.
תסתכל ב"אהלה של תורה" הרב יעקב אריאל שליט"א, חלק ה סימן ט.

לגבי הרב שרלו לא חד משמעי כלל. רק במקרה שהחצאית לא תהיה צנועה.

http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=63740&kod=&modul=15&codeClient=57

יש דעות שסוברות שזה לא ילבש ואז זה מדאורייתא. צריך להיזהר בזה.

ואני מניח שלא זו כוונת השואל, אז לא ניכנס למגרש הזה כנראה

אבל זה היה במקרה שיש בת שאו שהיא תלך בשמלה מעל לברך או במכנסיים ארוכים, אז הוא (מי שזה לא היה) פסק על מכנסיים. וגם אז, מדובר במכנסיים רגילים, ח"ו צמודים..

 

באמת זכור לי שהוא אחד הגדולים האחרונים..

@סתם 1... אמר שכך אמר גם הרב שרלו.

השאלה היא על איזה רוחב של סוגי סגנונות אתה מדבר.. (כמה שוני אתה מצפה שיהיה?)

קודם כל תפרגן לעצמך כי רק לכבודך פתחתי ניק לראשונה בפורום...

אני לומד בישיבה הגבוהה מצפה ירחו ולדעתי היא קולעת בול לכל הקרטריונים שציינת.

 

א) אני מכיר את הסטיגמה שאנשים חושבים שלומדים אצלנו רק בקיאות, זה נובע  סתם מחוסר הכרות, בישיבה לומדים עיון ברמה גבוהה. עיון ישיבתי, בשיעורים הגבוהים יותר יש מסלולים של עיון יותר מעמיק, או של סוגיות הלכתיות יותר שמגיעות מעומק הסוגיא עד לפסיקת ההלכה, או שיש מסלול לימוד של שני סדרי עיון שנועד לאלו שרוצים להשקיע יותר בעומק ובפילפול.

וכן נותנים גם מקום של כבוד ללימודי הבקיאות, גם כהכנה ללימוד עיון וגם כדי לדעת את דבר ה' מתוך היקף ובקיאות!

 

ב) לגבי הגיוון, כמו שאמרו פה, בכל ישיבה יש הרבה סגנונות אבל לא בכל ישיבה רואים את זה כאידיאל! במצפה יש גיוון גם בתלמידים, גם בשיעורי אמונה ובסגנונות הלימוד, גם בין אשכנזים לספרדים ועוד!!!. מורגש איך הגיוון נועד כדי להפרות ולתת לכל אחד את ההזדמנות למצוא את האות שלו בתורה ואת המסלול המיוחד לו בעבודת ה'. (זה לא משהו שאני רק מרגיש, זה משהו שראשי הישיבה מדברים עליו בלי סוף...)

 

ג) הישיבה מכוונת את התלמידים כולם לחיים של שליחות, כל אחד בדרכו. הרב שבתי סבתו - ראש הישיבה מדבר המון על השליחות, ועל זה שלכל אחד יש שליחות - תיקון שעליו לתקן בעולם...

הישיבה הוציאה את הגרעינים התורניים ברמת השרון, קרית אונו, נתניה, גבעתיים, חצי גרעין בגדרה כמה רבני קהילות בכפר יונה, ועוד הרבה רבני קהילות בארץ (ואפי' בעולם...) יש קשר מתמיד עם הגרעינים והרבה מהתלמידים רואים בזה כאידיאל שאליו הם שואפים...

 

אם אתה רוצה (או מישהו אחר) עוד פרטים
מוזמן להתקשר בכיף...

אביה - 054-6704860

יש ישיבות בין הזמנים למי שלא צריך את החופש

יש גם להר המור ולזילברמן כל השנה.

אבל אני מכיר בכל מיני מקומות בתי כנסת שפותחים אפשרות ללימוד שם בבין הזמנים, לרוב עם תגמול צנוע כדי לעודד אבל העיקר הוא להגיע. (תכתוב בגוגל "ישיבת בין הזמנים ב..." (המקום בו אתה גר/ערים בתוך רבע שעה נסיעה)

אם אתה רוצה לנסוע רחוק, הבנתי שהר המור פתוחים גם בבין הזמנים, כדאי לברר מולם.

בהצלחה רבה👍

בס"ד

 

הרי בחוץ אי אפשר להישאר ברמה הרוחנית כמו בישיבה...

בחרתי להקדיש את השנה הקרובה ללימוד תורה בשביל שבעתיד אוכל לחיות חיי תורה..רבע (!!!) מהשנה הזאת שמוקדשת אך ורק ללימוד תורה "מבוזבזת" בבן הזמנים

בין הזמנים של אב ותשרי הוא שלושה שבועות,

ויש ישיבות שמקצרות קצת את בין הזמנים.

 

אבל אני מסכים איתך שזה קצת ארוך מידי.

בס"ד

 

ומה שתיכננת לעשות מיד אח"כ- לעשות עכשיו.

 

וברצינות- ברור שזה נותן כיוון ומשמעות ללימוד שאחר כך, בעיקר בתחום המידות אבל לא רק.

שבתקופת היותו בישיבה נשאר בישיבה ב(רוב?) בין הזמנים

בדיוק לשם כך הוא נועדו

ממש מיותר וארוך. אבל מצד שני אפשר לראות איפה התורה נכנסת אצלנו גם מחוץ לישיבה מחוץ למסגרת

 

איך התורה משפיעה על הלומד מחוץ למסגרת

שיהיה כל היום לימוד, ומי שרוצה שילך לנוח.

כנראה שהראשי ישיבות הגיעו למסקנה שדווקא כשיש סדרים מאורגנים- החבר'ה לומדים יותר טוב בהם.

אולי זה אותו דבר...

אני חושבת שעבודה רוחנית שאדם עושה לא הולכת לאיבוד.

גם אם כשאתה חוזר מבין הזמנים אתה מרגיש שאתה צריך לחזור ולהתעלות ברוחניות ובלימוד התורה.

אתה מגיע ממקום אחר.
ממקום יותר גבוה מהמקום שהיית בו לפני שהגעת לישיבה

זה החוק החילוני והמזונות.
ללא החישוב ההזוי ואפלית הגברים בחישוב המזונות, שהתוקף שלהם מתחיל לאחר הגירושין והגט, לא היתה בעית עגינות באותם היקיפים.

הגבר בורח בלי לתת גט הרבה פעמים בגלל זה, ואינני מצדיק זאת גם אז.

הדין היסודי שאוסר על אשת איש להינשא לאחר הוא ודאי נכון ומוסרי

בשוליים הוא יכול ליצור תופעות בעיות כאלו, כמו כל דבר

השאלה אם כן היא לא על דין התורה, אלא על המציאות העגומה

ואם כך זה לא שונה מהשאלות הידועות והעתיקות על כל שאר תופעות הרוע האחרות בעולם

אני מבין את השורש שירדת אליו מהשאלה שהצבתי ואני מסכים שגם כאן שייך דיון.
אך מדוע אישה תלויה בכלל בבעלה עד כדי כך?
ולמה באמת נאסרה אשת איש? ולא גם בעל אישה?
ואגב, מצד האמת, גם הטריק של כופין(!) אותו עד שאומר רוצה(?!) אני הוא קצת מעלה תהיות.

בס"ד

 

אפשר, אבל יש לזה כללים. בכל אופן אסור לערב כאן אמוציות כעין אלו.

סבבה. פרוס את הכללים. ותתחיל.

אדם ואישה שניהם אנושיים באותה מידה, שכל ורגש ודמיון ורצון - הכל שווה. ההבדל תלוי במינונים.
החירות האנושית שווה מצד עצמה ביניהם.
ובכל זאת החירות של האישה נלקחת ממנה ממש כאשר היא מתחתנת. שום דבר פנימי בה, מהצד האנושי, לא משתנה. הדבר היחיד שמשתנה אצלה זה הידיעה. ומתי האישה באמת פוגשת את המשמעות הזו מול הפנים? מתי מתפוצצת לה הבועה? ברגע שבעלה עושה אותה עגונה.
החירות שלה אינה נלקחת ממנה בתור עונש משמיים או כחלק ממגבלת חירות אוניברסלית. אצלנו החירות מתבטלת רק כתוצר של המעשים שלנו מול החברה או מול הקב"ה, וכאן החירות שלה נשלטת בידי אדם.
במובן מסויים זה מאוד דומה לעבדות.

אני רוצה לדעת: למה?

שאם זה לא היה כתוב ברמבם לא היינו יכולים לומר אותו עליו.

הרצון האמיתי אף פעם לא נגד התורה וכך האונס.
הלכות גירושין פרק ב הלכות טז יז (או כ' השאלה מה הנוסח שלך).

בס"ד

 

צריך להפנים שמציאות הלכתית, היא מציאות. ואם הקב"ה החליט שאשה נשואה אסורה לאחרים עד שתקבל גט, אז ככה.

עכשיו, בתוך המציאות הקיימת יכולות להיווצר בעיות וצרות עקב התנהגות טיפשית או מרושעת של אנשים - נכון. ככה זה תמיד. ביחס לכל דבר ודבר במציאות.

 

מה עושים? משתדלים להיזהר ולנהוג בתבונה, מתפללים לה' שיצילנו מאדם רע ומחבר רע, ואם להוותנו נקלענו למצב שכזה - חבל. משתדלים לעשות מה שאפשר, וזוכרים שסך הכל העולם עדיין יפה ולא כל כולו חרב, ואת העיקר- הדבקות בה', אי אפשר לקחת מאיתנו.

 

(מזכיר לי מאוד את דברי הרמב"ם על הרע בכלל ואיוב בפרט - תחילת ח"ג במורה)

והבהרת גם את מה שכתבתי בקצרה

בס"ד

 

הייתי חוסך לעצמי...

כג ובסמוך לו.

א. תשובה חלשה פירושה תשובה שמתעלמת מהצרכים ומהאדם עצמו. לומר לאישה עגונה שהיא נדפקה עם מציאות רעה בגלל רצון ה׳, לא ינחם אותה בכלל, להיפך זה יעצבן אותה יותר וירחיק אותה מהכבילה שהיא שמה על עצמה לקיים דבר ה׳. אי אפשר להתעלם מהחוויה הפרטית והסובלת שלה.

ב. אין דבר כזה - ככה. אנחנו עושים בירור עד כמה שידינו משגת וכמה זמן שנצטרך לפני שנאמר ׳ככה זה׳. לא הגיוני לקבל דברים כאילוף כמות שהוא.
ואיך ייתכן שאין לאישה שום פתח מילוט חוץ ממיתת בעלה?! אתם באמת לא מבינים מה הקושי פה?

מתייחסת רק לכותרת של @קמנו ונתעודד , תוכן ההודעה שלו ושלי עונות גם על זה לדעתי

ולדעתי התייחסתי גם לתוכן.

בס"ד

 

היא לא נדפקה עם מציאות רעה בגלל רצון ה', היא נדפקה עם מציאות פחות טובה בגלל מעשה רע של בעלה. באותה מידה הוא היה יכול לרצוח אותה, או לפגוע בה כל פגיעה בלתי הפיכה אחרת. מי אשם אז?

היא לא כבלה את עצמה לדבר ה', כולנו מחוייבים לדבר ה' בין אם נרצה ובין אם לאו.

כאמור, כשמגיעים למצב הזה משתדלים לעשות מה שאפשר במסגרת הכלים שיש לנו (שכוללים גם כלים לא שגרתיים, סטייל 'הוא עשה שלא כהוגן, אף אנו נעשה לו שלא כהוגן'), אבל אך ורק בתוך המסגרת.

 

תפתח תקרא שם, @סתם 1... נתן מראי מקומות מדוייקים.

 

 

 

(ונקודה שנזהרתי מלגעת בה עד כה, אבל בסופו של דבר אין ברירה- אסור לשכוח שמדובר אחרי הכל באדם שהיא נתנה בו אמון)

הרמבם מונה בפרק יב הנל שלושה גורמים לרעות של האדם.

1- רע מולד וטבעי (סטטיסטית נמוך מהשאר).

2- רע שאדם עושה לעצמו

3- רע שאדם גורם לחבירו (הרב ביותר מביניהם)

המקרה הזה יכול להיכנס ל2 ו3 כמו שרמזת בסוגריים.

במקרה של עגינות אין לה כלים בכלל להתגונן, מבחינה מהותית לא נתנו לה כלי - ברצח וכדומה היא יכולה ומותר (!) לה להתגונן.

במונח ׳כבלה׳ התכוונתי שהיא יכלה (זה טריוויאלי) לפרוק עול, אבל היא אישה מאמינה, והתוצאה זה שהיא חיה בדיסוננס קריטי משום שהיא רואה עצמה מחוייבת (אין מה לעשות האדם הוא זה שבפועל מייצר את החיוב ולא שום אידאה מופשטת) ומצד שני האמונה הזו פוצעת את נפשה וחירותה. מבחינתה, היא מדממת בגלל האמונה.
לזה התכוונתי במונח ׳כבילה׳.

ומ"מ השאלה היא *על* המסגרת. לא איך להתמודד, אלא למה בכלל צריך להתמודד. אני לא רוצה תשובה גנרית אלא תשובה קונקרטית.

(היא נתנה אמון. נכון. והיא טעתה. אז נטיל עליה אשמה במקום לתת לה כלים להמשיך הלאה?)

גם אם האבא הוא אדם רע לב ורע מעללים. וגם אם האבא מת. אי אפשר להחליף אבא. ככה זה. וגם ממזר לא יכול לשנות את היותו ממזר. יש דברים שהם מציאות. התורה באה ללמד אותנו מהם סודות המציאות עצמה. זה שיש אנשים שמנצלים את המציאות לרעה, זו בעיה אחרת.

גם איש אי אפשר להחליף.

אדם ואישה שניהם אנושיים באותה מידה, שכל ורגש ודמיון ורצון - הכל שווה. ההבדל תלוי במינונים.
החירות האנושית שווה מצד עצמה ביניהם.
ובכל זאת החירות של האישה נלקחת ממנה ממש כאשר היא מתחתנת. שום דבר פנימי בה, מהצד האנושי, לא משתנה. הדבר היחיד שמשתנה אצלה זה הידיעה. ומתי האישה באמת פוגשת את המשמעות הזו מול הפנים? מתי מתפוצצת לה הבועה? ברגע שבעלה עושה אותה עגונה.
החירות שלה אינה נלקחת ממנה בתור עונש משמיים או כחלק ממגבלת חירות אוניברסלית. אצלנו החירות מתבטלת רק כתוצר של המעשים שלנו מול החברה או מול הקב"ה, וכאן החירות שלה נשלטת בידי אדם.
במובן מסויים זה מאוד דומה לעבדות.

אני רוצה לדעת: למה?

אין סוג של בעל חיים שנקרא "אשה". יש "אדם", והאדם נברא זכר ונקבה.

וזה נעשה באופן מסוים מאד- האדם הזכר נברא, ומתוכו נלקח חלק וה' בנה את האשה מאותו החלק כי "לא טוב היות האדם לבדו". וזה לא רק היסטוריה, זה הרבה מעבר לזה. זוהי האשה. לכן אגב, היא נקראת "אשה"- "כי מאיש לקחה זאת".

 

אז ברגע שהאדם מקדש לו אשה, אותה הברית הנצחית שנוצרה ברגע שבו ה' יצר את האשה הראשונה מתוך האדם הראשון חלה עליהם ומחברת אותם כאילו בהם המדובר, ואי אפשר להפריד את הקשר הזה בלי שמי שקידש יחזור ויגרש.

 

אני יודע שההסבר הזה עשוי לעצבן אי אלו אנשים, כי הוא מגדיר את האנשים והנשים כלא שוים אלו ואלו. לכן אני מודיע, אין לי שום אינטרס או אידאולוגיה להסביר את העולם ככה, ואני לא חושב שבגלל זה לא צריך לכבד נשים או לדאוג לזכויותיהם. וגם אפשר לעדן את הניסוח, ובמקום לומר שהם "לא שוים אלו לאלו", לומר שהם פשוט שתי יצירות שונות, הם נוצרו בשני שלבים שונים, מאבני בנין שונות, באופן שונה, ועם מבנה נפשי וגופני שונה.

אני לא יודע אם זה מוצא חן, אבל אני חושב שכתיאור של המציאות זה מדויק, ויש לזה השלכות לגבי מבנה התא המשפחתי, ובכלל תפקיד הגבר והאשה בעולם. אם מישהו ימצא שגיאה בדברי-אשמח שיאיר את עיני.

אני חושב שקודם צריך לברר מהי האמת, ואח"כ לנסות לראות איך זה מסתדר עם רגשות הצדק והיושר שלנו, ולא לנסות לחפות על האמת כי זה לא מסתדר לנו.

ואגב, אפילו אם לא מתייחסים לתיאור ההיסטורי שבתורה, יש סיבה לזה שהאדם מורכב משני מינים שונים ולא מין אחד שמתרבה מעצמו, יש כאן מערכת קדומה של ברית בין שני חלקים של האדם, וצריך להבין את הברית הזו ולפעול בהתאם. (כמובן שבמבט לא תורני יתכן שחלק מהחוקים משתנים, כמו אצל בני נח) ואכמ"ל.

 

ותוך כדי שאני חושב, אולי אני יכול לתת גם טעם מוסרי בדבר- אם הגירושין היו תלוים באשה, לא היה אפשר לעצור את הזנות. כל אשה שהיתה רוצה, היתה יכולה לגרש את עצמה, ללכת לגבר אחר, ואח"כ לחזור וכן הלאה, ולהמשיך לעשות מה שהיא רוצה. זה היה יוצר מציאות שהבגידות הן דבר שבשיגרה.

הבעיה בטעמים מוסריים, היא שהם תמיד חלקיים, כי המערכת הרבה יותר מורכבת, ולכל דבר יש הרבה יותר השלכות. לכן אני מעדיף את הניתוח המציאותי, שהוא אמיתי, ישר ומחייב לא פחות. (ובעצם בתוכו כלולים העניינים המוסריים. תחשוב על זה. זה תמיד עובד ככה, ההבנה הנכונה של המציאות היא זו שמקפלת בתוכה ממילא את המוסר על רובדיו השונים.)

אני מסכים שהמבט מתחיל בהבנה שכלית של המציאות, ואני מסכים עם מה שכתבת,
מצד שני אין לנו (לדעתי) זכות להתעלם מהמקום האישי של האדם שנמצא במערכת, כלומר, אי אפשר לומר לאדם ובמקרה הזה אישה שהרגשות והחוויות הפנימיות הן שקר. צריך להבין שאם אדם חש סתירה חזיתית מול מה שאומרים לו בשם התורה, אז כנראה משהו התפקשש בדרך, שהרי התורה היא תורת חיים וההתאמה של הנפש הישראלית לזה צריכה להיות מוחלטת.

ובעניין הרעיון המוסרי שהעלית קשה לי להסכים, הרי זה בדיוק המקרה אצל הגבר, בין אם מממש בפועל את כוחו ובין אם לא, והמקרה הספקולטיבי הזה נכון אצל גברים ונשים כאחד.

הנקודה היא שלגבר מותר כמה נשים, ולאשה אסור כמה גברים. כמובן שניתן לשאול- למה לגבר מותר כמה נשים ולאשה אסור, אבל זו שאלה בפני עצמה, ותשובתה בצידה. כמדומני שאם מחפשים את ההיבט המוסרי שבזה שלגבר מותר לקחת כמה נשים (גם אם זה לא רצוי) ולאשה לא, אפשר למצוא אותו בהבנה של חיוניות התא המשפחתי. האשה תהיה האם כי היא זו שילדה אותו. אבל איך ידעו מי האב? כלומר- אמא יכולה להיות רק אחת, לא כן אבות. מניעת החופש של האשה מלהיות שייכת לכמה גברים מונעת את האפשרות של כמה אבות ושומרת על התא המשפחתי בצורתו התקינה.

 

ואמנם זה סיבה טכנית כביכול, אבל בעצם גם בה יש עוד עומק. איש אחד באמת יכול לדבוק בכמה נשים, כי הוא באמת יכול לדאוג לכמה נשים. זה אפשרי שאדם אחד יקח אחריות וישמור על קשר עם כמה אנשים, ובעצם הוא מקיים כמה תאים משפחתיים. אבל האשה לא יכולה לדבוק בכמה אנשים כי כל אשה היא תא משפחה אחד (ולענ"ד זה נכון גם מבחינה נפשית), ואי אפשר לקשור אותו לכמה אנשים שונים.

 

ועוד נקודה היא שהאיש מצווה בפריה ורביה ולא האשה, ככה שלה אין אחריות להתחתן. זה אולי לא נעים להיות לבד, והיא נבראה כדי להיות מחוברת אל האדם, וזה גם מבנה הנפש שלה, אבל היא לא מחויבת בזה אלא הוא. לכן הגיוני שמי שיקבל את הרשות להתחתן עם נשים, וגם את הכח לגרש אותם- יהיה הגבר. כמובן שאפשר לשאול גם למה דוקא האיש מחויב במצוה הנ"ל ולא האשה. שאלה מעניינת שבה לא השקעתי מחשבה.

 

לגבי הרישא של הדברים, אני חולק על הניסוח של דבריך. אני לא סומך על נפש האדם, גם לא הישראלי, שהיא תהיה המאמת של התורה, ועיין בחזון איש "אמונה וביטחון", בפרק ג' בפסקאות הראשונות. אני כן מוכן לקבל את זה שיש לאדם הרשות לשאול ולנסות להבין, וזה רצוי, ואף עשוי לפעמים ללמד אותנו זוית חדשה בתורה. ולענייננו, אולי המבט הנכון שצריך להיות לאשה, זה שבניגוד לגבר שצריך את החופש כדי לעבוד את בוראו כיון שלכך הוא נברא, ונברא יחידי, האשה נבראה כדי להיות חלק מהאדם, ואם האדם בגד בה, אז אמנם זה מעשה רשע, אבל היא עדין נבראה להיות חלק ממנו וכרגע היא נמצאת ברשותו. ובהקצנה-כמו שאם אדם מתעלל ביד שלו, אז אי אפשר לשאול למה היא חייבת להיות היד שלו. (וכל דוגמא שאתן תהיה בהקצנה, כיון שאין עוד אף קשר בעולם שדומה ליחסי איש ואשה)

 

 

ואגב, אם המניע של אנשים לא לגרש זה ענין כספי, אז לכאורה היה אפשר להציע שמרגע שבית הדין החליט שהם צריכים לגרש את האשה כבר יחייבו אותם בכל התשלומים ולא יחכו לגירושין בפועל. וקל לי להאמין שאילו המצב בזמן חז"ל היה כמו בימינו הם היו מתקנים שכך יהיה.

כשהשוותי לגבר, התכוונתי להוציא מההחלטה הפסקנית שלך שזה זנות דווקא.

 

מ"מ, בסופו של דבר, הקושי הוא בכך שאין שום פיתרון לאישה עגונה (חוץ מלהמית את בעלה).

ולא הבנתי את המשפט "המבט הנכון שצריך להיות לאישה". היא בן אדם והתכונה האנושית משותפת לכולם, כתוצאה מזה יש לה תביעת חירות פנימית, וקיימת מציאות שבה זה נגזל ממנה.

מה אתה יכול להציע לאדם שהשכל שלו מקבל הכל כראוי, אבל הוא חי בסתירה פנימית תהומית?

לחיות עם זה פשוט? קל לומר. אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו.

 

הבנתי - אני בעצם מחפש תשובה שתניח את הדעת לא רק מהבחינה השכלית (המסקנה היא אכן בלתי נמנעת כיוון שהיא נובעת באופן לוגי ישר מתוך יסודות האמונה), אלא אני רוצה להגיע לתשובה שתניח את הרגש של האישה לא פחות ממה שהשכל מניח את דעתי.

 

 

(הערת שוליים: המניע של אנשים לא לגרש, לרוב, להבנתי ולידיעתי, אינו נובע בכלל מהצד הכלכלי, אלא מהסבל שנגרם אלישה מהעגינות שהבעל מטיל עליה.)

כאשר באו התלמידים הראשונים לישיבה, הם שאלו אותי: מהו ייחודה של הישיבה? סיפרתי להם את הסיפור החסידי על בעל ה'תניא' שישב ולמדג, חדר לפנים מחדר. נכדו, ה'צמח צדק', ישב בחדר האמצעי. בחדר החיצון היה תינוק בעריסה, שניעור לפתע משנתו והחל בוכה. בעל ה'צמח צדק' היה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל ה'תניא' שחדרו היה מרוחק יותר שמע., הפסיק את לימודו, ויצא להרגיע את התינוק. משסיים, החזירו למקומו, עבר דרך חדרו של ה'צמח צדק', ואמר לו: כשלומדים תורה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד.

כל אימת שאני חש שאוכל לומר דבר שהוא לתועלת התורה, לתועלת עם ישראל או ארץ ישראל, איני נמנע מלהשמיע את קולי. כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם,להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל – לא נמנעתי מלהשמיע את קולי, כי גם אני חונכתי שיש להקשיב לקול בכיו של תינוק. [הרב יהודה עמיטל]

הוא לחנך את הגברים, ולהעמיד בתי דינים שיעשו מה שצריך לעשות. וכן, גם "ואהבת לרעך כמוך"- שהחברות שלה יעודדו אותה ויתמכו בה, וכמו שאתה אומר- ישמעו את צערה ולא יתעלמו ממנה. (ובהחלט ראוי להתחזק בכל אחד מהתחומים האלה, לפחות אלה שבידינו)

 

יכול להיות שזה לא פתרון קסם, כי זה דורש עבודה. אבל התורה באה לתת אמת, כדי להוריד את האמת לארץ בצורה שלמה- צריך אנשים, צריך השקעה, צריך כח.

זה ככה בכל תחום. זה לא מיוחד לנשים עגונות. זה ככה בעזרה לגר ליתום ולאלמנה. זה ככה בהתמודדות עם הרמאים שמסתובבים בשוק. זה ככה עם נערים עבריינים שמרביצים לאנשים סתם (או לא סתם). זה ככה עם אלימות במשפחה. זה ככה עם לשון הרע.

כל דבר שתרצה לתקן ידרוש ממך עבודה. אז נכון, התורה חסמה "נתיב עוקף" לפיתרון, כמו שהיא אסרה על העניים לגנוב, גם אם הם רעבים ומסכנים, וכמו שהתורה לא מעודדת קומינזם גם אם הוא יעזור לעניים.

כנראה שכאן לא תתקבל תשובה שתניח את דעת האישה. כ"כ קיוויתי. (אני חייב לה עדיין תשובה)

 

אני מוכרח להתעכב לרגע על ההשוואות.

התורה אסרה על העניים לגנוב אבל לא אסרה עליהם לעבוד.

יש להם מוצא אמיתי לפיתרון מבלי לרדת לשפל מוסרי.

מי שמרביצים לו יכול להחזיר, מי שמרמים אותו יכול להחכים וכן על זה הדרך.

המציאות של אישה עגונה, אולי אתם לא תופסים את זה, היא גרועה מנשוא.

האישה נמצאת בחוסר אונים פשוטו כמשמעו.

היא עגונה. מלשון עוגן.

היא נמצאת טובעת בתוך קרקעית הים מבלי יכולת לצאת משם.

היא פשוט נחנקת. כמעט כפשוטו ממש.

זה מיתה בחנק.

ולא תמיד המותקף יכול להחזיר, ולא תמיד מי שמרמים אותו יכול להחכים. (בין עם הבעיה היא בו, בין עם הבעיה היא בהיקף השחיתות.)

 

אלא שאצל האשה זה הרבה יותר בולט שהתורה היא זו שחסמה את הנתיב העיקרי, בעוד אצל העני הרעיון לגנוב נראה לנו כ"כ רחוק, וגם אין מישהו מסוים שאשם בזה שהוא עני, וגם זו בעיה טכנית שבד"כ נראה שיותר קל לפתור, ולכן זו באמת דוגמא שאינה שווה מבחינת גודל הטרגדיה לזו של העגונה, אבל סוכ"ס- העיקרון הוא אותו עיקרון. יש דרך שאסור ללכת בה גם אם היא יכולה לעזור לאנשים להתגבר על הצרות.

ואגב, הפיתרון של התורה הוא דוקא די הוגן לרוב המוחלט של המקרים-מכים אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שימות, כלומר שאם יד בית דין תקיפה-אין נשים עגונות.

עד שימות? לא ידעתי.
אם יד בית דין תקיפה, מה שלא היום - שכחתי פרט הזה.

לכאורה זה כמו כל שאר מצות עשה שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שימות.

"ואהבת את ה׳ אלוקיך" ואם אינו רוצה מכים אותו שיאמר רוצה אני או עד שימות? לא ידעתי שיש דין כזה במצוות עשה.

אני יודע שיש כלל כזה, נאמר לגבי החזרת ריבית (ריבית קצוצה), לגבי אכילת מצה, לגבי נטילת לולב.  ששם נאמר שכופין אותו ע"י שמכין אותו עד שיקבל עליו או עד שימות. וכמדומני שזה אותו הדבר בכפיה של גט, ככה לפחות הבנתי את זה. אולי אני טועה.

 

ואגב, שים לב שבזמן חז"ל המושג "עגונה" מתיחס לנשים שמקום בעליהן לא נודע, ולא למסורבות גט.

אכן, בזמן חז"ל המקרה הפרטי של עגונה שמקום בעלה לא נודע,
אבל עגינות הוא עקרון.
מה הנפק"מ בזה?

יש עוד. לא יודע למצוא לך את הכל.

 

ומה שבאתי להגיד זה שכנראה בזמנם לא היה נפוץ המושג של מסורבות גט.

זה סוגיה כבידה והיא מסתעפת מאוד.

בס"ד

כגון להטיל עליו קנסות ממוניים וכדו'. לא יודע אם זה חידוש של ימינו או שגם בזמן הגמ' היו נוהגים כך.

אני מסכים עם עצם השאלה, וחולק על אלו שאמרו שכך רצון ה' וכו'. ודאי שכך רצון ה', וזו צריכה להיות ההבנה הבסיסית, וכל מה שנגיד הוא רק חלק מהאמת (כנראה), אך כמובן שצריך להבין עד כמה שידינו מגעת.

בכל מקרה, הרי מצינו שרבנן הפקיעו את הקידושין מעיקרא, ולכן לכאורה לא כ"כ שייך לומר שככה ההלכה וזהו, הרי מדוע לא הפקיעו את הקידושין למקרה כזה שיבוא מישהו רשע?

אם אין רצון הדדי, אין קידושין ואין גירושין.

בגלל מקרים טרגיים יוצאי דופן העיקרון לא בטל. את העוולה צריך להטיל על הבעל, לא על התורה.

(לפי הסטטיסטיקה, גם גברים נשארים עגונים, בערך באותה כמות של נשים עגונות).

ראשית, אני מסכים איתך שזה שבייני"שים מאפשרים לעצמם זמן תפילה ארוך יותר ממי שעובד הוא טעם לפגם בחשיבות הזמן ללימוד.
אבל מאידך גיסא, בישיבות יאמרו שהמטרה היא לעבוד את ה' וכדי להתפלל יותר כראוי צריך להקדיש לתפילה יותר זמן.

והיום הם לא עובדים..

 

לא אלה שבמניין של שמונה וחצי..

 

אבל מתרגלים לקצב וממילא מתפללים בו גם בחג.

"ת"ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי א"ל תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (דברים ט, כה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' שוב מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה" (ברכות דף לד עמוד א)

ויש מה ללמוד על לימוד לכף זכות והערכה של האחר בלי שפיטה, שנזכה

לכמות המלל שבה.

הפשט אצל רבי אליעזר זה שהתלמידים הוסיפו או הורידו מלל

יש אנשים שבאופיים מתפללים מהר ויש שבאופיים מתפללים לאט ואינני מבין איך אלו שופטים את אלו?

שמתפללים בו מאד מהר.
הרב שאל את הבחור למה הוא לא מתפלל בישיבה.
הבחור שהיה קצת חצוף שאל כנגד -ולמה הרב לא מתפלל בישיבה?
הרב ענה לו אני כבר התרגלתי לתפילה בקיבוץ ולא יכול לחזור להתפלל בקצב של הישיבה, אבל לך אין סיבה להתרגל לקצב כזה...

אגלה לך סוד:

אני התחלתי להתפלל במניין לפני שהלכתי לישיבה...

אז התרגלתי לקצב מהיר

אבל בעקרון אני מסכים איתך. גם לי קשה תפילות ארוכות (חוץ מבימים נוראים)

אני קורא מהר מאוד, אין סיבה שתוך כדי התפילה אתן זמן לדברים לא קשורים.

כשאני מתפלל לאט יכולים להיות לכך שתי סיבות:
1. יש לי יותר על מה להתפלל, אז אני מוסיף בקשות אישיות בשומע תפילה.
2. איבדתי את הריכוז בתפילה והתחלתי לחשוב על עוד דברים.

כשלמדתי בישיבה השתדלתי להתפלל במניין מוקדם יותר בבית הכנסת הסמוך:
1. מוקדם, כי לא ראוי ללכת למקום אחר כדי להתבטל.
2. בבית כנסת ולא בישיבה, כי רציתי להרגיש שאני מתפלל ולא מחכה לחזן.

לא שבישיבות מאריכים (ואני מסכים אתך שמאריכים יותר מדי).

הבעיה היא שבמניינים הרגילים מה שמעניין את החזן זה לסיים כמה שיותר מהר את התפילה, לא רק כשהוא ממהר לעבודה אלא תמיד; התפילה נהיית משהו שאומרים- בלי עומק, בלי הרבה התבוננות במילים.

 

אז נכון, בישיבות מאריכים; ונכון, בבתי כנסת מקצרים. ומה צריך להיות? צריך איזון, ולדעתי הוא יותר נמצא (למרות שזה עדיין טעון שיפור) בצד של הישיבות.

 

התפילה מרוממת אותנו, זה לא עול. זה נהיה משהו "כבד" כשלא מבינים את המילים ולא מתבוננים בהם! (מניסיון)

כדי שזה יאחר צריך שיהיה תאריך מסוים שאתה אחריו, איני מכיר גיל קבוע.

 

תעשה מה שנראה לך נכון, החתונה תגיע כשזה יתאים לך

 

אני בן 24 וממש לא ממהר להתחתן ולטעמי אין רע לחכות.

 

בהצלחה רבה

ומגיעים לגילאים מאוחרים.

חבל.. ללמוד תורה אפשר גם כשאתה נשוי

שיש חובה של בסיס לימודי לפני חתונה "ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אישה" נפסק ברמב"ם, בשלחן ערוך ובשלחן ערוך הרב.

השאלה פשוט כמה הבסיס?

ואינני מבין למה יותר קשה להתחתן ככל שמתחתנים?
נראה שנוצר פה "מאזן אימה", הבנות מפחדות להתחתן מעל גיל 25 כי הגבר יהיה בן 30, אז הבנים מפחדים לחכות לגיל 25.

בואו נירגע ונזכור שיש לנו כנראה לחיות עד גיל 100+- לפי העליה העדכנית בתוחלת החיים, אז ניתן גם לדחות קצת את גיל הנישואין בהתאם

כתוב שמי שלא התחתן כל ימיו בהרור עבירה חלק מהרצון שלי להתחתן חוץ מזה שלהקים משפחה ילדים אני רוצה קדושה וכשאני מתחתן אני מגיע לשלמות ולקדושה

לא באתי לומר לא להתחתן בכלל, אבל אם מתאים לך להתגייס עכשיו אז תתגייס ותתחתן בהמשך

בהצלחה

השאלה היא לא מה מתאים לך עכשיו, אלא מה עם ישראל צריך ממך עכשיו.

איזו הסתכלות מצומצמת "לא מתאים לי" "לא בא לי".

 

הוא פתח שם ישיבה חדשה בזמן אלול. תנסה ליצור איתם קשר.

בגודל של פניני הלכה?

ויש על קידושין ובבא קמא אם אינני טועה.

אם אני זוכר נכון, זה ספר למדנות של ר"מ ממרכז שנחשב תלמיד חכם רציני. הספר מציג סוגיות בדרך הלימוד שם, כלומר- הוא אינו בא להציג מהלך בכל הסוגיה אלא יותר עניינים שעולים אגב הסוגיה.


כל זה בהנחה שאני מדבר על אותו סדרה.

לא יצא לי ללמוד בזה, אבל מבין שהמחבר תלמיד חכם גדול.

@ארץ השוקולד אני ראיתי גם על פסחים כמדומני ובכריכה חומה-סגולה.

לפני מספר שנים

על ב"מ יבמות וגיטין

השאלה אם מישהו מכיר מבפנים

נתן ב'מרכז הרב', על תחילת המסכתות הישיבתיות.

הוא בעיקר מציע מהלך שלם, כדי להסביר כמה נקודות קשות בסוגיא. הוא עושה זאת, דרך דיוק בלשון של ראשונים והבנת סברתם.
הוא מביא אחרונים, לפעמים כדי לסייע, ולפעמים כדי להציע מהלך אחר מהם.

[יש לי עוד מה לכתוב על הקשר שלי לספרים, אבל אסתיר.]

זכותו וכבודו.

אין עניין לבקש מאדם הרוצה להסתיר שיגלה זאת

אגב, לא תייגת אותי מצד העיון או מצד מרכז?

אני ומרכז אחוקים

אם לא היה כותב שיש מה להסתיר אז וודאי שזה מוסתר, אבל אם מישהו אומר בקול משהו ואז מוסיף שיש מה להסתיר אז זה נשמע קצת כמו ניסיון גירוי לתגובה.. ואם כן, האם אי אפשר לראות את זה כבקשה לשאלה?

אני נגד לדייק בדברים, ממילא אינני מדייק בדברי @חסדי הים  על אף שהינו למדן רציני.

 

מתייחס רק לרובד הפשוט של הדברים

לדייק הרבה בדברי הראשונים.

ואני לא רוצה לפרט.

או לקשקש?

בס"ד

 

מוזמן לקרוא 'ביקורת' (לא כיף להשתמש במילה זו על ספרי קודש) של רב המושב הזורעים על הספר..

 

בקישור:

עומק הפשט | יונתן דון־יחייא

 

בהצלחה

ושמע הרבה מהשיעורים מפיו.

בספריו הרב מונדשיין מסכם את שיעוריו שנתן בישיבת מרכז הרב במשך כמה סבבים. סגנון עיונו דומה לסגנון של ר' נחום פרצוביץ זצ"ל וחתנו ר' אשר אריאלי שליט"א -  דיוק בלשונות הראשונים והסברתם על פי מה שכתוב בתוכם, ולא על פי סברות כלליות ומופשטות שאין להם מקורות ישירים מדברי הראשונים (זו שיטתו של ר' מרדכי שטרנברג, ואמכ"ל). 

 

המטרה של הספרים אינה להציג 'מהלכים' בסוגיות, אלא להציג את שיטת הניתוח שלו למקורות ושיטת עיונו באופן כללי, ועל כן הספר בנוי על פי שיעורים, ולא כמאמרים שממצים את כל הנידון בסוגיה. אמנם בסופו של דבר השיעורים עוסקים ב'לב' של הסוגיה, וקריאת שיעור (שיכול להיות באורך של עשרות עמודים) יכולה לתת תמונה כללית של הסוגיה והדיונים המרכזיים שבה. 

 

הספרים כתובים בשפה בהירה, וניתן לקרוא בהם במהירות, רק שהם כתובים קצת ארוך. 

 

זה באופן כללי, ואידך זיל גמור. 

שהשיטה של ר' מרדכי היא כמו זו שהזכיר בסוף, שהיא שונה מזו של המחבר (עניין של פיסוק)

 

ותודה לכל המגיבים

אני יודע שהלכתי בראש פתוח והתאהבתי, זה ממש ממלא אותי ואני מאושר כשאני בישיבה.

 

היה ניתן לתלות את זה באופי, אבל כשאני בבין הזמנים ובבית אני מחכה לחזור וממש מאריך את הדף יומי ונספחיו כמה שיותר למען האירוע.

נא לא לכתוב סיסמאות.
תודה.

אבל לשרשור אחר.

כי זה המקום הכי טוב לגדילה בתורה ויראת שמיים.
בזכות ה"חממה", הרבנים ודיבוק חברים.

באמת שאלה טובה. והנפ"מ באיזה ישיבה תלמד. באופן אישי הלכתי כי זה היה לי נראה מגניב להיות ביניש. למעשה זה שינה לי ת'חיים. עברתי תהליך פנימי ומצאתי את עצמי. ככה בקצרה. למדתי במצפה רמון.

וזה נשמע סיסמא, אבל אני אסביר:
אם אתה בא בראש פתוח, ו"צולל" לתוך התורה.אתה כך מברר מה תפקידך בעולם. קודם כל. כי אולי אתה צריך להיות ת"ח עצום . גדול הדור...ואת זה אי אפשר לדעת אם לא מנסים באמת. זאת הסיבה הראשונה, הלאומית.

והסיבה השניה, האישית, כיהודים שמאמינים שהתורה היא דרכנו והיא הכל ועל פיה אנו חיים ומתקדמים כל יום, אנו צריכים ללמוד את התורה . בצורה רצינית. באמת. ואת זה כמעט ולא ניתן לעשות אם לא בישיבה. בלי טרדות מבחוץ. פשוט ללמוד ולהבין איך היא תשפיע על החיים שלי. על האמונה שלי. על ההתנהגות שלי. על הקיום מצוות שלי...
ה'שכל 'שנוטעת בנו התורה הוא רחב מני ים. והוא אחר לגמרי מכל לימוד אחר. ואם זה נשמע סיסמא, פה כבר מדובר באמונה...ועל זה אי אפשר להתווכח.

על כל יהודי להיות תח. כל אחד והשגותיו. את זה עושים בישיבה. מי שיצא גדוייל יצא גדוייל. מי שלא, לא. אבל להיות תח זה בסיסי. (רב אברום וכו')

יש הבדל עצום בין לקבוע עיתים ביומיום. ולהיות ת"ח,שעובד למשל, לבין ללמוד בישיבה...וזאת שאלת פותח השרשור. למה ללמוד בישיבה, ולא למה להיות ת"ח...
ברור שזה בסיס. השאלה לאיזה רמה מגיעים. וכמה לומדים..

בס"ד

 

בשביל מה זה? קצת יותר קשה לענות. אבל אני מרגיש פשוט רצון מאוד עמוק לזה, יותר מנגיד כל דבר אחר שעסקתי בו עד כה.

אם תרגיש רצון עמוק לכפור אתה תעשה את זה?!

כדי לחשוב עמוק להגיע לאמת.

מה זה רצון עמוק?...

בס"ד

 

כי הרצון והדעת שניהם שכליים, ומחוברים זה בזה.

איך אתה *פשוט מרגיש* רצון עמוק ללימוד תורה אם זה שכלי?

קשה לי להבין למה הרגשה של רצון עמוק זה סיבה ללכת לישיבה אם אין יכולת להסביר שכלית מה המניע להרגשה. (אין לי הסבר שכלי מסודר, אם יש לך אשמח מאוד אם תכתוב)

רצון זה ההתעוררות הנשמה/הנפש.
לכן התפילה בנויה על התעוררות הרצון
הרבה על זה באורות הקודש ח'ג.

הכל שאלה אם פתחת לקסיקון זה או אחר.

ברצוני להספיק ללמוד כל מיני ספרי קודש, הזמן בישיבה נוצל לשם כך בעיקר, פשוט זמן מרוכז להרחיב אופקים.

זו כמובן הסיבה שאינני מוצא עניין להישאר בישיבה המון שנים, כי יש שלבים בחיים בהם יש יותר זמן לכל דבר.

1) למה אתה לא מחכה לפנסיה כדי להעמיק בתורה?
2) למה לא התחלת ללמוד בגיל 12 בישיבה?

בס"ד

 

1. קודם כל, מי אמר שנזכה לפנסיה? חוץ מזה, שברור שהראש צלול יותר וההבנה טובה יותר כשצעירים, ודבר שלישי- אחרי שהעמקת בצעירותך, תוכל להמשיך ללמוד לא רע גם בקצת זמן בהמשך. אבל אם ההתנהלות היא להפך- רוב החיים האדם לא יודע ולא מסוגל ללמוד.

 

2. באמת חבל. אבל רובנו בגיל 12 לא ברשות עצמנו והחברה ככללה לא שולחת בגיל הזה לישיבות. בע"ה זה עוד ישתנה.

כי אחרי שיודעים יותר, אז גם כרגע לומדים יותר.

אבל עם 2 ממש לא הסכמתי, עיין למטה בתשובתי.

בס"ד

 

למה את הזמן שבו לומדים תורה לא להתחיל מוקדם יותר?

1. בן אדם צריך ללמוד מקצוע והרבה יותר להתקדם הלאה אחרי הבסיס. עקרונית אבא חייב ללמד את בנו אומנות, אז ברור שהוא צריך לספק לו את הבסיס הנדרש לפחות עד גיל 18.
2. אינני מאמין שיש אידיאל להיות בישיבה שנים רבות, בגיל שהאדם מעצב את דרכו חשוב שיראה שיש עוד דברים שחשוב לעשות שאינם תורה. חשוב גם ללמוד תורה ולכן אני בעד המסלול של ישיבה תיכונית, רצוי עם עידוד ללימוד עצמי בנוסף.

בס"ד

 

בשביל להשיג אותו.

ואני מצטער אבל איך אפשר לחשוב שילד שרואה את ההורים שלו עובדים ישלה את עצמו שאין עוד דברים חשובים מלבד תורה?

ועובדה שהם הצליחו.

 

ישיבה היא מוסד מאוד טוטלי וקל לאנשים להיסחף לכך, קל וחומר כשאנשים צעירים ומעצבים את תפיסתם.

 

אני מאוד מחמיר בבסיס לכל כיוון.

 

אבל זו גם הסיבה שאני נגד עיון ובעד שאנשים ירכשו הרבה היקף בזמנם בישיבה.

מוזמן לעיין במקורות שהבאתי.

 

אם תרצה, אעשה חזרה (משנה בפרקי אבות פרק ג משנה ב, גמרא בברכות דף לה עמוד א, גמרא בשבת דף קנ עמוד א וברש"י שם דיבור המתחיל "ללמדו אומנות", גמרא בקידושין דף כט עמוד ב, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י, טור ושולחן ערוך בהלכות משא ומתן באורח חיים סימן קנו, טור ושולחן ערוך ביורה דעה סימן רמו, חתם סופר בחידושיו למסכת סוכה דף לו עמוד א דיבור המתחיל "דומה לכושי")

 

וכהנה וכהנה

יש חשיבות בלהיות אדם מפרנס ולעסוק במלאכה ולא רק לשבת וללמוד כל היום, (ניתן להרחיב בכך רבות אבל בתור התחלה מוזמנים לעיין בפרקי אבות פרק ב משנה ג אם אינני טועה, גמרא ברכות דף לה עמוד א, הלכות תלמוד תורה ברמב"ם בפרק ג הלכה י, הלכות משא ומתן בטור ובשלחן ערוך בטור אורח חיים סימן קנו, הלכות תלמוד תורה בטור ובשלחן ערוך בטור יורה דעה סימן רמו סעיף כא אם אינני טועה (לא מזיק לעבור על כל הסימן ).

לכן, בגיל שאמורים לעבוד ו/או ללמוד לקראת העבודה, אז אעשה זאת וכיום אני סטודנט.
אבל יש גיל שהוא עדיין סביר לפני שמתחילים לעבוד, כגון הזמן בבית ספר/תיכון/צבא/הטיול הגדול. באותו זמן, אני יכול להקדיש חלק מאותו זמן כל עוד זה על חשבוני לשבת וללמוד תורה.

ממילא, בתיכון הציפייה היא שאלמד לקראת אומנות וגם אלמד תורה (ולמדתי תורה מעבר לדרישה הלימודית בישיבה התיכונית בה למדתי).
לכן יכלתי לפנות עד גיל 23 (שהיה נראה לי גיל סביר לא ללמוד עדיין באוניברסיטה) את הזמן כדי להרחיב את ידיעותיי בתורה.

מקווה שהיה מובן

נ.ב לא דיברתי על העמקה אלא על הרחבה והמבין יבין

פרק זמן שבו אין לך משימות על הראש ואתה כמעט לא מחויב לשום דבר, שבו אתה יכול לצלול ולהעמיק בתורה בחופשיות ובבירורים עצמיים. זה זמן שאתה בוגר מספיק ויכול לברר בעצמך.

הישיבה נותנת לך רבנים ושיעורים ואת היכולת הנפשית לברר דברים וללמוד בחופשיות. אם היה לי את הזמן רק לא במסגרת ישיבה-אני לא בטוח שהייתי לומד ברמה של ישיבה. המקום והאנשים גם גורמים להתעלות ולרצון הזה.

אין, פשוט זמן לצלול בעולם התורה..

בכלליות כל תחום יש ללמוד אצל המומחים בתחום ואצל מי שיודע ומתאים ללמד.

הישיבה האידיאלית צריכה למלא את התנאים הנ"ל ולהיות כתובת ללומדים כמו שהיה תמיד- בית מדרש, ישיבה.

כיום אינני יודע אם זה המקום המתאים לגדול בו בלימוד התורה אבל...
מאחר ואין מתאים ממנו, לרוב, אז נתפלל שישתפר.

העלית פה חומר בבקשה לפיצוץ

 

יש לי שתי בקשות:

1. אם מפתחים על זה דיון, בשרשור נפרד למען הנוחות בבקשה.

2. לקרוא לי גם, כי אני רוצה לתמוך בך

אבל זה גם משנה כמה חלב היה ביחס למים?

בשר בחלב נמצא בסימנים פז-קא ביורה דעה אם אינני טועה, תסתכל בתוכן עניינים של השלחן ערוך כדי לראות איזה סימן רלוונטי.

בהצלחה

סימולטור כשרות - כושרות

 

יורה דעה נראה לי..

החלב היה בכוס למטה ויצקת עליו מים חמים?
החלב היה חם?

תודה

אין טעם עובר מכלי לכלי בלא רטיבות.

ומצד החלב - תתאה גבר ולכן העירוי מתבטל.

אז אין בעיה במגע, וגם אם היא חמה, זה נט בר נט( חלב לכוס, כוס לפינגאן, פינגאן לאוכל שבתוכו ולכן אין בעיה

לגבי העירוי אם עלו אדים מהחלב לכוס זה מחלוקת ראשונים אבל להלכה לא מקפידים אאלט
תלוי כמה אתה פרומער
וכמובן עדיף לשאול רב

https://www.kosharot.co.il/simulator/Saqqittaujaq1.HTM

מה אתה מתכוון ב׳עבודת ה׳ נשמתית׳?
ובמה מתבטא שבישיבה שלך לא לומדים בכיף ובאמת?

עבודה נשמתית- עבודה ה' אינדיבידואלית.
ולא. יש מקומות שיש לימוד ויש כיף, אבל הם לא הולכים ביחד. איפה שלמדתי למדו תורה ברצינות, אבל בחיים לא ראיתי מישהו שממש נכנס ללימוד בטבעיות. מתי שלמדו- הם היו כבדים רציניים ושכלתנים. ואחרי הסדר נהיו זרמנים.
אני מחפש מקום שבו החיים והלימוד זה הולך ביחד.

גם אני ממליץ בחום על - בני הישיבות
אולי יתאים.
בטח יש שם עוד ישיבות כאלה.
זה דבר גדול לקום ולעזוב. אשריך.
אל תפחד לחפש. בסוף תמצא. תתפלל שתמצא. ותמצא.

1. אתה מחפש חבר'ה שהם יותר חבר'מניים וזורמים?
2. מקום בו החבר'ה יותר רציניים?
3. מקום בו יש קשר אישי עם הר"מים?
4. בית מדרש עם מאות תלמידים?
5. בית מדרש עם עשרות תלמידים?
6. הסדר/גבוהה/מכינה?
7. גמרא בעיון מעמיק או אליבא דהלכתא?
8. דגש על לימודי גמרא/אמונה/מחשבה/תנ"ך/הלכה?
9. אופי עירוני/בני יישוב? ישראלי/עם הרבה מבני חו"ל?
10. שיטה אחת לישיבה או מגוון?
11. מקום חסידי?

מקווה שלא פגעתי באף ישיבה או צורת לימוד עם הניסוח, אבל הדברים הללו משנים מאוד.
אין כאן משהו שהוא טוב יותר או פחות, אלא סגנון שונה לכל אדם.
תנסה לענות ונוכל לנסות לעזור.
בהצלחה רבה

1. כן, אבל שיהיו למדנים (שלא אהיה לבד בבית מדרש)
3. כן.
4/5. לא משנה.
6. הסדר/גבוהה.
7/8. למה א"א הכל?
10. העיקר לא עדר.
11. מה זה חסידי? מקום שבו יש קשר חי לה'. (הייתי במקמות שקוראים לעצמם חסידיים בגלל שהם רוצים תירוץ לא ללמוד ...)

וזה גם הבדל בתפיסת עולם ומטרת הלימוד.
לכן, זה משתנה ממקום למקום.

אני הייתי מציע לבחון את מודיעין, מעלה אדומים, מעלות והר ברכה. (נשמע שמודיעין הכי שייך ממה שהצעתי)

בהצלחה רבה

עונה על רוב הקריטריונים , אשמח שתדבר איתי בפרטי

בטבריה זה נשמע ממש טוב לך אם תרצה לשמוע עוד תקשר אלי 0523053983

כמה חבר'ה יש שם?

באופן קבע יש שישה בחורים ויש עוד כמה שמתלבטים אם להגיע 

לא מוציא לעז על המקום, כי רבים עוברים בין ישיבות מכל מיני סיבות.
המטרה בשאלה הייתה להבין כיוון כלשהו כדי להציע התאמה

איפה שלמדתי למדו תורה ברצינות, אבל בחיים לא ראיתי מישהו שממש נכנס ללימוד בטבעיות. מתי שלמדו- הם היו כבדים רציניים ושכלתנים. ואחרי הסדר נהיו זרמנים.
אני מחפש מקום שבו החיים והלימוד זה הולך ביחד.

 

וחצמזה אפשר לתאר סגנון גם בלי שם.

זאת ענ"ד.

מחילה.

אם תתאר יותר זה גם יכול לעזור

מחזק מאד!

 

חלקנו נתקלים לפעמים באתגרים קשים מבחוץ וטוב לשמוע דברים כאלה..

אשריכם צדיקים!!מה שהיא אמרה!