פורום עבודת ה' (עמוד 35)

בס"ד.

צריכה דרשה חזקה (חיזוק) על התפילה.

משו של כמה שוורת קצרות.

תבורכו.

http://hebrewcloud.aish.com/video/movies/SimchasTorahRavFanger.mp4

עם איטרנט פתוח....

ואמרו לי שיש איזה השתחוות מיוחדת ב"עלינו לשבח", מהי?

נ.ב.-אני מתפללת בספרדי.

האם שאלתם פעם את עצמכם מה עלה בגורלו של הילד הנחמד אך קצת מוזר שלמד בכיתה שלכם כשהייתם ילדים?

- אני תמיד שאלתי את עצמי מה קרה לדני שליפוביץ. וזה עתה גיליתי.

לא היה לו קל, לדני. למשפחתו לא היה הרבה כסף והוא נכנס לבית ספר באזור יוקרתי שבו הילדים היו ממשפחות מהמעמד הבינוני ומעלה. בשונה מהוריי רוב הילדים בכיתה, הוריו היו עולים חדשים. בקיצור, הוא היה שונה.

אולם למרות ההבדלים בינינו, כשדני התחיל ללמוד איתנו בכיתה ג', ניר – החבר הכי טוב שלי – ואני, החלטנו להתחבר אתו. נכון, לפעמים חשבנו שהוא קצת מוזר (למשל, כשאמרנו על מישהו שהוא 'נפל על הראש', דני שאל אם הוא נפצע, או כשהיינו מכינים יחד שיעורים, הוא התעקש שצורת הרבים של שיעורי-בית היא 'שיעורי-בַּתִים') אבל לא כל כך היה אכפת לנו שהוא מוזר, כי לדני היה יתרון חשוב אחד – הוא היה נחמד.

החברות בינינו התפתחה כשדני התחיל להזמין את ניר ואותי לישון אצלו. באותם ימים, הבית של דני נחשב "בצד הלא נכון של העיר", כך שבהתחלה נתקלנו בקצת התנגדות מצד ההורים שלנו. אבל, אחרי שכנוע "קליל" בסגנון "אוף, אמא, משעמם לי!", האמהות שלנו התרככו והרשו לנו ללכת.

ביתו של דני היה בהחלט שונה משלנו. כל הרהיטים המיותרים היו במרפסת הקדמית. שפרינצי, הכלב, צלע בכבדות על כל רגליו, כך שבאופן בסיסי הוא בעצם יכול היה רק לזחול על הבטן. בחצר האחורית היו גם כמה ארנבות רזות להחריד. אבל כילדים בני 10, דברים כאלה לא הפריעו לנו – למעשה חשבנו שזה 'קוּלִי'. חיות המחמד של דני לא יכלו לברוח מאתנו, ויכולנו לשבת בנוחות במרפסת שבחזית ולשלוף פחית קולה מהמקרר בלי שנצטרך אפילו לטרוח להיכנס לבית.

שלושתנו היינו עושים יחד דברים כמו כל הילדים בגילנו – רוכבים על אופניים, הולכים מכות והולכים לקנות ממתקים בחנות שבפינה. דני באופן קבוע היה קונה לעצמו משקה חלב בטעם קרמל. הוא היה תמיד מתפלא איך הם הצליחו להכניס פנימה את הקרמל.

בכיתה ז', כשהגענו לבית הספר ביום הראשון ללימודים אחרי חופשה במהלכה לא שמרנו על קשר, גילינו שדני כבר לא שם. חשבנו שהוא עבר לבית ספר אחר, אבל לא ידענו זאת בוודאות. מה שכן ידענו הוא, שלא משנה כמה נחמד דני היה, הוא לא יגיע רחוק בחיים. ומאז לא ראינו אותו שוב.

סיפורי דני

הזיכרונות שלנו לגבי דני והמשפחה שלו הפכו עם הזמן לקריקטורה – כמו סיפור שמספרים שוב ושוב עד שכל קשר בינו לבין הסיפור המקורי הופך להיות מקרי בהחלט.

למרות שלא ראינו את דני שוב, המשכנו לדבר עליו. כשהגענו לתיכון – ואפילו באוניברסיטה – היינו מעלים זיכרונות על דני והמשפחה שלו, על כל המוזרויות שלהם. דיברנו עליהם כל כך הרבה, עד שהדמויות החלו לקבל חיים משל עצמם. כמו סיפור שמספרים שוב ושוב עד שכל קשר בינו לבין הסיפור המקורי הופך להיות מקרי בהחלט, הזיכרונות שלנו לגבי דני והמשפחה שלו הפכו עם הזמן לקריקטורה.

ניר ואני סיימנו את הלימודים, התחלנו לעבוד וקנינו בתים. עם השנים העיר השתנתה, ובסוף ניר קנה לעצמו בית לא רחוק מהמקום שבו גרה פעם משפחת שליפוביץ. זה, כמובן, גרם לנו להיזכר שוב בסיפורים שלנו על דני והמשפחה שלו, אותם סיפרנו כבר במשך 20 שנה. אבל כשנזכרנו בהם הפעם, משהו היה שונה. התחלנו לחשוב שאולי אנחנו צוחקים על דני והמשפחה שלו, במקום לצחוק איתם.

זה לא עזר לנו הרבה, כי מה כבר יכולנו לעשות? לנסות למצוא אותם ולהכות על חטא? אפילו אם היינו עושים זאת, הסיכוי שהם עדיין גרים באותו בית או אפילו זוכרים אותנו, היה אפסי. ובכל זאת, הסקרנות שלנו הייתה רבה. היינו מוכרחים לגלות מה עלה בגורלו של דני.

ניר החל לערוך טיולים ליליים בשכונה החדשה שלו כדי לנסות לגלות סימנים כלשהם שיספרו לנו אם משפחת שליפוביץ עדיין בסביבה. לאחר מספר גיחות גישוש מבצעיות – כולל תמונות שצולמו בפלאפון שלו – ניר דיווח שאכן יש רהיטים במרפסת הקדמית. הסיכויים לפגוש את דני הפכו לפתע מציאותיים מאוד.

ובכל זאת, גם אם הוריו של דני עדיין גרים באותו מקום, מה נגיד להם? פשוט נדפוק על הדלת? לאחר התייעצויות רבות, זה בדיוק מה שעשינו.

קנינו כמה קופסאות של משקה חלב בטעם קרמל ושוקולדים, ועלינו במדרגות שעליהן טיפסנו פעמים רבות כל כך בעבר. צלצלתי בפעמון ודמות הופיעה בכניסה. זאת , ללא ספק, הייתה גברת שליפוביץ. היא הביטה בנו בחשדנות.

"שלום גברת שליפוביץ. כאן ניר וגדעון", אמר ניר בעצבנות. "למדנו פעם עם דני באותה כיתה. לא מזמן עברתי לגור בשכונה ורצינו לומר שלום... והבאתי כמה שוקולדים." היא התבוננה בנו יותר מקרוב, ואז פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותנו להיכנס.

פטפטנו כמו מכרים ותיקים, אבל השאלה הגדולה שעמדה לנו על קצה הלשון הייתה: מה קורה עם דני? גברת שליפוביץ סיפרה לנו שלאחרונה הוא לא מגיע הביתה הרבה. "למה?", חשבנו לעצמנו. "משהו לא בסדר? הוא היה מעורב במשהו לא נעים כמו שכולם חשבו שיקרה? הוא פנה לחיים של סמים? אולי פשע מאורגן?". "דני איש עסקים 'כבד'. נכסי דלא ניידי, אתם יודעים", אמרה בגאווה גברת שליפוביץ. "הוא קונה ומוכר בנייני דירות כל הזמן, כך שהוא מאוד עסוק בעבודה."

עשרים שנה של סיפורים על חשבון משפחת שליפוביץ התרסקו בן רגע בחבטה גדולה.

איש עסקים 'כבד'? נכסי דלא ניידי? דני שליפוביץ, שמעולם לא סיים את ה'שיעורי-בַּתים' שלו? כשאני אומר שהייתי המום לחלוטין, נראה לי שכל מי שלמד איתנו בבית הספר היה מגיב באותו אופן, אם היה שומע על כך.

חלק גדול מההפתעה שלי נבע מכך שדני לא הפך לקריקטורה שציירתי לעצמי. והוריו כלל לא דמו לאנשים שהמצאנו. הם בעצם היו אנשים חביבים ונורמאליים. עשרים שנה של סיפורים על חשבון משפחת שליפוביץ התרסקו בן רגע בחבטה גדולה.

אמנם אנחנו יותר מסורתיים מאשר דתיים, אבל רצינו לבקש סליחה, בייחוד לאור הימים הנוראים ההולכים ומתקרבים. אחרי הכל, ה' סולח רק לאלה שמבקשים סליחה מהאחרים, והטיול הקטן שלנו במנהרת הזמן, גרם לנו להבין שבמשך השנים התנהגנו למשפחת שליפוביץ בצורה לא הוגנת, בין אם הם ידעו זאת ובין אם לא.

נכון, לא בדיוק ביקשנו מהם סליחה, אבל לפעמים מעשים חשובים יותר ממילים. ניסינו לבקש סליחה בדרך שלנו ואני מקווה שאלוקים מכיר בכך. אבל למקרה שהוא מצפה ליותר,

ניר ואני היינו רוצים להגיד כאן באופן רשמי: דני, ואדון וגברת שליפוביץ, אנחנו רוצים לבקש מכם סליחה על העוול שגרמנו לכם במשך השנים.

ודני, אנחנו מקווים שנהנית ממשקה הקרמל!

בשפה העברית ישנן כל כך הרבה מילים ,
לפעמים האורך שלהן לא מביע על המשמעות שלהן
יש מילים ארוכות , שיציינו משהו קטן
ויש מילים קטנות שיציינו משהו גדול .

אבל מי היה מאמין שיהיו כאלו מילים
שבלדיהן העולם יכול להחרב
ובהמצאם העולם נבנה ומושלם .

איך יתכן שלפעמים , להוציא הברות כל כך פשוטות מפינו
הופכת להיות משימה כמעט בלתי אפשרית 
מלחמות של משחקי כבוד , עם עצמנו או עם אחרים 
רגשות הקנמה , כעס , שמחה 
הכל גואה , וכל מילה הופכת להיות קריטית
משנה חיים ממש.

ושינה מילה אחת ,
מילה בעלת 5 אותיות
3 הברות 
ומשמעות שיכולה להיות אינסופית 
המילה הזו היא 
"סליחה"

עם הכוונה הנכונה , והרצון הטוב
המילה הזו יכולה להגיע עד כסא הכבוד ,
לחצות את הגלקסיה 
להפוך את העולם מקצה הראשון עד קצהו
היא מקבלת כוחות אדירים
אויב יכול להפוך לאהוב

וכשהמילה הזו נאמרת , רק כדי "לצאת ידי חובה"
כדי לשמור על יחסים תקינים 
לא מתכוונים יותר מידי
אז היא גם מקבלת את אותה משמעות
סליחה חטופה שכזו
אומרים סליחה אבל בראש ובלב זה 
"טוב רק כדי שאני לא יסבול מזה מצפונית וכדי שנוכל להעזר אחד בשני וכו  הנה אני אומר את זה , לא שזה אומר משהו יותר מידי"

ויש פעמים שהיא לא נאמרת כלל ,
ואז , ההעדר של המילה הזו , הוא כוח הרסני 
מחריבה עולמות 
מלחמות יכולות לקום מכך
הקרב העצמי הזה עם עצמך - אני לא אהיה הראשון לומר את המילה הזו !

ושוב , כשחושבים על זה 
כולה , 5 אותיות , 3 הברות , מילה אחת !
מה הסיפור ?

הרבה פעמים אנחנו שמעים , שמי שמבקש סליחה עושה יותר טובה לעצמו מאשר לזה שהוא ביקש ממנו.
אם רק היינו מפנימים את זה ומבינים כמה הסליחה 
לא רק מקימה את הקשרים ומגשרת
אלא מנקה את הלב ,
ממלאת אותו בטוב ,
משפיעה אור על הסדקים וממוטת קירות שבפנים
מורידה לנו את האבנים האלו המשקל הכבד שאנחנו לוקחים

אז אנחנו לא מבקשים סליחה רק כדי שהאחר יסלח לנו ויום כיפור יכפר לנו על העוונות
אלא כי גם לנו מגיע לסלוח , גם לנו מגיע להוריד את העול הזה מהלב שלנו .

וכשיגמרו משחקי הכבוד
כי כבוד לא ניתן לנו בזה שאנחנו מסרבים לסלוח
אלא בדיוק הפוך
מוריד מהרמה שלנו לאפס!

אז , בע"ה 
תרבה אהבת חינם בעולם !
לא יהיו שנאה קנאה או תחרות
ובע"ה נחיה בשלום בינינו וגם עם עצמנו !

אז ננצל ההזדמנות 
לבקש סליחה ומחילה על כל פגיעה שהיא 
בכל צורה שהיא
בין וירטואלית
בין קולית
ובין פיזית 
 

ובע"ה שתהיה לנו גמר חתימה טובה  ! וצום קל

http://hebrewcloud.aish.com/video/movies/partner-track.mp4

בס"ד.

אם לא מתאים מנהלים יכולים למחוק,

אמא. שמתעללת בבת שלה, זורקת אותה לרחובות, לא מאפשרת לה לישון בבית.

אמא, שיש לה ילד בן שבע, והוא שוקל 16, שהוא רוצה ללכת לגור עם אבא. (ההורים גרושים כתוצאה מקאסח בנייהם). כי האמא מכינה אוכל שהוא לא אוהב, והיא מכריחה אותו לאכול בכח, ואז הוא מקיא ת'נשמה. 

אמא שמתעללת בילדים שלה, מרביצה להם. לא נותת להם לנשום..(לא אוכל לפרט ולהוסיף עוד כרגע...) 

מותר לילדה לפנות למשטרה, להעיד נגד אמא שלה? 

אם אומרים סליחות אז זה כדי להיטהר לפני ה' . אבל אם הכל מלווה בתמונות ענקיות של מישהו מסויים ועוד פעם ועוד פעם תמונות שלו והשם שלו , אז אני פשוט לא יכול לא להרגיש איזה ריח שלא לעניין התשובה וההתחטאות לפני בורא עולם . אני ךלא יכוךל להגיד אם אני בסדר או לא אבל בהתחלה חשבתי ללכת ואח"כ פשוט ראיתי שלפחות לגבי עצמי זה לא יהיה לענין.

אותו דבר כשחוזרים עם תמונות שלושת הקדושים ( זה מהישיבה בחברון והשנים מגוש עציון ) ומעליהם שמים תמונהשלו , כן שוב פעם שלו כאילו הוא ולא הקב"ה זה אבינו שבשמיים אני מרגיש לא נוח.  זה קשור לקידום המשפחה או משהו כזה ?

ב"אבינו מלכנו" בתפילה כל הזמן מבקשים שהקב"ה יסלח לנו על החטאים וכו'.

אז..למה ת'כלס מבקשים? למה שיסלח? עשינו מעשה לא טוב-צריך לקבל את העונש.

http://www.hidabroot.org/he/article/78516

איזה חמוד לראות את זה !!!

שנה בה נדע לדבר, להקשיב, להעניק ולהכיל

שנה בה נוכל לנצל את האתר לצרכים טובים

שנה בה נכיר חברים חדשים ונעמיק קשרים קיימים

שנה בה יתגשמו כל משאלותינו לטובה.

בס"ד.

באמצע תפילת עמידה נפל לי מהסידור דף וכתובים עליו כמה פרקי תהילים.

מה עושים בכזה מצב?

מצד אחד: אני באמצע לדבר עם ה', מצד שני, נופל לי דף ועליו כתוב את שם ה'.

ממשיכים להתפלל כרגיל, וכשמסיימים מרימים את הדף? או לעצור את התפילה. לקחת את הדף. ואז להמשיך,

אשמח לתשובות,

ערב טוב.

אני נערה כבת 15.

לצערי הרב יצא לי כמה פעמים לראות דברים שמטמאים את הנפש. לא שלטתי מספיק ביצר הרע

אני כל הזמן נזכרת בדברים האלה וזה מפריע לי מאוד.

אני מנסה לשכוח,למחוק. אבל, לא מצליחה.

מה לעשות?

איך אני יכולה למחוק את זה מהנפש שלי?