נשואים כמעט 5 שנים.. באמצע שנות ה20..( מתקרבים ל30 אפשר לומר..)
עברנו המון יחד.. משברים, שמחות, שכול, תאונות קשות בתחילת נישואים, הפלות, ניתוחים לא פשוטים..
מה שבאמת חישל אותנו כזוג.
אבל.... לאחרונה. משהו בי מת.
אני לא יודעת אם זה בעקבות כך שאני בבית כבר חצי שנה..
אני לא יודעת אם זה מהניסיון להרות תקופה ארוכה שלא צולחת.
אני לא יודעת אם זה הוא..
אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי אם אני באמת אוהבת את האדם שחי איתי.
אציין, חוויתי טראומה לא פשוטה בילדות.. על ידי סבא שלי.
טראומה שהמשפחה תמיד הדחיקה, תמיד טיטאטה מתחת לשטיח. כדי להגן על סבתא...
טראומה שעשו ממנה הומור שחור....
אני יודעת שזה השפיע עליי ה-מ-ו-ן-, בכל מה שקשור למערכות זוגיות.
בכל קשריי ברווקותי היה לי חסימה מטורפת..שלא נתנה לי להתקדם עם שום גבר.
היום אני רואה שזה לטובתי, זכיתי לחזור בתשובה, זכיתי להתחתן טהורה לבעלי..
אבל... משהו בי כבוי. משהו בי לא משתחרר.
אתמול שוחחנו שיחה אחת הקשות שהיתה לי בחיים.
שהוא אומר לי.. בחיים לא קפצת עליי בחיבוק, בחיים לא אמרת שאת אוהבת, בחיים לא נישקת מיוזמתך..
ולא היו לי מילים, כי הוא צודק.. כי אני מרגישה מתחילת הנישואים , שהיו לי כמה וכמה שיחות כאלה ששברו אותי,
שמגיע לו מישהו שתאהב אותו יותר. הוא אדם מדהים!
הוא בן זוג מיוחד..הוא הקרש הצלה בזוגיות הזו.
הוא החבר הכי טוב שלי בעולם..
אבל למה אני כל כך מתקשה לבטא אליו אהבה?
למה לילדים זה בא כל כך טבעי, ואליו לא?
למה אני כל כך רוצה לפעמים לקפוץ בחיבוק, לומר לו חיים שלי, אבל זה לא יוצא..זה בפנים.
מציינת בעדינות, שגם ביחסי אישות, מעולם לא הגעתי לסיפוק המלא , אני לא יודעת מה זה סיפוק אמיתי..
יודעת מה זה כמעט.
למה לפעמים אני באמת מפחדת שאולי אני בכלל לא אוהבת?
פשוט התפרצתי בבכי.. כמו בכי ששומרים בבטן שנים..
כי אני מרגישה ריחוק. מרגישה קרירות.
ואני לא רוצה את זה!
לא ככה רוצה את הזוגיות שכל כך ייחלתי לה כל חיי.
אבל אני גם לא רואה את החיים שלי בלעדיו.. לא רואה מישהו יותר מתאים לי ממנו.
לא רואה מישהו אחר בכלל ,חוץ ממנו.
הייתי בטיפול. הרגשתי שבאמת שחרר אותי יותר.
ושוב, חוזר.. , שוב חוזרות המחשבות , שוב חוזרת עם הביקורות כלפיו, הביקורות כלפיי.
אני אדם שמשתעמם מהר. מאוד אוהבת להתרגש, להתאהב, להרגיש את הפרפרים בבטן, את האהבה המסורה הזאת
.. וזה לא קורה.
לא ציפיתי שהזוגיות שלנו תהפוך טכנית כזאת.
תמיד קראו לנו זוג יונים.
זוג מיוחד.. זוג אוהב.
איך נפתרים מהביקורת העצמית הנוראית הזאת שלא נותנת לי להשתחרר..
איך מתאהבים שוב?
אנחנו על פניו זוג מאוד בריא, יושבים לשוחח המון, תקשורת מאוד פתוחה, מעולם לא ישנו בריב.. תמיד היה פיוס.
יוצאים יחד לעיתים קרובות..
מה חסר?
אני מרגישה אבודה..
אתמול כל כך כאב לי שאני מכאיבה לו, כל כך כאב לי שאני כזאת אטומה, שפשוט רציתי למות.. העדפתי לשים סוף לחיי..ולא לפגוע באדם היקר הזה..
מצטרפת לכל מילה