פורום נשואים טריים (עמוד 104)

אני חושב כעצה כללית להתחיל מקורס תקשורת לבד

איך מתנהל.

פשוט לאזן - אם את מדברת איתו יותר מדי -דברי פחות

אם מדברים פחות מדי - דברו יותר

 

מתנות-  ברור

גם לכבד

מחמאות

הרגשה טובה

פתקים

להתלבש יפה לכבודו

וכן הלאה

באמת להשקיע בזה

 

באופן כללי - לא לדבר על נושאים רגישים

וכשהקשר ישתפר , תוכלו יותר לדבר על זה בבגרות, כך נדמה לי 

וכנראה הגיעו מאז קשיים שהאהבה לא הצליחה לכסות עליהם. כנראה יש מקום שפגוע מבן הזוג, ואולי נגזר מזה גם חוסר כבוד והערכה. במצב כזה אולי הלב שלנו נאטם לצרכים והרצונות של בן הזוג, איכשהו הוא או היא האחרונים לקבל יחס נעים. אז השנקל שלי, לשקם את הכבוד לשני מהמקום הכי בסיסי כאדם לאדם.
נראה לי, שרוב בני האדם הם בעלי אמפטיה לאנשים שהם פוגשים ביום יום, ישמחו לעזור אם זה משהו בדרך שלהם, להכין כוס קפה, להקשיב כמה דק'..
אז באותה מידה, ואם אפשר גם קצת יותר, להפנות את תשומת הלב שלנו והמשאבים שבידינו באותו רגע לבן/ בת הזוג. להקדיש את הרגעים הבאים ליחס נעים ממני במה שהוא מבקש עם או בלי מילים, כי מגיע לו/ לה, כי אני אנושי ומכבד אדם, כי אני אשמח לעזור למי שצריך אותי במסגרת היכולת שלי. הרעיון הוא לתת יחס שלא נופל מהיחס לשכנים או הקולגות וכד'.
להתחיל משם, אם זה מצליח, מסדר משהו בלב, זה סימן טוב, אם זה רק גורר מצבים לא נעימים ומריבות כנראה צריך עזרה משמעותית מבחוץ.
בהצלחה!

מה אתה מרגיש שחסר לכם
ומה אשתך מרגישה שחסר?

בעיני תקשורת זה מפתח חזק מאוד. אז אם מתאים לך/לכם ללמוד לתקשר עמוק יותר ורגשי יותר זה כבר מקפצה אדירה.

כשהאווירה לא טובה- דייטים רומנטיים לא יעזרו, וגם לא מתנות או פינוקים. להיפך - לצד המקבל קשה למחוק הכל ולקבל בטוב וגם אם כן זה לא שורד עד לטריגר הבא ולצד הנותן זה יוצר תסכול אדיר כי יש לו ציפיות שזה ישנה את המצב . שיחות נינוחות ושקטות דווקא מאוד יכולות לעזור אז אם בבית קפה מתאים לכם אז זה סוג של דייט מוצלח

עדיף להתמקד בשינוי האווירה , בפירוק משקעים, ואז אפשר להתחיל ב"עשה טוב"

בהצלחה!
ואם כבר קורס תקשורת- ממליצה מאוד על הקורס של אפרת צור. מתאים גם לגברים

זה בסדר שמנהלי עמותה משתכרים זה מאפשר עמותות רציניות ואיכותיות
כמובן צריך לראות שזה נעשה בצורה מתאימה

הוא אומר שלרוב בטלפון הולך הרבה למתרימים...

לא תאם למה שציפיתי..

בדיעבד יותר טוב ממה שרציתי. אתה לא באמת יודע כשאתה לא נשוי, מה צריך להיות בבן הזוג שלך...

דווקא מיום ליום אני רואה שמה שהיה נראה לי חשוב כשהייתי בת 20 הוא באמת חשוב וטוב שהתמקדתי בו.

אבל באמת זה תלוי בן אדם...

אבל זה הרע במיעוטו כי לפני זה יצאתי רק עם אשכנזים.

סתם!!

וכן, היו לי עוד כל מיני ציפיות ומחשבות, וברוך ה' כולן* התגשמו אחת אחת. באמת זכיתי באשת חיל אשר כל כולה לב טוב ורצון להיות חלק ממשהו גדול.

 

*חוץ מזה שאין לה הורים עשירים 

התחתנתי עם ההיפך הגמור😅
אני לא חושבת שאני 'משלימה' עם זה אלא בתוך חיי הזוגיות ביומיום אני מבינה עד כמה גבר כמוהו מתאים לי. עד כמה *הוא* מתאים לי.

ומה זה לקבל ישר? התאהבתי בו מעל לראש כבר בפגישה הראשונה😅😅 יצאנו 10 חודשים. אהבתי את מי שהוא.
אחכ כשהתחתנו פתאום צפו הפערים והבנתי למה רציתי מישהו בסגנון אחר אבל כמו שגם כתבתי אחרי תקופה אני מבינה שהוא בדיוק בשבילי. ושמחה שלא הלכתי עם ה'מודל'

אבל קיבלתי אותה כמו שהיא.

קיבלתי אותו פחות או יותר, פלוס תוספות
(לא מגיבה פה כמעט, אבל כן רוצה להביא גם את הכיוון שלי. לדעתי חשוב שיהיו כמה תכונות בסיסיות רצויות אצל בן הזוג העתידי, בלי קיבעוו אבל כן עם כיוון, כדי שיהיה אפשר לחפש משהו קצת יותר מדויק בלי להתפזר יותר מדי...)

לדעתי, דרישות לא מטורפות והתמקדתי בהן.
בהחלט היה מודל אבל "מטושטש".

ב"ה זכיתי ובעלי הוא די מי ש"דמיינתי".

אנחנו נשואים מעל עשור.

מבחינה חיצונית- ממש ההפך (חשבתי שאתחתן עם ספרדי, בסוף התחתנתי עם ספרדי אבל בהיר לגמרי)


מבחינת סגנון- בדיוק מה שרציתי, אבל אחרי החתונה הוא עבר המון שינויים עם עצמו, אז זה כבר לא עונה על ''המודל''


מבחינת תכונות- מה שחשבתי. רק שלפעמים התכונה מגיעה מהצד השני והפחות טוב שלה...
לדוג'- רציתי בחור שהולך עד הסוף עם הדרך שלו, לפעמים זה מגיע יחד עם רצונות שלי, ולפעמים הפוך מהם, אז זה מתנגש....💁

בעיקר מבחינת סגנון ותכונות פחות מבחינה חיצונית
בעלי פחות או יותר תאם למודל

גם מי שבן הזוג שלו היה לפי הצפיות לעיתים אחרי שנים משתנה. זוגיות תמיד צריך לטפח ולהעשיר גם כדי להתמודד עם אתגרים כאלו בהבנה, באכפתיות ובהשלמה.

הבחור הראשון שיצאתי איתו ענה על כל השאיפות ופשוט היה מה שחיפשתי

ואז הוא זרק אותי

ואז בחסדי ה' אחרי כמה חודשים טובים הוא חזר אליי.

אז למרות שברור שאחרי הנישואים צצו דברים שלא חשבתי עליהם, צדדים שפחות הכרתי בו לפני ואולי לא בדיוק לפי "המודל", אני מודה לקב"ה על כל רגע שאני נשואה לו ומקבלת גם את הדברים האחרים כי אני יודעת כמה קשה היה לי בלעדיו.. (וגם כי בואו, הוא מקבל אותי על כל מגרעותיי, מי אני שלא אקבל אותו?)

של תכונות אופי שרציתי וגם של סגנון חיים.
בעלי המדהים ממש תאם לכל הציפיות שהיו לי על האופי, אבל לא ממש לסגנון חיים שדמיינתי.
ובגלל שכל הזמן היה לי הפער הזה בין הסגנון שדמיינתי שבעלי יהיה לבין מה שהוא היה בפועל כמעט שפספסתי אותו...
לשמחתי הקב"ה פקח את עיניי, ואחרי זה פשוט הבנתי כמה זכיתי באדם עם מידות טובות שממש תואם למה שרציתי באופי. והשאר כבר לא הזיז לי
ואגב היום אני מבינה שסגנון החיים שלו הרבה יותר מתאים לי מהמודל שהיה לי בראש.

לא היה מודל
הייתי חושב שאתחתן עם מישהי כהה לבסוף התחתנתי עם ג'ינג'ית.
לא היו לשנינו ציפיות חוץ מחברות עמוקה ונאמנות אולי בגלל שהיינו חברים בהתחלה וזה לא היה קשר מחייב (לא היינו דתיים) אבל זה זרם לשם.

למה את שואלת?

עצה שלי, יש משהו מאוד חזק בלזרוק קצת את השכל ולתת לחיים להוביל אותך. פחות חקירעס, לשחרר קצת את הקונטרול.

צריך להסתכל על האדם כמכלול
את לא באמת תקבלי את כל מה שרצית וחלמת
אלא את הדברים שהכי חשובים לך

לב טוב הכי חשוב לך? אז תבחרי מישהו עם לב ענק, וקצת פחות 'יפה תואר' או בדיוק לפי המראה שדמיינת... ( צריך מציאת חן.... אבל לא צריך בול לפי הציפיות.... נניח דמיינת רזה וגבוה וקבלת נמוך...)
כתבתי בהגזמה לשם הדוגמא....

(דווקא בעלי לא נמוך.... רק לשם הדוגמא)

אבל מקווה שהמודל שאני מחפש יהיה יותר טוב ממה שאני מצפה לו

אגב - ולמי שחיפש ראיה שזה הוא - - נשואים טריים

היתה איזה רשימת כישורים/תכונות שחשבתי שהכרחית כדי שבאמת אסתדר טוב עם מישהו. רשימה לא ארוכה, רק מה שבאמת חשבתי שחיוני. בעלי עונה על כל הסעיפים, ומסתבר שצדקתי בהכל, הוא באמת מושלם עבורי.

בעיקר רציתי מישהי כמה שיותר דומה לי כי אני מסתדר עם כולם, אבל רוצה שתהיה גם בראש שלי מהרבה בחינות.

בדיעבד לא קיבלתי את זה לגמרי, אבל לאט לאט אני מרגיש שהיא משתנית לכיווני כי היא רואה כמה זה חשוב לי.

כמובן שיש הרבה דברים (בעיקר בעולם הרגש) שבכלל לא הייתי מודע לקיומם עד שהיא לא הסבה את תשומת לבי לכך.

עם הדת..
ממש משהו שלא יהיה לו עוררין לגביו.
סתם שתדעי שמתחזקים/ חוזרים בתשובה הרבה פעמים מאבדים כיוון ולאט לאט מתאזנים..יכול להיות שזה עיניין של זמן.
בהחלט לא קל ☹

זה לא קשור לזה שהוא התחזק נכון?
כי אם כן כנראה הוא בתיסכול ( כי הוא לא בכיוון הנכון) ואם לא זה בעייה במידות שהוא צריך לעבוד עליה

צריך למצוא רב ליברלי מאוד כדי שיגיד לו תמשיך ללכת למקומות שקשה לך בהם

רק רב ליברל יגיד לו שהוא צריך לעזור לאשתו עם התינוקת במקום ללכת לישון?

 

נשמע שיש שם הרבה בעיות, עוד לפני שבכלל מגיעים לדיבור על מקומות בעייתיים...

משום מה זה נראה ששיש לך נטיה להגיב לי בלי שום חיבור לעניין.

לא רואה צורך להגיב על משהו שדמיינת שכתבתי 🙄

הפותחת התלוננה על כל מיני בעיות,

הציעו לה למצוא רב שיעזור לבעלה להתנהג בצורה אחרת,

ואתה אמרת שהוא צריך להיות "ליברל מאוד" בשביל שהוא יגיד לו להמשיך ללכת למקומות מסוימים.

 

על כך הגבתי, שגם בלי ללכת למקומות כאלה, יש הרבה דברים שהוא צריך לתקן - וגם רב שאינו ליברל יכול לעזור לו בכך (למשל לעזור בגידול הילדה).

מה שהוא צריך זה לא תפקיד שרב יכול למלא, אלא אם הוא עוסק במקצוע הרלוונטי. מאידך, מה שאני כיוונתי אליו בתגובה חלף לך מעל הראש לגמרי, תנסה להתאמץ ולהבין

זה קשה בהחלט - שאתם לא 'באותו ראש' מבחינה דתית וזה בא לידי ביטוי במלא דברים - כגון יציאות לקניון וכו'


זו התקופה הבוגרת בנישואין, שמגיעה באיזהשהוא שלב, שמבינים שאנחנו 2 אנשים נפרדים ויש דברים שדעותינו ממש חלוקות בהן!!!
ולקבל את זה

תני לעצמך להתבאס, זה באמת באמת מבאס, מוצדק בהחלט, שבא לך לצאת ולכייף והוא לא משתף פעולה

בשלב שאחרי הצער, תנסי להיות מציאותית ולהבין -
שאין לך שום אפשרות בעולם לשנות אותו בכוח! הוא בנאדם נפרד ממך ויש לו את החיים שלו!

מה כן האפשרויות שעומדות בפנייך???
1. לכיופים/קניון וכו' - תמצאי מישהי לצאת איתה - חברה/אחות (תשכחי ממנו בנושא הזה ותעזבי אותו לנפשו, אם הוא לא רוצה את לא יכולה להכריח אותו)
2. אל תשווי בינך לבין זוגות אחרים - תסתכלי רק על עצמכם כזוג ותסתכלי על הדברים הטובים שלו - דואג, מבין, מכבד, וכו' תחפשי בו את הטוב
3. תשמחי שהוא שומר עינים ולומד תורה - זה פועל רק לטובתך! זה אומר שהוא יותר דבוק בך ולא באף אישה אחרת, כי כך דרך התורה והרבנים
4. טכנית מה שהוא לא עוזר בבית - זה באמת קשה שכל העול עלייך!!!! איזה חזקה את! תנסי לבקש ממנו מדי פעם טובה קטנה ספציפית בעדינות - למשל - 'אכפת לך ללכת לשלם את הצ'ק? אני ממש עייפה עבדתי קשה היום... ' ובטוחה שהוא ישמח לעזור (בלי אשמה או התבכיינות או צרור דרישות, אע'פ שזה מוצדק, .... לגברים קשה להבין רגשות - הם פשוט חושבים שהאישה לא נורמלית חח וזה פועל לרעתנו )
5. לשאלתך - לא עשית טעות!!!! אני חושבת שלכל אחד
נשוי עולה לעתים המחשבה הזו, תרגישי בנוח,
את לא יכלת לדעת שהוא יתחזק וישתנה,
אנשים משתנים במהלך החיים, וממש לא יכלת לצפות את זה מראש!
6. כל פעם שאת מוצאת משהו שאתם שונים בו - תנסי - במקום להתבאס - לנסות להקטין פרופורציות ולהגיד שאמנם זה קשה אך--- זה לא הדבר הכי נורא בעולם!!!! יש דברים הרבה יותר קשים בבני זוג,
ובנוסף, למצוא תחליף זמני כזה - למשל - הוא לא רוצה ללכת לקניון? אלך עם חברה, וכו' --לא להיות מקובעת על הזוגיות המושלמת שחלמת עליה.... לקבל שאתם שונים ולא לנסות לשנות/להלחם, אלא - להסתדר בפתרונות עוקפים

מלא הצלחה, לא פשוט

רק הפוך..

תחושה תמידית שבחרתי לא נכון, חוסר התאמה.

מבין אותך, וזה לא משתפר בעתיד לצערי.

צריך הרבה עבודה, וגם אחרי זה לא תמיד הצד שני מעוניין לשתף פעולה.

בהצלחה!

"ככה זה לא תשובה"
זה מצחיק ושנון
יש ביוטיוב תקציר שווה לנסות להשיג איכשהו

לא נשמע מפתה במיוחד...

את שתי הצדדים,עם מסר מאוד יפה
לא יודעת אם הם מעבירים אותה עדיין

ראיתי בקטנה ביוטיוב, נראה קצת מוזר

שמעתי רק דברים טובים עליהם

אבל שווה לדבר איתו שאת מאד מכבדת את התשובה שלו וזה יפה אבל תשובה אמיתית היא חיבור לחיים. זה נכון גם בהשקפה חרדית ובדתי לאומי זה יותר בולט.

ואז לראות איך התשובה שלו מתחברת לחיים. הוא חזר בתשובה לאחרונה?

ופשוט לקח צד של "דיכאון" למעט מה שהוא בוחר לעשות באטרף עד כדי מחיקת חושים.

 

אדם נורמלי צריך לרצות לקדם משימות. לפחות משימות שבאחריותו בעיני עצמו. 

 

הוא עובד?

הוא מפרנס?

 

 

לא כתבת את זה.

הפסיק להיות דתי ומאוד עוזרים ללמוד לחיות ביחד באהבה ובשלום. יכול להיות שיתאים לכם

וואו יקרה, ממש שומעים את הכאב והקושי שאת נמצאית בו

חיבוק גדול גדול גדול

 

הדבר הראשון שעולה לי כשאני קוראת אותך - זו תחושה מאוד גדולה של כאוס.

אתם שניכם נמצאים בעיצומם של שינויים מאוד גדולים ומאוד תכופים בחיים שלכם.

 

את אחרי לידה. כנראה ראשונה (?)

קודם כל מזל טוב גדול!

 

כל לידה, ובעיקר לידה ראשונה, היא חתיכת אתגר לזוגיות (וגם לחיים בכלל), זה שוק, הלם,

זה שינוי משמעותי מאוד מאוד - להפוך פתאום להורים,

להיות אחראים פתאום על יצור חסר אונים 24/7 בלי פתק החלפה, בלי התחשבות בחוסר שינה, תשישות, כאבים, מצבי חולי וכן הלאה - אלא תמיד תמיד!

וכל זה עוד בלי לדבר על הטראומה שהגוף שלך עבר - 9 חודשי הריון, לידה, ההחלמה אחרי הלידה... וכל מה שכרוך בכך... כאב על כאב על כאב בכל מקום בגוף - רק זה לבדו יכול לשגע בנאדם!

 

ובעלך - גם הוא הפך לאבא. שינוי עצום.

ויחד עם זאת גם עבר ועובר שינוי אישי-פנימי - חוזר בתשובה

מנסה למצוא תשובות למהות העולם, מנסה להתאים את עצמו לאמונה שלו, משנה לשבור דפוסים ישנים, נלחם בשיניים להצליח להתגבר, להתחזק, לסור ממה שהוא כבר לא מאמין בו ולדבוק בטוב שהוא עכשיו מאמין בו...

וזה תופס אותו בכל תחום ובכל רגע בחיים. מהרגע שפוקח את העיניים ועד שהולך לישון - ממש להשתדל לחיות כפי האמונה - זה לא קל בכלל... שואב המון המון כוחות ואנרגיות.

 

ושני השינויים הללו לבדם (כי יכול להיות שעברתם עוד שינויים, אם זה מעברי דירה, שינוי עבודה, משפחה מורחבת... ואפילו השינוי של להפוך מרווקים לנשואים - כי סה"כ אתם בשנים הראשונות לנישואיכם...) - מאוד שואבים,

מאוד אינטנסיביים,

מאוד מתישים אפילו.

 

ולשניכם יחד דרוש מקור להתמלאות. לכוח. לתמיכה. לשיתוף. לעזרה.

 

קשה מאוד לחשוב בבהירות ובטח שלחשוב על כל מהות החיים שלנו כאשר אנחנו בכאוס כזה רציני...

צריך קודם כל להתחיל לסדר בסדרי עדיפויות את מה שהכי חשוב לנו ודחוף,

ולאט לאט לעשות סדר בחיים ולחשוב איך מתקדמים מכאן ומה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי שיטב לנו?

 

ולצאת מנקודת הנחה ששנינו אנשים טובים שרוצים בטוב אחד של השניה ואיטן לנו כוונה לפגוע חלילה

 

פשוט את צריכה עזרה!

ומקום!

וניראות לקושי שלך!

 

ובעלך צריך הקשבה

והכלה, והערכה,

וניראות למה שהוא עובר

 

 

לגבי הודעתך אנסה להתייחס בקצרה לכמה נקודות שהעלית:

 

1. כתבת שיש לך הרגשה שבעלך מגביל אותך.

 

צריך לבחון כאן מה זה בדיוק אומר?

 

איפה את מרגישה שהוא מגביל אותך?

 

מה היית רוצה לעשות ואת לא יכולה?

 

האם ניסיתם לדבר על הדברים?

מה נאמר שם? איך כל אחד מכם הרגיש והגיב?

 

כי מציאות שבעלך חזר בתשובה, היא אמנם מציאות מורכבת ודורשת הסתגלות לשינויים והתאמה מחודשת לחיים לאט לאט,

אבל בגדול היא לא צריכה להגביל *אותך*, 

מה ששייך לבעלך - זה שלו.

מה שבתחום האישי שלך - זה שלך.

מה שבתחום של הזוגיות והביחד שלכם - כמובן של שניכם וכאן צריך למצוא פתרונות שיתאימו *לשניכם*

ומה שבתחום הילדים - גם כאן צריך חשיבה זוגית על איך מחנכים את הילדים, ומציאת התאמות שטובות לשנינו גם יחד.

 

בשני התחומים הראשונים למשל, ניתןלעשות הפרדה.

למשל, גם הוא אינו רוצה ללכת לקניון - את יכולה ללכת לבד, או עם חברות וכדומה...

אם לא מתאים לו מפגשים חברתיים - תיפגשי את עם חברות בכיף

 

וכן על זו הדרך

 

(ושוב, זה על קצה המזלג כי צריך כאן עיון מעמיק באיך ניתן להביא לכך ששניכם תרגישו טוב עם האמונות שלכם ועם ההשקפות שלכם בלי שזה יבוא אחד על חשבון השני...)

 

2. כתבת שאת לא יכולה לסמוך על בעלך ואת מתייעצת עם אנשים אחרים.

 

תוכלי לחשוב מדוע את לא סומכת על שיקול דעתו?

 

האם את מעריכה אותו, כבן אדם?

 

האם הערכת אותו בעבר?

 

מה אהבת בו כשהכרתם?

 

מדוע בחרת להינשא דווקא לו?

 

מה היה טוב בו?

 

מה טוב בו גם עכשיו?

 

כל אלו שאלות שיכולות לעזור לברר עוד את הסעיף הזה...

 

 

3. כתבת שאת מרגישה שהוא לא מתאמץ ותמיד צריך להזכיר לו הכל כי אחרת זה לא מתבצע -

 

גם כאן דרוש בירור רציני.

 

מה היה עד עכשיו? איך הזכרת לו, מה הזכרת לו, האם יש לו הפרעות קשב וכדומה, מהי הדינמיקה הזוגית הכוללת שלכם שאולי מאפשרת את זה בלי כוונה, 

איך בעלך מרגיש עם עצמו בכללי,

האם טוב לו בחיים,

האם טוב לו עם עצמו,

האם הוא מרגיש שווה ובעל ערך בעינייך?

האם הוא מרגיש גבר מוצלח בעינייך?

איך הוא רואה את הדברים?

 

בנוסף לכל הבירורים הנ"ל,

הייתי מציעה לברר אם יכול להיות שבלעך מרגיש באמת "לא יוצלח" או "לא שווה" או בלי תחושת ערך,

שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא מספיק עבורך, שאין הערכה כלפיו ולאדם שהוא וכן הלאה - אם אכן הוא מרגיש כך זה דבר עמוק שיכול להסביר ולהאיר הרבה דברים וכמובן שהכיוון הנכון (אחד מהם) יהיה להשתדל ולפעול לכך שהוא כן ירגיש מוערך בעיני אשתו האהובה, כן ירגיש שווה וטוב, ומספיק, ובעל ערך...

רק ההרגשה הזו אצלו יכולה לחולל שינוי מדהים גם בזוגיות...

 

גם מה שכתבת בסוף שהרגשת שבשיתוף שלך אותו בעצבות שיש לך הוא לא הצליח לתמוך בך עד הסוף, ואפילו טען שאת רק מתבכיינת - גם הנקודות הללו יכולות לשבת על הרגשה יותר עמוקה אצלו של הנ"ל,

או דברים אחרים/נוספים,

 

אם למשל הוא לא יכול להכיל את זה שאשתו עצובה ומיואשת מהחיים ו*ממנו* - זה עלול להכניס אותו למנגנון הגנה שעצם יגרום לו ישר לפלוט "את מתבכיינת" - לא כי הוא באמת חושב שאת מתבכיינת, אלא כי זה מנגנון הגנה שעוזר לו להתמודד עם האיומים הגדולים הללו שהנפש שלו כרגע חשה - איום אחד שאשתי לא שמחה ואני רוצה וצריך שהיא תהיה מאושרת ומחייכת,

ואיום נוסף שאני מרגיש לא שווה בלב של אשתי ואולי בכלל בחיים - ואני צריך כאילו "לזרוק את הכדור" הלאה כדי שהרגשת האשמה והלא יוצלחיות הזו לא תידבק בי כי זה פשוט כואב מדי ובלתי נסבל להרגיש שאני אפס מאופס ובכללי בן אדם נוראי... אז מילים כאלה יכולות לצאת...

 

לכן מאוד חשוב לברר לעומקם של דברים מה בעלך מרגיש וחושב,

מהם הצרכים שלו,

מה את מרגישה וחושבת,

מהם הצרכים שלך,

 

ואיך ניתן להגיע למימוש הצרכים של שניכם יחד, בשמחה, בנחת, באהבה.

זה אפשרי לגמרי לגמרי! ב"ה!

 

 

4. כתבת שהוא עושה מה שנוח לו -

בעיקר לומד תורה,

הולך לישון אם הוא עייף

 

אם ננקה רגע את הרגשת הכעס והתסכול

ואת הרגשת העומס שנופל עלייך -

 

נסי רגע להסתכל על ההתנהגות הזו מבחוץ -

 

יכול להיות שיש מה ללמוד גם ממנו כאן.

 

הרי מה הוא בעצם עושה?

הוא עושה כמו שאמרת - מה שטוב לו, מה שהוא מאמין בו.

 

יש לו ערך של לימוד תורה - הוא משתדל כמה שיותר ללמוד תורה

 

הוא רואה לנכון שכאשר עייפיםן - הולכים לנוח וצוברים כוח *כדי לפעול אחר כך עם יותר כוחות וביותר יעילות*

 

אז אם מסתכלים על זה כך בהחלט אפשר אפילו ללמוד ממנו וגם להעריך אותו על כך שהוא הולך על פי הערכים שלו.

 

אם למשל לך חשוב ערך מסוים, למשל לבקר את המשפחה - ואת מבקרת - מעולה! מימשת את הערך שלך!

 

אם למשל חשוב לך למצוא עזרה כאשר את עייפה ולנסות לישון (כמה זה קשה עם תינוק/ת!) - אולי כדאי לחשוב על למצוא באמת עזרה כזו, בדמות בייביסיטר, מטפלת, משפחה, שכנות, חברות, גם בעלך כמובן בזמנים שהוא נמצא ולומר זאת מראש - זמנים בהם את מאפשרת לעצמך לנוח! ממש רואה בכך ערך עליון במנוחה שלך - ופועלת כדי לממש אותו!

כי זה חשוב!

כי *את* חשובה!

נסי בבקשה למצוא לך זמנים שגם את נחה,

מתמלאת

מתאווררת

זה חשוב מאוד מאוד מאוד.

 

ואני מאמינה שאחרי שתמצאי לך את הנחת הזו, הרבה פחות יפריע לך מה שכתבת - פשוט כי את עצמך תהיי מלאה ומאושרת ועם כוחות...

 

 

5. גם הנקודה שכתבת שהגעת מבית לא פשוט - גם עליה צריך כמובן להתעכב ולברר, וגם שם יכולות להיות הרבה תשובות שיעזרו לך להגיע לשמחה יותר גדולה בחיים.

 

6. ולגבי מה שכתבת שאת מרגישה שבחרת לא נכון, וכל מה שכתבת בסיפא של דברייך:

 

מצרפת לך עוד כמה דברים שכתבתי בכללי על מצב של זוגיות אחרי לידה,

על הבנת המהות של הנישואין,

ועל מצב בו שני בני הזוג בו זמנית מרגישים במצוקה:

 

בקישור הזה:

 

יקרה, - הריון ולידה

 

 

וגם כאן:

"

אישה יקרה!

קודם כל ולפני הכל - את יולדת!

מזל טוב!

 

חז"ל אומרים שאישה נקראית יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

אז ק"ו כאשר את כותבת שילדת לא מזמן

וק"ו בנו של ק"ו שאת כותבת שה"גדולה" שלכם בת שנתיים!

 

ז"א שרק לפני שנתיים עוד היית "חופשייה" וללא כל אחריות הורית,

ובתוך שנתיים את מוצאת את עצמך, בשבח והודיה עצומה לקב"ה, אמא ל2!!! ואו!

והשני/ה ממש ממש טריים!

 

אז שנייה יקרה

קודם כל לנשום

להבין

את שנייה וחצי אחרי לידה

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא - לאישה שהיא גם אמא ל2 הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

שנייה!

 

בואי נבין רגע מה קורה כאן בעצם:

 

לי זה נשמע מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.

 

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

 

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

 

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

 

 

- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

 

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

 

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

 

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

 

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

 

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

 

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

 

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

 

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

 

אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

 

אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):

איך היה לך המעבר להיות אבא?

ואבא ל2?

ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?

ומה קשה לך?

ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?

ואיך בזוגיות?

 

ואז שואלת אותך:

איך היה לך המעבר להיות אמא?

ואמא ל2?

ואיך הייתה לך הלידה?

והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?

לאכול כמו שצריך?

להתאושש?

להתאוורר?

לקבל עזרה ותמיכה?

ואיך המצב הכלכלי?

ומה עוד קשה לך?

 

ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,

להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -

בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מניקה בטח, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת עוד עבודה וכו' - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!

הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,

תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,

מה קשה לך,

בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!

לי קשה

אני צריכה ש___

הייתי שמחה אם ___

נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,

לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,

כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!

ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.

ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.

ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)

ואז תגיע *ההבנה*

ההבנה אחד של השני.

ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:

מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?

הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,

אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?

ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?

ומה אני  יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?

ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?

ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?

ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!

לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!

 

למשל,

אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.

למשל למצוא מסגרת לגדולה, אפילו חלקית.

למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר

להוריד סטנדרטים

להביא מנקה

אוכל מוכן

מדיח, מייבש, כלים חד"פ,

אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם לזוגיות כדי לא להגיע למצבי קצה שיוצאים במשפטים כמו שתיארת,

אולי להבין מדוע קשה לו לשים גרביים במקום וכו' -

ולא לשפוט

ולא לכעוס

אלא להבין

ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות

מה יכול לעזור לך לזכור?

אולי שעון מעורר?

אולי פתק?

לשים שיר ברקע ולסדר לפני השינה את הדברים שאתה כן יכול?

משהו אחר?

איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?

שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?

ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?

וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?

איך אפשר לגרום לזה לקרות?"

 

----------------------------

 

ב"הצלחה רבה רבה יקרה,

לחיים מלאי נחת, הבנה ואהבה שלמה יחד  

נערך

אחרי שמחקו לך את הודעת ההתרסה, שבת וכתבת אותה שנית:

איכס - צעירים מעל עשרים

אל לך לבוא בטענות אלא לעצמך.

תכנה אותי באיזה שם גנאי שתבחר, אינך מזיק לי כלל. אמת אני אומר לך- לא ישאר דבר משכרך בשמיים אחרי 120 כי הכל יאבד על הקללות והלשון הרע. עם זאת, אני אוהב אותך מאוד ומחבב אותך כשאתה כותב לעניין ולא מתסיס את הפורום בהודעות כדוגמת ההודעה למעלה. ולכן, אני מוחל לך בלב שלם ומזמין אותך לפתוח דף חדש. מניסיון זה לא עובד , אבל אני מנסה.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כי [כֹּה] יְקַלֵּל וכי [כִּי] יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן.

ללמוד קצת את הרקע
תודה על המילים - צעירים מעל עשרים

שימו לב שיש כאן שתי הודעות של ''נשמה כללית'' שנערכו, ובשתיהן לא מדובר בי, כפי שרואה מי שנכנס לכ''א.
ולמרבה הפלא, דקות בודדות לאחר שהן נערכו - נכתבו שתי ההודעות הבאות מטעם התינוק האמור. צירוף מקרים מושלם, מה?
כמובן. מה שקרה פה הוא פשוט מאוד, ומי שלא ריענן את העמוד עדיין - יכול לראות את זה: בהתחלה - מה שכתוב כעת מהניק המקורי שלו, נכתב בטעות על ידי התינוק מהניק המתחזה שהוא פתח, הוא שכח לעבור ניק.... ואז הוא קלט את הפאשלה, מחק את מה שהוא הגיב מהניק המתחזה לי, וכתב את זה מחדש מהניק המקורי לשלו.
אז מה לעשות, למרות המילים היפות שלו, המוסר שהוא מחלק לי בחינם, והניסיון להראות כמה הוא ערכי וישר יותר ממני, ממש קדוש מעונה.... העובדות מדברות בעד עצמן. מדובר בו, תינוק וטיפש חסר חיים, שעסוק בלהתחזות אליי ללא הרף.
הלכך, אתם עדיין מוזמנים להמשיך ולבדוק בכרטיס האישי, כדי לוודא מה שלי ומה שלו.
יום נעים לכולם.

כיוןן שהוא הגיב להודעות האלו, זה מופיע לו בכ''א, אבל כיוום שמחקו את ההודעות שלו - נותרו רק ההודעות האלו, שלי עצמי, מוצגות שם. מה שיכול להמשיך את הבלבול ולחשוב שהוא כתב אותן.
אז תתעלמו מהכרטיס שאליו קישרתי, אין בו עכשיו כלום חוץ מתגובות אמיתיות שלי, למרבה האירוניה, כי הוא הגיב להם....
פשוט בכל ספק תכנסו לכ''א של כותב ההודעה ותראו אם זה אני או לא.

כמובן ברגישות והבנה ומתוך קטע של שותפות... אולי כמו "איך אני יכולה לעזור לך"
אולי שהסיסמא תהיה אצלי? אמה אתה אומר?

הסיסמה אצל שנינו, החסימה היתה יותר כדי שהילדים לא יתקלו בטעות בתוכן בעיתי (הם קטנצ'יקים אבל כבר יודעים לחפש לעצמם דברים ביוטיוב ובגוגל..), בכל מקרה הוא גם עובד ויש בעבודה מחשב וכו' אז אם הגישה תהיה חסומה ממקום אחד אולי הפיתוי יהיה להיכנס ממקום אחר.. לא בטוחה שזה יעזור. אשוחח איתו

לדעתי אין סיכוי שזה חד פעמי. מי שצופה - צופה. זה אולי פעם ביום, אולי כל יומיים, אולי אחת לשבוע - אבל מי שצופה עושה זאת בקביעות, בתדירות זו או אחרת.

זה אולי נעשה מסקרנות בגיל 14, אבל כשזה נעשה על ידי גבר נשוי אז המטרה היא לחוות הנאה מינית, ומן הסתם גם הוצאת זרע.

זה לא מעיד על בעיה בקשר הזוגי, או על כך שהאשה לא מספיק יפה/חכמה/מושכת/מעוניינת או כל דבר אחר. זה פשוט מספק את יצר המין, ואסור לאף אחת לחשוב שזה באשמתה - כי זה פשוט לא נכון.

מבחינה רפואית, רואים בכך התמכרות רק אם זה מגיע בקביעות במקום דברים אחרים, למשל גבר שעושה זאת במקום ללכת לעבודה או במקום לשחק עם חברים או כל פעילות אחרת. במקרים האלה בדרך כלל יש מקום לפנות לעזרה מקצועית של פסיכולוג מומחה בתחום הזה ספציפית (אני יכול להמליץ על מכון ארגמן, לא המלצה אישית אבל מכיר מישהו שהמכון הזה הציל לו את הנישואין).

מי שעושה זאת רק בזמן הפנוי, וזה לא גורם לו להפסיד חיי חברה או להיכנס ל''קריז'' כשהוא לא מקבל את המנה היומית - לא נחשב למכור. במקרה הזה יהיה יותר קל להתמודד עם זה גם בלי עזרה מקצועית, אבל עדיין נדרש המון המון כוח רצון וחסימה יותר טובה של האינטרנט. כשיש פיתוי כל כך קשה שנמצא במרחק הקלדה על הטלפון, אפשר להגיד שברוב המוחלט של המקרים זה יהיה חסר סיכוי. צריך לחגוג הצלחות ולא ליפול מכשלונות, ממש כמו בדיאטה...

לדעתי אם הזוגיות איתנה ופתוחה, יש מקום לדבר על כך בעדינות ובלי האשמה. משפט כמו ''אני יודעת ש... ואני רוצה לעזור לך להילחם בזה'' - יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר צעקות והאשמות.

לא כדאי להיכנס לשאלות שרק יגרמו לבושה ולא יעזרו בדבר, כדוגמת ''הבנות שם יפות יותר ממני? אתה נוגע בעצמך תוך כדי?'' וכדומה. אין בהן טעם.

עם עבודה נכונה וזוגיות תומכת אפשר לצאת מזה מחוזקים ואוהבים

לפי מה שאתה מתאר זו כרגע לא התמכרות (לא מגיע על חשבון דברים אחרים..), אחשוב איך לנהל את השיחה.

אני בהריון מאוד מתקדם וצריכה ללדת במהלך השבוע הקרוב וזה משפיע מכל מיני בחינות. מקווה שאני צודקת..

כי מההיכרות שלי עם המון אנשים שהתייעצו איתי בנושא, זה פשוט לא נכון

אלא לפתוח את הנושא בצורה ישרה ועדינה (לא ממקום מאשים).

ואולי כדאי לחכות לתקופה רגועה יותר ולא תוך כדי לידה

כרגע גם אני לא פנויה לזה רגשית או בכלל. הנחתי את זה במגירה צדדית, אני יודעת שזה קיים, אני גם יודעת עם מי התחתנתי והכל בסדר ברוך ה' זכיתי בבעל מקסים גם אם יש מעידות פה ושם.. נתמודד

מעוררת השראה, כשמדובר בשאלה כזאת ובתקופה כזאת בחייך.
לידה קלה בעז"ה

שאני הייתי במצב שלה ,רק אחרי לידה,
בוא נאמר שכמה וכמה דברים התעופפו להם בבית

מחקרים מראים שיש אחוז לא מבוטל של בנות/נשים שצורכות/צרכו את התכנים הללו לא רק בנים/גברים.
מה שאומר שבפועל יכולה להיות תוצאה שאישה רואה ובעל מזועזע מהגילוי הזה לא רק הפוך .
אם שניהם צרכו/צורכים אין מה לשני להיות מזועזע מבן או בת הזוג שלו.

רגע הגילוי

יש שם גם מידע וגם כתובות ליצירת קשר לקבלת עזרה.

בהצלחה

בעז"ה אם יהיה צורך אשתמש. תודה!

לא פשוט

ובטח לא על איך לגשת לזה, זה דורש היכרות עם נפש האדם.
לדעתי מדובר במחסור באינטימיות. כשיש קשר עמוק ואישי אין שום דבר חיצוני כמעט שיחליף את זה (כמובן שזה לא הופך את האדם למלאך) ולפעמים כשזה חסר מחפשים ריגוש חלופי, ואלה הדברים הכי זולים שיש בהישג יד

גם גברים עם נישואים מושלמים וזוגיות שאפשר רק לחלום עליה, יכולים ליפול למקומות האלה.

 

הצפייה בפורנו נותנת הרבה דברים (ריגוש, חוויה, הנאה ופורקן וכו'), תחליף לאינטימיות הוא לא אחד מהם.

 

גם כשלא חסר כלום בחיי הנישואין אפשר להגיע למקומות האלה, כי הם זמינים ויפים ונעימים וערוכים בצורה מדויקת וצולמו בזוויות מחמיאות וכו', כלומר הם בוימו וצולמו על ידי מומחים בתחום שכל מטרתם לגרום לאנשים להתמכר לזה ולצרוך עוד ועוד מהדבר הזה.

 

 

מי שלא חווה אינטימיות עמוקה פשוט לא יבין.
די באמירה שנישואים מושלמים (קרי שלום בית שטחי) הם הבטחה לאינטימיות כדי לראות זאת

אם כבר מדברים על מומחים למיניהם, כדאי שתבדוק מחקרים מוחיים ופיזיולוגיים בנושא. תופתע מאוד לגלות כמה דברים שכנראה אצלך בגדר מיתוסים

אני חושבת כמו מי שהגיב לך, שזה לא קשור לחוסר באינטימיות אלא להרבה גורמים במקביל, והיום בלחיצת כפתור אתה יכול לספק את היצר..

במצבים לא בריאים מסוג כזה או אחר לא עסקינן, לא נראה לי שזה המצב וגם לא הייתי ממהר לרמוז על דבר כזה.
ולא, לא התכוונתי למחקרים לגבי התמכרות

דבר שני זה נראה תאווה וזה הכי נורא שחייבים לעשות משהו וזה דבר שלהראות שכואב לך ואל תעברי על זה בשתיקה ככה זה מתחיל ואחר כך מתדרדרים וכל הבית מתקלל ובטח שאחר כך אין שלום והכל בגלל זה

כאלה ששולחים את הילדים שלהם לשיעורי אנגלית בגיל 3. כן יש כאלה.

כי הרי היום חייבים אנגלית.
ואם הם לא ילמדו אנגלית בגיל מוקדם הם יצברו פערים.
ואז הם יפגרו אחרי הכיתה בחומר.
ואז הביטחון שלהם ירד.
ואז הם ירדו בשאר המצועות.
ואז הם לא יעברו בגרות.
ואז הם לא ימצאו עבודה.
ואז הם יהיו הומלסים.
ואז הם יתדרדרו לסמים.
ואז הם יכנסו לחובות.
ואז הם יתאבדו.
ואחרי זה גם ירצחו אותם.

והכל בגלל שלא שלחו את הילד ללמוד אנגלית בגיל 3.

באופן כללי זה לא נושא שמדברים עליו כל כך, אבל לך תדע כמה בתים התפרקו בגלל הסיבה הזאת.

בכל אופן, הכוונה לא הייתה ללעוג.
הכוונה הייתה הרצון לשים בפרופורציה הנכונה את הנושא הזה.

בגדול... אסור לעשות מזה דרמה שלילית רק דרמה חיובית
מנסיון
רק לחזק לתמוך לחבק לעודד ולתת ולטעת את התחושה של אני פה איתך במשבר יותר טוב מכל דרמה של בכיות וצעקות וברוגזים למיניהם

וואו!

 

באמת אני מלאת התפעלות והערכה כנה אלייך

אשרייך!

 

מצרפת לך תגובה שכתבתי בנושא בעבר בתקווה שתוכלי למצוא בה דברים שאולי יעזרו לך קצת ❤

 

 

שלום יקרה - הריון ולידה

 

אתם באמת נשמעים זוג מקסים ואני בטוחה שתעברו את זה ותצאו עוד יותר גדולים ומחוזקים!

שתהיה לידה קלה ובידיים מלאות והמון המון אושר ואור וטוב שלם ב"ה! 

בלי עגבניות בבקשה.
הומור שחור זו דרך ההתמודדות, שלא מעידה באמת על שמחה או הנאה מהסיטואציה.

דודה של אישתי (בת להורים גרושים) מספרת שפעם חברה מהעבודה סיפרה לכולם שההורים שלה התגרשו, וכולם השתתפו בצערה, ורק הדודה שאלה-''מזל טוב?'', והיא אמרה שכן, וב''ה סוף סוף מישהו מבין אותה...

יאללה חגיגה

מעניין מה מחייב המוסר במקרה כזה?

הייתי עד כשהייתי דוס טרור.

כיום, כמעט ולא שומר כלום.
האם עלי להודיע לזוגות שהם לא נשואים בעצם?

יש מקרים רבים שאחרי כמה שנים העד נפטר אז מה לשיטתך מה קורה במצב כזה?

מרבה לשחק בקוביה ולהפריח יונים...

אתה לא יודע איזו בושה אתה הולך לחטוף אחרי שמלאך המוות יקטוף אותך מפה

עדיין זה חשוב לי, בגלל אלו שראו קודם וטרם נתקלו בהבהרה שלי.
תודה!

שוב שכוייח על הטיפול

יש כזה דבר
אולי כדאי לברר במרכזים כאלה של אלימות במשפחה הם ידעו להפנות לפי המצב בטח למשהו רלוונטי.

הירשם עכשיו לסדנת תקשורת מקרבת
של מאיר שרפר.

לשפר את התקשורת לחזק את הזוגיות | ערוץ ７

ואני מחפש את הטלפון שלו אדמח לעזרה

האזן לסדנא שלו

נפגשתי עם עשרות בחורים, נראה לי ..
עם רובם המוחלט לא המשכתי אפילו לפגישה שניה. עם שניים שלושה המשכתי לעוד כמה פגישות.
כשנפגשתי עם בעלי זה פשוט היה משהו אחר לגמרי. מהפגישה הראשונה זה היה ברור שזה אחר. ודי מהר גם היה ברור שזה מוביל לחתונה.
ויחד עם זה היו התלבטויות קשות.
/>מצד שני, ממש לא אצל כולם זה ככה...

יצאתי עם מלא בחורות..שום דבר לא הבשיל למשהו רציני, עד שהכרתי את אשתי ואז זה פשוט זרם עד החתונה, אך עם הרבה לבטים בדרך..

לא הייתה משיכה מינית בהתחלה, אבל הייתה מציאת חן.
היה לי מאוד טוב בפגישות, רציתי שהן יימשכו לנצח...

די מההתחלה היה לי ברור שאני רוצה חתונה, מאוד שמחתי כשהבנתי שזה הדדי 😁

אם אחרי 3 פגישות עוד אין התאהבות/אהבה או משיכה מינית, זה לא אומר כלום. הרגשות האלה יכולים להגיע בהמשך.

כמובן יכול להיות שבגלל דברים אחרים מבינים שזה לא מתאים, ואז באמת לפעמים אין טעם סתם למשוך את זה.

שאני שמה לב שאני קולטת דברים מסויימים על התחלה(לא פגישה ראשונה אלה שניה שלישית)
ובעקבות כך בוחרת לסיים קשר. כי אין טעם לבנות קשר כשאני יודעת שאין בכלל מציאת חן או שאין התאמה מבחינת השכל.

אני תמיד מתפללת שלא עושה טעות שאני פעולת ככה..

רק תבדקי עם עצמך שאת לא שמה לבחורים הנחמדים רף גבוה מידי...

והאמת שדווקא הפשטות חסרה לי..
של אהבת התורה!

אבל תזכרי שמה שאת דורשת מבעלך את צריכה גם לדרוש מעצמך

אל תעשי את הטעות הזאת

 

תכירי אותו כמו שצריך. את המשפחה שלו. תרגישי שאת אוהבת אותו לפני שאת מתחתנת!

 

לא מאמינה בשטויות של אחרי החתונה זה יבוא.

סליחה אם לא היה מובן..

סורי מתה מעייפות

בערך 8 בחורים. בעלי ה8.
יכולה לספר שעם הבחורים שהמשכתי מעבר לדייט אחד זה היה שכלי לחלוטין. כי ראיתי שיכולה להיות התאמה. אבל זה לא התקדם מעבר וחתכתי. או שראיתי אחרי מספר דייטים דברים שלא מצאו חן בעיני.

ועם בעלי, בדייט ראשון הרגשתי משהו אחר.
אני חושבת שזו גם הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי משיכה למישהו. והתרגשתי לראות אותו כל הזמן.
אבל, כן היו התלבטויות. זו לא החלטה פשוטה כלל.
ומה שהכי משעשע שהוא הכי לא ממה שתכננתי לעצמי. הכי לא. ברמה שאחת החברות אמרה לי סמיילי מה הקשר בינכם???

3 פגישות נשמע לי סבבה כדי להחליט אם להמשיך או לא.

רק נשיאת חן בסיסית.

מההתחלה היינו באותו ראש גם אם לא הסכמתי איתו על כל דבר.

השאלה המנחה שלי היא תמיד האם נעים לי איתו? האם טוב לי כרגע?

בא לי שיתקשר אלי? שתהיה עוד פגישה? אם כן ממשיכים אם לא מפסיקים.

ויצאתי עם כמה זמן מכובד, שהכל התאים בשכל והמשכתי לעוד פגישה ועוד אחת. ולא הבנתי מה לא בסדר.

עד שרב שהתייעצתי איתו העמיד לי את השאלה הפשוטה הזו מול העיניים. והבנתי שלא. הייתי מסננת המון בשיחות טלפון את הבחורים וחוזרת קצת עייפה מהמפגשים ומרגישה שיוצא לי המון כוח להשקיע בזה.

ועם בעלי זה לא היה ככה. יכלתי להיפגש 3-4 שעות ואז לשמוח שהוא מתקשר בלילה ולדבר עוד שעתיים.

האם הבנתי ישר שזה מוביל לחתונה? ממש לא!

רק אחרי חודשיים של מפגשים נעימים הבנתי שאם אני רוצה לקבל החלטה אני צריכה לעשות קצת שיעורי בית פנימיים.

התישבתי מול דף וכתבתי את החסרונות והייתרונות שלו. את ההיתרונות קל לקבל. השאלה אם את החסרונות אני מוכנה לקבל.

למרות הפחדים שהיו לי לפני שהרגשתי כאילו הרבה תקלים ואולי חסרונות בפועל שישבתי וכתבתי את זה הרשימה היתה מאוד קצרה. וכל משהו שאולי הפריע לי ממש הצלחתי להבין מאיפה זה נובע אצלו.

ביקשתי גם ממנו לעשות את אותו דבר. והבאנו את הדפים לפגישות ודיברנו על זה.

תוך 2 פגישות הבנו שקפצנו מדרגה והסרנו מחסומים שריחפו מעלינו בצורה לא ברורה. שבועיים אחר כך כבר היינו מאורסים.

המשיכה הפיזית הגיעה רק אחרי האירוסין. שהלב היה בטוח שזה זה. 

יצאתי יחסית עם מעט בנות.

 

אצל הבנות האחרות הפגישות היו טובות וזורמות בהתחלה, והקשר לא התפתח בהמשך (אחרי כחודש).

 

דוקא עם אשתי התחיל לא מדהים,

לא היה כ"כ כיף בפגישה הראשונה, רק בגלל שאבא שלי תמיד היה אומר לנו, שלא שופטים בן אדם על פי פגישה אחת, נתתי עוד צ'אנס.

למזלי היתה פגישה שניה מצויינת.

אבל אז הפגישה השלישית היתה שוב די מבאסת. התלבטתי די הרבה האם לתת עוד צ'אנס, בסייעתא דשמיא נתתי, וב"ה בערך מאז נפלא לנו ברצף (כבר כמה וכמה שנים).

 

לא אומר שצריך להמשיך סתם ובכח, אבל לעיתים כדאי מאד לתת צ'אנס, ודברים נפתחים.

 

סתם אבל כלל של שלוש פגישות זה מסוכן בעיני.

 

אבל לפעמים כללים מצילים את המצב,

ומזכירים, מה שהלב לעיתים נוטה לשכוח.

 

חשוב תמיד לשים לב שהכלל אינו למעמסה ומשתמשים בו בחכמה, אבל לדעתי בתור כלל, זה דבר נכון-

אם יש התאמה עקרונית, אין דחיה, ולא נתגלו גילויים מפתיעים או סיבות טובות לחתוך,

לתת צ''אנס לפגישה שניה, גם אם היתה פגישה ראשונה לא משהו

.

כמובן, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ואדם צריך להשתמש בלב ובשכל שלו בצורה מאוזנת.

 

מסכים שכלל של שלוש פגישות הוא מוגזם (לא יודע אם זה מה שהשתמע מההודעה שלי, אבל זה כמובן לא מה שכתבתי).

 

נשמה♡
לעניות דעתי הגישה הזו לא כלכך בריאה, לא משנה כמה מהר מרגישים שזה זה ושאיתו הולכים להתחתן יש דרך שבעיניי חייבים לעבור יחד עד להחלטה סופית שאכן מתחתנים
בעיניי להיות מכוונת לצאת זמן קצר כל כך זה לשחק עם המזל, במיוחד אם מדובר בבחור הראשון שנפגשים איתו.
לא מחליטים החלטות משמעותיות כאלו ברגע~

תבואי פתוחה למסע הזה, אל תבואי בגישה של להתארס כמה שיותר מהר, זה לא נכון ואפשר ליפול ככה חזק
תהיי קשובה לעצמך, לבחור, למקום שהקשר מוביל אתכם

אני מאמינה שמקום שירות/לימודים לקח לך כמה שבועות/חודשים טובים להחליט לגביו, אז למה בנושא חשוב כל כך, והרה גורל כל כך, את מזדרזת?!

הכל טוב נשמה, ה' איתך, יש זמן..♡
מלא בהצלחה~

__
ואשמח לדעת למה את מכוונת להפגש זמן קצר כל כך.

לא התכוונתי שלוש פגישות ואני מחליטה אם זה זה בכלל לא אני מאד רחוקה מזה..
התכוונתי שהקשרים שלי עד עכשיו היו 3 פגישות גג לא היה לי קשר ארוך כי אני באמת מחכה שיהיה התאמה בסיסית ורצון להיפגש מה שלא כל כך היה לי עד עכשיו..

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי טוב...

אה וואי. זה באמת לא היה מובן בראש השרשור.. מחילה נשמה♡

בכל אופן, אנחנו ידענו עוד לפני שיצאנו שנתחתן בסוף, הייתה איזו תחושה כזו שזה נכון
אבל לא תמיד ולא כולם מרגישים את זה, לכן חשוב מאוד להיות פתוחים לזה

בהצלחה♡

בניגוד לכל אלה ש׳הרגישו מייד׳ וכו׳..
יצאתי עם עשרות בחורים, אצל חלקם הרגשתי יותר ואצל חלקם פחות. עם בעלי התחלתי לצאת במקביל לתהליך של בירור עם עצמי
היה רגיל, אפילו ייתכן שאם הייתי יוצאת איתו בשלב מוקדם יותר בחיים הייתי חותכת. אבל ראיתי שהוא אדם טוב והיו בו הרבה דברים שהיו לי חשובים
לקח לי זמן עד שהוא ימצא חן בעיניי ולאט לאט נתתי יותר צ’אנס לקשר, הצלחתי להיפתח ולהעז ובסוף גם להרגיש (לא ׳וואו׳ ומשהו מוחלט אבל רגש בסיסי וטוב וכמובן- לא הייתה דחייה מבחינת משיכה(
ההחלטה להתחתן הייתה קפיצה למים בסופו של דבר, שכלית מבחינת הסתכלות של כן/לא ובחינה שקיים רגש בסיסי וטוב
וזהו
לא תמיד צריך לחפש את הפרפרים והריגוש, אפילו לא כדאי, כי לא בהכרח שהם יגיעו.. (כן שוב חוזרת שצריך מציאת חן בסיסית ורגש בסיסי! אבל לא מייד..)

לא הייתי נפגש עם בן/בת אנוש שלא היה לי מעניין אתו בפעם/פעמיים הראשונות.

לנו היה קסום
הרבה דופמין על ההתחלה

חנקת...

את צריכה להרגיש נעים בפגישה
אם הבנאדם ממש דוחה אותך מבחינת אופי/מראה חיצוני --לא כדאי להמשיך, לא משנה באיזה מס' פגישה..... לפעמים לוקח זמן עד שאת סגורה על עצמך מה את מרגישה כלפי הבנאדם- לא צריך להבהל

בד'כ כשדוחה - קולטים בפגישה הראשונה, לפעמים קולטים בהמשך... תלוי....

אם יש התלבטות - דברים טובים לצד דברים פחןת טובים - אין לך ברירה אלא להמשיך להפגש, עד שהספק יוכרע לכאן או לכאן

אנחנו לא מושלמים, יתכן שיש דברים שמפריעים-השאלה באיזו רמה, אם זה ברמה שאת מסוגלת לסבול או לא
להסתדר עם היתרונות שלו - לא בעיה
להסתדר עם החסרונות שלו - את זה צריך לשקול אם זה ביכולת שלך לסבול או לא, .....
(אם יש לו הרבה יתרונות בעיניך - זה יכול לחפות על חסרונות קטנים, כי רוב האישיות שלו אהובה ורצויה בעיניך, אז הוא 'שווה את זה' בעיניך ככיכול )
בהצלחה

אבל עובדת עם לקוחות וגם אני חוזרת מותשת.
לא תאמיני איזה אנשים יש בעולם הזה. באמת.
מבינה אותך.
עוזר לי לזכור שזו תקופה שחולפת ותיכף הם יגדלו ואני אתגעגע לתינוקיות הזו.

אז נכון שלפעמים אני חסרת סבלנןת. אבל אני בן אדם.
רוב הזמן אנחנו אחלה אימהות😍

שהם גדלים (ברוכשם, כן?)
ופשוט כל כך הרבה ימים אין לי כח
אני מוצאת את עצמי מנהלת אותם. לא מגדלת.
טאק. טאק. טאק.
לגמור
להאכיל
להשכיב
ביי

אני רוצה לגדל אותן בנינוחות
בשמחה
אני לא חושבת שאני אמא לא טובה
משתדלת מאוד
להיות, לתת תשומת לב, להקשיב ולא להתעצבן
והרבה מצליחה ברוכשם. הרבה גם לא...
אבל -

רוב האנרגיות שלי מופנות החוצה
במקום פנימה.

כל כך חבל
בזבוז מטורף של משאבי הלב שלי.

באסה🙄

אני פשוט משלימה עם זה. כי אין לי באמת אלטרנטיבה.
ומשתדלת לתת את הכי טוב שאני יכולה בזמנים שאני מסוגלת.
נכון שיש ימים שמתקתקים הכל רק כדי שילכו לישון.
אבל יש ימים שלא. ובהם אני בוחרת להתמקד.
ויש את שבת.

אני חייבת לעבוד. המשכורת שלי היא כורח במציאות המשפחתית שלנו.
אז מנסים להוציא את המקסימום.
וכשאני בקריסה אני משתדלת לקרוא לבעלי שיבוא. (הוא בתחום ההוראה גם, תודה לאל, אז אחהצ פנוי לו. ואחהצ הוא בישיבה מבחירה של שנינו).

הלוואי ויכולתי.
עד לפני שנה עבדתי 8 עד 1.
אבל בא אופק חדש וחירבש הכל.

מודה להשם על המשכורת
אבל זו מציאות ממש קשוחה

כבר לפני הרבה זמן היא נכנסה לאופק חדש והתחילה לחזור מאוחר.
ואחכ שעות שיחות עם אנשי צוות עם הורים🤦‍♀️

והאנרגיה שלי לא הולכת על ילדים אחרים.
פשוט אין הרבה ממנה באופן כללי והיא הולכת על עבודה.
כמה אני רוצה להיות מאה אחוז בבית וחמשים אחוז בחוץ. אבל תמיד יוצא שבחוץ מחויבים למאה אחוז ואז מה שנשאר לתת בבית זה אפילו לא מגיע לחמישים.
אני חושבת על זה הרבה בזמן האחרון.

כשעבדתי כרווקה בתור גננת כל יום מחדש תהיתי לעצמי מאיפה לגננות יש אחכ כח לילדים שלהם.
חלק מהסיבות שהחלטתי לעזוב את ההוראה בסוף...

ולא. זה לא הגיוני בכלל.

שזה הרבה פעמים ענין של תקופות ואימון על שריר הסבלנות והסלחנות לעצמי. יש זמנים שהבית משלם את המחיר (בד"כ כשאין איזון בנפש, נגיד, דוגמה היפותטית, במערכת החינוך- תחילת שנה- מיד אחרי החגים- אחרי 4 גלי קורונה או מחסור כרוני בשעות שינה וכד'), ויש זמנים שהמעיינות של האנרגיה מתאזנים, והכל הרבה יותר יציב, שקול ועל מי מנוחות.
כמה ברכה יש בחמלה והאהבה הבלתי נגמרת של הילדים, ואני מקוה גם של הבעל, שמאפשרים לנו לטעות ולהתיישר שוב, שוב לטעות ושוב להתיישר והם שם- שמחים בשמחתינו ועצובים בעיצבוננו.
כמובן כל עוד המצב לא חורג מגבולות הטעם הטוב, ואם כן צריך לחשב מסלול מחדש.
תנשמי עמוק, תארגני לך זמן שקט עם כוס קפה או משהו מתוק או כל דבר אחר שעושה לך טוב לכמה דקות ביום, ותדאגי בתקופות כאלה לתת לַבנות פעם ביום ככה, מבט בעיניים/ חיבוק ונשיקה/ להגיד כמה את אוהבת אותן ושמחה בהן- או מה שתהיה השפה שלך להביע את אהבתך וגאותך. וגם השאר יהיה בסדר.

ואוו

במיוחד שזה בהתמדה כך, יום יום..
ללמד זה המון אנרגיות, חינוך מיוחד זה כפול 10

יש כמה דברים מעשיים שיכולים לחדש קצת את האנרגיה אחרי העבודה אבל לפניכן לבדוק האם את ישנה מספיק בלילה? אוכלת אוכל טוב ומזין? אלה הם הדלק של הגוף.

חיבוק גדול של הזדהות מיש אהובה ❤

 

אני בזמנו עשיתי שינויים בחיים בדיוק בגלל זה וב"ה נוצר איזון, אבל מנסה לכתוב עוד כיוונים שאולי יכולים לעזור גם במציאות הנוכחית:

 

* קודם כל אפשר לחשוב עם עצמך מה יש שם באותם הרגעים שאת חוזרת הביתה,

מה בעצם את צריכה שם,

מה גורם לך להיות בחוסר פניות -

 

ואז לנסות לתת מענה לדברים הללו, אחד אחד.

 

למשל,

אם את עייפה ומותשת וסחוטה כמו שכתבת,

לבדוק אפשרות לנוח חצי שעה בין לבין - או אם יש אפשרות לחזור הביתה חצי שעה לפניהן ולנוח קצת,

 

או להביא אותן הביתה, להביא פרי ולהניח מראש עמדה של יצירה/ספרים/מסכים/אחר שיהיו בזמן רגיעה קצר ואת על הספה נחה / שותה תה / נושמת עמוק / שומעת שיר אהוב / עושה אמבטיה נעימה / כל דבר אחר שאפשרי 

 

או למצוא לחצי שעה הזו זוג ידיים נוספות שיהיו איתך - בעלך, בייביסיטר, שכנה, חברה וכו'

ואז גם תזכי לקצת הירגעות והתרעננות לפני "משמרת ב'"

 

 

* עוד כיוון שלי אישית מאוד עזר: לקבוע לעצמך שלפחות 10 דקות ביום את כל כולך בפניות לכל ילדה.

נכון 10 דקות זה לא הרבה, אבל זה מאוד הרבה אם מכניסים לתוכן פניות שלמה ואיכות שלמה.

גם עבורך זה יהיה משמעותי, וגם עבור הילדות כמובן.

 

אז לא ישר כשאת חוזרת סחוטה,

אבל למשל ב18:00-18:10 - קחי ילדה אחת ושבי איתה.

תעשו כל מה שבא לכן יחד.

תדברו, תשתקו, תצחקו, דגדוג, משחק, ריקוד, אפייה, שיר, לשמוע אותה, לחבק אותה, לומר לה כמה היא מדהימה וכמה את אוהבת אותה, כל דבר...

ואז הילדה הבאה

והבאה

 

ולפחות מ18:00-18:30 את *יודעת* שבחצי שעה הזו זה זמן קדוש שאף אחד לא נוגע לך בו - מכבה טלפונים ופשוט בזמינות ופניות שלמה עבורן.

 

ככה עוד יום

ועוד יום

ועוד

 

וזה מאוד משמעותי!

 

ואם את רואה שיש ימים שאת עם יותר כוחות את כמובן יכולה להאריך את הזמן הזה,

גם בשתות וחופשים כמובן

 

 

* עוד כיוון - זה לנסות לשלב אותן בעשייה היומיומית של הבית שאת גם ככה צריכה לעשות - למשל שיעזרו בשטיםת כלים, עריכת השולחן, לחתוך סלט, להביא כביסה, לטאטא, לקפל כביסה,

ברקע את יכולה או לדבר איתן על איך היה היום וכו',

או לשמוע יחד שירים ולשיר,

או כל דבר שאתן אוהבות

ואז את מכניסה עוד תוכן לזמן שממילא "שרוף" מראש וזה עושה עוד קצת טוב על הלב

 

* להתמלא ולמצוא לעצמך בתוך כל הטירוף והעומס - רגעים של נחת לעצמך.

של פיתוח תחביבים, של רגיעה לגוף ולנפש,

להוריד מעלייך כל מה שלא דחוף ופחות חשוב,

להוריד סטנדרטים לבית מושלם ומצוחצח כל יום כל היום,

וכל מה שיעשה *לך* טוב וימלא אותך

 

* להכין טבלה או רשימה של דברים יחד עם הבנות של דברים שהיינו רוצות לעשות עם אמא ובכלל,

וכל שבוע או שבועיים להתמקד רק בסעיף אחד מהרשימה ויום בשבועיים לעשות אותו,

כך לאט לאט יש עוד וי ועוד וי על הרשימה...

(גם אם זה"רק" "טיול בגינה" זה עדיין נחשב!

 

וכך תחושת ההצלחה והעשייה גוברת כי את סופרת דווקא את ההצלחות

 

* להשתדל ב3 זמנים הכי יקרים וחשובים ביום להביא ולהוציא מן הכוח אל הפועל את האהבה וההערכה למתוקות גם באופן מילולי ושלם:

 

לפני שהן הולכות למסגרות,

 

אחרי שהם חוזרות מהמסגרות,

 

ולפני שהן הולכות לישון

 

ומספיק שאת אומרת להן לפני השינה: "כמה את מדהימה מתוקה שלי

וכמה אמא אוהבת אותך

וגאה בך

וכמה את מיוחדת ב____

וכמה אני גאה בך על ____

ואיזו תכונה _____ מיוחדת ומאירה בך"

 

וכך כל ערב,

עם חיבוק ונשיקה,

 

וחיבוק ואיחול הצלחה בבוקר,

 

ולשאול איך היה היום כשחוזרות עם חיבוק -

 

כבר התחנות הללו ביום, שהן בקביעות ובצורה כנה ואוהבת כמו שאני בטוחה בטוחה שיש בך - זה עולם ומלואו עבור הבנות המתוקות הללו! זה הכל!

 

* לחמול ולהבין גם את עצמך.

זה *באמת* מתיש

ושוחק

ומעייף

לגמור את הכוחות, המוגבלים שלנו, כולנו, מעצם היותנו בני אדם בשר ודם עם אנרגיות מוגבלות... על ילדים אחרים,

ילדים זה באמת מאתגר ואינטנסיבי ודורש מאוד מאוד דורש...

ואת כל יום, שעות רבות, עסוקה בלעשות כמה שיותר טוב עבור כל כך הרבה נשמות וילדים! את עושה את הכי טוב שאת יכולה!

ואת עושה עבודת קודש של ממש!

כל שנייה שאת שם!

 

ובטח שהכוחות ילכו ויאזלו...

את רק בנאדם!

לא אמא רעה חלילה - אלא רק בן אדם!!!

 

שמנסה

שרוצה

הו הו כמה רוצה...

 

ואת גם תצליחי!

 

ואת יודעת מה?

את כבר מצליחה!

 

ואת תצליחי עוד יותר ועוד יותר

 

לאט לאט

 

והמצפן המהמם הזה שיש לך בפנים - שאומר לך מתי "סטופ"

ומתי "חשב מסלול מחדש"

ומתי זה לא שלם עד הסוף

ומתי זה כן -

הוא מדהים!

והוא ימשיך להאיר לך את הדרך כל הזמן

 

ואם צריך שינויים או שיפצורים - מעולה!

אבל לאט לאט

ובאהבה ענקית לעצמך!!!

 

* תפילות.

אין על הקב"ה אין.

הכל להתפלל אליו. לפרטי פרטים.

לספר לו

לשפוןך בפניו,

לדייק, לבקש, להתפלל.

 

נותן כוחות אדירים!

 

* והכיוון אולי הכי חשוב - לזכור דווקא את החוזקות שלך ואת הנקודות הרבות רבות רבות בהן את היית ועודך אמא מ-ד-ה-י-מ-ה!

 

ממש להעביר את כל האור הזה שבך ושבאימהות שלך לקדמת הבמה,

לזכור ולהזכיר,

כמה חיבוקים חיבקת

כמה סיפוןרים סיפרת

כמה הרגעות הרגעת

כמה חום ואהבה נתת

כמה בישולים בישלת

כמה כביסות כיבסת

כמה משחקים קנית ושיחקת

כמה שירים שרת

כמה צחוקים איתן צחקת (חח לא מנסה שיצאו לי חרוזים, בפוקס יצאו כמה... שלא תגידי לעצמך: שיאו איזה שיר גרוע )

כמה ליטופים ליטפת

כמה עזרת ותמכת

ועודדת

והסברת

ותיווכת

ופישרת

וכמה אהבת!!!

 

וזה המון המון

ועוד המון המון!

 

ואת יכולה גם לחשוב עם עצחמך מה מיוחד במשפחה שלכם, באמא שאת, מה דווקא את מעניקה להן - ודווקא בנקודות החזקות הללו להתמקד ולהמשיך להעצים אותן עוד ועוד.

לא רק ברע, ברע זה קל, כולנו עם חסרונותצ וכולנו נופלות למקום הזה של להתמקד רק במה שאין, בחסר, בחסרון.

אבל האמת היא שאם נתמקד ביש זה יעשה טוב כפליים.

 

ואפשר גם לפנק את עצמך על כל 3 דברים טובים וחוזקות שאת עושה - להעניק לעצמך תעודת אם השנה בצורת פםינוק שאת אוהבת, וזה יכול להיות כל דבר שעושה לך טוב!

 

 

ב"הצלחה רבה יקרה, לעוד אינסוף שעות ורגעים של אושר ונחת משפחתית שלמה ❤

גם בלי קשר לשאלת פותחת השרשור, חיזוק חזק לאמהות 😁 מעולה כמו תמיד! נל'ה התגעגענו 😁

תגובה מחזקת ומשמחת.
כתבתי אתהפוסט הזה ברגע מאוד חזק של תסכול, ושל תהייה לשם מה הכל בכלל?!
אני משתדלת לזכור את כל החלקים של הקונספט הזה...

חלק גדול ממה שכתבת אני כבר עושה (כיף!🤗)
וחלק לא.
לצערי אני יוצאת לפניהן (לרוב הן עוד ישנות או בדיוק מתעוררות) וחוזרת אחריהן😑

וזה אחד החסרונות הכי גדולים.
בהשכבה - אני ממש משתדלת שיהיה בטוב עם שירים וסיפורים אבל הרבה פעמים כשקמים כל שניה זה כבר הופך ל: "לילה טוב!! אני לא מרשה לקום! תשתי מחר!"

אבל היום בבוקר היה משו מתוק שהרחיב לי את הלב.
אני מתארגנת בתזזיתיות לצאת לאוטובוס
והבננות מכורבלות על הספה בשלבי התעוררות שונים.
אני: יום טוב מתוקות שלי
בת ארבע: ביי ביי אישה אהובה!
😳
😌😌😌

חייכתי כל הבוקר.

תודה נלה. את קסם.

"ביי ביי אישה אהובה"!
ואי, זה נדיר!!!
איזו מתיקות איזו

מזדהה מאוד עם החלק שכתבת על הלילות, מילה במילה
זה בסדר,
גם אהבה וגם גבולות במחיר אחד

כיף לקרוא את כל מה שכתבת 🙏
ואת קסם בעצמך! 🥰

לפחות אתן מצליחות להשכיב את הילדים!
אצלי הם פשוט לא נרדמים כמעט!

כנראה מחקה את בעלך - 'בי בי אישה אהובה' -מרגש לשמוע את זה

זו בעיה כללית אצל אנשי חינוך. השאלה בעיקר לאיפה זה הולך. אפשר לסחוב שנה שנתיים ככה אם זה הולך ומשתפר.

אם ההוראה מוציאה את כל המיץ וזה לא משתפר עם הזמן- זה אומר משהו. לא להישאר בכל מחיר.

מעץ הדעת כשאומרים לך לא!

מאד מובן, נראה לי שזה נכון לרוב המקצועות לכן אני חולם( ושואף) לעצמאות כלכלית

זה טוב לדייטים וגם בטוח לזוגות נשואים. תכתבי לי בפרטי אמליץ לך בחום מכירה מישהי שעושה את זה

@@אין לי הסבר

אפשר פשוט לחפש במרחבי המרשתת...

קצת מסובך אבל שווה חוץ מביטוח העברת בעלות אין עוד הוצאות.

 

אנחנו עשינו את זה פעם שהיינו צריכים רכב נוסף.

כשהיה בין רכבים והיה חייב רכב לעבודה.
אומר שמתקשרים לכמה חברות ומבקשים הצעת מחיר.

אין דרך לברוח מזה, גם בשכירות יש הוצאות גדולות וגם בקנייה..

בשכירות אתה משלם מקדמה, ותשלום חודשי גבוה ברוב המקרים, ובסוף הרכב לא שלך..

את מתבלבלת בין שכירת רכב לבין ליסנג פרטי

אבל השכרה לטווח קצר באמת בלי מקדמה. אתה צודק

תפעולי, זה דומה יותר לשכירת רכב.
אתה משלם תשלום (גבוה) ומקבל תמורתו רכב כולל הכל (חוץ מדלק ואגרות/קנסות) כולל ביטוח, טסט, טיפולים וכו'.

ליסנג פרטי יותר דומה לרכישת רכב בהלוואה.
אתה קונה רכב, ומשלם עליו כל חודש החזר חודשי

ההבדל...
אם הלך המנוע למשל
בתפעולי יגיע גרר. יקח את הרכב התקול ויביא לך רכב תקין.

בפרטי, זה עניין שלך,
אתה צריך לסדר

בנסיעות ארוכות.

לנו יש הרבה כאלה אז זה ישר ירד מהפרק.
אני גם לא מוכנה לנהוג לבד באזורים מסובכים ופקוקים.

ביום יום אנחנו משתמשים ברכב אחד (בעלי נוסע לעבודה במרכז תל אביב בעזרת תחב"צ/רכבת, אני בבית ומשתמשת ברכב כדי לפזר את הילדים, לנסוע לסידורים, לקחת לחוגים וכו'). מבחינתנו יהיה בזבוז להחזיק סתם עוד רכב, מבחינת טסט, טיפולים, ביטוח.. בחול המועד/טיולים אנחנו נוסעים כל המשפחה יחד, ולרוב מדובר בנסיעות בפקקים/למקומות עם חניה לא מסודרת או נסיעות ארוכת במיוחד לצפון/דרום אז יותר קל ונוח לנסוע ברכב אחד ולהתחלף בנהיגה מדי פעם כדי להתרענן

סיטרואן פיקאסו.. דיזל עדיף , אפשר גם בנזין עם מנוע 165 כס. לדעתי אופציה מעניינת.

אולי גם רנו גרנד סניק..

אוטו טוב

אבל זה רכב שאפשר לעשות אתו בכיף 500 אלף.
יש לו גם מזגן מפוצל.

אני ממליץ לא לקנות מיניואן בלי מזגן מפוצל כי המזגן מקדימה לא מגיע לילדים מאחורה והם סובלים שם.

כי רק בחדשים יש מזגן לאחור.

כל היום במוסך. טיפולים יקרים

לאשכנזיות אין אוכל טעים

אולי שווה לכם לשמור רכב חמש מקומות ולהשכיר רכב גדול לטיולים

בקצרה:

 

כל הדגמים שכתבת הם בטיחותיים, קשה לתת תשובה מדויקת על "מי יותר".

 

באריכות:

 

קשה למדוד בטיחות בין רכבים משנות ייצור שונות, כי הסטנדרטים כל הזמן מתקדמים ומשתכללים.

 

מכונית שהייתה זוכה ב-4-5 כוכבי בטיחות בשנת 2013, תזכה בקושי לשני כוכבים בשנת 2016.

 

במציאות הפער כנראה לא יהיה גדול (ואפשר לפצות על חלקו למשל על ידי קניית מובילאי וכו'), זה לא שמכונית משנת 2014 תתרסק ואילו מכונית משנת 2016 תישאר שלמה. אבל המדדים הרשמיים מאוד קשוחים ולרכב ישן אין הרבה סיכוי...

 

ב80, כדאי לבדוק גם טויוטה ורסו.

בשנתונים גבוהים יותר יקר יותר כמובן. מניסיון אמין ויחסית חסכוני, סוחב מצוין אך מעט צפוף. (דומה לאאוטלנדר נראה לי)

מניסיוני, ותקנו אותי אם אני טועה, אין אף רכב שמתאים *באמת* למשפחות עם 7 אנשים (למעט רכבים יוקרתיים שעולים 250 אלף ש"ח וצפונה כשהם חדשים). בכל הרכבים האלה יהיה צפוף למי שיושב מאחורה, בכולם הבגאז' מתאים בקושי לזוג צעיר ולא למשפחה שצריכה לארוז מזוודות ל-7 נפשות.

 

יש יותר גרועים ויש פחות גרועים, אבל אף פעם לא יהיה מקום מרווח כמו שיש ברכב של 5 מקומות...

אני לא יכול לסבול את המיניוואנים האלה.
אין כמו טרנספורטר

בד'כ האמריקאים מרווחים יותר חוץ מהפורד...

הורסו צפופה יותר מאחור משמעותית.
פחות מתאים לילדים בכיתות הגבוהות של היסודי ומעלה.
גם הבאגז' קטן יותר וזה משמעותי לעגלות מקופלות.

רק על טויוטה וניסאן...

אל תזלזל

בוודאי בדלק אבל גם לדעתי גם באמינות
רק קחי בחשבון שהוא מקטגוריה אחרת האחרים גיפונים אלא אם התכוונת לקיה סורנטו?

בגדול אנחנו לא צריכים ג'יפון, בדקנו רכבים יד 2 בתקציב שלנו ואת אלה מצאנו שהם יחסית עונים לציפיות שלנו ושאפשר למצוא אותם מ יד 2. אבדוק גם את הורסו שהזכירו פה.
תודה לכולם!

אני אישית מת על טיוטה

אתה רוצה סיאנה ב80 אש'ח? חפש שנת 2008 בערך...

לנד קרוזר תוכל למצוא ב80 אש"ח אולי שנת 2004-2005

ומיכל וולשטיין

 

גבעת וושינגטון
יד בנימין
חפץ חיים

היו שם פעמיים בשבתות בשמחות משפחתיות

אירוח כפרי | קיבוץ עין צורים | אירוח כפרי למשפחות חוויה כפרית בלב הטבע בשפלה

שכך היה סוף הסיפור ובמיוחד שאישתך קיבלה את השכל של אז בהבנה ובגרות.. 

האהבה עוד קיימת אבל יש גם משקעים ומתחים שעוד לא שוחררו. יש למה לשאוף.

כשהתחתנו, הייתי בטוח שתמיד נהיה ביחד רק מהסיבות הנכונות. לא האמנתי שנגיע ליום שבו אני אמצא את עצמי אומר לאשתי שמבחינתי נישאר יחד גם בלי רגשות הדדיים.
שאני אשמח שיש לה את השיקולים הקרים שלה ושבעצם היא מפוחדת וחסרת ביטחון.
כמוני, אם לא יותר מזה.