הי יקרים,
אשמח לתובנות מצידכם..
בעלי היקר ואני מגיעים מתרבויות שונות לחלוטין..
אני מעדות המזרח. הוא ממוצא רוסי/אמריקאי..
די קשוח.
בהתחלה הייתי בשוק טוטאלי וגם בדיכאון
זה היה פשוט נורא, לא הבנתי למה הם מתנהגים ככה.. לא מדברים על כלום, מלא שתיקות מלחיצות אין חום, קירבה,הרגשת ביחד.
ת'אמת שבהתחלה תפסתי אותם בתור אנשים רעים ומרוחקים, בהדרגה הבנתי שהם אנשים טובים אבל פשוט מביעים בדרך שונה ורגילים לנורמות התנהגות שונות..
בשכל מבינה את זה אבל עדיין זה מורכב לי ולא נעים, ובגדול מצמצמת את השהות איתם, כי היא מלחיצה אותי, קרה, ומוזרה לי
בקיצור, בגדול הרבה יותר טוב לי איתם מאשר בהתחלה.
אבל בעיקר קשה לי עם גיסתי. מחמותי אני לא באמת מצפה, היא מבוגרת, גדלה ברוסיה וזה מובן.. היא לא בגילי וכו. אבל גיסתי די דומה לי.. בסגנון, בגיל, שתינו אמהות לקטנטנים, וגם באופי אנחנו קצת דומות (היא אשתו של אח של בעלי)
היא ממש אישה מהממת ומתוקה ורוצה טוב.. היא שונה מהם מצד אחד, הרבה יותר לבבית מצד שני היא גם עם הנורמות המוזרות האלה של כל אחד לעצמו
נגיד בשבת- היא תלך עם הילדים לבד לבית כנסת בערב בלי להגיד לי לבוא גם ופתאום אני יקלוט שכולם נעלמו ונשארתי לבד עם חמותי.. או נגיד מכינים בצאת שבת אוכל לילדים, אז היא תכין לילדים שלה לבד כאילו אנחנו לא נמצאים שם גם.. זה ממש פוגע וסתם לא כיף כזה..
מרגיש לי כזה ריחוק..למה? אנחנו ביחד! ושבת! זה הזמן הכי משפחתי וכיפי והזדמנות להכיר יותר את המשפחה ולהתחבר
אם זה הפוך מבחינתי ברור שהולכים ביחד אן לפחות מציעים.."רוצה לבוא איתי לבית כנסת?" "רוצה נכין להם טוסט לכולם?" וכו
עם המשפחה שלי אין מצב בחיים שזה היה קורה.. לא עם אחותי ולא עם גיסתי או בתדודה או משו..אני לא אומרת שצריך להיות אחד בתוך החיים של השני בכל דבר אבל למה לחיות לבד? זה כזה לא כיף
אני יודעת בוודאות שזה לא מגיע ממקום שהיא אנוכית/רוצה לפגוע בי/להתרחק ממני.. ברור לי במאה אחוז כי היא באמת באמת מהממת! וגם אם צריך משהו היא תקפוץ לעזור לי אם אבקש, היא הכי חמודה וגם יש לה קטע מרצה אחרים..
נראה לי היא פשוט רגילה לזה שכל אחד לעצמו.. לנורמה הזאת. אשכנזים 🤷♀️
זה גורם לי ממש ממש להתבאס להיןת איתם, ולהרגיש כזה לבד.. כאילו מרגישה לפעמים שאני רוצה להיות איתם וכבר נתקעת.. זה מרגיש כאילו הם רוצים להיות לבד ולא איתי..
קיצר לא נעים..ואז אני הופכת להיות סגורה כזאת שקטה וקצת מרירה, כי אני מרגישה לבד ולא נעים.. אולי היא חושבת שאני רוצה להיות לבד כי אני שקטה ואז היא לא מציעה לי..? קיצר זה כבר מעגל שלם
אבל בבסיסי אני חושבת שזה פשוט פערי תרבות..מה אתם אומרים?
מה זה הדבר ההזוי הזהללכת לבית כנסת /לאנשהו לבד פתאום בלי להגיד??? איזה הזיה
מה עומד מאחורי הנורמה הזאת של כל אחד לעצמו?
תעזרו לי להבין את זה.. הזדהות🙏
אבל הדבר העיקרי שרציתי להתייעץ עליו- האם לדבר איתה על זה? לפתוח את הנושא?
היא פתוחה לשמוע.. תקבל ותשמע את מה שאגיד.
לא נעים לי לומר לה שנפגעתי ממנה כי אני יודעת בוודאות שהיא לא מתכוונת..
אבל סתם באלי שנהיה פתוחות אחת עם השניה כי בשבילי זה יושב כמו עצם בגרון..
אשמח לתובנות מצידכם..
בעלי היקר ואני מגיעים מתרבויות שונות לחלוטין..
אני מעדות המזרח. הוא ממוצא רוסי/אמריקאי..
די קשוח.
בהתחלה הייתי בשוק טוטאלי וגם בדיכאון
זה היה פשוט נורא, לא הבנתי למה הם מתנהגים ככה.. לא מדברים על כלום, מלא שתיקות מלחיצות אין חום, קירבה,הרגשת ביחד.
ת'אמת שבהתחלה תפסתי אותם בתור אנשים רעים ומרוחקים, בהדרגה הבנתי שהם אנשים טובים אבל פשוט מביעים בדרך שונה ורגילים לנורמות התנהגות שונות..
בשכל מבינה את זה אבל עדיין זה מורכב לי ולא נעים, ובגדול מצמצמת את השהות איתם, כי היא מלחיצה אותי, קרה, ומוזרה לי
בקיצור, בגדול הרבה יותר טוב לי איתם מאשר בהתחלה.
אבל בעיקר קשה לי עם גיסתי. מחמותי אני לא באמת מצפה, היא מבוגרת, גדלה ברוסיה וזה מובן.. היא לא בגילי וכו. אבל גיסתי די דומה לי.. בסגנון, בגיל, שתינו אמהות לקטנטנים, וגם באופי אנחנו קצת דומות (היא אשתו של אח של בעלי)
היא ממש אישה מהממת ומתוקה ורוצה טוב.. היא שונה מהם מצד אחד, הרבה יותר לבבית מצד שני היא גם עם הנורמות המוזרות האלה של כל אחד לעצמו
נגיד בשבת- היא תלך עם הילדים לבד לבית כנסת בערב בלי להגיד לי לבוא גם ופתאום אני יקלוט שכולם נעלמו ונשארתי לבד עם חמותי.. או נגיד מכינים בצאת שבת אוכל לילדים, אז היא תכין לילדים שלה לבד כאילו אנחנו לא נמצאים שם גם.. זה ממש פוגע וסתם לא כיף כזה..
מרגיש לי כזה ריחוק..למה? אנחנו ביחד! ושבת! זה הזמן הכי משפחתי וכיפי והזדמנות להכיר יותר את המשפחה ולהתחבר
אם זה הפוך מבחינתי ברור שהולכים ביחד אן לפחות מציעים.."רוצה לבוא איתי לבית כנסת?" "רוצה נכין להם טוסט לכולם?" וכו
עם המשפחה שלי אין מצב בחיים שזה היה קורה.. לא עם אחותי ולא עם גיסתי או בתדודה או משו..אני לא אומרת שצריך להיות אחד בתוך החיים של השני בכל דבר אבל למה לחיות לבד? זה כזה לא כיף
אני יודעת בוודאות שזה לא מגיע ממקום שהיא אנוכית/רוצה לפגוע בי/להתרחק ממני.. ברור לי במאה אחוז כי היא באמת באמת מהממת! וגם אם צריך משהו היא תקפוץ לעזור לי אם אבקש, היא הכי חמודה וגם יש לה קטע מרצה אחרים..
נראה לי היא פשוט רגילה לזה שכל אחד לעצמו.. לנורמה הזאת. אשכנזים 🤷♀️
זה גורם לי ממש ממש להתבאס להיןת איתם, ולהרגיש כזה לבד.. כאילו מרגישה לפעמים שאני רוצה להיות איתם וכבר נתקעת.. זה מרגיש כאילו הם רוצים להיות לבד ולא איתי..
קיצר לא נעים..ואז אני הופכת להיות סגורה כזאת שקטה וקצת מרירה, כי אני מרגישה לבד ולא נעים.. אולי היא חושבת שאני רוצה להיות לבד כי אני שקטה ואז היא לא מציעה לי..? קיצר זה כבר מעגל שלם
אבל בבסיסי אני חושבת שזה פשוט פערי תרבות..מה אתם אומרים?
מה זה הדבר ההזוי הזהללכת לבית כנסת /לאנשהו לבד פתאום בלי להגיד??? איזה הזיה
מה עומד מאחורי הנורמה הזאת של כל אחד לעצמו?
תעזרו לי להבין את זה.. הזדהות🙏
אבל הדבר העיקרי שרציתי להתייעץ עליו- האם לדבר איתה על זה? לפתוח את הנושא?
היא פתוחה לשמוע.. תקבל ותשמע את מה שאגיד.
לא נעים לי לומר לה שנפגעתי ממנה כי אני יודעת בוודאות שהיא לא מתכוונת..
אבל סתם באלי שנהיה פתוחות אחת עם השניה כי בשבילי זה יושב כמו עצם בגרון..
עד שעניתי להם שישחררו)
) עלי\נו שאנחנו בזבזנים ושאני ארגיש דפוקה