פורום נשואים טריים (עמוד 177)

יש לנו בבנין ועד בית שלא הכי אמין. הגבר מטעין את האופנים שלו במקלט על חשבון הבנין כולו, לא נותנים מענה לכשלים וכולי.
עכשיו מה שקרה זה שיש לי נזילה בחדר כביסה. עליתי לקומות מעלינו (אנחנו קומה 3 מתוך 5) מסתבר שזו נזילה מהגג מהדוד שמשותף לכל הבנין.
ניגשתי לועד בית (שגם הם סובלים מהנזילה כבר די הרבה זמן אבל שיחקו אותה מופתעים ואין לי מושג למה לא טיפלו בזה וחיכו שזה ירד עד אלינו, הם גרים בקומה העליונה), היא התחילה להגיד לי מי ישלם? אף אחד לא יסכים להשתתף ובלה בלה. אין לה באמת פיתרון וזו די חוצפה. מבחינתה להשאיר את זה ככה.

אנחנו הזמנו אינסטלטור להיום.אני לא מתכוונת לחכות לה. השאלה שלי היא כזו, בהנחה שלא תסכים להחזיר לי מכספי ועד בית על התיקון ששייך לכל הבנין אני יכולה להגיד לה שאני פשוט לא משלמת ועד בית עד שהחשבונית תכוסה? או שזה לא חוקי?

שלימה?
או שכולם כל היום מסתובבים עם רגשות כעס או תסכול לא פתורים??
זה נראה כאילו השחיקה מגיעה מאוד מוקדם.
אני חושבת שבגלל שפעם נשים היו במטבח זה חסך הרבה תסכולים.
זה מה שאשה הכירה את המטבח ואת הכביסה.
היום נשים נפתחו לעולם הגדול ומגלות שיש דרכים נוספות להיות מאושרות ולא רק עם הכביסה והכלים

עגבניות ומלפפונים בכיף

מה הייתם רוצים להספיק לעשות?
שוטו עם רשימות..
דברים שתכננתם ובפועל לא יצא
או דברים שאתם מרגישים החמצה פיספוס..

אהלן, שמתי לב כמה פעמים שכשמברכים מאורסים בהקשר של ילדים אז זה די מפריע להם, מישהו שם לב לזה? והאם יש עוד דברים כאלה שעדיף להימנע מלומר?

בפעם הראשונה שהגעתי להורים של בעלי (נשואים 3 שנים) חטפתי חום.

נהיתה לי סחרחורת מטורפת וידעתי שאני בוחרת בו בגלל x,y,z ועוצמת עיניים מחסרונות שראיתי בבית הוריו.

הבעיה שככל שעוברות השנים, אני רואה שבמידה מסויימת זה לא רק ה"הורים" אלא דפוסים שהוא מביא איתו כנראה כתוצאה מאיך שגדל.

 

בגדול הם אנשים טובי לב, אבל משהו שם השתבש בדרך. חמותי לאורך השנים כמעט ולא עבדה, היום בקושי יוצאת מהבית, בעלי טוען שזה בגלל שהיא שמנה ומתביישת. כנראה שמסתתר שם משהו עמוק יותר. וחמי לא יציב בעבודה, המון פעמים מובטל מאז שהתחתנו (עוד טרם עידן הקורונה) ויותר גרוע מזה היו לו המון אשליות על עסקים שהם לא כלכלים בעליל שרק שתו לו כסף. ממה הם חיים? אלוהים יודע. והם לא כאלה מבוגרים, אזור גיל חמישים.

 

בנוסף, הבלאגן בבית שלהם חוגג ויש להם מודעות סופר נמוכה להגיינה. ברמה ששערות ערווה מסתובבות בריצפה בשירותים, הסיר חמין משבת נשאר מלוכלך עד יום שני והלאה ועוד ועוד. כששאלתי את חמותי פעם איפה יש לה מגב לשטיפה, היא אפילו לא ידעה!

 

אני חשבתי שבעלי מסודר והתנחמתי בזה. אמהמה שלא ממש. מתי אני מבינה את זה? כשאני חולה והבית מתחיל להראות כמו הבית של חמותי. קשה לי נורא, כי אני גדלתי במציאות אחרת לחלוטין של סדר וניקיון. יש לו המון הרגלים שקשה לעקור. לא מפריע לו בגדים על הריצפה, ללכת לישון כשכל המטבח מטונף, מסיים לבשל והשיש טינופת, לשבת לאכול על שולחן שעמוס בחפצים ובלאגן ועוד ועוד... בתחילת הנישואים רבנו המון בימי שישי ואני הבהרתי לו שבית צריך לשטוף לפחות פעם בשבוע ולארגן ולסדר וזה עוזר אבל עד היום יש לנו המון מתחים סביב הנושא.

 

עוד נקודה שמאד קשה לי, זה דחיינות וראש קטן שלדעתי מובילה אותו להביא פרנסה נמוכה. הוא בעצם עובד בעבודה שלא עושים בה כלום. הוא מאבטח במשרד שאין בו כמעט בכלל קבלת קהל. במקביל כבר בערך 7 שנים הוא עושה תואר באונברסיטה הפתוחה (מדעי החברה), אין לו תעודת בגרות (למד בישיבה קטנה כדי להתחמק מבגרות במתמטיקה, הוא גדל בסגנון חרדי- אמרקאי, כך שחלק מהחבר'ה עשו בגרויות וחלק לא).

בהתחלה המשכורת היתה סבירה, אזור ה7 אלף, והרבה שעות 7 עד 5, כולל נסיעות זה היה יוצא משהו כמו 5 וחצי בבוקר עד 7 בערב. אמרתי לו שכשיהיו לנו ילדים, החסרון של העבודה הזו שכדי להגיע לשכר לא נמוך צריך לעבוד הרבה שעות ועם ילדים קטנים זה יתחיל להיות בעייתי (כיום יש לנו שני ילדים).

במציאות לפני שנה קצצו לו בתקן בהודעה של יום והוא עובד מ7 עד 3, השכר נחתך לאזור ה5,6 אלף וחוץ מזה הוא כבר פעם שניה בחל"ת קורונה אז זה עוד יותר קוצץ בחודשי חלת.

 

בסגר הראשון הייתי בהריון שני ורבתי איתו המון על הנושא הזה, שמהרגע שקיצצו לו בתקן הוא לא עשה כלום כדי להגדיל פרנסה, בעוד אני פרפרתי והוספתי עוד עבודות כדי להגדיל הכנסה. היו לו המון אשליות בראש, כמו ללמוד טייס (בגיל 30, כן? בלי שיש לו מתמטיקה בסיסית של כיתה ז אפילו), בסוף הוא החליט ללמוד QA בדיקת תוכנה והוא עכשיו לומד את זה מהבית.

 

לכאורה נשמע טוב, הבעיה שיש לו עבודת סמנריון אחרונה לתואר והוא תקוע איתה כבר שנה וחצי! מתקדם בקצב של צב. זה משגע אותי הדחיינות שלו, שמופיעה בהרבה פנים בחיי היום יום והוא מתכחש ולא מוכן לקבל את זה שהוא דחיין רציני.

 

נשמע שכתבתי רק דברים רעים. אבל חשוב לי להגיד שהוא רגיש, עוזר, אבא למופת ועוד ועוד אבל העניינים האלה קשים לי נורא ואני לא מוצאת את הדרך איך להתמודד איתם.

אז אין מה לאכול.

כל הזמן יש על זה ויכוחים. מי בר המזל שישטוף את הריצפה ומי המסכן שיבשל..
ואם אני האישה זה אומר שאני צריכה לבשל??
שאלה רטורית! לא! לא!

מה אנחנו נאכל... מה הילדה תאכל...
שנינו כבר שלדים מהלכים;) סתם, אבל באמת רזינו מאד..

רעיונות הצעות?
אנחנו מכינים מראש בשר טחון מתובל בחבילות. יש חבילות של שניצלים חתוכים.

מה שאני מכינה מידי פעם במאמץ נפשי רב:
בולונז, פסטה, שניצלים, פסטה, פירה
מאז החתונה היה גם פעמיים קוסקוס וקציצות ברוטב, פעמיים בורקס בשר.
ולשבת פעם ב3 חודשים: מרק, חמין ועוגה.

הצעות לייעול המערכת?

אנחנו חיים בדור בהחלט קשה ובאמת מתעתע, אינספור פיתויים מכל כיוון ממש בהישג יד, פוסטמודרנה ימ"ש, תרבות המערב ימ"ש. העולם קורץ כל כך, וכל כך בטעות אפשר ליפול, אבל זו לא הבעיה הגדולה, הבעיה היא שאפשר ליפול עמוק עמוק לבור ועוד יהיה לך כמה פסקאות מחוכמות שכך הרי כתוב בתורה, וכך כתב גם זה וגם זה. אנחנו יכולים להיות קשקשנים וליפול. אבל באיזו דרך נלך? באיזו דרך נלך שבה תמיד נדע שלפחות אנחנו בכיוון הנכון, שתמיד תמיד אנחנו עוד מחוברים לעץ החיים?
לדרך הזו קוראים הלכה, כן ככה קוראים לה. כמה מיושן, כמה פרימיטיבי, אבל כמה עמוק, כמה מחייה.
כשאתה מחזיק בתורה, אתה יודע שאתה אוחז בעץ, אתה אוחז בצדיקי כל הדורות, אתה אוחז ברב קוק, בחזון איש, בבעל שם טוב הקדוש, בגר"א, בשו"ע ברמ"א, ולמעלה בקודש בראשונים הקדושים וכו' וכו'.. אם אנחנו רוצים ללכת בדרך טובים, נלך בדרך התורה, ואז נדע שלא משנה כמה הסתבכנו עם החיים ואנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אנחנו יודעים שאנחנו עדיין הולכים בדרך טובים, שאנחנו בכיוון.
הלוואי הלוואי שנכניס לתוך ליבנו את אהבת ההלכה, אהבת הנאמנות לרצון ה' ורק לרצונו, גם אם מרגיש לי וגם אם לא מרגיש לי, גם אם נראה לי וגם אם לא.

איך רב גדול כמו הרב קנייבסקי , שיש לכל מילה שלו ככ הרבה כוח אומר לפתוח את הלימודים בישיבות כשהמצב של הקורונה במגזר החרדי (בעיקר) כל כך גרוע??
מתי הציוו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" הפך להיות המלצה?
ולמה יש אנשים שמנסים להראות שהם כל כך צדיקים ומוסרים נפשם בזמן שאלפי אנשים מאבדים את היקרים להם?
מרגיז!

מקווה שזה לא מפריע לאף אחד להעלות את הנושא, ומאחר שזה פורום בסך הכל, אפשר לא לענות בלי לקבל תחושה פולשנית של חדירה אישית בשיחה אישית.

גירושים. אסון. בית שמתפרק וילדים שהבסיס שלהם מתפרק וההורים לא יכולים לחיות יחד.

האם זה משהו שאפשר היה למנוע באותם מקרים בהם זה קרה? אם זו התנהלות לא נכונה, באיזה שלב זה בדרך כלל? בהיכרות? כי חיפשנו משהו שלא באמת מתאים לנו, או אולי כי לא תמיד נותנים דגשים מה התכונות החשובות לחיי הנישואים?

או אולי משהו לא טוב קורה בחיי הנישואים? סדר עדיפות לא נכון? התנהלות לא נכונה? ומהי? והאם זו טעות שמקבלים בתנועה או בעיה במידות שהחלה מוקדם יותר?

והאם הטעות היא הדדית או לא? ובמידה ולא, האם בכל זאת יש דרך להיות אחראי ולהקדים רפואה למכה?

או שפשוט כל מקרה לגופו וכל מקרה שונה מהשני ואין ממש עצה שתמנע את רוב המקרים?