שלום אנשים תמימי דרך.
פרסמתי לאחרונה מאמר בעלון של הישיבה שלי, והייתי רוצה לשמוע גם את תגובותיכם. התגובות של החבר'ה בישיבה, אגב, היו פושרות מינוס.
בתיאבון:
בעזרתו, קיץ תשס"ו.
לרעי ואהובי.
מה מאוד נתעגמו אוזני מלשמוע כי נתרשלת מאוד בעבודתך, וכי הצורך הפנימי לסייע לנפש מישראל מצא לו צורך ותירוץ לעת הדחק בק"ן טעמים וסברות.
ומה חשבת, שלשוא ה' אלוהיך מייסרך? הו, לא. לא אותך, ח"ו, מישהו, ודאי מישהו, אחד שאינך מקורב אליו ושאין נפשך משתוקקת למרגלותיו, ועל כך, ידידי, אנוכי עצב.
שכן ודאי היה בקיץ שעבר שתקום לעזור. עצמך, בשרך וידידיך היו שם, בגוש קטיף ובצפון השומרון. למה שלא תהיה לעזר ותרבץ בכפר דרום עלי מזרונים, עם כל החברה, במקום בבית? ועוד להחשב כגיבור עת ספקת את יצר השנאה שבך. התגאה בכך כרצונך, אין עליך בליבי שמץ תרעומת, לא על זה.
אך מה חבל שבצפון החבר'ה לא היו, ולא היה שום שו'ס לבוא לשם, רק לסייע לאנשים שחייבים דחוף את עזרתך. מה חבל שנזכרת בסבתך הצולעת, בשיעורי הבית שלך, או בדוד העייף של שכנך, שכה מבקש שתשגיח על בניו שבגילך בלונה פארק, דווקא בעת שהתקשרו אליך וידעוך שיש אוטובוס, ושיש צורך וארגון, והכי חשוב שתבוא.
ואמנם, חברי, כי לא הייתה זו פעילות כתומה כלל ועיקר. ונכון, שלא היו שם פגישות מחזור המוניות ומפגש רעים, אריאל זילבר לא צעק שם "בו בו בו!" כמנהגו ואף אהרן רזאל לא ריקד שם עלי שום במה. נכון.
אז מה?
הגורעות עובדות אלו מעט מן החשיבות העצומה של השהיה שם? לאן נעלמת?!
את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי היכן הם חונים! אני מזעק, במין פרפראזה ליוסף הצדיק, כן, יוסף זה שאתה כה דבוק אליו. החונים הם במחנה בני עקיבא? או שמא עזרא? ואולי הם חונים – בלבבות הרבה משמע, ולא כאיש אחד בלב אחד?
דע לך, שהתנתקות מהעם גרועה מהתנתקות מהתורה או מהארץ.
וכי נראה לך שתורת ישראל תהא שווה דבר מה ללא 'ישראל'? הרבה תורות יש בעולם, וגם זו תוכל להדרדר לתהום השכחון, ללא עם. וכי ארץ ישראל תתייחד ללא עמה? הרבה ארצות מצמיחות קוץ ודרדר יש בעולם, תהא נוספת, מה בכך?
ואזי, עת תנסה להתנחם על שברי חלומך וחלום העם היהודי, מנגן בכינור סדוק שברי נעימות עצבות כפי ששרו גולי בבל. זכור, אחי, זכור ואל תשכח- ל'תורת' ול'ארץ' אין הרבה משמעות ללא 'ישראל'...
אז איך, חביבי, לא שמת את ליבך לנסיון? אולי, כך סבורני, היה זה עונש על גוש קטיף. אולי. אמנם תמהני מה אשמים התושבים – הכתומים, דווקא- של הצפון, אך מילא, אם סבור אתה כן- אין רצוני להפריעך. אולם ברי בעיני כי היה כאן גם נסיון, לבדקה האם אתה אוהב חינם כל אחד, גם מי שאינו חושב כמוך, ששונא את המתנחלים ואת הישיבות, גם עכשיו לא שינה את דעתו, ואך נצרך לעזרתך.
צר לי, אחי, מעוות לא יוכל לתקון כבר, וחסרון לא יוכל להמנות. נתנה לך גם נתנה בחינת מתכונת, בקיץ תשס"ה. ורק בעת הבגרות האמיתית- ניחר גרונך ועייפו עינך, רפו ידיך ותש כוחך, ונכשלת. חבל...
האוהבך, בחיבה יתרה על לא דבר,
עם ישראל
תודה מראש!
שלומית16
