כתבתי פה בעבר אגרת ארוכה על הציפיה הארוכה וההמתנה, וב"ה זכיתי להקים את ביתי לפני תקופה.
המון התלהבות, הרבה אש, והנה - בנאדם מתחתן, מתרגש, מצפה, משקיע, מאמין בכל ליבו בבת הזוג, מעריץ, רואה בה מעלות בלי סוף ומאוהב (רלוונטי גם ברגעים אלו) ו...
כלום. הרגשה של שותפות חד צדדית. של להיות שקוף (כמעט) בעיני האדם השני. שהצרכים הכי בסיסיים שלי לא נראים בעיניה, כלום, בו בזמן שכל צורך הכי בסיסי שלה, זניח או ענק - מבחינתי מייד מתקבלים ל'טיפול נמרץ', ומטופלים בכל החשיבות, נלקחים ללב. מובנים. מכובדים.
לעומת זאת, צורך שלי, הכי בסיסי, זניח, טכני - פשוט עובר לה מול העיניים. אפשר לבקש, לרמז, ותמיד עולה על פניה איזשהי הבעה של דחיה/תמיהה: מה הבעיה. מה אתה רוצה. ויש גם משפט אחיד: אם חשוב לך - תעשה בעצמך.
אפס שותפות, השתתפות.
יש לה למצבים כאלה עווית קבועה, כל כך קבועה שכבר מוציאה את כל החשק מראש לגשת ולדבר.. או לספר משהו...
וכן, הולכים ליעוץ זוגי, מדברים, משקיעים, והרבה - ו... יבש.
יש ימים שלמים שבהם מוחלפים רק משפטים קצרים, קרים, אווירה טעונה וסמיכה... אני חווה המון כאבי בטן של מתח וחולשה גדולה. בחיים לא חוויתי דברים כאלו, תחושה ששום דבר לא יציב, שאין לבנאדם פינה משלו, קצת שקט, רוגע. פניות.
יש פה ושם שעות של אושר (גדול), אבל כבר בחודשים הראשונים, שאמור להיות חלום, הכל מדשדש. שואל את עצמי בתסכול עד כדי מריטת שערות (כמעט):
למה למה למה התחתנתי.
