פורום נשואים טריים (עמוד 131)

2. בתור מפלגת ימין שמנסה לקחת מהציונות הדתית - ודאי
הם יוכלו לנסות בתור מפלגת מרכז, או לנסות להתחבר לליכוד אחרי נתניהו כמו כל עריקי קדימה שחזרו

3. להערכתי - אם יתפרק המחלוקות פנימיות - זה יהיה עד חצי שנה,
אם יצליחו לצלוח חצי שנה - אז כנראה היא תמשיך עד שהמצב הביטחוני יפרק אותה.

רק המחשבה על קבינט ליד עבאס מחלחלת אותי.
זה טירוף אמיתי

רק שרים הם חברים בממשלה, ורק חלק מהשרים יהיו גם בקבינט.
עבאס לא מקבל תפקיד שר.

בתור יור ועדת הפנים זה יהיה אסון לטעמי לתת להם יכולת להיות על השיבר.
הטעות הזו עוד תעלה להרבה יהודים בצער רב

1 שיצליח כן אבל זה  לא יחזיק מעמד,

2 שקד בנט כנראה יצטרפו למפלגה אחרת.

3 נראה שזה יחזיק עד חצי שנה.

תציעי לה אולי להשתתף במונית כמה פעמים וככה היא תבין שזה לא קל

דווקא הכסף על המוניות לא כל כך הסיפור, יותר הנוחות
באזור שלנו דיי קשה להשיג וזה להרים כמה וכמה טלפונים בד״כ וגם אז כנראה שלא יהיה

זה חוסך את הטרחה להתקשר כל פעם לכמה וכמה מספרים...

אשה שעובדת קשה (את כנראה לא), אחרת נסחבת באוטובוסים, והיא משתדלת בשביל הילדים (כלומר, גם עבורך). כנראה השתדלה גם כשהיית ילדה.

 

אז הנושא אינו "להתעצבן". זו מצוה עצומה. צריך לקיים באהבה. לא כאילו "הזמן שלך לא חשוב", בוודאי שחשוב, אלא מרצון לכבד ולהיטיב.

 

אלא שהשאלה היא "טכנית" כמה באמת את יכולה להקדיש לזה.

 

אז אחרי שתנקי את הכעס (אפשר להבין באופן ראשוני, אינסטינקטיבי) מליבך, ותחשבי על זה כמו זכיה עצומה, כאילו, למשל, את מקבלת סכום ענקי כל פעם כזו (מצוה..) - אח"כ תעשי שיקול אמיתי, מה אפשרי, מה לא. ואז גם אפשר לומר בנימוס, למשל: אני לא יכולה להמתין חצי שעה, כי יש לי דברים שאני חייבת לעשות - אז אולי אסיע אותך רק בחזור?..  או, היום אני לא יכולה, הרבה עיסוקים.. וכד'.

 

אבל קודם, לנקות את הלב..

בדיוק איתך בדילמה.
גיליתי שפתאום נהייתי בת לוויה של אמא שלי, מגיעה איתה לכל מיני מקומות שבחיים לא חשבתי להיות שם. כל מיני חתונות לא קשורות...
כשלא מתחשק לי לקחת אותה, אני חושבת מה היא קורה אם זה היה הפוך? היא הייתה באה לאסוף אותי או לקחת אותי? אם התשובה היא כן, אני לוקחת אותה.

לימים מסויימים לכך וכך שעות.
אפשר?

לדעתי יש לך זכות מאוד גדולה שאת יכולה לעזור ככה לאמא שלך. תחשבי כמה עוגמת נפש וצער את חוסכת לה.
יתכן שאת צריכה גם ללמוד להגיד לא לפעמים, אבל מצד עצם הענין, תגידי תודה לה' שיש לך אפשרות ככה לקיים מצוות כיבוד אם,

לכל אחד יש אילוצים משלו, חיים, הנאות, קשיים ותיק משלו.

אני אישית חיה על אוטובוסים - ואם ההורים שלי היו גרים קרוב (מסתומא הם גם עוזרים לא מעט עם הילדים וכו) והיו צריכים את העזרה שלי בכך והייתה לי אופציה מבחינת זמינות - הייתי עושה בשמחה.

אבל אני גדלתי במשפחה אחרת לחלוטין ממך. קיבלתי חינוך אחר. ההורים שלי גידלו אותי וחינכו אותנו לשאוף לרמה הגבוה ביותר של כיבוד הורים. והייתה לי דוגמה חיה של אמא שלי ואיך שהיא כיבדה את הוריה ברמה שאני מתפללת להגיעה לקרוסליים שלה.. יום אחד..

אבל את אדם אחר, יש לך חיים אחרים וערכים משלך.
לך יש חיים נפרדים מהוריך וזה לגיטימי.
השאלה היכן שמים את הגבול בין כיבוד הורים לבין שיעבוד טוטאלי.
אני אישית חושבת שכדאי לשבת איתה לשיחה על זה.
להסביר לה שאת שמחה ומאושרת שיש לך הזדמנות לעזור ולסייע לה כמו שהיא עשתה עבורך שנים. אבל - גם לך יש אילוצים. וזה לא תמיד מתאים.
כדי שתוכלי לעזור בצורה יותר אפקטיבית אולי כדאי לתאם את הזמנים האלה מראש.
לדוגמה: פעם בשבוע בשבת אן מוצ"ש יושבים על הלו"ז האישי של אמא שלך ורואים היכן היא תצטרך את העזרה שלך עם הרכב.
ואז לתאם את הלו"ז 'הסעות' לפי מה שמתאים לך.
עוד אופציה, לקבוע שנסיעה מעל X מסוים של זמן או בשעות מסוימות שבדרך כלל לא מתאימות לך- צריך תיאום של שבוע מראש.
עוד טיפ קטן - לדבר איתה מתוך רצון לעזור ולתת. לא מתוך טרוניה ותחושה לא טובה. היא הרי גידלה אותך שנים ללא דרישות ממך וללא טרוניה כלפיך. אנחנו מגדלים את ילדינו בשמחה ומתוך הרגשת אושר וזכות - אותה תחושה ואפילו יותר צריכה ללוות אותנו כשאנחנו מכבדים את ההורים. והרבה מעבר לכך.
מצוות כיבוד הורים שווה כמו לשרת את פני השם. בכבודו ובעצמו.
הקב"ה השווה פגיעה בהורים כפגיעה בו.
זה משהו שקשה לנו להבין בזמננו עם המחסור בכבוד כלפי מבוגרים מאיתנו.
אבל האמת היא שזו זכות וגם חובה.
תחשבי על השנים הללו שהיא לא תיהיה לידך ולא תוכל לבקש ממך... את תחזרי אחורה לאותם נסיעות תכופות ותנסי להיזכר בכל השיחות שהיו לכן. זו הזדמנות נדירה ליצירת קשר בוגר בינך לבין אמך.

בלנסות לברר איתה מה חשוב לה בסיפור. האם זו העזרה הטכנית, שנהגי אוטובוס לא יסגרו עליה את הדלת, הקשר איתך וכולי.

ככל שתביני את הסיבות העמוקות תוכלי לשמח אותה בדרכים שאת יכולה וסבירות בשבילך.

זה נשמע ממך שהיא אשה טובה ולא עצלנית אז עוד יותר כדאי לשמוע ממנה מה היא רוצה וצריכה באמת

סליחה שמגיבה רק עכשיו,
קראתי כל אחד ואחת מכם, תודה רבה🙏🏼
באמת החלטתי לעשות איזון בנושא.
החלטתי על מספר פעמים ראלי בשבוע שאני לוקחת על עצמי כן לעזור לה עם נסיעות ולעמוד בזה.
ואז ארגיש יותר בנח להגיד כן / לא בלי להתעצבן.
עזרתם לי להבין שהרגשות שלי נורמליים וגם לראות אותה
תודה!!!

הקדמה:
אני עונה ממקום אחר, וזה לא הוגן מצידי.

גם כשהיה לי הכי קשה וכואב, סבתא שלי אף פעם לא אמרה לי ''אני שרדתי את השואה האיומה, מה אתה מתבכיין על שטויות?!'', פשוט כי זה לא שייך. כל אחד עם ההתמודדות שלו, ואם עכשיו אני עצוב בגלל סיבה מטומטמת ככל שתהיה - לדעת שיש מישהו שסובל יותר, לא באמת מקל עלי. לכל אחד יש את הקשיים שלו וכו'.

ואחרי ההקדמה, אכתוב את תשובתי. למרות שאם הייתי מקשיב לעצמי, וקורא את ההקדמה שכתבתי, אז לא הייתי ממשיך...


אמא שלי סיעודית, דמנטית, על כסא גלגלים. יש לה עובדת זרה 24/7.
לפני שהייתה לה עובדת, היינו כל הזמן מוקפצים. אמא נפלה בסלון, צריך לנסוע חצי שעה לכל כיוון בשביל להרים אותה. זה באמצע עבודה, באמצע שאני עם הילדים, באמצע לימוד למבחן, זה כלל לא משנה. אמא עכשיו צריכה אותי, והיא לא רוצה שאנשים זרים יבואו ויראו אותה במצב הזה.

אמא מאושפזת? אז אנחנו עושים משמרות מסביב לשעון ליד המיטה שלה, כולל לילות/שבתות/חגים.
אני לא עושה מילואים, והפעמים היחידות שאשתי ישנה בבית לבד או הייתה בשבת לבד עם הילדים - היו כשהייתי ליד אמא שלי בבית החולים.

אז מנקודת המבט הלא אובייקטיבית שלי, הלוואי שאמא שלי הייתה מבקשת ממני עזרה בלהגיע לשוק, ולא עזרה בלקום מהריצפה. צרות של עשירים וכו'.

לא תמיד תהיה לך אמא. אחרי 120 של אמא, עוד לא נולד האדם שאמר ''אוף, חבל שעזרתי לה יותר מדי'' או ''חבל שביליתי במחיצתה יותר מדי''. משפטים הפוכים דווקא שכיחים מאוד, ואנשים רבים מכים על חטא על כך שלא התקשרו מספיק או לא ביקרו מספיק.

אולי זה יגרום לך למחשבות שניות בנושא, וגם אם לא - זה בסדר גמור. כאמור אני לא הייתי רוצה שבכל קושי שלי יבואו אנשים ויגידו ''זה קושי? הלוואי עלי להיות במצב שלך''. אבל למקרה שכן תמצאי בזה טעם... הרגשתי צורך לכתוב.

ושאל יכולה בזמן אחר ושהיא תחליט.

היא בהגדרת הנורמליות..

אם אורי אורבך היה יודע לאן לקחו את המילה שהיה לו עליה מונופול...

מכירה שתי רווקות מקסימות ממש ולא מכירה רווקים.
מחכים להצעות מהסביבה וזה לא קורה...

איך הולכים שידוכים בדור הזה??

)לא נעים להגדיר את זה - אבל מישהו שדומה לי(

כלומר היא באה מבית תורני - אבל עם השנים קצת התאזנה,
כיום מחנכת בכיתת חינוך מיוחד.
אכתוב עוד בהמשך ...

דתי לאומי (תורני) - שלמד בישיבה , שיודע מה הוא רוצה מעצמו. 
קשוב ורגיש בגילאי 25-30 בערך. 

גיסתי למדה שנה אחת בשבות רחל, עשתה שנתיים שרות לאומי כיום מחנכת בכיתת חינוך מיוחד. בחורה באמת מקסימה - אם למישהי יש רעיון אשמח לדבר בפרטי

בדורי 30+ זה היה יותר קיצוני. היום פחות משיחה עם אחי הקטנים 20++ אבל עדיין ....

בגיל אני ממש רואה את הפער הזה (ועוד כמה חברות בנות 30+ לא נשואות).

יש בלנ"ו את השדכנית המדהימה @ברוקולי, אולי תנסי לדבר אתה

קודם כל להתייעץ עם אנשים שמכירים טוב ולא רק בפורומים. 

 

דבר נוסף, למה הוא לחוץ? מאיזה בחינה? היה רצון של שני בני הזוג להיריון? 

 

(ולא יודעת אם שאלת על עצמך, אבל בכ"א כתוב אלמנה..)

 

הפלה זה אחד מהם.
הפלה = רצח
לא רוצים את הילד, תמסרו אותו לאימוץ.

הפלה זה לא רצח, אחרת היה אסור להפיל אפילו אם חיי האם או התינוק בסכנה.

במצבים מסוימים, ולא בהכרח רק במצבים בריאותיים של סכנת חיים, יש הרבה מאוד רבנים שיתירו להפיל.

אני כלל לא מדבר על המצב של פותחת השרשור, וממילא אף אחד מאיתנו לא יודע מה בדיוק קורה שם.

הפלה היא רצח, וכשחיי האם בסכנה הותר מדין רודף. גמרא ערוכה בפרק בן סורר.

 

באיזה מצב מצאנו שפוסקים רציניים (כלומר: לא בני לאו, אבל כמובן שבהחלט מעניין לשמוע על דבר כזה מהרב ליכטנשטיין או הרב רבינוביץ, ואפילו הרב הנקין) התירו להפיל עובר (אחרי מ' יום) כשאין סכנת חיים?

ע' ציץ אליעזר ט נא, שער ג; יג קב, ו; יד קא-קב; הרב ישראלי בעמוד-הימיני לב.
התירו להפיל עובר תסמונת דאון ע"י פסק של חכם מומחה וכו'
וכן לגבי CMV אעפ שהבדיקות נעשות בשלב מאוחר.

גם לאוסרים אין זה אומר שזה רצח .
מהרי"ט ח"א צז; חוות יאיר לא,משפטי עוזיאל ח"ד חו"מ מו כתבו שאין זה אסור משום רצח אלא משום איסורים קלים יותר ולכן ניתן להתיר במקרים שאינם פיקוח נפש לאם

אני בטוח שאתה מכיר את המחלוקות הנ''ל ולכן אני חושב שכדאי להיזהר בדברים שכותבים על גבי הפורום.

מכל מקום, ראיה מכך שמותר להפיל במקום פיקו"נ לאם - אין.

לפי רוב הראשונים, גם בלי דין רודף זה מותר שהרי העובר עדיין לא נקרא נפש.

בכל מקרה, גם לפי הרמב''ם זה לא רצח, והוא כותב שאפילו אם הורגים פג זה לא רצח:
אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה – הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה. והוא, שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים, הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו.

הנודע ביהודה וחוות יאיר מתרצים את הקושיה ברמבם, וכותבים שהוא לא באמת התכוון לדין רודף אלא ''מעין דין רודף'', כלומר הרעיון דומה אבל זה לא אותו דבר שהרי העובר עוד לא נחשב לחי ולכן אין צורך בדין רודף בשביל להורגו.

זכרתי דברים לא מדוייקים וזה גרם לי לטעות. צודק.

אני עשיתי הפסקת הריון בגלל עובר פגוע מאד והתיר לי רב מוכר מאד.
מחברות אני יודעת על עוד רבנים שהתירו במקרים של עוברים פגועים.
בכוונה אני לא כותבת שמות בגלל שאני לא רוצה שאנשים יעשו דין לעצמם ויגידו שהרב x התיר.

הרבה לפני מקרה ספציפי כזה או אחר

חסרים הרבה פרטים בסיפור כדי להביע בכלל דיעה

 

אבל לשאלתך, בפשטות הייתי מניחה שהבעל הזה כנראה רוצה להתגרש ועכשיו נכנס לו בייבי לתמונה ולא מתאים לו לשלם מזונות. במיוחד אם זה ילד ראשון.

 

הפלה או לא, זה תלוי באישה בסופו של דבר. זה הגוף שלה והחלטה שלה. היא לא צריכה להירתע או לפחד מזה שהוא רוצה הפלה. הבעיה פה זה לא ההריון, אלא הזוגיות. משהו פה רקוב וצריך טיפול רציני.

נשמע שהמצב רגיש ושברירי ממילא. שלמו כל סכום שיהיה רק שתהיה בהירות ביניכם.
כשיש מצב חירום רפואי נוסעים למיון. כשיש מצב חירום נפשי נוסעים לרופא/ת זוגות. (כמובן, זה לא הוקוס פוקוס - אבל יוכלו לעזור לכם)

יש מצבים שמתירים הפלה בסיטואציות כאלה. הוא צריך לשמוע ולהחליט. ככל שזה מוקדם יותר יהיו לכם יותר אפשרויות.

ומן הסתם הוא גם יציע לך ללכת לעזרה זוגית וזה נכון.

אבל שוב, עדיף להתחיל מהרב בגלל המורכבות ההלכתית

אבל כן יודעת שכן לבנים יש רגשות וחששות, והם לא תמיד משתפים בהם.

 

ממליצה, אם מתאים ורלוונטי לכם. או לקוראות אחרות שנמצאות באותו מצב

 

לדבר על זה. לדבר על הפחדים, על החששות, על הקשיים (בלי לדבר על פתרונות), על החלומות שנגוזים (כן, יש גברים מבחינתם שנולד ילד נגמרו החיים... נגמרו הימים שיכולים לטייל ולעשות מה שהם רוצים ולחיות ונגמרו ימי הרווקות...וזה מפחיד! זה מאיים על ה"חופש" שלהם!) - קודם כל להכיל את כל הרגשות.

שלך, ושלו.

לקבל את זה כלגיטימי ולא אומר כלום עליו. או עלייך.

 

ואחרי זה - להתחיל לאט לאט להתרגל לרעיון שתהיו אבא ואמא, וכל כמה ימים / זמן לדבר על הפחדים והחששות - לתת להם מקום! (שלאט לאט גם מתקטנים כי פתאום יוצאת הבטן, יש תנועות, לאט לאט מתחברים לעובר, מדברים אליו שרים אליו, מתחילים לקנות דברים וכו').

ובעז"ה מקווה שכבר בלידה תהיו שלמים ושמחים מצפים ומתרגשים מכל הלב. גם עם הפחדים והחששות. יש להם מקום אז הם כבר לא מאיימים.
איך אומרת מירי מסיקה ? "ושוב הלב שלי יוצא לרקוד עם הפחדים .."  

 

בהצלחה!
(כמובן אם המצב ביניכם לא טוב וכל מה שכתבתי לא רלוונטי אז אני לא באמת יודעת מה עושים... הרבה חיבוקים!)

 

וגם די דחוף לקבל החלטה כי יש משמעות לשלב ההריון...
מאוד משנה מה את רוצה? כן להביא את הילד? או שאת גם שותפה לתחושות שלו?
או שאת רוצה אבל רק אם האבא יהיה שותף?
ומה היחס שלכם לנושא מבחינת היהדות וההלכה?

זה מטלטל ומורכב ונוגע בקונפליקט מהותי בין שניכם. אני חושבת שאין שום הגיון לנסות לפתור את זה לבד

בכל מקרה- כמובן שמה שלא יהיה יש לך אוטונומיה מלאה על הגוף שלך ורק את תחליטי אם להפיל או לא!
את ההחלטה האמיתית הוא קיבל ברגע שקיים איתך יחסי מין.

אם הוא חשב שאת מוגנת ואת לא - יש פה בעית אמון.
אם באמת מנעת ופשוט התפקשש- זה סיפור קצת אחר.

אבל תזכרי ותזכירי לעצמך שבסוף הבחירה על הגוף שלך היא שלך! כמובן שלכל החלטה יש מחיר. ואל תיגררי להחלטות של אחרים על גופך

בהצלחה!

בדיוק כמו לאישה .

אם הפלה זה דבר לגיטימי, כאשר יש נסיבות המתאימות לפי השקפת העולם של הזוג אז לשניהם יש משקל שווה בהחלטה.
נגיד זוג דתי שלצורך הדוגמא ,פוסק שרק כאשר יש מום מותר להפיל אז לשני בני הזוג יש דעה שווה בנושא.
ואם אין כזה מום למה האישה יכולה לקחת לבעל את הילד שלו ? הרי על דעת זה הם קיימו יחסים בהסכמה של שניהם. והילד הזה הוא של שניהם .

אם לאישה מותר להחליט שסתם ככה לא בא על הילד והיא תלך להפיל גם לגבר יש זכות מלאה להחליט שלא בא לו על הילד (אעפ שההלכה אוסרת ,כידוע יש כאלו שפחות מקפידים )

כל ההחלטות עד כה בוצעו ביחד. הקשר, החתונה , היחסים, והילד שייך לשניהם חצי חצי . אם לדעתכם הילד שייך לאישה , בבקשה אז הבעל יכול גם להחליט לקום וללכת.

לא התייחסתי לנושא הזוגי , גם אני מצטרף להמלצה לפנות לייעוץ מקצועי, ובמקביל לבחור רב מספיק גדול שמוערך ומוסכם על שניכם לגבי הסוגיה ההלכתית.

ולכן אין לבעל "גישה" אליו.
אז המצב כרגע בכלל לא שוויוני.

ברור שזה גם הילד שלו.
ויש לזה המון משמועיות לפני ואחרי ההריון

אבל בשלב ההריון זה שונה, הוא עדיין אבא שלו לכל עניין שלא נוגע לאישה עצמה, אבל הוא "מוגבל" מה לעשות ברמה הפיזית.

כמו שברור שאין לו מילה מה היא תאכל בהריון או איזה מאמץ היא תעשה או אפילו אם היא תתחסן לשעלת.

כך אין לו יכולת לקבוע שהיא תפיל - אתה מודע להשלכות הפיזיות של הפלה על אישה???
כמובן שיש משקל לדעתו ובכל זוגיות נורמלית זו החלטה משותפת אבל בסוף המילה האחרונה שלה בלבד.

למה לגבר אין מילה מה היא תאכל, איזה מאמץ תעשה או אם תתחסן?
בטח שיש לו.
העובר הזה שלו בדיוק כמו שלה.
והוא יכול לדאוג לו למרות שהוא לא בתוך הגוף שלו.

בעלי בהחלט דואג שאני אוכל אוכל בריא יותר בהריון, הלחיץ אותו שאתחסן לקורונה בהריון והיה לנו דיון על זה, והוא דואג שאני לא אתאמץ כדי לשמור על העובר שלנו.

רק כשנוח לנו אז לגבר יש מקום בהריון והוא צריך להבין ולתמוך ולעזור?

אבל נניח ויש מחלוקת בין ההורים על גישה בריאותית. כשהילד בחוץ בוודאי שצריך להגיע להבנות איך מגדלים אותו ואם נותנים לו אקמול או צמחי מרפא.
כשהוא בבטן. אבא לא יכול להכריח אמא לקחת תרופה מסוימת או חיסון כי הילד שלו בבטן שלה.

לשכנע, לבקש, מה שתרצי - ברור.
אבל זהו. היא תחליט ואצלה המילה האחרונה.
לא מתאים לו? שלא יכניס אותה להריון.

שוב- כמובן שזוגיות בריאה לא מגיעה לפינות האלה וגם האמא רוצה להתחשב בדעתו. אבל רק אם זו הנחת היסוד...

ברור שלגבר יש דיבור באם לשמור את העובר זה ילד שלו בדיוק כמו שזה שלה.
נכון שההריון מתבצע בגוף האישה אבל לביצוע של הפלה יש השלכות על הבעל ללא ספק.
בלי להכנס לדיון ההלכתי אם האבא חושב שכרגע זה לא הזמן לילדים ונוצר הריון לא רצוי לא הגיוני שהאשה תגיד לא אכפת לי מה אתה חושב מהיום אתה אבא תתכונן.
ולחילופין אם הבעל רוצה להפוך לאבא האשה לא יכולה להגיד לא אכפת לי לא בא לי בטוב העובר תגיד לו ביי.
זאת החלטה משותפת לכל דבר

השלכות של הפלה זה לחודש ,
ילד זה לכל החיים
אני לא נכנס לשאלה מאיזו סיבה ראוי להפיל
אלא רק לשאלה מי יכול להחליט.

נניח יש מום לילד כל שהוא והוא יהיה נכה מוגבל קוגניטיבית לשארית חייו באיזו זכות האישה יכולה להחליט לאבא שהוא יגדל ויסעוד ילד כזה.
זו החלטה שווה של שניהם
אם היא רוצה לגדל אותו לבד בבקשה

ככה גם בדיוק עבור סיבות קלות יותר עבור זוג שעבורו זו סיבה מספקת .
אם אשה יכולה להחליט שהיא קבלה קידום בעבודה ופתאום הילד שהיה רצוי לפני שבועיים כבר לא רצוי .גם הגבר יכול לטעון ככה.

לסיכום . יש שוויון זכויות יש שוויון חובות.

אגב בהריון פונדקאות . מי מקבל את ההחלטה?
הפונדקאית ? כי זה אצלה? בעלת הביצית ? או בעל הזרע?

נ.ב כמובן זה תלוי באיזה שבוע מדובר... ומה הסיכון הבריאותי . לשם כך יש ועדה רפואית....

אבא בהחלט יכול לומר במצבים מסוימים שהוא מסיר אחריות הורית (נניח ילד עם מום שיש כל הסיבות להפיל והאמא לא רוצה. או למשל אם היא שיקרה לו לגבי מניעה. כמובן לא במקרה של סתם הריון)

אבל לא יכול לקבוע שתפיל
זה הנקודה

פונדקאות זה עסק כ"כ סבוך ומלא בעיות מוסריות. אבל גם כאן ברור שהם לא יכולים להכריח אותה להפיל (לא סביר שהיא תסרב אבל בכ"ז..)
כשהם הכניסו אותה לתהליך הם לקחו אחריות.

אולי הם עושים חוזה מסודר עם כל הדברים האלה, אני רוצה לקוות, אבל פה אני מדברת ברמה המוסרית הפשוטה

תנסו להיות בטוב וללכת ליעוץ זוגי

תודה

.

זה הדבר היחיד שאפשר להתווכח עליו, על דברים שיש בהם אמת מוחלטת - אין טעם להתווכח.

רמז בהמשך

השכן החמוד שהיה לנו עליו השלום היה מביא לנו מדי פעם שקיות מלאות גויאבות.
בלי שהוא היה שם לב תוך כמה דקות זה כבר לא היה בבית.
הריח משתלט על כל פינה😑

ההורים שלו היו קוראים לו ופלה (vepla) וזה פשוט היה מסקיח את כל הבית בשניה שהם היו מביאים את זה הביתה

שמעתי על דוריאן אבל אף פעם לא הרחתי

וזה טעים

קארי ירוקים

אבל כל האחים שלי שנאו את זה

כמו גבינה

הבנתם תקטע? שרשור מסריח...גויאבות....
אוף לא הבנתם.

מסתבר שהשאירו לנו קופסת גויאבות על השולחן

עד היום אני בטראומה

בעיקר החלק של הבפנוכו.

מי מנצח לדעתכם? תפו"א רקוב או ביצה סרוחה?
קל שתפוא.

תפוא מקום ראשון
אחר כך קפה מקולקל
אחר כך ביצה סרוחה

לכן כל גויאבה לבדוק טוב טוב טוב

מאיפה הרעיון הזה?!
סביר להניח שתחתונים מיתבלים תוך פחות משנה אפילו, ואז נחמד לקנות חדשים.
אבל אם הן נשארות במצב תקין במשך שנה,לא שמעתי אפעם על העניין לקנות חדשים.

וכמובן כמו ש@בזמני הפנוי אומרת, יש להקפיד לכבס אותם באבקת הכביסה של טייד, כדי שייצאו מהמכונה נקיים וסטריליים.

 

 

בכל אופן, כשהם מתבלים כדאי להחליף. מה שבטוח, שכדאי לכבס הייטב. לא עניין של שנה. עניין של שימושים.

תחפשו בגוגל דברים כמו

how often do you need to throw out your underwear

יש כאלו שאפילו אומרים כל 6 חודשים

את יודעת כמה אתרים של מתנגדי חיסונים תוכלי למצוא בגוגל?

מדובר דווקא על נשים.
פעם בשנה להחליף את התחתון מסיבות של היגיינה

קראת מאמר על תחתונים???
למה?!

אבל המאמר היה כללי על הגיינה והיה שם חלק שדיבר על זה

כשאתה מכבס על 60 מעלות במשך 40 דקות שום חיידק לא שורד את זה

וגם כשמכבסים טוב יש חלקיקי צואה שעדיין נשארים על הבד אפילו שלא רואים

אין אורגניזמים חיים ששורדים את זה, בוודאות מדעית!!!
האבקת כביסה מפרקת חלבונים

המאמר נכתב על ידי מדענים. אני פשוט מציין מה שקראתי
מפה תעשה מה שבא לך

בנתיים המדע הסביר לנו איך מכבסים מסיכות רב פעמיות אם לא שכחת כבר.. עיין שם

על הרכב שבו אתה נוסע
על כיפת ברזל שמגנה עליך ובעצם על כל אספקט בחיים שלך.
אלא אם כן יש לך איזשהו תואר דוקטור מוכר כלשהו יש אנשים שמבינים יןתר ממני וממך אז למה סתם לזלזל.

ובלי קשר יש אורגניזמים שיכולים לשרוד בתנאים מאוד קיצוניים של חום וקור ואפילו בסביבות מאוד חומציות/בסיסיות.
ואם לאמר את האמת לא מפתיע אותי שיש כאלה ששורדים מכונות כביסה.
וכמו שאמרתי תעשה עם המידע מה שאתה רוצה תאמין לו, לא תאמין לו, תלך עם אותו תחתון חמישים שנה מה שבא לך

רק כתבתי שהמדע הורה לכבס מסיכות פנים כך שזה הורג את האורגניזמים שצריכים למות... כך לפי המדע

זה לא שהמקום איתם מכסים אותו כזה סטרילי...

הגוף זורק פסולת.. לא זיהום.
ברגע שיש התיישנות זה יכול להזדהם.

אחזור עם תשובה

שיש כמה סוגים.

חיידק. וירוס. פטריות ועוד.

בפשטות זיהום נוצר כאשר יצור כל שהוא משתמש בייצור אחר כדי לגדול.

למשל: קורונה היא מחלה זיהומית.
בו יושב הוירוס בדרכי הנשימה ומתפתח שם בעזרת התאים של הגוף.


היציאות שלנו לא מזוהמות.
אמנם: יש בצואה חיידק שנקרא e-coli והוא עלול לגרום לזיהום בדרכי השתן.
כאשר הוא במעי הוא לא מזהם, אך כאשר הוא מגיע לדרכי השתן הוא עלול לגרום לזיהום כאמור..

פטריות מתיישבות על עור מזיע ורטוב.למשל בבריכה על כפות הרגליים.

בקיצור.
הגוף שלנו אינו מזוהם (לפחות לא ברמה שהוא יוצא מאיזון.. בטח שהיציאות לא מזוהמות חס ושלום)

הגוף שלנו לא מזוהם, אבל היציאות שלנו מכילות חיידקים, בדיוק כמו צואה יבשה שעברה 700 כביסות.
ונסגור את הדיון כאן🙃

בכ''א בדברים שאת רוצה יותר הגיינה (סמרטוטים למטבח, מגבות מטבח וכן הלאה) אפשר להרתיח על 90 מעלות.

הדבר היחיד שההרתחה לא עוזרת לו למיטב ידיעתי זה הסקוץ' של הכלים. הוא פשוט נמס.

עם חוטיני

זה ממש תלוי בכמות שיש לבנ"א.

 

עדיין אין ילדים ועומס של בית למחרת החתונה.
החיים מתפתחים ומשתנים באופן טבעי ובצורה מדורגת ומסתגלים לשינויים.


אבל ממש אחרי החתונה ובחודשים הראשונים לנישואים - הרגש והתחושות מתעצמים, האהבה, המשיכה והתשוקה מתעצמים.

בעז"ה עד 120, יש המון שנים..

ההתרגשות עם הכניסה להריון הראשון, ואז הלידה הראשונה, והתינוק שבא לעולם וההתרגשות והחוויה הענקית להיות הורים ולגדל תינוק משלך…

והחיים ממשיכים ומזמנים חוויות והתרגשויות חדשות.

אצל כל זוג יש תחושות אחרות.
אצל חלק זה מתעצם
ואצל חלק זה יורד.
יש הרבה משתנים בחיי הנישואין שהרגש תלוי בהם ולכן אין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת.(או כמו שפתחתי ואמרתי-מיליון ואחת תשובות...)

ובמה זה תלוי?

כמה דוגמאות-
*ככל שמתבגרים-משתנים חיצונית
*ההרגל אחד לשניה
*עבודה
*ילדים
*משפחות שלכם
*החיים השוטפים יחד
ובעצם כל דבר תקשורתי ביניכם יכול להשפיע על הנושא הזה....לטובה או חלילה לרעה...

ככל שעובדים טוב הרגש מתחזק וגם בונים ביחד קומות נוספות כמו ילדים, חלק מקהילה וכדומה

מאחלת לך שתרגישי הבזקים אליו גם אחרי הנישואים בכל מיני סיטואציות מיוחדות אבל הוא באמת עתיד וראוי לדעוך.
בקשר של ברית וארוך טווח מתפתחת אהבה.
זה לא מה שיש לכם עכשיו.

בעז"ה תעבדו קשה ותצליחו שהוא יהיה עוצמתי וצומח כמו עכשיו אבל זה יהיה משהו אחר שמתפתח על גבי נתינה, על בחירה, ועל היכרות מעמיקה

מה שכן- החששות שלך נכונים. בדרך הטבע כנראה תגיע שחיקה. צריך ללמוד יחד ולדעת איך לתחזק ולבנות אותו שיהיה במסלול של צמיחה והתקרבות

זה מה שקורה באופן טבעי.
בהתחלה יש בעיקר התאהבות והתרגשות
עם האתגרים באה הכרות מעמיקה
וחוויות זוגיות עוצמתיות
וגם קונפליקטים ומתחים שלומדים לצמוח מהם
וככה האהבה גדלה.
ההתאהבות וההתרגשות נשארות שם, צצות מדי פעם.
נותנות מוטיבציה וחשק גם ברגעים שהאהבה מובנית מאליה/יש תחושה שהיא מסתתרת...

בזוגיות נורמלית אין לך מה לחשוש
אנחנו בנויים לחיים בזוגיות, והטבע עושה את שלו.
כמובן עם מודעות והחלטה זוגית שבמקרה הצורך, פונים לטיפול זוגי כדי לצלוח טוב יותר את האתגרים ולא להישחק בהתמודדות זוגית שלא מתפתחת לשום מקום.

לדעתי, לטובה.

לפני החתונה הכל פרפרים ומחשבות טובות וסרטים וורודים.
אחרי שמתחתנים מתחילים להכיר אחד את השני באמת. בסיטואציות שונות לפעמים קשות ולפעמים מרוממות.

כשמכירים את האדם האמיתי יש 2 אופציות:
מתאבלים על העבר
מקבלים את ההווה בידיים פתוחות ושמחים על מה שיש.

זה בגדול.
השאלה לאיזה כיוון את חותרת.

האהבה שיש לפני החתונה לא דומה לאהבה שיש מתוך שותפות אמיתית, נשיאה בעול ועזרה הדדית שיש בחיי הנשואים ובהמשך - עם ילדים.
זה לא התלהבות ופרפרים - זו אהבה אמתית. קשר חזק שנבנה אחרי התמודדויות.

זה מאוד תלוי בבני הזוג איך/אם מתחזקים את המשיכה.
זה נפלא שזה לא נשאר התאהבות, התערותא דלעלא, אלא מצריך עבודה מתמדת, לחשוב על זה, להיות מונח בזה איזה צריכים רגשיים/נפשיים/גופניים יש לבת/בן זוגי ואיך אני יכול להטיב לו.

א. ה"פרפרים" נעלמים לאט לאט, וחוזרים להפתיע מדי פעם באירועים מיוחדים. זה מבאס, כי בסך הכל ההרגשה שלהם די ממכרת, אבל צריך לדעת שזה לא אומר כלום ושום דבר על האהבה עצמה. לצערי, לעיתים המחסור הזה ב"פרפרים" גורם לאנשים לעשות דברים לא טובים.

 

ב. האהבה האמיתית מתעצמת ומגיעה לרמות לא הגיוניות. במה זה בא לידי ביטוי? אפשר לפרק את זה להרבה גורמים (כמו הרצון לתת ולשמח, להיות ביחד כששמחים וכשעצובים, הרצון להביא לעולם ילדים משותפים), אבל לדעתי זה בא לידי ביטוי קודם כל ברצון המאוד מאוד חזק להמשיך ולחיות עם בן/ת הזוג עד 120, על אף כל המגרעות והקשיים, עד כדי מצב שאי אפשר לדמיין את עצמך בלעדיו/ה - כי שני החצאים כבר הפכו להיות אחד שלם.

רגשי, זה לא אהבה. אהבה אמיתית מתעצמת עם הזמן ותלויה בהבנת האחר, בכלה שלו,

מוכנות לתת לשני גם ללא קבלה. וכן, גם את האהבה צריך לעורר במשך שנות הנשואים.

זה חלק מהעבודה שלנו כזוג לשמר את האהבה ולעורר אותה.

בהצלחה רבה עכשיו וגם בהמשך

בקצרה - 

ישנם כמה שלבים שמלווים כל קשר זוגי באשר הוא (כמובן שבד"כ).

 

השלב היותר ראשוני הוא שלב שנקרא "שלב האהבה הרומנטית" - 

בשלב הזה נמצאים זוגות מתקופת ההיכרות עד החתונה / תקופת האירוסין / תחילת חיי הנישואין -

והוא מאופיין בכך שלאהבה "קל" להגיע, באופן פסיבי, בלי הרבה מדי מאמץ.

אנו רואים בשלב הזה בעיקר את *בטוב* שבשני/ה, ופחות את החסרונות.

בשלב הזה יכולים להגיע גם ה"פרפרים", "ההתאהבות" והיתר - משהו שבשמו הכולל נקרא כמאור אהבה רומנטית.

 

לאחר שמגיעים לשלב של צלילה פנימה לחיי הנישואין עצמם,

עם כל מה שכרוך בכך (אפרט בהמשך) - בעצם השלב של האהבה הרומנטית כבר לא מספיק / כבר לא נוכח בקלות כפי שהיה, ואנו נדרשים *ללמוד* ולעבור יחד לשלב הבא שהוא "שלב האהבה המודעת*

בשלב הזה, בכוחנו (שני בני הזוג גם יחד) להפוך את האהבה שלנו לאפילו יותר גדולה ועצמתית, יותר עמוקה, מקיפה, אמיתית, שורשית. והפעם - בצורה *מודעת*

בצורה אקטיבית.

להבין שאהבה (וגם תשוקה) היא דבר *אקטיבי* לגמרי ולא פסיבי כמו שטועים לחשוב,

שהיא דבר שאפשר ליצור

שהיא דבר שאפשר להגביר

לתדלק

להעניק לו עוד ועוד אנרגיה ונוכחות בחיים שלנו.

 

בעיקר ע"י נתינה,

ע"י השקעת *אנרגיה* באופן מודע ואקטיבי

(כמו כל דבר בטבע שזקוק לאנרגיה כדי להתקיים, מאוטו דומם שזקוק לדלק בכדי לנסוע, דרך צמח שזקוק לחמצן ופוטוסינתזה כדי לצמוח, דרך לימודי תואר או תעודה שדרושים כדי להתקבל לעבודה, עבודה פיזית בשביל פרנסה, השקעה בקשר עם חברים / אחים / הורים כדי שיתקיים הקשר, לסחוב 9 חודשים ולידה וגידול ילדים אינטנסיבי בכדי לזכות לגדל ילדים וכו' וכו' - כל דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אם תהיה לו האנרגיה - הוא יוכל להמשיך להתקיים.

אם לא תהיה לו - לא יוכל להתקיים כלל.

ואותו דבר בדיוק גם בזוגיות.

 

אז אחרי שעברנו מהשלב שבכל בא יותר בקלות,

נעבור לשלב שבו אומנם נצטרך להשקיע אנרגיה מכוונת,

אבל זו השקעה עם פירות מתוקים מתוקים, שבכוחם ליצור בינינו אהבה עוצמתית וגדולה פי כמה מהשלב הקודם.

 

מה שחשוב להבין בכל הסיפור הזה, זה בעיקר את המהות של הנישואין עצמם.

ולצערנו הרבה מאוד מאיתנו מתבלבלים או לא יודעים וכו' מה זה אומר בכלל הדבר הבומבסטי הזה שנקרא "נישואים"

וגם כאן, כמו כל דבר חשוב בחיים - צריך *לימוד*

"תורה היא וללמוד אני צריך..."

ומה לנו לימוד גדול יותר ממהות החיים עצמם... הנישואין.

 

כתבתי בעבר בהרחבה על העניין הזה, מצרפת לך את הדברים:

 

הבנת מהות הנישואין 

 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

 

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

 

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

 

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

 

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

 

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

 

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

 

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

 

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

 

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

 

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

 

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

 

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

 

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

 

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

 

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

 

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

 

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

 

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

 

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

 

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

 

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

 

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

 

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

 

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

 

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

 

אז לא!!!

 

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

 

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

 

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

 

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

 

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

 

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

 

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

 

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

 

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

 

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

 

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

 

                                                              *****

 

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

 

 

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

 

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

 

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

 

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

 

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

 

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

 

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

 

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

 

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

 

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

 

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

 

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

 

לפני צירוף ההרחבה 

ותודה רבה

מההזויות אבל עדין פרסומת

כלומר אם ממשיכים לעבוד על הקשר ולנסות להכיר יותר ויותר.
נשוי קצת יותר מחצי שנה- הרגש התעצם הרבה יותר

יש כאלה שרק בונים את הזוגיות בעיקר שיש הדרכה טובה,

ויש כאלה שפחות, ולכן אם יהיה לך הדרכה טובה ותנסי

תמיד לחזק את הזוגיות אין ספק שזה יימשך אחרי החתונה

ביתר שאת ויתר עוז, בהצלחה רבה רבה לך אמן. 

 

הוא לא יוכל לסחוב עומסים

ואם יש תמיכה באמצע המדף זה יוכל עומסים

אבל כן, אנחנו כבר כמה פעמים הלכנו לזגג, עם מדף אחר של המקרר באותו הגודל של המדף שנשבר, וגם עם המסגרת הפלסטיק/מתכת של המדף, והראיתי לו בדיוק איזה גודל מדף אני צריכה, ואיזה עובי שייכנס למסגרת, וגם הסברתי שמדובר במדף למקרר, אעפ"י שהוא כמובן הבין לבד.
היו פעמים שהיה לו זכוכית ממש של מקרר, היו פעמים שהוא אמר לי שאין לו בדיוק זכוכית למקרר, אז הוא ישתמש בזכוכית רגילה. אין לי מושג מה ההבדל. תכלס', זה היה מצוין בכל פעם שהוא עשה לנו, וכמובן מחיר מצוין, 20-30 ₪, משהו כזה.

אם כבר. מחוסמת.
יעלה מעט יותר אבל יהיה עמיד יותר

לקחתי קרטון, וחתכתי בדיוק לפי המידות במקרר .

 

הלכתי לזגג וביקשתי זכוכית מחוסמת [80 ש"ח, בגלל חיתוך מיוחד לתצורת המקרר].

 

מחזיק שנים רבות, גם עבור עומסים.

 

בהצלחה

נראה שיעלה עד מאה שקל.

תעשו השווה בין כמה חברות ביטוח.

אמור לעלות בערך 3.5-4
לחלק קצת יותר ולחלק קצת פחות

זה תלוי ברכב.
ככל שהרכב חדש יותר החובה שלו נמוך יותר
אבל מין הסתם ברכב כזה ירצו לעשות מקיף

אני יוצא מנקודת הנחה שגם אין להם רצף ביטחי משנים שעברות, אחרת היו יודעים ולא שואלים

הכל תלוי בפרמטרים. גיל הנהגים, מספר נוהגים ברכב, העדר תביעות ב 3 שנים.

יש מציאות למקיף+חובה גם ב-3,500 שח.

שיכול להיות שיש רצף ביטוחי, אבל הוא לא יודע מה המחיר של ביטוח על 7 מקומות כי הביטוח היה עד עכשיו על רכב רגיל

מקיף

כבר 4 שנים שאני בודק שם בכל שנה גם את ביטוח הרכב וגם את ביטוח הדירה, רק בשביל לגלות מחירים מופקעים ולפעמים כפולים לעומת מה שאני משלם בחברות הביטוח הישירות (ישיר, אי.אי.ג'י, ליברה).
אני לקוח של 3 החברות האלה, כל אחת מבטחת לי משהו אחר, ותמיד המחיר של וובי יצא אצלי ממש לא ריאלי.

סתם ימים שכאלה. אני אתרגל.

בוא נחליף אל. Signal: https://signal.org/install

שהגאולה תבוא רק ע"י שירה..

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ

לכל מי שלא מבוסס פחמן.
או למי שלא הולך על שתיים.
תתבייש לך, גזען שכמוך.
אותך לאו''ם.

מילא מבוסס חמצן...

דגם 2012/2013 כמדומני. משרת אותם נאמנה. מרווח, מחזיק טוב... מחיר בשוק לא יודעת.

הם משתמשים בו בעיקר לנסיעות מחוץ לעיר עם כל הילדים, בתוך העיר ביומיום משתמשים ברכב קטן

גם השכנים שלנו מהכפר פה מחבבים אותו... ובכללי את פולקסווגן..

בולסווגן

רכב אמין, נוסע מצוין גם כשעמוס, צורך בערך 1/10 (מחוץ לעיר פחות, רק בתוך העיר יותר קצת). מקומות מרווחים בשורה שניה, צפוף יותר מאחורה (מתאים לילדים). תא מטען קטן כשיושבים 7 אנשים ברכב, אבל אפשר לשים ציוד גם ברגליים של השורה האמצעית.

תלוי בתקציב שלכם - לא כל כך זול. 

לנו יש שנת 2013 - מחיר כיום בערך 50,000 שח. יחסית שומר על הערך.

לנו- בערך 3,700 מקיף +חובה

אין הרבה יד שניה בארץ.
חדש יחסית יקר.
אבל הוא נוח.
חסכוני בדלק
הביטוח שלו כמו ביטוח של רכב משפחתי רגיל, בגלל נפח המנוע (אולי לא כל הדגמים ככה. שלנו היה ככה)

היה לנו כזה וחוץ מהעובדה שהוא בלי תא מטען ממש נהנינו ממנו. מרווח, גבוה, נעים.
באסה שהרכב הלך לעולמו בתאונה.

למה אנחנו כבר לא עם הרכב הזה?
כי היתה תאונה והוא נדפק רציני.

לסובארו משפחתית רגילה שלא מספיקה לכולם

לאיזה רכב עברתם
אחר כך רריתי שענית

קצת יקר
אבל ממש שווה הבנתי

זה לא לרמה שלנו..

יותר מרווח מהוורסו, נחשב לאמין, מומלץ ע"י מוסכניקים.
ביטוח לא יקר.
צריכת הדלק אחד לתשע וחצי

ה''מושב'' האמצעי במזדה 5 לא מתאים אפילו לילדים.

אצלנו מחובר בו מושב בטיחות כזה כסא בטיחות Marathon Click Tight צבע VUE ברשת מוצצים
הוא רחב מאוד (הרחב ביותר מבין הכסאות והבוסטרים שיש לנו), מאמינה שאם הוא נכנס, גם אני יכולה לשבת שם.

אז תינוק שיושב על כסא בטיחות לא ירגיש את זה (כי הוא מרגיש רק את הכסא הנוח שעליו הוא יושב), אבל אם מישהו יצטרך לשבת ישירות על המושב הזה - זה יהיה מאוד לא נוח.

אפשר להניח שמי שמחפש לקנות רכב 7 מקומות, יש לו לפחות כסא בטיחות אחד... אפשר למקם אותו דווקא שם (למרות שאין שם איזופיקס... לאו דווקא שזה נוח).
בכל אופן לנו יש מאזדה 5. עבורנו הוא אחלה (משתמשים בחמישה כסאות בטיחות / בוסטרים. היה אתגר עד שמצאנו את החלוקה הנוחה היכן יהיה כל אחד, אבל כרגע זה מעולה).

כנראה שיש סיבה לכך.
לא יודע יותר פרטים עליו.
רק שהוא יחסית אמין
ויותר מרווח מהורסו (אני לא בדקתי. כך נאמר לי)
צריכת דלק טובה משל המאזדה 5

מחיר דומה לורסו

אבל זה גרם לכל השוק שלו לרדת במחיר.
כך שכיום הוא עולה די דומה לורסו/מאזדה 5

ירידת מחיר זה לא דבר טוב?

כי תכף יוצאת הצורה החדשה של האוטלנדר ואנשים רוצים להשתדרג

דומה לורסו?
מבחינת מחיר וצריכה של דלק?

אמרו לי שהוא מרווח יותר.
אני לא יודע בפועל.

המחיר שלו דומה לורסו

הורסו אכן צפוף מאחורה, גם האוטלנדר 'אולי טיפה טיפה יותר מרווח.
ההבדל העיקרי זה הגובה מהכביש.

מרווח יחסית
אמין
וחסכוני יחסית

אם אני לא טועה, בעשור האחרון הביאו לקאיה מהנדסי רכב מbmw שהשביחו משמעותית את הרכבים שלהם

את מבקשת הכרה ברגש שלך.
כשמספרים מה מרגישים, אין נכון ולא נכון. ככה הרגשתי. אי אפשר לומר שלא הרגשתי ככה. וזהו! תתמוך בי כי הרגשתי לא נעים, גם אם ההורים שלך מקסימים ומושלמים, אני זקוקה לתמיכה כי אני מרגישה לא רצויה.

ומוסיף שאפשר לומר לו: זה לא משנה מה הסיבה אני כרגע מרגישה לא נוח עם ההורים שלך וחשוב שנעבוד על זה. (אתם זוג טרי יחסית?)

התפקיד שלך לעשות כל מה שאפשר כדי שהוא ירגיש בנוח אצל ההורים שלך והתפקיד שלו לעזור לך להרגיש בנוח עם ההורים שלו.

אפשר לומר לו גם: זה שאני מרגישה ככה זה לא אומר כלום עליהם או עליך. פשוט זה לוקח זמן והשקעה כדי ליצור חיבור בין המשפחות. אל תבחר צד שהם צודקים ואני טועה וגם לא שאני טועה והם צודקים. ככה אני מרגישה וצריכה עזרה בעניין.

בהצלחה

נכון שנחמד בד"כ לשתף את הבעל - אבל בנושא הזה לא חייבת.

 

הרי זה לא שהוא יכול לעשות משהו בענין, והם גם מסנים כלפיו שזה לא ייראה כך.

 

כך שחוץ מעצם השיתוף בהרגשתך - את לא מרוויחה מזה כלום.

 

ה"שיתוף" עצמו, יש בו חיסרון שהרי הוא עלול לגרום או לריחוק בינו לבין הוריו - או ביניכם. מה הרווחת?...

 

זה שהוא מתייסל מה שההורים אומרים כ"קודש", זה יפה מאד. מכבד את הוריו. זה שמאמין להם בנושא הזה יותר מאשר לך, כי הם הכחישו, באמת לא נעים. אבל זה בא כי דיברתם על כך, והוא כנראה גם בירר כי היה איכפת לו ממך..

 

 

אז עדיף בנושא הזה,  לא לדבר איתו. זה לא עוזר. 

ואין צורך להגיב בתגובה (מובנת בהתחלה, אבל ילדותית במקצת) "גורם לי להתרחק ולא לשתף אותו בכלום"... למה ב"כלום"? בגלל שקשה לו לקבל משהו לא טוב כלפי הוריו שהם מכחישים אותו?

 

ההיפך, שתפי בהרבה דברים אחרים, תתקרבי - ובענין הספציפי הזה לא.

 

איש ואשה - זה לא שאו מסכימים על הכל ורואים הכל עין בעין, או "ברוגז". את המפסידה הראשית מגישה כזו.

 

תניחי לכך - וגם ביחס להורים, אל "תבחני" כל פעם את יחסם. תתעלמי...