ולענ"ד זה כולל גם סמים קלים.

טבעיים? יש דברים טבעיים שיכולים בביס אחד להרוג בנאדם, כך שזה לא ממש קריטריון.

חוקיים? זה גם לא ממש קריטריון, כי אתה מתענין פה בהלכה, לא בחוק.

קלים? ידוע שהנגישות לקלים לעיתים קרובות מדי גורמת לנגישות לקשים. מוטב לא להתחיל מאשר להתחיל ולהתמודד עם שאלות קשות יותר בהמשך.

הזיה? בשביל מה להזות? להיות בסרט כמה שעות ואז ליפול כבדים ומרוקנים ומיואשים אחרי שההזיה נגמרת?

"ונשמרתם לנפשותיכם מאוד"

וידוע שאחד הגדולים של האל-אס-די באמריקה של שנות ה60 השתתף פעם בקבלת שבת עם הרב קרליבך. בסופה הוא אמר לו- קבלת שבת אצלכם עושה מה שהסמים עושים אצלי...

אך יש לנו מצווה "והלכת בדרכיו"

לא לקחת סמים נראה לי נכנס בהגדרה הזאת.

במיוחד סמי הזיה.

היתה לי תקופה שרציתי לנסות סמים קלים- מריחואנה וכאלה...

זה עבר לי ב"ה, מכמה סיבות.

א. הייתי שנתיים בשירות לאומי בעיר מוכת סמים, שהייתה אז באחד משיאי הקושי שלה. מסוממים ברחובות, שאת חלקם הכרנו אישית. מזרקים בשטחים הפתוחים, ילדים בסיור שמצביעים ואומרים לי "פה יש כספומט" (נכנס כסף יוצא סמים) , נערים שמצביעים על נעלים שתלויות על חוט חשמל ואומרים לי: הנה, זה סימן שיש פה תחנה. (עד היום נשארה לי השריטה- כשאני רואה נעליים תלויות אני מתחילה לחפש חשודים..).

אף אחד מהמסוממים האלה לא התחיל בקשים. תחילת הדרך היא בקלים. ומשם הדרך הרבה יותר פשוטה.

ואחרי שנתיים כאלה, שבהן ראיתי את הג'יפה הזאת. את השקר הגדול של הסמים, את ההתמכרות הנוראית הזאת, איך אנשים הורסים את עצמם בגלל דמיונות. אז אחרי שנתיים כאלה היה לי די ברור שאני לא מתקרבת לשום דבר שקשור לזה.

ב. נכון שיש גם תרבות "סמים קלים" היום וכולם יודעים את זה- במקומות הכי צפוניים בארץ זה מה שעושים במסיבות. אבל גם זה שקר. שקר אחד גדול. החוויה שיש לך מהדבר הזה היא לא אמיתית. ומחוויה לא אמיתית לא באמת נבנה בך משהו אמיתי. לא נבנית לך אישיות עמוקה יותר, מבינה יותר, קשורה יותר. לא נבנים לך קשרים חברתיים אמיתיים. זה סתם. לסטלה. לברוח מהמציאות הזו היום שכבר כולם מחפשים משמעות וזורקים לבור של הנשמה שלהם עוד ועוד סמים ואלכוהול. (דימוי מהספר "מקימי")

אז אני לא מבינה בדיוק איזה בירור אישי דתי יכול לנבוע מהתנסות בסמים, קלים ככל שיהיו.

אבל א. כדאי לדעת שגם מסמים קלים עלול להיגרם נזק מוחי כלשהוא.

    ב. זה נשמע כאילו אמיתי ועמוק "בירור אישי". אבל אם זה עובר דרך סמים אז לענ"ד זה זיוף. אולי זה סוג של דבר "מפתה" כזה , "מים גנובים ימתקו"- כאילו שאם תעשה את זה אז תוכיח לעצמך משהו.

אישית- נראה לי שהתבודדות של שעה ביום הרבה יותר יעילה לצרכים של בירור אישי.

זה אמיתי, זה כנה, זה הדרגתי וזה מול ה' ומול עצמך בצורה הכי אמיתי שיכולה להיות.

סם חיים*

א. חכמת התורה כוללת שני ממדים: אגדה והלכה (חכמה = אגדה הלכה), פנימיות התורה (נשמתא דאורייתא) וחיצוניות התורה (גופא דאורייתא). תכלית לימוד האגדה היא לבוא למדת האהבה (אגדה = אהבה): אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. תכלית לימוד ההלכה וקיומה היא להוות כלי (הלכה = כלי) הולם לגילוי אור האהבה בכל פרט ופרט של חיי היהודי ביום יום.

ב. ידוע פתגמו של הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע: "מי שהוא רק 'אוהב' סופו להיות נואף". כל ענינו של עולם התיקון, עולם התורה, הוא להכניס את האור הגדול של האהבה בכלים מרובים של הלכה על מנת שהאור יצליח להלך בכל העולמות (בסוד "'הליכות עולם לו' אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'") ולחדור לכל פינה ופינה של החיים, מבלי לגרום לשום "שבירת כלים" (הגורמת ממילא גם להסתלקות האור).

ג. פשוט הדבר שמי שאינו מקפיד לדקדק בפרטי ההלכה אינו ראוי – ואינו מסוגל – לשמש כדוגמה או משפיע על אחרים, הרי נאמר: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

ד. כל המובא בספרים הקדושים שישנם מצבים בהם על האדם לנהוג, כ"הוראת שעה", מעבר ל"צמצום" ההלכות הפסוקות בתורה – לנהוג ב"התפשטות" ("אתהלכה ברחבה") – מדובר במי שזכה לתקן את עצמו בשלמות. רק לאחר תיקון עצמי שרשי – ריפוי בשלמות משרש ה"נגע" שבאדם – ולאחר בנית "קומת הקרקע" של עבודת ה' בהליכה קפדנית בדרך ההלכה, בקבלת עול ויראת שמים, יש מקום לנהוג בהתפשטות. דבר זה מפורסם בספה"ק, ואף נראה בחוש לכל המתבונן באורח חייהם של אותם צדיקים אמיתיים (ששאפו בעבודת ה' שלהם להגיע למקומו של "בעל תשובה" אמיתי) שעסקו בנושאים אלו בדבורם ובספריהם.

וראה בפירוש בעל ה"בית יעקב" למהותו של ה"בן רשע" של ליל הסדר, שמתוך 'אמונתו השלמה' שהכל מה' פורק כל עול של תורה ומצוות ונוהג בתכלית ההתפשטות – ועליו נאמר כי "כפר בעיקר". שרש הטעות של ה"בן רשע", בסגנונו של מורנו הבעל שם טוב, הוא חיפושו אחר "המתקה" מידית, ללא "הכנעה" ו"הבדלה" לפניה. על העולם הזה נאמר "היום לעשותם", כאן ועכשיו התיקון הוא לקיים בהידור את כל דברי התורה הזאת, ו"יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". בזכות המודעות ל"היום לעשותם" וההנהגה על פיה, זוכים למודעות של "מחר לקבל שכרם". מודעות זו כוללת בפנימיותה הכרה ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" – שבשרש נשמתו היה היהודי, אף העבריין, דבוק תמיד בה' אלקי ישראל המשגיח על כל מעשיו, ועד שאף הירידה לשאול תחתית שבאה בעקבות החטא (כשגם בשעת מעשה היתה נשמתו "באמנה אתו" יתברך) היא לשם תכלית העליה שתבוא דווקא בעקבות התשובה לה' מקרב איש ולב עמוק. הירידה עצמה אינה יכולה להחשב למצב 'אמיתי', וכל ערך קיומה הוא כאמצעי לעליה שתבוא לאחריה. ואם כך, תהליך החטא בהווה הוא התכחשות עצמית, המענה ומיסרת את הנשמה ה"חבוקה ודבוקה בך".

ידוע שבליל הסדר מושיבים את ה"בן רשע" ליד ה"בן חכם", כדי שה"בן חכם" ישפיע על אחיו לטובה. בסוגיות הנ"ל של פנימיות התורה, זקוקים אנו היום לחנך דור של "בנים חכמים" שידעו איך להתמודד ולתקן את היצרים ה'דקים' ביותר, אלו שמתלבשים באיצטלא של חכמה אלקית.

ה. כאמור (לעיל ס"ב), ראשית הפרצה, המסוכנת ביותר לחיי הצבור, היא בענין פריצות כפשוטה בכל הנוגע ליופי הצניעות היהודי.

ו. עוד ראוי לציין, כי נפסקה ההלכה על ידי גדולי הפוסקים של דורנו ששימוש בסמים, כולל סמים קלים, אסור בהחלט (מטעמים ברורים של גרימת נזק לגוף ולנפש ול"תופעת לוואי" מוחזקת של התרחקות מדרך התורה). בסגנון של פנימיות התורה, הסם מפתח באופן בלתי מתוקן את כח המדמה שבנפש, מחדד תחושות רגשיות בלתי מתוקנות, ובכלל גורם לניתוק האדם מהמציאות הסובבת האמיתית ולשקיעה במודעות עצמית יתרה (בעוד דרך התורה אינה 'סוגדת' להתגלות הנפשית, ואדרבא, המאמץ להתקרב לה' קשור במאמץ להפנות את תשומת הלב מה'אני' אל הזולת, אל המציאות החיצונית ואל הדברים שצריכים לתקן בה). דברים אלו משתקפים באופן בולט באמינותו של האדם – כח מדמה פרוע וניתוק מהמציאות גורמים לכך שאין האדם מסוגל לעמוד בדבורו ובהתחיבויותיו.

עיקר המניע ללקיחת סמים הוא הרצון לחוות חויה של התעלות עצמית. מניע זה פסול בתכלית, לפי כל גדולי החסידות, לרוצה לעבוד את ה' באמת (ולא לעבוד את עצמו ר"ל). כאשר חסיד 'לוקח משקה', במינון הנכון, הרי כוונתו לשתק את חיצוניותו השלילית ולדכא את המגבלות המפריעות לו לגלות את פנימיותו האמיתית (דבר הנובע מהשפעתו הגופנית של האלכוהול). מתוך ניטרול החיצוניות והסרת ההגבלות מתגלה הפנימיות בדרך ממילא. מה שאין כן בסמים, היוצרים חוית התעלות מדומה, מגבירים את פעילות החושים החיצוניים ומסתירים מהאדם את פנימיותו האמיתית. ועוד, רואים במוחש כי 'לקיחת משקה' במינון נכון פועלת אצל החסידים חיזוק בביטול לצדיק ובהתקשרות פנימית אליו. לעומת זאת, נטילת סמים פועלת אי יכולת נפשית לקבל סמכות ולהתקשר לצדיק (מתוך חוית "אני ואפסי עוד").

יוצא, שהשימוש בסמים על מנת להשיג חויה רוחנית דומה לאיסור על כהן להיות שתוי בכניסתו למקדש (ראה בספה"ק קדושת לוי פרשת "אחרי" שאיסור זה בא לפסול עבודת ה' מתוך מניע להשיג חויה ותענוג רוחני). לפי ההלכה כהנים, שהם עובדי ה' באמת, נמנעים בזמן הזה משתית יין (מרביעית ומעלה) בכל עת – משום "מהרה יבנה המקדש".

[כמובן, כל לימוד הזכות על 'לקיחת משקה' – בניגוד לשימוש בסמים – נכון רק כשאדם לוקח משקה במינון נכון, כך שלא יגיע לשכרות מכוערת (שלפי טבע בני דורנו היינו לא יותר מארבע כוסיות קטנות, כתקנת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש). שתיה מופרזת המביאה לשכרות מכוערת, פרועה והוללת (כשכרותם של נח ולוט) מגונה ביותר בתנ"ך, בדברי חז"ל ובפוסקים – היא מוגדרת כ"אבדן דעת" גמור, אצל מי שאמור להיות בן תורה היא גורמת לחילול ה' גדול, וממילא היא אסורה בתכלית.]

ז. יש להרחיק לגמרי המצאות של סמים מכל ישוב יהודי (ובפרט ישוב בארץ ישראל, השואף להוות דוגמה לחיים בריאים על פי תורה ולקרב רחוקים לדרך ה'). נגע זה מטבעו מדבק אחרים, ועל כן חזקת הנגוע להיות "חוטא ומחטיא את הרבים". יתר על כן, עבירה זו כוללת גם "איסורא" וגם "סכנתא", ולכן, מכל הנאמר, עולה שעל צבור הישוב להיות ערני ביותר לשרשה מגבולו.

אין צריך לומר שאין לקבל לישוב אדם הידוע כנגוע בנגע הסמים, ומובן ממילא שעל כל חבר ישוב הנגוע מכבר בנגע זה לעבור תהליך גמילה. עד לגמילה השלמה, אין להרשות לחבר זה להשפיע השפעה רוחנית על אחרים. כמו בנוגע לכל איסור חמור של תורה, מוטלת האחריות על כללות תושבי הישוב להרחיק לגמרי חבר שאינו מוכן לחיות על פי דרך התורה.

בברכת התורה, סם החיים האמיתי

אינני חושב שיש דבר כלשהוא בעבודת ה' שתוכל להגיע אליו רק על ידי סמים. וגם אם זה קיצור דרך אינני חושב שכך רצון ה'.

בכלל, מחוץ לשאלה ההלכתית, אני חושב שיש פה יותר שאלה מהותית מאשר טכנית.

האם סמים הופכים את האדם לאדם יותר טוב? יותר מאושר? האם הם באמת נותנים מענה לרצונות של האדם או אינם אלא שקר ואשליה רגעית? האם הם דבר טוב או רע?

אני באופן אישי מרחם על אנשים שזו הדרך שלהם להכניס משמעות לחיים.

השאלה שלך לא רלוונטית. 

אם אתה מתכוון לסמים קלים כגון הירוקים למינהם, זה תלוי בך ובמקום בו אתה נמצא כשאתה מגיע למצב של לשאול את השאלה הזו. תברר את זה. בהצלחה

והמסקלין לא חוקי. בישראל, סמים מסוכנים אסורים. כל השאר- הטבעיים וכו' זה סיכון שהוא עצמו לוקח, אם הוא לא עשה עליהם עבודת תחקיר לפני כן, ולפי מה שאני מבינה לא מדובר כאן באדם מסטול וחסר אחריות. בהצלחה גם לך

הדבר אסור מהבחינה המהותית ביותר,של שמירת הנפש ושל היכולת הנורמטיבית של אדם לנהל חיים שיש בהם תוכן ומשמעות,לשמם הגענו לכאן בצורה הפשוטה ביותר

ולכן זו בודאי לא דרך לעבודת ה',זה דבר אסור

http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=12655

http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=52731

http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=78088

יש מה שנקרא רוח התורה , לא כל דבר צריך להסתכם אם מוזכר סעיף בשולחן ערוך או לא. רוח ההלכה אומרת שלא וזה בלי סעיף בשו"ע - זה גורם להרבה דברים לא טובים [אין לי נסיון בזה ב"ה אבל מקריאה והבנה] וזה מספיק כדי להבין שזה אסור.

שמעתי בשמו מאחד השלוחים - שהעיקרון הגדול בו נברא העולם - הוא הבחירה החופשית שניתנה לאדם, שבכך הוא שונה מכל היצורים האחרים. וכאשר יהודי משתמש בסמים, כתוצאה מכך הוא למעשה מאבד את היכולת הזו לבחור באופן חופשי. ולכן השימוש בסמים הינו אסור לפי ההלכה. 

(שמעתי גם אם אינני טועה שזהו הבדל שקיים בין אלכוהול לסמים - אף שאלכוהול משפיע גם לרעה על התיפקוד, ולפעמים גם יותר מסוכן (בכמויות גדולות) מסמים, בטח מסמים קלים - אז, למה אלכוהול לא נאסר בהלכה וסמים כן? (ולהבדיל, גם בחוק של רוב המדינות)? - אלא שאופן ההשפעה (כנראה זה קשור להרכב הכימי ואופן ההשפעה על הגוף) של אלכוהול מזיק רק מכמות מסויימת ואילך, והשפעת סמים נוטלת את הבחירה החופשית של המשתמש גם בכמות קטנה יחסית. 

אולי כאלו שהתנסו יכולים גם כן להעיד - שבשימוש בסמים אפילו בכמות קטנה זה ממש משפיע על התודעה, יותר מוודקה או ויסקי למשל, באופן אח ויותר מפחיד, וכזה ש"הופך אותך" למשהו אחר בזמן שאתה תחת השפעת הסם.

יש יוצא דופן אחד - סם שהוא בריא וחיוני - התורה שנקראת "סם חיים היא למחזיקים בה" - והרמב"ם כותב ומעיד עליה שהיא "איילת אהבים ויעלת חן" (משנה תורה), וגם נגישה לכל אחד בכל זמן ובכל מקום, כך שלמה להיות פראייר ולהסתכן ולאבד את ה"אדם" שבנו - אם אפשר לגלות את עצמנו האמתייים על ידי יגיעה אמיתית וחיפוש בתורה? למה לחפש במחוזות אחרים?

והבטיחו כבר חכמינו ז"ל - יגעת ומצאת - תאמין !!   

ועים סמים זה מה שקורה אבל אני חובת שלחולי נפש אפשר לתת אתר במנות מסוימות ביום ל[מריחואנה] כי זה יותר טוב מכול בכול התרופות שהרופאים נותנין רק בשביל הכסף בכול

מיקרה עים ארתה יכולתסיג לי גם אני חייבת כמה שכתטות אחרי הודו....

אל תיקח ארבה לא יקרה לך כלום(חוץ מיזה שתיכנס לשנתי שנתי כמו כול הגנובים שישבו לנו בבית חבד ובהו בי כשניסיתי לדבר איתם [בעצם הם עישנו ג'רס]לא משנה................

סַמִּים
מוֹכְרִים לָנוּ קְסָמִים
בְּשׁוּקֵי הַחַיִּים
סַמִּים
לִפְעָמִים חֲבוּיִים
גַּם בַּאֲנָשִׁים
חִנּוּכִיִּים

(בוצר,שם,שם)

http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=64145

http://www.kipa.co.il/ask/show/14396-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9-%D7%91%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D

על פי הלכות הרב עובדיה יוסף זצק"ל  - http://www.halachayomit.co.il/QuestionDetails.aspx?ID=39

על פי ההלכה, אסור לאדם לעשות דבר שגורם לו לנזק פיזי או נפשי הניכר, וכן מבואר בגמ' שאין לקחת סם, אפילו אם אינו מזיק בכלל (איני בקי מהם תכונות המריחואנה), מפני שדבר זה עלול לגרום לאדם להתדרדרות מוסרית, שעלול לבא בגללה גם לפשעים אחרים. על כן, אסור בהחלט להשתמש בסמים על פי ההלכה. וכבר נשאל בזה הגאון רבי משה פינשטין, והעלה בזה לאיסור מכל וכל. ואין זה נוגע לכל דעות קדומות בענין זה.

מקווה שהעניין הובהר

ואכן כמו שאמר כאן אחד המשתמשים 

מי שמחפש כל הזמן אם זה מותר לפי הלכה או לא מותר לפי הלכה

לא הבין בכלל מהי דרכה של תורה !

הלכה או לא הלכה זה לאנשים שמתחילים וחזורים בתשובה , ורק מתחילים ללמוד את עבודת ה' 

אבל לא לכאלו שכבר הולכים בדרך ה' 

מי שכל הזמן נצמד למותר או אסור סופו להכשל ולפול בה

תורה היא דרך חיים !

על כן , בעניין סמים

אני חושבת שמיותר לציין שאפילו אם זה היה מותר הלכתית או מכל בחינה שהיא

אדם שיש לו שכל ישר ואכפת לו מעצמו לא יקח וישתמש בדבר כזה

שהרי מי שצורך דברים כאלו , צריך לעשות בדק בית 

מי שמחפש שמחה ואושר בדרכים כאלו , סימן שיש לו בעיה !

כי הרי הדברים האלו לא מביאים אושר , אלא הם פשוט בריחה זמנית מהמציאות

וגורמים לנזק בריאותי 

בהצלחה ושבת שלום

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!