היה לא מזמן שרשור בפורום הריון ולידה, שפתחה אותו @בארץ אהבתי המדהימה,
על כל הנושא הזה של שמירת טהרת המשפחה בכללותו - ממליצה ממש לקרוא את כולו 
מעתיקה לך מתוכו חלק מהדברים שכתבתי (עם קצת עריכה לעכשיו), שרלוונטיים בעיקר לתקופה שאסורים:
"...
* כמה דברים על הפן הרגשי-מהותי
גם לי כמו להרבה מאוד נשים, במיוחד בשנים הראשונות לנישואין, כל פעם של קבלת המחזור הייתה מלווה בעצב גדול וקושי גדול,
אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שמשהו שם השתנה.
הגעתי למצב שהתפיסה שלי על כל הנושא הרבה יותר חיובית.
אישה יכולה להרגיש ולומר לעצמה כאשר היא מקבלת מחזור ש"עוד 12 ימים בערך אנחנו מתחתנים!"
ממש מצב שיכול להחזיר אותה לתקופה של האירוסין,
כמה היה קשה לשמור נגיעה, כמה חיכינו לחתונה, כמה ספרנו את הימים.
אז מבט כזה אצל האישה שאומר לה "הנה עוד שבוע את מתחתנת!
עוד 4 ימים החתונה!
הקירבה!
המפגש!"
זה גורם להתרגשות,
געגוע
כמיהה
כיסופים
- אחרי העמקה בכל הנ"ל, אני מצליחה הרבה יותר להבין את המשפט של חז"ל "שתהא חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה".
תמיד קראתי את המשפט הזה כלאחר יד.
אבל בשנים האחרונות, בעיקר בשנתיים האחרונות, ממש מרגישה אותו על בשרי.
*אני* מרגישה ממש כלה!
מרגישה שזה יום החתונה!
העוצמות של הקירבה,
העוצמות של הגעגוע,
של ההתחדשות
של הרצון
של הכמיהה
וואו זה עושה כ"כ כ"כ הרבה טוב לקשר בעיניי
הפעמים הללו שיש מפגש מחודש לאחר התקופה שבה היה אסור, ממש מדמות את יום הנישואין עצמו, את ההתרגשות תחת החופה, את הבחירה אחד בשנייה, התשוקה העוצמתית, הפרפרים בבטן, המחשבות הטובות על האהוב/ה, ההתכווננות, התפילות, המעמד,
זה ממש מרגיש לי מתנה אדירה.
אני מרגישה בתוך המעגל הזה של הטהרה איך נשים יכולות לזכות לחוות עוצמות חדשות בזוגיות ובתשוקה, שלא חלמתי שאפשר להגיע אליהן ועוד אחרי שנים רבות, וזה כל פעם מפתיע מחדש מעוצמה והאפשרות והגודל של הדברים.
ממש מעניקות לעצמנו (ולבן הזוג ולביחד שלנו) מתנה של קבלת חוויה מדהימה ועוצמתית ומיוחדת וייחודית ואדירה.
יכולה עוד להאריך בזה אבל לא נראה לי שאצליח להביא לידי מילים את ההרגשה או החוויה הזו...
כמה שזה נשמע מצחיק אבל בכנות אני מדמיינת שעוד מעט אני מתחתנת שוב וכך אני סופרת את הימים עד שתגיע החתונה...
אז גם אם זה 12 ימים,
אני אומרת לעצמי, אה! יופי! רק עוד 12 ימים נשארו לחתונה! מה זה 12 ימים בשבילך? קטן עלייך! הרי חיכית הרבה הרבה יותר מזה!
- כמובן שגם בתקופה שבה אסורים, התקשורת, הבעת האהבה בדרכים אחרות שמגע אינו כלול בהן,
העמקה של הזוגיות, שיחות עמוקות וארוכות,
עשיית דברים משותפים יחד או כל דבר אחר שיכול לחזק ולהעצים את הזוגיות מעוד בחינות - מבורך ועוזר מאוד מאוד.
וגם עשייה של דברים מחות לזוגיות,
בין אם זה לתת זמן לעצמי, במיוחד בימי הוסת עצמה,
זמן של יותר מנוחה
של יותר הקשבה לעצמי, לגוף שלי
של יותר התכנסות פנימה
לדעת גם לעצור לפעמים.
לקבל את המתנות שיש בלעצור.
ובהמשך להתרכז גם בעוד מעגלים בחיים שיש להם יותר פנאי כעת - משפחה, הורים, אחים, חברות, שכנים, עבודה, תחביבים, העמקה עם הילדים, פרויקטים שחשובים לנו ואין תמיד פנאי אליהם וכן הלאה...
בעצם מחלקים את הזמן שלהם לעוד ועוד מעגלים
ממש כמו "לכל זמן ועת..."
והאיזון שזה יוצר יכול לשמח מאוד.
- נקודה נוספת: לראות את יום הטבילה כהזדמנות להתחבר יותר לגוף שלנו,
לשים אליו לב,
לאהוב אותו,
לטפח אותו,
להרגיש יפייפיה, נשית,
להקדיש לו את מלוא היחס החיובי והאוהב ותשומת הלב
לעבור איבר איבר בגוף ולהודות לקב"ה שהכל בריא, שאני בריאה,
שהכל מתפקד ב"ה,
ניקיון, טיפוח, ממש ה"עיון" הזה שעושים וכל ההכנות - הן הזדמנות מצוינות להתחבר מחדש לגוף ולאהוב אותו ולשמוח בו, כל איבר וכל פיסה מהגוף. תודה לך ה' עליה!
הזדמנות מצוינת לעצור רגע ולהתבונן גם בצד החיצוני ולהקדיש לו את הטיפוח הכי טוב שמגיע לנו, ממש "טיפול 10,000 
" ומתוכו לשמוח גם בפנימיות שלנו.
* כמה דברים על הוסת עצמה:
האמת שלימוד עמוק עד כמה המחזוריות הזו והוסת עצמה היא בעצם *טובה* לגוף שלנו,
היא בעצם מנקה,
מוציאה פסולת,
אפילו מרזה,
עד כמה הגוף שלנו בריא כך
ועוד העמקה בכך - יכולה מאוד מאוד לעזור (לי עוזרת אישית).
שמעתי כמה וכמה הרצאות ולימוד בנושא. אבל אני חושבת שהכי התחברתי להרצאות של עינת לב שמדברת על כך,
ולשמוע עד כמה התהליך עצמו תורם לאישה, היה מפעים. בנכות.
אני מרגישה עכשיו אחרי שנים רבות של קבלת וסת, שאני אפילו שמחה בכך.
מרגישה את הבריאות ואת הטוב שזה נותן לי לגוף. ממש כך.
קצת קשה להסביר זאת כך בלי לשמוע את העומק של הדבירם, אבל מאוד ממליצה.
יש בפודקאסט של ד"ר מיכל פרינס ממרכז יה"ל כמה שיחות עם עינת לב בדיוק על הנושא הזה. ממליצה בחום לשמוע.
ומצרפת עוד נקודה עליה כתבתי בעבר בהרחבה:
* לגבי הנקודה של הבדידות כאשר אסורים -
זו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.
וזה ממש לא סתם.
הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -
שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"
וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.
עכשיו,
בתקופה שאסורים,
ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,
ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -
פתאום נלקחה מכם השפה הזו!
משניכם!
אז גם בעלך - זה קשה לו
כי הוא אוהב אותך
ורוצה להגיד את זה
להגיד את זה גם במגע
והוא לא יכול!!!
ואת, אוהבת אותו כל כך
ורוצה להיות קרובה אליו
אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!
ואז מה קורה?
למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...
ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!
ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -
*כי* כל כך אוהבים
*כי* כל כך קשה בלי המגע
אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי
וגם כדי לא ליפול.
אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!
שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!
שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו
שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!
אם מבינים את השורש של זה,
את המקום ממנו הכל קורה -
זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.
זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום
זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך
וברור שגם לא את ממנו
זה בדיוק בדיוק להיפך!
שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!
שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!
וזה לא פחות ממדהים!
מדהים מדהים מדהים!
תראי את הקירבה הזו
הרצון הזה
האהבה הזו
איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!
זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!
המקום הזה שכתבת,
שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי
העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך
ואז התסכול גדול שבעתיים
גם אין שפת המגע
וגם אין את שפת המילים
אז כאילו מה? אז מה כן יש?
מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?
מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?
מה, הוא כבר לא אוהב אותי?
מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?
מה יש לנו?!
אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!
יש ביניכם קשר שלם!!!
אהבה שלמה ואמיתית
אתם פשוט אנושיים!
פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!
והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!
עכשיו זה חשוב חשוב חשוב
אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן
וכ"כ למה?
כי דווקא בימים האלו,
הימים שאיש ואישתו אסורים,
הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".
הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש
אותו איש
או אותה אישה
יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה
ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם
ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי
ע"י קשרים אסורים ל"ע
או מריבות
ויכוחים
צעקות
חוסר הבנה
רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,
או לצחוק ממישהו אחר חלילה,
או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו
וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק
כיוון שאין ואקום בעולם.
איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.
וישר צריך למלא אותו!
כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"
ומפרש רש"י מים אין בו
אבל נחשים ועקרבים יש בו!
ז"א, אם אין את הקירבה
אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!
וצריך להיזהר שבעתיים!
צריך ל"סור מרע" שבעתיים!
ואז "לעשות טוב" שבעתיים
לא לדבר עם מישהו שאסור
לא לריב מריבות מכוערות
להמשיךלהבין אחד את השני
כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)
כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע
כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,
כן לדבר על הדברים
כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"
או בפתקים
או מחוות
או חיוך
כן להתמלא במה שכן יש
במה שכן היה
להיזכר בזה
לזכור את זה
להפנים את זה
להסניף את זה עמוק לתוכנו
ובשאר הזמן?
בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.
ולשחרר.
להרפות.
ככה זה.
אי אפשר תמיד מושלם.
אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*
זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו
זמן יותר לפיתוח תחביבים
זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר
זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר
זמן יותר לבקר הורים ומשפחה
זמן יותר לישון
זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג
וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו
זמן יותר לעצמו
לעבודה/לימוד תורה
לחברים
ליציאות עם משפחה וחברים
לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו
ואז
כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע
אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -
שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,
ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים
עוד יותר שמחים
עוד יותר *הם*
ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר
כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)
ואז יש גם את הגעגוע
והציפייה
והכמיהה
והתשוקה
ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!
ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.
אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"
שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,
שצריך מדי פעם להתאפס
לאפס אותו.
כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה
אבל כאשר מאפסים אותו
ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה
ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -
שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,
שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,
למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,
אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,
לדבר על הילדים החמודים
להקדיש יותר זמן לילדים החמודים
לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים
לרקוד
לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)
בילוי יזום יחד
שיחה טובה
מבט בעיניים א ר ו ך
ממש להעיר את הקירבה הזו
כמו שעון מעורר
ואז,
במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -
ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות
עם חברה
לצאת לאוויר עם מוזיקה
לישון
להסניף את הילדים
להתפלל על זה ולהתפלל בכלל
להתחזק
לראות סרט טוב
לראות תמונה שלכם יחד
ליצור משהו
לעזור למישהו - בטוב
ממש להתכוונן לזה!!!
לדבר את זה.
לשהות לבקש מהשם את זה.
במילים פשוטות.
כל יוםפ.
ואם קשה אז יותר חזק לבקש.
ותמיד תמיד לחשוב
מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -
אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?
ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?
וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!
וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!
זהו נראה לי
שוב תודה @בארץ אהבתי היקרה על השירשור המדהים."
