פורום בני הישיבות (עמוד 18)

בהלכה אני לא ראיתי דבר כזה

אם. הסיר בלע בעירוי ולא בבישול.
השמן הוא רק נט ברנט של החלבי
החלב נתן טעם במחבת טהמחבץ הוציאה אותו אח''כ לשמן.

לידך בביהמד ובא לך אשמח לפסיקה
רק אם נוח לך. מקסימום אתקשר לקו של צוהר בערב.

ושמדובר במשהו שומני ובן יומו אז מפעפע בכולו.

 

לגבי מחבת יש דעות שזה דין אחר מסיר.

 

 

תודה רבה

ברור שצריך לשאול  רב פוסק מה הפסק המדויק

תודה רבה

לא זוכר שאומרים איסור שמן, בעירוי.

אם הבנתי אותו נכון הטיפות בטל בשישים ולכן לא נכנס כאן מה שאמרתם
תודה

לא יודע

אני הייתי לפחות עושה עירוי.

ומבעבע על מקום ההתזה? עוד איזשהן הנחיות?

תודה על העזרה הרבה.

אשתדל לשאול עוד רב.

אם תזכור אותי ומסתייע לך בכיף אשמח לשמוע פסיקה.

המקרה:

5 טיפות שמן פרווה.

ניתז ממחבת חלבית בת יומה. על האש.

על סיר בשרי קר ויבש.

עכשיו נזכרתי שהיו בו תפוחי אדמה בקליפה ללא מים. יבשים. אולי לחים מעט מאד.

מה דינם לפי הפסיקה של הרב? ולדעתך?

ומכיוון שזה עירוי- מספיק להכשיר בעירוי של מים רותחים מקומקום.

יותר טוב להרתיח בסיר הזה מים עד שיגלשו על כל הדופן

שזו לא תופעה מצויה אצל "דתיים למהדרין" ואפילו פחות מזה

 

האמת שזה נשמע די מוזר שבדיוק בזה הוא לא עומד (מקווה שזו לא שאלה טרולית)

 

כי זה לא איזה יצר חזק, הרי מדובר בעניין של להקדיש שתיים-שלוש דקות וזהו.

 

לכאורה הנקודה היא שאין למצווה הזו חשיבות בעיניו והיא נראית לו מעשה סתמי ומיותר, חלילה.

 

ולכן הפתרון הוא לעזור לו להכיר את העומק והמשמעות של המצווה

אני במצב כזה.
לא פשוט מבחינה נפשית... לפחות בשבילי.
לפרט מעל גבי הפורום מרגיש לי לא מתאים... באישי אפשר.

אבל יש דבר אחד שכן הייתי רוצה לכתוב פה. אל תנסי לשנות את בעלך. יש לו את הקשיים והניסיונות שלו, ונסיון של להתערב יכול להוביל לתגובה הפוכה (שאני מניח שאת לא רוצה לגרום לו)... לכן, כל עוד הוא לא ביקש ממך שתשתתפי בניסיונות שלו בעבודת השם שלו בתחום זה - just don't.

היה מה שהיה.
תניח בכל מקרה. לא משנה מה קרה.
גם אם ההרגשה שלך כרגע היא לא טובה.
אתה תצא מזה.
אל תתעסק במה שהיה.
תנתק כל אפשרות לגישה לדברים.
ואל תדבר עם נשים בפרטי.

ואת תפיסת העולם שלך על שיחה עם א/נשים תשאיר לעצמך.

בתודה,
פגום אנונימי (עזוב, לא מצפה שתבין את הרפרנס)

סליחה

יכול להיות שבעלך לא מכיר כאלה,
או שכן והם אף פעם לא סיפרו לו


נסיונות יש הרבה. איש איש ונסיונותיו
העיקר לא להשבר. אם הוא אומר שזה מיצר הרע
והוא רוצה להשתפר אז בע"ה להאמין

יתכן. ויתכן מאד שלא.
שמדובר במשהו שגורם
לתחושת ריחוק ואז קצה הקרחון שרואים הוא מה שאמרת.
בכל מקרה, את צריכה להעלים עין ולא לדבר. ולא לרמוז. ולא כלום.
כן תתפללי עליו באין רואה ושומע.
וכן תמצאי חבר שידבק אליו לחברותא יומית של דקה בוואצאפ לפחות. ללא ידיעתו. ואפילו סתם חבר טוב
שבחודש הראשון ידבר איתו על כדורסל
ואח"כ יתחילו חברותא.
אולי להתאמץ מצידך ללא ציפיה לקבל תמורה על עלית מדרגה בזוגיות. למשל יש שעורים של דר אבולעפיה אפשר לצפות יחד והכי חשוב ללבן את הדברים וככה למצוא קומה נוספת. בכיף. לא בראש קשה. וכמובן רומנט' וכו'. אפשר לצפות לבד ולספר בלי טון של מורה שמעתי משהו מדליק.. תחשבי על הדרך הכי טובה. זה מה שחשוב. נ.ב העמקה בזוית א תרים אותו מזוית ב. ללא התעסקות ישירה בזוית ב. להגביר עין טובה. בעיקר בתוך הלב שלך. לא לחשוב על הוא ככה. הוא אחרת. לפעול. בהצלחה רבה. לא להתרגש בכללי מנסיגות ברוח. גברים עובדים על הרים ותהומות. לא על קו ישר.

הוא לא יחזור לרמה האידיאלית לעולם.

ברגע שהוא מודע לזה שזה לא האידיאל ולא צריך להיות כך זה כבר חלק מהפתרון וההחלמה.
צריך להניח תפילין כל יום. זה קשה מאוד כמו כל התמדה. אבל אם אדם לא הניח ופספס לא קרה כלום וחוזר להניח.



לא פירטת האם הוא אדם שמח, מאושר. האם יש דברים אחרים שקשים לו. נשמע כמו שחיקה ועייפות נפשית, זה מצוי מאוד.
בכל אופן זה רק סימפטום של עבודת ד' שלו.

כוונתך לישיבה של הרב זייני?

אתם לא חייבים לענות על הכל...
נניח, תענו על זה כסקר - עד כמה לדעתכם מרחק בית ההורים מהישיבה צריך להשפיע? יש מרחק שזה כבר הופך להיות גבולי?

כשיש מרחק של 3 שעות לא נוסעים לכל יום הולדת של הכלב/שכנה/ חברה מהסניף וכו' וזה תרוץ הגיוני וקביל...

כמובן יש יוצאי דופן - שגם שהן מטר מהבית לא יוצאים מהישיבה (אצלנו בישיבה יש כמה דוגמאות מצויינות לתופעה המדהימה הזו). אבל רוב העולם לא כזה.

כתוצאה מהמרחק?

אם זה הסדר - אז די מהר מתחיילים ויש של'ט...
ויש גם טרמפים...

מחיר אישי? הוי גולה למקום תורה.

משהו אחר?

כנראה שהסדר...

ואז מקבלים של'ת ויש נסיעות ללא תשלום או בתשלום מוזל
ויש טרמפים... אם ההורים לא מסכימים אז - בד'כ הם שמחים שהבן נוסע לישיבה ועוזרים בתשלום.

בישיבה יש תחושה של קשר ליישוב, הקשר בפועל הוא לא ענק. 

בשבתות מתפללים עם היישוב, אפשר לקחת את זה למקום של קשר מאוד קרוב, אפשר גם לא. חוץ מזה בעלי בתים באים ללמוד בלילה.

שילוב אקדמיה לא מיועד לשיעור א' אלא אם כן יש לך פטור משירות צבאי. 

 

 

בכללי: ישיבה שמאוד מחוברת לחיי המעשה, ושואפת ללמוד תורה על מנת להכווין את החיים. מרגיש שזה מסר חשוב מאוד לדורנו וממליץ לך ללכת לבדוק אם הישיבה מתאימה לך.

לפי מה שהבנתי, הרבה מאוד מהבוגרים נשארים לגור ביישוב גם לאחר תקופת הלימודים הרגילה...
ממה זה נובע? ואם נניח לא ארצה לגור ביישוב?

תוכל לפרט מה סדר היום בישיבה? (מבחינת סוגי השיעורים וכאלו...)

מקום פשוט טוב ואמיתי.

 

מאהבה. יש שם אמת , לא מתפשרים. שמחה..

צריך להקדיש זמן לזה וגם לזה

אנסה להסביר את עצמי יותר מצד אחד זה ברור שצריך ללמוד בקיאות אבל מצד שני הלימוד שהוא בעיקר בישיבה זה בעיון ואת האמת אני מלא פעמים מסתבך בלהבין דברים שלחברותא שלי ממש מובנים [כי הוא כבר גמר את הש"ס] וזה תמיד עושה לי התלבטות אם להשקיע בבקיאות יותר מאשר 'גם וגם' אלא הרבה ואז להיכנס לעיון מחדש משהו כזה בקיצור מה דעתכם אתם איך זה עובד אצלכם

מסכים שעיקר העיון יכול להיות ברמה טובה רק אחרי שיש היקף בבקיאות

מצד שני, בבקיאות פחות יש צורך בישיבה, חברים, רבנים, וכו' ולכן כדאי לנצל את התקופה הזו לעיון, שזה בעצם עיקר עניינה של הישיבה, לקבל מהרבנים ודיבוק החברים בלימוד. לכן להשקיע בעיון במה שלומדים בישיבה בעיון עם שיעורים וכו', ובשאר הסדרים בקיאות, עם תוס', בכל אופן חלקם

בשרשור שאריק הביא פה למטה.

אחרי שתעבור וכשיהיה לי יותר כח, אשמח להרחיב כאן או באישי

חסדי הים / סתם 1... פתח על כך שרשור, מוזמן לחפש.

למה אתה נגד עיון אחי? התורה זה העיון11!

מה דעתכם ביחס בין לימוד עיון לבקיאות? - בית המדרש

אני עצמי לא ממש יודע מה להגיב לעניין זה.
יש היום תופעה מצערת של תלמידי חכמים שלא למדו מספיק בקיאות ונופלים בלשונם על שטויות, יש ראשי ישיבות שלא עברו מעולם על ספר התנ"ך אפילו פעם אחת, שלא לדבר על ש"ס משניות וזה חבל.
מצד שני, השכל של תורה נקנה בעיון, אני לא בטוח מהי נקודת האיזון ביניהם.

ואכן העלית נקודה פה למחשבה לכל כיוון

@חידוש ואנונימי, מוזמנים לקרוא את דברי שם

א. ארוך או קצר זה סובייקטיבי.

בשבילי זה בסדר, פסוקי דזמרא טיפה מהיר מידי.

 

ב. טון ממוצע

יותר טוב

ארוכה, ויחסית בשקט

ארוך

 

פסוקי דזמרא קצת מעל הטון הממוצע, כל השאר רגיל יחסית

א) טיפה ארוך
ב) שקט רוב התפילה

תפילה ארוכה (כשרה'י נמצא)
ותלוי בחזן (ספרדי/אשכנזי)

לכם זה יהיה ארוך לי זה קצר 

הטון משתנה לרוב בצעקות

 

ואשמח לדעת איפה בציבור שלנו יש תפילה בצעקות..

 

(אפשר גם באישי, אם זה יותר נח)

@הלהבה והברוש..

שו"ת שיח נחום חלק א, נדמה לי סימן קה

https://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&rct=j&url=http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9694.pdf&ved=0ahUKEwiKv9mc54XXAhXDDcAKHV4JD5cQFghMMAo&usg=AOvVaw1tWLb2YoDF0Q-WwjuuZB7z

בתחילת העמוד השלישי הוא מתיר מכנסיים צנועות לנשים שנעשו במיוחד לנשים.

אבל יש סיבות אחרות. יורה דעה קפב'.
תסתכל ב"אהלה של תורה" הרב יעקב אריאל שליט"א, חלק ה סימן ט.

לגבי הרב שרלו לא חד משמעי כלל. רק במקרה שהחצאית לא תהיה צנועה.

http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=63740&kod=&modul=15&codeClient=57

יש דעות שסוברות שזה לא ילבש ואז זה מדאורייתא. צריך להיזהר בזה.

ואני מניח שלא זו כוונת השואל, אז לא ניכנס למגרש הזה כנראה

אבל זה היה במקרה שיש בת שאו שהיא תלך בשמלה מעל לברך או במכנסיים ארוכים, אז הוא (מי שזה לא היה) פסק על מכנסיים. וגם אז, מדובר במכנסיים רגילים, ח"ו צמודים..

 

באמת זכור לי שהוא אחד הגדולים האחרונים..

@סתם 1... אמר שכך אמר גם הרב שרלו.

השאלה היא על איזה רוחב של סוגי סגנונות אתה מדבר.. (כמה שוני אתה מצפה שיהיה?)

קודם כל תפרגן לעצמך כי רק לכבודך פתחתי ניק לראשונה בפורום...

אני לומד בישיבה הגבוהה מצפה ירחו ולדעתי היא קולעת בול לכל הקרטריונים שציינת.

 

א) אני מכיר את הסטיגמה שאנשים חושבים שלומדים אצלנו רק בקיאות, זה נובע  סתם מחוסר הכרות, בישיבה לומדים עיון ברמה גבוהה. עיון ישיבתי, בשיעורים הגבוהים יותר יש מסלולים של עיון יותר מעמיק, או של סוגיות הלכתיות יותר שמגיעות מעומק הסוגיא עד לפסיקת ההלכה, או שיש מסלול לימוד של שני סדרי עיון שנועד לאלו שרוצים להשקיע יותר בעומק ובפילפול.

וכן נותנים גם מקום של כבוד ללימודי הבקיאות, גם כהכנה ללימוד עיון וגם כדי לדעת את דבר ה' מתוך היקף ובקיאות!

 

ב) לגבי הגיוון, כמו שאמרו פה, בכל ישיבה יש הרבה סגנונות אבל לא בכל ישיבה רואים את זה כאידיאל! במצפה יש גיוון גם בתלמידים, גם בשיעורי אמונה ובסגנונות הלימוד, גם בין אשכנזים לספרדים ועוד!!!. מורגש איך הגיוון נועד כדי להפרות ולתת לכל אחד את ההזדמנות למצוא את האות שלו בתורה ואת המסלול המיוחד לו בעבודת ה'. (זה לא משהו שאני רק מרגיש, זה משהו שראשי הישיבה מדברים עליו בלי סוף...)

 

ג) הישיבה מכוונת את התלמידים כולם לחיים של שליחות, כל אחד בדרכו. הרב שבתי סבתו - ראש הישיבה מדבר המון על השליחות, ועל זה שלכל אחד יש שליחות - תיקון שעליו לתקן בעולם...

הישיבה הוציאה את הגרעינים התורניים ברמת השרון, קרית אונו, נתניה, גבעתיים, חצי גרעין בגדרה כמה רבני קהילות בכפר יונה, ועוד הרבה רבני קהילות בארץ (ואפי' בעולם...) יש קשר מתמיד עם הגרעינים והרבה מהתלמידים רואים בזה כאידיאל שאליו הם שואפים...

 

אם אתה רוצה (או מישהו אחר) עוד פרטים
מוזמן להתקשר בכיף...

אביה - 054-6704860

יש ישיבות בין הזמנים למי שלא צריך את החופש

יש גם להר המור ולזילברמן כל השנה.

אבל אני מכיר בכל מיני מקומות בתי כנסת שפותחים אפשרות ללימוד שם בבין הזמנים, לרוב עם תגמול צנוע כדי לעודד אבל העיקר הוא להגיע. (תכתוב בגוגל "ישיבת בין הזמנים ב..." (המקום בו אתה גר/ערים בתוך רבע שעה נסיעה)

אם אתה רוצה לנסוע רחוק, הבנתי שהר המור פתוחים גם בבין הזמנים, כדאי לברר מולם.

בהצלחה רבה👍

בס"ד

 

הרי בחוץ אי אפשר להישאר ברמה הרוחנית כמו בישיבה...

בחרתי להקדיש את השנה הקרובה ללימוד תורה בשביל שבעתיד אוכל לחיות חיי תורה..רבע (!!!) מהשנה הזאת שמוקדשת אך ורק ללימוד תורה "מבוזבזת" בבן הזמנים

בין הזמנים של אב ותשרי הוא שלושה שבועות,

ויש ישיבות שמקצרות קצת את בין הזמנים.

 

אבל אני מסכים איתך שזה קצת ארוך מידי.

בס"ד

 

ומה שתיכננת לעשות מיד אח"כ- לעשות עכשיו.

 

וברצינות- ברור שזה נותן כיוון ומשמעות ללימוד שאחר כך, בעיקר בתחום המידות אבל לא רק.

שבתקופת היותו בישיבה נשאר בישיבה ב(רוב?) בין הזמנים

בדיוק לשם כך הוא נועדו

ממש מיותר וארוך. אבל מצד שני אפשר לראות איפה התורה נכנסת אצלנו גם מחוץ לישיבה מחוץ למסגרת

 

איך התורה משפיעה על הלומד מחוץ למסגרת

שיהיה כל היום לימוד, ומי שרוצה שילך לנוח.

כנראה שהראשי ישיבות הגיעו למסקנה שדווקא כשיש סדרים מאורגנים- החבר'ה לומדים יותר טוב בהם.

אולי זה אותו דבר...

אני חושבת שעבודה רוחנית שאדם עושה לא הולכת לאיבוד.

גם אם כשאתה חוזר מבין הזמנים אתה מרגיש שאתה צריך לחזור ולהתעלות ברוחניות ובלימוד התורה.

אתה מגיע ממקום אחר.
ממקום יותר גבוה מהמקום שהיית בו לפני שהגעת לישיבה

זה החוק החילוני והמזונות.
ללא החישוב ההזוי ואפלית הגברים בחישוב המזונות, שהתוקף שלהם מתחיל לאחר הגירושין והגט, לא היתה בעית עגינות באותם היקיפים.

הגבר בורח בלי לתת גט הרבה פעמים בגלל זה, ואינני מצדיק זאת גם אז.

הדין היסודי שאוסר על אשת איש להינשא לאחר הוא ודאי נכון ומוסרי

בשוליים הוא יכול ליצור תופעות בעיות כאלו, כמו כל דבר

השאלה אם כן היא לא על דין התורה, אלא על המציאות העגומה

ואם כך זה לא שונה מהשאלות הידועות והעתיקות על כל שאר תופעות הרוע האחרות בעולם

אני מבין את השורש שירדת אליו מהשאלה שהצבתי ואני מסכים שגם כאן שייך דיון.
אך מדוע אישה תלויה בכלל בבעלה עד כדי כך?
ולמה באמת נאסרה אשת איש? ולא גם בעל אישה?
ואגב, מצד האמת, גם הטריק של כופין(!) אותו עד שאומר רוצה(?!) אני הוא קצת מעלה תהיות.

בס"ד

 

אפשר, אבל יש לזה כללים. בכל אופן אסור לערב כאן אמוציות כעין אלו.

סבבה. פרוס את הכללים. ותתחיל.

אדם ואישה שניהם אנושיים באותה מידה, שכל ורגש ודמיון ורצון - הכל שווה. ההבדל תלוי במינונים.
החירות האנושית שווה מצד עצמה ביניהם.
ובכל זאת החירות של האישה נלקחת ממנה ממש כאשר היא מתחתנת. שום דבר פנימי בה, מהצד האנושי, לא משתנה. הדבר היחיד שמשתנה אצלה זה הידיעה. ומתי האישה באמת פוגשת את המשמעות הזו מול הפנים? מתי מתפוצצת לה הבועה? ברגע שבעלה עושה אותה עגונה.
החירות שלה אינה נלקחת ממנה בתור עונש משמיים או כחלק ממגבלת חירות אוניברסלית. אצלנו החירות מתבטלת רק כתוצר של המעשים שלנו מול החברה או מול הקב"ה, וכאן החירות שלה נשלטת בידי אדם.
במובן מסויים זה מאוד דומה לעבדות.

אני רוצה לדעת: למה?

שאם זה לא היה כתוב ברמבם לא היינו יכולים לומר אותו עליו.

הרצון האמיתי אף פעם לא נגד התורה וכך האונס.
הלכות גירושין פרק ב הלכות טז יז (או כ' השאלה מה הנוסח שלך).

בס"ד

 

צריך להפנים שמציאות הלכתית, היא מציאות. ואם הקב"ה החליט שאשה נשואה אסורה לאחרים עד שתקבל גט, אז ככה.

עכשיו, בתוך המציאות הקיימת יכולות להיווצר בעיות וצרות עקב התנהגות טיפשית או מרושעת של אנשים - נכון. ככה זה תמיד. ביחס לכל דבר ודבר במציאות.

 

מה עושים? משתדלים להיזהר ולנהוג בתבונה, מתפללים לה' שיצילנו מאדם רע ומחבר רע, ואם להוותנו נקלענו למצב שכזה - חבל. משתדלים לעשות מה שאפשר, וזוכרים שסך הכל העולם עדיין יפה ולא כל כולו חרב, ואת העיקר- הדבקות בה', אי אפשר לקחת מאיתנו.

 

(מזכיר לי מאוד את דברי הרמב"ם על הרע בכלל ואיוב בפרט - תחילת ח"ג במורה)

בס"ד

 

הייתי חוסך לעצמי...

כג ובסמוך לו.

א. תשובה חלשה פירושה תשובה שמתעלמת מהצרכים ומהאדם עצמו. לומר לאישה עגונה שהיא נדפקה עם מציאות רעה בגלל רצון ה׳, לא ינחם אותה בכלל, להיפך זה יעצבן אותה יותר וירחיק אותה מהכבילה שהיא שמה על עצמה לקיים דבר ה׳. אי אפשר להתעלם מהחוויה הפרטית והסובלת שלה.

ב. אין דבר כזה - ככה. אנחנו עושים בירור עד כמה שידינו משגת וכמה זמן שנצטרך לפני שנאמר ׳ככה זה׳. לא הגיוני לקבל דברים כאילוף כמות שהוא.
ואיך ייתכן שאין לאישה שום פתח מילוט חוץ ממיתת בעלה?! אתם באמת לא מבינים מה הקושי פה?

מתייחסת רק לכותרת של @קמנו ונתעודד , תוכן ההודעה שלו ושלי עונות גם על זה לדעתי

ולדעתי התייחסתי גם לתוכן.

בס"ד

 

היא לא נדפקה עם מציאות רעה בגלל רצון ה', היא נדפקה עם מציאות פחות טובה בגלל מעשה רע של בעלה. באותה מידה הוא היה יכול לרצוח אותה, או לפגוע בה כל פגיעה בלתי הפיכה אחרת. מי אשם אז?

היא לא כבלה את עצמה לדבר ה', כולנו מחוייבים לדבר ה' בין אם נרצה ובין אם לאו.

כאמור, כשמגיעים למצב הזה משתדלים לעשות מה שאפשר במסגרת הכלים שיש לנו (שכוללים גם כלים לא שגרתיים, סטייל 'הוא עשה שלא כהוגן, אף אנו נעשה לו שלא כהוגן'), אבל אך ורק בתוך המסגרת.

 

תפתח תקרא שם, @סתם 1... נתן מראי מקומות מדוייקים.

 

 

 

(ונקודה שנזהרתי מלגעת בה עד כה, אבל בסופו של דבר אין ברירה- אסור לשכוח שמדובר אחרי הכל באדם שהיא נתנה בו אמון)

הרמבם מונה בפרק יב הנל שלושה גורמים לרעות של האדם.

1- רע מולד וטבעי (סטטיסטית נמוך מהשאר).

2- רע שאדם עושה לעצמו

3- רע שאדם גורם לחבירו (הרב ביותר מביניהם)

המקרה הזה יכול להיכנס ל2 ו3 כמו שרמזת בסוגריים.

במקרה של עגינות אין לה כלים בכלל להתגונן, מבחינה מהותית לא נתנו לה כלי - ברצח וכדומה היא יכולה ומותר (!) לה להתגונן.

במונח ׳כבלה׳ התכוונתי שהיא יכלה (זה טריוויאלי) לפרוק עול, אבל היא אישה מאמינה, והתוצאה זה שהיא חיה בדיסוננס קריטי משום שהיא רואה עצמה מחוייבת (אין מה לעשות האדם הוא זה שבפועל מייצר את החיוב ולא שום אידאה מופשטת) ומצד שני האמונה הזו פוצעת את נפשה וחירותה. מבחינתה, היא מדממת בגלל האמונה.
לזה התכוונתי במונח ׳כבילה׳.

ומ"מ השאלה היא *על* המסגרת. לא איך להתמודד, אלא למה בכלל צריך להתמודד. אני לא רוצה תשובה גנרית אלא תשובה קונקרטית.

(היא נתנה אמון. נכון. והיא טעתה. אז נטיל עליה אשמה במקום לתת לה כלים להמשיך הלאה?)

גם אם האבא הוא אדם רע לב ורע מעללים. וגם אם האבא מת. אי אפשר להחליף אבא. ככה זה. וגם ממזר לא יכול לשנות את היותו ממזר. יש דברים שהם מציאות. התורה באה ללמד אותנו מהם סודות המציאות עצמה. זה שיש אנשים שמנצלים את המציאות לרעה, זו בעיה אחרת.

גם איש אי אפשר להחליף.

אדם ואישה שניהם אנושיים באותה מידה, שכל ורגש ודמיון ורצון - הכל שווה. ההבדל תלוי במינונים.
החירות האנושית שווה מצד עצמה ביניהם.
ובכל זאת החירות של האישה נלקחת ממנה ממש כאשר היא מתחתנת. שום דבר פנימי בה, מהצד האנושי, לא משתנה. הדבר היחיד שמשתנה אצלה זה הידיעה. ומתי האישה באמת פוגשת את המשמעות הזו מול הפנים? מתי מתפוצצת לה הבועה? ברגע שבעלה עושה אותה עגונה.
החירות שלה אינה נלקחת ממנה בתור עונש משמיים או כחלק ממגבלת חירות אוניברסלית. אצלנו החירות מתבטלת רק כתוצר של המעשים שלנו מול החברה או מול הקב"ה, וכאן החירות שלה נשלטת בידי אדם.
במובן מסויים זה מאוד דומה לעבדות.

אני רוצה לדעת: למה?

אין סוג של בעל חיים שנקרא "אשה". יש "אדם", והאדם נברא זכר ונקבה.

וזה נעשה באופן מסוים מאד- האדם הזכר נברא, ומתוכו נלקח חלק וה' בנה את האשה מאותו החלק כי "לא טוב היות האדם לבדו". וזה לא רק היסטוריה, זה הרבה מעבר לזה. זוהי האשה. לכן אגב, היא נקראת "אשה"- "כי מאיש לקחה זאת".

 

אז ברגע שהאדם מקדש לו אשה, אותה הברית הנצחית שנוצרה ברגע שבו ה' יצר את האשה הראשונה מתוך האדם הראשון חלה עליהם ומחברת אותם כאילו בהם המדובר, ואי אפשר להפריד את הקשר הזה בלי שמי שקידש יחזור ויגרש.

 

אני יודע שההסבר הזה עשוי לעצבן אי אלו אנשים, כי הוא מגדיר את האנשים והנשים כלא שוים אלו ואלו. לכן אני מודיע, אין לי שום אינטרס או אידאולוגיה להסביר את העולם ככה, ואני לא חושב שבגלל זה לא צריך לכבד נשים או לדאוג לזכויותיהם. וגם אפשר לעדן את הניסוח, ובמקום לומר שהם "לא שוים אלו לאלו", לומר שהם פשוט שתי יצירות שונות, הם נוצרו בשני שלבים שונים, מאבני בנין שונות, באופן שונה, ועם מבנה נפשי וגופני שונה.

אני לא יודע אם זה מוצא חן, אבל אני חושב שכתיאור של המציאות זה מדויק, ויש לזה השלכות לגבי מבנה התא המשפחתי, ובכלל תפקיד הגבר והאשה בעולם. אם מישהו ימצא שגיאה בדברי-אשמח שיאיר את עיני.

אני חושב שקודם צריך לברר מהי האמת, ואח"כ לנסות לראות איך זה מסתדר עם רגשות הצדק והיושר שלנו, ולא לנסות לחפות על האמת כי זה לא מסתדר לנו.

ואגב, אפילו אם לא מתייחסים לתיאור ההיסטורי שבתורה, יש סיבה לזה שהאדם מורכב משני מינים שונים ולא מין אחד שמתרבה מעצמו, יש כאן מערכת קדומה של ברית בין שני חלקים של האדם, וצריך להבין את הברית הזו ולפעול בהתאם. (כמובן שבמבט לא תורני יתכן שחלק מהחוקים משתנים, כמו אצל בני נח) ואכמ"ל.

 

ותוך כדי שאני חושב, אולי אני יכול לתת גם טעם מוסרי בדבר- אם הגירושין היו תלוים באשה, לא היה אפשר לעצור את הזנות. כל אשה שהיתה רוצה, היתה יכולה לגרש את עצמה, ללכת לגבר אחר, ואח"כ לחזור וכן הלאה, ולהמשיך לעשות מה שהיא רוצה. זה היה יוצר מציאות שהבגידות הן דבר שבשיגרה.

הבעיה בטעמים מוסריים, היא שהם תמיד חלקיים, כי המערכת הרבה יותר מורכבת, ולכל דבר יש הרבה יותר השלכות. לכן אני מעדיף את הניתוח המציאותי, שהוא אמיתי, ישר ומחייב לא פחות. (ובעצם בתוכו כלולים העניינים המוסריים. תחשוב על זה. זה תמיד עובד ככה, ההבנה הנכונה של המציאות היא זו שמקפלת בתוכה ממילא את המוסר על רובדיו השונים.)

אני מסכים שהמבט מתחיל בהבנה שכלית של המציאות, ואני מסכים עם מה שכתבת,
מצד שני אין לנו (לדעתי) זכות להתעלם מהמקום האישי של האדם שנמצא במערכת, כלומר, אי אפשר לומר לאדם ובמקרה הזה אישה שהרגשות והחוויות הפנימיות הן שקר. צריך להבין שאם אדם חש סתירה חזיתית מול מה שאומרים לו בשם התורה, אז כנראה משהו התפקשש בדרך, שהרי התורה היא תורת חיים וההתאמה של הנפש הישראלית לזה צריכה להיות מוחלטת.

ובעניין הרעיון המוסרי שהעלית קשה לי להסכים, הרי זה בדיוק המקרה אצל הגבר, בין אם מממש בפועל את כוחו ובין אם לא, והמקרה הספקולטיבי הזה נכון אצל גברים ונשים כאחד.

הנקודה היא שלגבר מותר כמה נשים, ולאשה אסור כמה גברים. כמובן שניתן לשאול- למה לגבר מותר כמה נשים ולאשה אסור, אבל זו שאלה בפני עצמה, ותשובתה בצידה. כמדומני שאם מחפשים את ההיבט המוסרי שבזה שלגבר מותר לקחת כמה נשים (גם אם זה לא רצוי) ולאשה לא, אפשר למצוא אותו בהבנה של חיוניות התא המשפחתי. האשה תהיה האם כי היא זו שילדה אותו. אבל איך ידעו מי האב? כלומר- אמא יכולה להיות רק אחת, לא כן אבות. מניעת החופש של האשה מלהיות שייכת לכמה גברים מונעת את האפשרות של כמה אבות ושומרת על התא המשפחתי בצורתו התקינה.

 

ואמנם זה סיבה טכנית כביכול, אבל בעצם גם בה יש עוד עומק. איש אחד באמת יכול לדבוק בכמה נשים, כי הוא באמת יכול לדאוג לכמה נשים. זה אפשרי שאדם אחד יקח אחריות וישמור על קשר עם כמה אנשים, ובעצם הוא מקיים כמה תאים משפחתיים. אבל האשה לא יכולה לדבוק בכמה אנשים כי כל אשה היא תא משפחה אחד (ולענ"ד זה נכון גם מבחינה נפשית), ואי אפשר לקשור אותו לכמה אנשים שונים.

 

ועוד נקודה היא שהאיש מצווה בפריה ורביה ולא האשה, ככה שלה אין אחריות להתחתן. זה אולי לא נעים להיות לבד, והיא נבראה כדי להיות מחוברת אל האדם, וזה גם מבנה הנפש שלה, אבל היא לא מחויבת בזה אלא הוא. לכן הגיוני שמי שיקבל את הרשות להתחתן עם נשים, וגם את הכח לגרש אותם- יהיה הגבר. כמובן שאפשר לשאול גם למה דוקא האיש מחויב במצוה הנ"ל ולא האשה. שאלה מעניינת שבה לא השקעתי מחשבה.

 

לגבי הרישא של הדברים, אני חולק על הניסוח של דבריך. אני לא סומך על נפש האדם, גם לא הישראלי, שהיא תהיה המאמת של התורה, ועיין בחזון איש "אמונה וביטחון", בפרק ג' בפסקאות הראשונות. אני כן מוכן לקבל את זה שיש לאדם הרשות לשאול ולנסות להבין, וזה רצוי, ואף עשוי לפעמים ללמד אותנו זוית חדשה בתורה. ולענייננו, אולי המבט הנכון שצריך להיות לאשה, זה שבניגוד לגבר שצריך את החופש כדי לעבוד את בוראו כיון שלכך הוא נברא, ונברא יחידי, האשה נבראה כדי להיות חלק מהאדם, ואם האדם בגד בה, אז אמנם זה מעשה רשע, אבל היא עדין נבראה להיות חלק ממנו וכרגע היא נמצאת ברשותו. ובהקצנה-כמו שאם אדם מתעלל ביד שלו, אז אי אפשר לשאול למה היא חייבת להיות היד שלו. (וכל דוגמא שאתן תהיה בהקצנה, כיון שאין עוד אף קשר בעולם שדומה ליחסי איש ואשה)

 

 

ואגב, אם המניע של אנשים לא לגרש זה ענין כספי, אז לכאורה היה אפשר להציע שמרגע שבית הדין החליט שהם צריכים לגרש את האשה כבר יחייבו אותם בכל התשלומים ולא יחכו לגירושין בפועל. וקל לי להאמין שאילו המצב בזמן חז"ל היה כמו בימינו הם היו מתקנים שכך יהיה.

כשהשוותי לגבר, התכוונתי להוציא מההחלטה הפסקנית שלך שזה זנות דווקא.

 

מ"מ, בסופו של דבר, הקושי הוא בכך שאין שום פיתרון לאישה עגונה (חוץ מלהמית את בעלה).

ולא הבנתי את המשפט "המבט הנכון שצריך להיות לאישה". היא בן אדם והתכונה האנושית משותפת לכולם, כתוצאה מזה יש לה תביעת חירות פנימית, וקיימת מציאות שבה זה נגזל ממנה.

מה אתה יכול להציע לאדם שהשכל שלו מקבל הכל כראוי, אבל הוא חי בסתירה פנימית תהומית?

לחיות עם זה פשוט? קל לומר. אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו.

 

הבנתי - אני בעצם מחפש תשובה שתניח את הדעת לא רק מהבחינה השכלית (המסקנה היא אכן בלתי נמנעת כיוון שהיא נובעת באופן לוגי ישר מתוך יסודות האמונה), אלא אני רוצה להגיע לתשובה שתניח את הרגש של האישה לא פחות ממה שהשכל מניח את דעתי.

 

 

(הערת שוליים: המניע של אנשים לא לגרש, לרוב, להבנתי ולידיעתי, אינו נובע בכלל מהצד הכלכלי, אלא מהסבל שנגרם אלישה מהעגינות שהבעל מטיל עליה.)

כאשר באו התלמידים הראשונים לישיבה, הם שאלו אותי: מהו ייחודה של הישיבה? סיפרתי להם את הסיפור החסידי על בעל ה'תניא' שישב ולמדג, חדר לפנים מחדר. נכדו, ה'צמח צדק', ישב בחדר האמצעי. בחדר החיצון היה תינוק בעריסה, שניעור לפתע משנתו והחל בוכה. בעל ה'צמח צדק' היה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל ה'תניא' שחדרו היה מרוחק יותר שמע., הפסיק את לימודו, ויצא להרגיע את התינוק. משסיים, החזירו למקומו, עבר דרך חדרו של ה'צמח צדק', ואמר לו: כשלומדים תורה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד.

כל אימת שאני חש שאוכל לומר דבר שהוא לתועלת התורה, לתועלת עם ישראל או ארץ ישראל, איני נמנע מלהשמיע את קולי. כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם,להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל – לא נמנעתי מלהשמיע את קולי, כי גם אני חונכתי שיש להקשיב לקול בכיו של תינוק. [הרב יהודה עמיטל]

הוא לחנך את הגברים, ולהעמיד בתי דינים שיעשו מה שצריך לעשות. וכן, גם "ואהבת לרעך כמוך"- שהחברות שלה יעודדו אותה ויתמכו בה, וכמו שאתה אומר- ישמעו את צערה ולא יתעלמו ממנה. (ובהחלט ראוי להתחזק בכל אחד מהתחומים האלה, לפחות אלה שבידינו)

 

יכול להיות שזה לא פתרון קסם, כי זה דורש עבודה. אבל התורה באה לתת אמת, כדי להוריד את האמת לארץ בצורה שלמה- צריך אנשים, צריך השקעה, צריך כח.

זה ככה בכל תחום. זה לא מיוחד לנשים עגונות. זה ככה בעזרה לגר ליתום ולאלמנה. זה ככה בהתמודדות עם הרמאים שמסתובבים בשוק. זה ככה עם נערים עבריינים שמרביצים לאנשים סתם (או לא סתם). זה ככה עם אלימות במשפחה. זה ככה עם לשון הרע.

כל דבר שתרצה לתקן ידרוש ממך עבודה. אז נכון, התורה חסמה "נתיב עוקף" לפיתרון, כמו שהיא אסרה על העניים לגנוב, גם אם הם רעבים ומסכנים, וכמו שהתורה לא מעודדת קומינזם גם אם הוא יעזור לעניים.

כנראה שכאן לא תתקבל תשובה שתניח את דעת האישה. כ"כ קיוויתי. (אני חייב לה עדיין תשובה)

 

אני מוכרח להתעכב לרגע על ההשוואות.

התורה אסרה על העניים לגנוב אבל לא אסרה עליהם לעבוד.

יש להם מוצא אמיתי לפיתרון מבלי לרדת לשפל מוסרי.

מי שמרביצים לו יכול להחזיר, מי שמרמים אותו יכול להחכים וכן על זה הדרך.

המציאות של אישה עגונה, אולי אתם לא תופסים את זה, היא גרועה מנשוא.

האישה נמצאת בחוסר אונים פשוטו כמשמעו.

היא עגונה. מלשון עוגן.

היא נמצאת טובעת בתוך קרקעית הים מבלי יכולת לצאת משם.

היא פשוט נחנקת. כמעט כפשוטו ממש.

זה מיתה בחנק.

ולא תמיד המותקף יכול להחזיר, ולא תמיד מי שמרמים אותו יכול להחכים. (בין עם הבעיה היא בו, בין עם הבעיה היא בהיקף השחיתות.)

 

אלא שאצל האשה זה הרבה יותר בולט שהתורה היא זו שחסמה את הנתיב העיקרי, בעוד אצל העני הרעיון לגנוב נראה לנו כ"כ רחוק, וגם אין מישהו מסוים שאשם בזה שהוא עני, וגם זו בעיה טכנית שבד"כ נראה שיותר קל לפתור, ולכן זו באמת דוגמא שאינה שווה מבחינת גודל הטרגדיה לזו של העגונה, אבל סוכ"ס- העיקרון הוא אותו עיקרון. יש דרך שאסור ללכת בה גם אם היא יכולה לעזור לאנשים להתגבר על הצרות.

ואגב, הפיתרון של התורה הוא דוקא די הוגן לרוב המוחלט של המקרים-מכים אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שימות, כלומר שאם יד בית דין תקיפה-אין נשים עגונות.

עד שימות? לא ידעתי.
אם יד בית דין תקיפה, מה שלא היום - שכחתי פרט הזה.

לכאורה זה כמו כל שאר מצות עשה שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שימות.

"ואהבת את ה׳ אלוקיך" ואם אינו רוצה מכים אותו שיאמר רוצה אני או עד שימות? לא ידעתי שיש דין כזה במצוות עשה.

אני יודע שיש כלל כזה, נאמר לגבי החזרת ריבית (ריבית קצוצה), לגבי אכילת מצה, לגבי נטילת לולב.  ששם נאמר שכופין אותו ע"י שמכין אותו עד שיקבל עליו או עד שימות. וכמדומני שזה אותו הדבר בכפיה של גט, ככה לפחות הבנתי את זה. אולי אני טועה.

 

ואגב, שים לב שבזמן חז"ל המושג "עגונה" מתיחס לנשים שמקום בעליהן לא נודע, ולא למסורבות גט.

אכן, בזמן חז"ל המקרה הפרטי של עגונה שמקום בעלה לא נודע,
אבל עגינות הוא עקרון.
מה הנפק"מ בזה?

יש עוד. לא יודע למצוא לך את הכל.

 

ומה שבאתי להגיד זה שכנראה בזמנם לא היה נפוץ המושג של מסורבות גט.

זה סוגיה כבידה והיא מסתעפת מאוד.

בס"ד

כגון להטיל עליו קנסות ממוניים וכדו'. לא יודע אם זה חידוש של ימינו או שגם בזמן הגמ' היו נוהגים כך.

אני מסכים עם עצם השאלה, וחולק על אלו שאמרו שכך רצון ה' וכו'. ודאי שכך רצון ה', וזו צריכה להיות ההבנה הבסיסית, וכל מה שנגיד הוא רק חלק מהאמת (כנראה), אך כמובן שצריך להבין עד כמה שידינו מגעת.

בכל מקרה, הרי מצינו שרבנן הפקיעו את הקידושין מעיקרא, ולכן לכאורה לא כ"כ שייך לומר שככה ההלכה וזהו, הרי מדוע לא הפקיעו את הקידושין למקרה כזה שיבוא מישהו רשע?

אם אין רצון הדדי, אין קידושין ואין גירושין.

בגלל מקרים טרגיים יוצאי דופן העיקרון לא בטל. את העוולה צריך להטיל על הבעל, לא על התורה.

(לפי הסטטיסטיקה, גם גברים נשארים עגונים, בערך באותה כמות של נשים עגונות).

ראשית, אני מסכים איתך שזה שבייני"שים מאפשרים לעצמם זמן תפילה ארוך יותר ממי שעובד הוא טעם לפגם בחשיבות הזמן ללימוד.
אבל מאידך גיסא, בישיבות יאמרו שהמטרה היא לעבוד את ה' וכדי להתפלל יותר כראוי צריך להקדיש לתפילה יותר זמן.

אבל מתרגלים לקצב וממילא מתפללים בו גם בחג.

"ת"ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי א"ל תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (דברים ט, כה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' שוב מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה" (ברכות דף לד עמוד א)

ויש מה ללמוד על לימוד לכף זכות והערכה של האחר בלי שפיטה, שנזכה

לכמות המלל שבה.

הפשט אצל רבי אליעזר זה שהתלמידים הוסיפו או הורידו מלל

יש אנשים שבאופיים מתפללים מהר ויש שבאופיים מתפללים לאט ואינני מבין איך אלו שופטים את אלו?

שמתפללים בו מאד מהר.
הרב שאל את הבחור למה הוא לא מתפלל בישיבה.
הבחור שהיה קצת חצוף שאל כנגד -ולמה הרב לא מתפלל בישיבה?
הרב ענה לו אני כבר התרגלתי לתפילה בקיבוץ ולא יכול לחזור להתפלל בקצב של הישיבה, אבל לך אין סיבה להתרגל לקצב כזה...

אגלה לך סוד:

אני התחלתי להתפלל במניין לפני שהלכתי לישיבה...

אז התרגלתי לקצב מהיר

אבל בעקרון אני מסכים איתך. גם לי קשה תפילות ארוכות (חוץ מבימים נוראים)

אני קורא מהר מאוד, אין סיבה שתוך כדי התפילה אתן זמן לדברים לא קשורים.

כשאני מתפלל לאט יכולים להיות לכך שתי סיבות:
1. יש לי יותר על מה להתפלל, אז אני מוסיף בקשות אישיות בשומע תפילה.
2. איבדתי את הריכוז בתפילה והתחלתי לחשוב על עוד דברים.

כשלמדתי בישיבה השתדלתי להתפלל במניין מוקדם יותר בבית הכנסת הסמוך:
1. מוקדם, כי לא ראוי ללכת למקום אחר כדי להתבטל.
2. בבית כנסת ולא בישיבה, כי רציתי להרגיש שאני מתפלל ולא מחכה לחזן.

לא שבישיבות מאריכים (ואני מסכים אתך שמאריכים יותר מדי).

הבעיה היא שבמניינים הרגילים מה שמעניין את החזן זה לסיים כמה שיותר מהר את התפילה, לא רק כשהוא ממהר לעבודה אלא תמיד; התפילה נהיית משהו שאומרים- בלי עומק, בלי הרבה התבוננות במילים.

 

אז נכון, בישיבות מאריכים; ונכון, בבתי כנסת מקצרים. ומה צריך להיות? צריך איזון, ולדעתי הוא יותר נמצא (למרות שזה עדיין טעון שיפור) בצד של הישיבות.

 

התפילה מרוממת אותנו, זה לא עול. זה נהיה משהו "כבד" כשלא מבינים את המילים ולא מתבוננים בהם! (מניסיון)

כדי שזה יאחר צריך שיהיה תאריך מסוים שאתה אחריו, איני מכיר גיל קבוע.

 

תעשה מה שנראה לך נכון, החתונה תגיע כשזה יתאים לך

 

אני בן 24 וממש לא ממהר להתחתן ולטעמי אין רע לחכות.

 

בהצלחה רבה

ומגיעים לגילאים מאוחרים.

חבל.. ללמוד תורה אפשר גם כשאתה נשוי

שיש חובה של בסיס לימודי לפני חתונה "ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אישה" נפסק ברמב"ם, בשלחן ערוך ובשלחן ערוך הרב.

השאלה פשוט כמה הבסיס?

ואינני מבין למה יותר קשה להתחתן ככל שמתחתנים?
נראה שנוצר פה "מאזן אימה", הבנות מפחדות להתחתן מעל גיל 25 כי הגבר יהיה בן 30, אז הבנים מפחדים לחכות לגיל 25.

בואו נירגע ונזכור שיש לנו כנראה לחיות עד גיל 100+- לפי העליה העדכנית בתוחלת החיים, אז ניתן גם לדחות קצת את גיל הנישואין בהתאם

כתוב שמי שלא התחתן כל ימיו בהרור עבירה חלק מהרצון שלי להתחתן חוץ מזה שלהקים משפחה ילדים אני רוצה קדושה וכשאני מתחתן אני מגיע לשלמות ולקדושה

לא באתי לומר לא להתחתן בכלל, אבל אם מתאים לך להתגייס עכשיו אז תתגייס ותתחתן בהמשך

בהצלחה

השאלה היא לא מה מתאים לך עכשיו, אלא מה עם ישראל צריך ממך עכשיו.

איזו הסתכלות מצומצמת "לא מתאים לי" "לא בא לי".