אני לא אוהב את שבת בראשית. כל כך הרבה זכרונות, בשילוב מטען רגשי שמעולם לא שקע עד הסוף, צפים אל פני השטח.
8 שנים.
לא יאמן, 8 שנים.
במוצאי שבת בראשית, לפני 8 שנים, ההורים שלי סלקו אותי מהבית.
זה היה אחרי תקופת חגים לחוצה ומורטת עצבים, במהלכה ההורים שלי נודו מקהילתם. עוד שכן ועוד חבר גילה שאני הומו, השמועה עשתה כנפיים במהירות אחרי שחבר טוב שלי סיפר לאמא שלו, והיא סיפרה בסוד רק לעוד חברה אחת, שסיפרה רק לעוד שתי חברות וכו'.
בשבת לא הלכנו לבית הכנסת. נשארנו בבית, אבי ואני, ידענו שבבית הכנסת כולם ירכלו עלי.
אחרי ההבדלה, אבי נכנס לחדר שלי, ואמר לי שאני חייב לצאת מהבית. הוא אמר שאין טעם שאקח את המפתחות כי הוא יחליף את המנעול, השליך לעברי את התרמיל הצבאי שמלווה אותי מאז כתה ט', ויצא מהחדר.
יצאתי מהבית עם כל מה שהצלחתי להכניס לתרמיל, הלכתי למרכז העיר, ועליתי על מונית שירות לתל אביב. עיר זרה שכלל לא הכרתי.
לא ידעתי מי ומה יחכה לי שם, לא תכננתי שום דבר. רק רציתי למצוא מקום שבו זה בסדר להיות אני. מקום שבו אוכל לשים את הראש, בלי לחשוש מגירוש נוסף.
רק אחרי 3 ימים אמא שלי התחילה לחפש אותי. התקשרה לחברים, רבנים, אפילו דיברה עם רון יוסף בתקווה שהוא יודע משהו.
איש לא ידע. לאף אחד לא סיפרתי.
מה אפשר לספר?
שהגעתי לתחתית של התחתית? מילד נורמטיבי, שמח, אוהב, אהוב, תלמיד מצטיין בישיבה תיכונית, חניך ומדריך בבני עקיבא, בייניש בישיבת הסדר - לבָּחוּר עזוב, בודד, שנוא, חבול, מותש ומיואש.
אחרי שיצאתי ממונית השירות באמצע העיר הזרה והעצומה, הכנסתי את הכיפה אל התרמיל שלי. לא יכולתי עוד להשאירה, ידעתי שאין לי שום אפשרות להיות חלק מהעולם הנפלא שהיא מייצגת. אני לא ראוי לה.
למרות כל המאמצים, הטיפולים, הגומיה, השריטות, הכוויות... אני הומו. זהו. גם אחרי הלימוד, התפילות, הזעקות, השיחות עם הרבנים - המשיכה נותרה כשהייתה.
אני לא הנער שלימד חצי קהילה לקרוא בתורה, וערך בכל שנה אירוע הדלקת נרות חנוכה לכל נערי בר המצווה של אותה השנה. אני לא הנער שבכל ראש השנה הלך במשך שעה לכל כיוון בשביל לתקוע בשופר בבית אבות סיעודי. לא המדריך שחניכים היו מדברים איתו עד השעות הקטנות של הלילה על הצרות הפוקדות אותם. לא התלמיד המצטיין שסיים כיתה י''ב עם בגרות מעולה ופסיכומטרי שפותח כמעט כל דלת אקדמית.
אני כלום.
הכל נמחק, הכל בטל בשישים לעומת הנטייה המינית שלי.
בתל אביב ניסיתי להתחבר להקהילה הלהט''בית. הלכתי לפאב גאה, אבל יצאתי ממנו ברגע שגבר בן 40 הניח את ידיו על הרגליים שלי.
הלכתי לפעילות של איגי, ושם הכרתי אנשים נפלאים שפשוט הסתכלו עלי כאל בן אדם... שם גם הכרתי את מי שהפך להיות בן זוגי, מיכה.
עם כל זאת, משהו היה חסר. לא יכולתי באמת להיות מאושר, למרות החברים החדשים והסביבה המקבלת. צמאה נפשי לאלוקים לא'ל חי.
בחסדי ה' זכיתי להגיע באותה שבת גורלית לבית כנסת מכיל, ולאחר מכן להתארח בביתם של מקימי הקהילה לארוחת שבת.
אני עוד זוכר שלחשתי למישהו שהכרתי שם (גם הוא להט''ב) בבית הכנסת, אחרי ההזמנה מחממת הלב של הגבאי, ''תגיד - הם בסדר? הם לא ישנאו אותי?''.
מהרגע שבו דרכתי בסלון ביתם לסעודת שבת, האור חזר לחיי. שוב הייתה לי משפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים מבוגרים, דתיים וסטרייטים - לא נבהלו מכך שאני שונה. מאותו היום הגעתי לביתם בכל שבת וחג. את יום ההולדת חגגתי ביחד איתם, בליל הסדר נסעתי איתם אל הבית של הסבא והסבתא. הם היו לי למשפחה. הילדים בביתם ראו בי משהו שבין אח גדול לדוד, ותמיד רצו לשחק ולדבר אתי. הכיפה שלראשי היא עדות לחסד הגדול שהם עשו עמי.
בעזרתם, הצלחתי בסופו של דבר לחזור ולהיות בקשר גם עם ההורים שלי.
אשתי כבר לוחצת עלי להצטרף למטלות הבית, אז אני חייב לסיים.
ואולי, אולי למעשה זה הסיום הכי מרגש שאפשר לכתוב עכשיו, כשאני נזכר איפה הייתי לפני 8 שנים.
מי ידע שכך יהיה...
זה עולם אחר.
