פורום נשואים טריים (עמוד 240)

כל תחום והיועץ שלו

סתם טוקבקים. שימו לב כמה מהם אלימים!

מי שבחר להתחתן עם שושנה, ויתר על תכונותיה הנהדרות של לחנה.

מי שדווקא נישא לחנה, ויתר על השיער המהמם של דנה. 

מי שבחר לגור ביישוב קטן, ויתר על האפשרות לקנות נעליים מול הבית.

מי שבחר לגור בעיר, ויתר על האפשרות שילדיו יוכלו להתרוצץ בדשא אחר הצהריים.

אין לדבר סוף...

ממליץ לך על משהו שלמדתי (בהקשר מאוד דומה) בטיפול שעברתי:

סור מרע, ועשה טוב.

סור מרע - כמה שפחות לחשוב על אותו אקס, כמובן לא להיפגש איתו, לא לעקוב אחריו בפייסבוק וכו'. לתת לזה לגווע.

ועשה טוב - להתקרב עוד ועוד לבעלך, לחשוב עליו מחשבות טובות, לשמוח בו, ליצור כמה שיותר רגעים מהנים איתו כדי שיהיו לך זכרונות מתוקים שתמיד נעים לחזור אליהם בדמיון, לשמוח ולפאר (בראש ובלב) כל תכונה טובה שיש בו, כל אהבה שהוא מפגין כלפייך, וכן על זו הדרך...

עלייך להשקות את הדשא שלך

השוואות הן אכן הרות אסון לזוגיות.

כל זוגיות הכי טובה שיש - יכולה לקמול מהשוואות.

שאלת אם זה קורה ואם זה נורמלי? כן זה נורמלי.

קורה לרוב הזוגות בתקופה זו או אחרת בחייהם.

מה לעשות?

אולי לחשוב על זה לעומק -

לו יצויר שמישהו אחר, נאמר אותו האקס, היה בעלך, ולו יצויר שהיו בו מעלות אינספור,

גם הוא היה מושחר בסיטואציה כזו של השוואה לטוב של אחרים בסיטואציה דומה.

מה היה עושה אותו בחור איתך אחרי 30 שנים?

אחרי מריבות, ויכוחים, חילוקי דעות?

אחרי לילות בלי שינה וצרחות של תינוקות?

אחרי עייפות, עצבים, הורמונים, עומס כלכלי ופיזי?

הוא תמיד היה נחמד ונופת צופים כמו עכשיו?

לא.

ממש ממש לא.

למה?

כי הוא בן אדם.

כמוך.

כמו בעלך.

כל בן אדם מוציא את הצדדים הפחות נעימים שלו עם הזמן.

ולכל בן אדם יותר קל להוציא את שיא הנחמדות שלו בסיטואציות לא מחייבות וקלילות.

אז גם כאן.

אפס השוואות בין בעלך לביןם אותו בחור

או בין בעלך לבעל "חלומות" אחר

או בין בעלך לכל יצור אחר בעולם.

בעלך הוא בעלך.

עם יתרונותיו וחסרונותיו.

כמו שאת זו את.

עם יתרונותייך וחסרונותייך.

מה ש*כן* יש לך עם בעלך

זו אחדות ואחווה ענקית,

זמנים מאושרים ביחד,

ילדים משותפים עכשיו או בעתיד ב"ה,

השתתפות בעצב ובשמחה שלך,

דאגה לך ונתינה לך בכל התחומים

ואת לו כמובן

ואת כל החוויות המשותפות שלכם

וכל האהבה שבניתם בעמל וגם בחיוך.

ואת זה אף אחד לא יקח לכם.

תתמלאי באמונה,

תתמלאי בבהירות,

הספקות הללו אוכלות ממש כל חלקה טובה בנישואין ובחייפ בכלל,

לא סתם צריך להכחיד את זכר עמלק, שהכניס בעם ישראל את הספק.

זה פשוט רע!

לא תורם בשום צורה

ותמיד יהיו ספקות

מה היה אם

ומה אם

ואילו

ואז...

זה לא נגמר לעולם.

פשוט לא נגמר!

הקב"ה מזווג זיווגים.

את עמדת עם בעלך מתחת לחופה.

זהו.

כאן נגמר הספק

בעלך שלך

את שלו

וזהו.

אל תתני לאף אחד להיכנס לכם לתוך המעגל המקודש הזה ביניכם, לא במעשה, לא בדיבור, וכן, - גם לא במחשבה.

אם עוברת לך מחשבה כזו של ספק -

תביטי בה

תאמרי לה: "אה אוקיי. באת. יפה לך.

את יכולה להמשיך לנסוע הלאה, הנה יש שם מכונית בהמשך - כנסי אליה ותני גז!

את לא שייכת אליי

את לא חלק ממני."!

ממש תעני לה ככה!

ומה כן?

אילו כן מחשבות תכניסי?

מחשבות של שלמות

מחשבות של אמונה

מחשבות של מה טוב בבעלך

מחשבות של למה בחרת דווקא בו

מחשבות של מה את יכולה להעריך בו, של מה את מקבלת ממנו,

של על מה את יכולה להוקיר לו תודה,

מחשבות של חוויות וזמנים שכיף וטוב לכם יחד,

מחשבות של *אמת* ו*טוב* אמיתי!

המון המון שמחה,

ואיך אומרים?

"אין שמחה כהתרת הספקות"

ממש בול בזמן לפורים!

עוקבת אחרי התגובות שלך, וזה ממש מתחיל להציק לי. אני אנסה לנסח את עצמי בעדינות:

צועק הוא זה שרע לו.

עוקצני זה ההוא שמגרד לו.

שונא זה ההוא שאיננו נאהב.

וריבוי. נקודות. לא. הופך. אותך. למשוררת. פשוט לא. 

נשמע שאת מנסה להתחבב פה ע״י כמה קולגות, אולי להיות מיסתורית ונחשקת, אבל לא אכנס לזה.

ואם כ״כ רע לך במקומך הנוכחי (ואני לא אכנס לנושא הדתי כי נראה שיש שם ים בעיות) תעשי קצת בדק בית. בתרתי. 

אני משערת שאקבל פה תגובה מזלזלת, אבל אני אשתדל לא לקחת ללב.

חבל לי עליך ויותר על האנשים שמקבלים ממך תגובות כאלו ניבזות.

כולנו כותבות פה מתוך ניסיון לעזור ואם מישהי כתבה בצורה כזאת זה בטח נובע מחוויה לא קלה שלה. ממש לא מתחברת לקטילה שלך ולא מצטרפת לכל החיזוקים שקיבלת. אנחנו צריכות לחזק אחת את השניה. @בזמני הפנוי

הדגש בעיקר על צורת ההתנסחות המזלזלת והפוגענית.

יש צורה איך להגיב ולפרוק. 

סבבה לפרוק גם טונה של ברזל ורפש, אבל לא על חשבונה של שואלת שאלה עניינית.

וזו לא פעם ראשונה. 

ולגבי התוכן זה נושא לדיון אחר.

קשרים בין אישיים פחות עושים לי את זה...

ונראה לי שהבנו אחת את רעותה.

שאי ברכה!

מתוך ויקיפדיה:

הטיית בחירה היא עיוות בנתוני מחקר הנובע מהטיה בצורת איסוף המידע. התעלמות מהטיית בחירה עלולה להוביל לפירוש שגוי של הנתונים ולמסקנות מוטעות. דוגמה להטיית בחירה היא הניסיון לברר אילו סוגי דגים יש בנהר באמצעות רשת שהחורים בה גדולים מדי עבור חלק מהדגים. במקרה זה צורת איסוף הנותנים יוצרת דגימה מוטה כלפי הדגים הגדולים ויהיה עיוות בין יחסי הדגים המיוצגים במדגם לבין המציאות.

כלומר מכיוון שיש כאן אנונימיות מוחלטת, אנשים יכולים להעלות לכאן את כל הבעיות שהם לא יכולים להעלות במקומות אחרים.

לפייסבוק מעלים תמונות של זוג מחויך ומאוהב עם 4 ילדים מתוקים, אבל לכאן מגיעים כדי לספר על הצרות שלא רואים באותה תמונה יפה.

מכיוון שאדם שבאופן כללי הכל טוב לו, לא יכנס לפורום הזה ויכתוב "החיים שלי יפים", אז זה מציג תמונה מעוותת של המציאות (וזו בדיוק הטיית הבחירה).

מה שכן, אפשר ללמוד מכאן שני דברים חשובים:

*אין לך מושג של מי הניקים כאן. גם מי שכותב פה על הסיפור הכי קשה שאת מעלה בדעתך, יכול להיות בעלה של החברה הכי טובה שלך, הזוג שאת מקנאה בו כי יש לו חיים מושלמים כלפי חוץ. בפייסבוק הכל נראה ורוד, כולם כל היום רק מטיילים, אוחזים באצבע של תינוק בן יומו, חוגגים ימי הולדת... כלומר אף פעם אף פעם לא לקנא בזוגיות של מישהו אחר, כי אנחנו לא באמת יודעים מה מסתתר מאחורי החיוכים.

*זה יכול לקרות לכל אחד. כל מי שהעלה כאן צרה כלשהי, לא דמיין לפני החתונה שזה יקרה לו. שלא לדבר על בני/ות הזוג של מי שכותבים כאן, שמן הסתם בדרך כלל אפילו לא מודעים לצרה שהם נמצאים בה. 
צריך תמיד לעמוד על המשמר, כי אין דבר כזה "לי זה לא יקרה". בדיוק כמו שחוגרים ברכב למרות שלא מאמינים שנעבור תאונה, ככה צריך תמיד לעמוד על המשמר בענייני הזוגיות.

נ.ב.
כן, פורנו זה דבר מאוד מאוד נפוץ, גם בציבור הדתי. מומלץ וחובה להתקין תוכנות הגנה, היו על זה לא מעט שרשורים כאן בפורום.

כשהייתי בכתה ז', בישיבה תיכונית נחשבת, ראיתי באחת ההפסקות כמה חברים מתגודדים מסביב לסלולרי של אחד מהם. זה היה בתקופה שבה רק יצאו המכשירים הראשונים עם מסך צבעוני, קטנטן, הרבה לפני שהמקשים נעלמו לטובת מסכי מגע ענקיים.

התקרבתי מתוך סקרנות, לראות מה החברים רואים שם בתוך המכשיר הקטן הזה.

בהתחלה התמונה זזה על המסך כל כך מהר, שפשוט לא הצלחתי להבין מה רואים שם. ואז פתאום קלטתי מה הולך שם, ומיד נתקפתי חרדה.

יצאתי משם החוצה, מזועזע, עם תחושות קשות של בחילה. באותו היום לא התפללתי מנחה, ולא אכלתי צהריים (ובתור נער דוס ושמנמן, זה היה מאוד חריג).

אין מספיק תווים בעולם בשביל לתאר כמה נזק, סבל וצער נגרמו לי בגלל אותה צפייה קצרה ואקראית, ואכמ"ל. 

בקיצור, זה יכול לקרות בכל מקום.

אני לא מדבר על מעשה ספציפי, אלא על דרך חיים:

קשר פתוח ואנטימי עם הילד. 

לצערי אצלנו בבית לא היו שיחות אישיות, בטח לא על נושאים אינטימיים. השאלות הכי עמוקות היו "איך היה בלימודים? במה היו שיעורים?". אולי אני מגזים, אבל בגדול באמת שלא היה לי למי לפנות. 

בגלל שלא היה מבוגר אחראי שאני יכול לדבר אתו על מה שקרה לי, החיים שלי נכנסו לסחרור מטורף מאותן 10-15 שניות, סחרור שעד היום משפיע על חיי.

חפש את ההודעה הראשונה שלי בפורום הזה

וכולם כולל כולם יכולים ליפול בזה , לא קשור לדתי ,חילוני או חייזר...

הילדים שלנו בסופו של דבר ניזונים מדוגמא אישית ומכלים שאנחנו נתנו להם שיכולים לעזור להם להבחים בין הרע לטוב.

את יכולה להתפלל שתדעי לתת להם את הכלים האלו שאולי לא ימנעו מהם להיחשף לזה אבל ייתנו להם את הרעיון של איך להתמודד עם זה.

אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",

או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",

וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.

אז קודם כל להבין את עצמך - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.

ואת בת אדם, בריאה בנפשה אז זה פוגע

לגבי איך אפשר בתכלס לנסות לשפר את הדימיקה הזוגית הנ"ל ביניכם:

1. מה שקשור לבעלך -

לעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,

בסביבה מאוד ביקורתית,

בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד, 

גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,

למה אתה כזה,

למה אתה לא כזה,

תהיה כמו___

תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,

אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.

וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.

וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו

וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!

זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,

המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.

עכשיו איך זה עוזר *לך* (וגם לו?)

אז אולי זה לא עוזר הרבה,

אבל קצת בטוח כן.

כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,

מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן ***שלו עם עצמו***, ועוד מאז שהוא ילד...

ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה

גם שלך כלפיו

ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,

עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.

וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.

אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,

לשנות את הדפוס.

2. מה שקשור אלייך -

לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,

ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.

כי אנחנו רק בני אדם...

ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.

ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,

ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!

למרות שזה בכלל בכלל לא שם.

למה זה קורה לנו?

אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*

ולכן יותר רגישים לזה.

או אולי כרגע אנחנו במום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוגאלינו,

או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,

לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.

זה נכון שלפעמים המצב עך אובייקטיביצ.

אבל מניסיון שלי עם הרבה מאוד אנשים וגם עם עצמי - הרבה (מאוד) פעמים המצב לא באמת כך, אלא זו לגמרי התחושה הסובייקטיבית שכל אחד ואחת מביאים לתוך חיי הנישואים שלהם.

לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו

וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו

את הסיטואציה עצמה

ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.

ממש לשבת עם עצמך כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם עפניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.

לדוגמא:

קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"

את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,

לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,

פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -

ורואה *רק* את הקליפות בכיור

במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"

הוא רק רואה מה לא טוב בי,

הוא לא מעריך אותי

וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה (כולנו. את לגמרי בחברה טובה. לי זה קרה בלי סוף גם...

ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?

היה כאן קילוף של גזר לכיור.

היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.

זהו.

בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,

בלי להגיד לה שהוא לא מעקריך אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.

בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.

בלי לנסות למצוא בה משהו רע -

אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.

לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!!!!) ומנסה להציע הצעת יעול ש***לה*** יהיה יותר קל!

וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...

ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,

ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.

וזהו.

זה מה שזה.

אז אם למרות כל זאת נפגעים -

שוב, 

לראות עם עצמנו למה.

לחזק את עצמנו.

לחזק את הזוגיות שלנו.

לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.

לתקשר את הצרכים שלנו,

את הרצונות שלנו,

וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -

"לי לא נעים שמבקרים אותי.

במקום: למה אתה תמיד מעצבן?!?!"

או:

"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת.

ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.

ואז לענות: לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.

אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -

זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!

כתבת בעצמך שהוא התרכך עם השנים יחד -

זה אומר שאתם זוג מקסים שבאמת לומד אחד מהשני, ובאמת משתנה אחד לקראת השני עם הזמן.

שזה דבר מבורך.

תמשיכו ככה.

עם שיח פתוח וכנה.

כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שוםפ דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -

אבל אחרי שנרגעים,

להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,

להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -

ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,

לתת פתרונות חלופיםם במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),

ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.

בהצלחה חמודים שאתם

מגניב שיש שם בדיוק התייחסות למה שכרגע הגבת לי

וזה ארוך וארוך - אבל באמת שרציתי להגיד לך את כל זה

ובבידוד לא יעזור שתהיה מותרת,כי במילא אסור לה להיות עם בעלה

אבל כן מה לעשות- צריך לחשוב על טובת הכלל

שזה בגלל ש"בא לו", ולא בגלל שמורו ורבו בכל ענייניו הוא רב שמתיר. בדיוק לזה התכוונתי בהודעה הראשונה.

אפשר פשוט להגיע לבד וסביר להניח ש"יצוותו" אותך לקבוצה של דתיים בתפזורת או מאורגנת. 

כמו כן, יש גם קבוצות שמתארגנות כל הזמן או בתאריכים מיוחדים. (למשל, יש עליה מאורגנת מהר ברכה בפסח וסוכות).

בימים שבהם יש עומס, מומלץ מאוד לנסות להצטרף לקבוצה שתיאמה מראש. זה חוסך המון זמן. 

שים לב שהשעות שבהן ההר פתוח ליהודים הן די מוגבלות. 

כמו כן, מן הסתם אתה יודע שיש צורך בטבילה ואחרי שעולים, לשים לב שלא הולכים למקומות שאסור הלכתית להיכנס אליהם. (אבל כפי שכתבתי, גם אם תגיע לבד, כנראה שיצרפו אותך לקבוצה כלשהי וגם השוטרים לא יתנו לך להיכנס למקומות אסורים). 

אני תמיד מסתבך כשאני מנסה למצוא אותו... הוא פתוח כל הזמן ועולה 10 שקלים כניסה. 

או שמגיעה משאית עם בשר ופורקת אצלו

ומשם המשכנו למסיבה בישיבה

קצת וודקה אמורה לפתוח להם את הפה,

ויכול להיות נחמד רק מהשיח שמתעורר

אם יש רצף עבודה מסויים גם זכאית לדמי אבטלה.

בשביל לקבל את הקצבה הבסיסית, היא צריכה לעבוד לפחות 5 שנים מתוך 10 השנים האחרונות לפני גיל פרישה, או לעבוד 12 שנים לאורך חייה (לא בהכרח ברצף, העיקר שיהיו לה 144 חודשים שבהם היא עבדה).

בנוסף, יש גם תוספת ותק, ועקרת בית שתעבוד רק את המינימום הנדרש בשביל לקבל קצבת זקנה, לא תקבל את תוספת הוותק שהיא הייתה מקבלת אם הייתה עובדת יותר חודשים.

אבל האמת היא שזה כסף קטן, הכסף הגדול הוא המחסור בהפרשה לקרן פנסיה בתקופות שבהן לא עובדים, ואין ספק שזה יכאב בכיס הרבה יותר בגיל פרישה.

אם היא טובה, מה יש בה שמוצא חן בעיניך.

השאר כמעט ולא משנה.

מי שהיא - זה מה שמשנה וזה מה שישנה לכל חייכם.

חברים של אדם יכולים להעיד עליו,

אבל לא תמיד את מה שאתה חושב שהם מעידים.

אם למשל יש לה חברות חילוניות -

אז אולי תחשוב שזה מעיד עליה שהיא לא חזקה מספיק וכו' וכו'

אבל זה יכול גם להעיד עליה שיש לה גמישות מחשבתית נפלאה,

שהיא אוהבת אדם,

שהיא מקבלת כל אדם באשר הוא,

שיש לה לב ענק,

שיש בה כמות של אהבה,

שהיא מכילה,

שהיא קשובה,

שהיש לה עין טובה,

שהיא בוחרת לראות את הטוב בכל אחד,

שהיא בוחרת לראות את המחבר הרב ולא המפריד המועט,

שהיא אדם שאוהב את החיים ואת האנשים שבו,

וכן הלאה.

אם כבר בוחרים להיתפס על המשפט שחברים מעידים על האדם (שממש לא תמיד נכון) - אז להיתפס לצד הטוב של זה.

ולא להיצמד לרע ולשלילי. זה פחות יכול לקדם בחיים.

שיהיה המון בהצלחה :פרח:

 אל תטעה הכל טוב ויפה אבל לפי החברות אתה תדע

ממש הרגשתי כל מילה שלך כמו בום ישר ללב!

אני מבינה אותך מאוד ויכולתי להזדהות איתך מאוד בהרבה מאוד מקרים בחיים שלי.

בדיוק כתבתי היום למישהי מקסימה כאן משהו שיכול להתאים גם לכאן: "... 

אז מותר גם להתבאס.

ולהרגיש מעפן לעפמים. זה חלק מהחיים... :חיבוק:

ונכון שהרבה פעמים אנחנו עדיים לא מבינים למה???

אבל למה לא יכול להיות הכל פשוט וקל וכיף וזורם ושמח?

ובשביל מה זה טוב כל הכאבי לב האלה

וכל הרוע והגועל שיש בעולם

וכל הקושי הזה

ריבונו של עולם, בשביל מה זה טוב???

אז קודם כל באמת מותר לפעמים לא להבין.

פשוט להיות במקום ועמדה של "אני לא יודע" ולהרפות. לגמרי.

ולפעמים, כשקצת יותר חזקים ומחוזקים בעצמנו,

אפשר להבין - שלעיתים דוןוקא מהמשבר ומהקושי הכי גדול - מגיעה גם ההבנה היותר גדולה ומכאן הדרך לפתרון הכי שורשי שיכול להיות,

ושלפעמים רק כאשר יודעים את הרע - אפשר להעריך את הטוב, ופי כמה וכמה להתענג על הטוב הזה.

ושלפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים מגדל אותנו וגורם לנו לצמוח ולהצמיח כוחות ומידות נהדרות בנפש, שאפילו לא ידענו שקיימים בנו,

ולפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים גורם לנו להיות *בעלי ניסיון* - ואח"כ לחלוק את אותו הניסיוןם הזה ב ד י ו ק עם אנשים אחרים שגם עוברים או יעברו אותו - ולהקל טיפה טיפה מהסבל שלהם, ולפעמים אפילו לרפא אותם ממש ולתת להם בוסט ענק שמרים אותם! וכל זה רק כי גם אנחנו היינו שם!

ובאמת באמת אין חכם כבעל הניסיון. ואדם שמרגיש שהשני גם היה שם, ממש ממש שם - מבין אותו יותר ויותר קל לצאת משם..."

אני מאמינה שאדם כמוך, שיכול לחוות עצב עד הסוף - זה רק כי הוא אדם עוצמתי.

רק כי יש לו לב גדול גדול שפועם.

ולב פועם פגיע יותר.

ולב פועם רגיש יותר.

אז הוא יכול לקחת קשה יותר את מה שרע בעולם - אבל הוא חי! והוא פועם!

והוא פועם הכי חזק שיש!

ובזמן שטוב - הוא גם יחווה את הטוב הזה הכי הכי חזק שאפשר!

וזו חיות בעיניי! לגמרי חיות במלוא מובן המילה!

לחיות בעוצמה.

אז אם הגיע העצב הזה - הוא לא כל כך שואל אותנו אם אפשר להישאר ולהתנחל בלב - הוא פשוט עושה את זה.

אז אוקיי, נשחק איתו את אותו המשחק.

ניתן לו להיכנס ללב.

נקשיב לו.

נשמע למה הוא הגיע? ומה הוא רוצה לומר?

נבין שהוא יכול אפילו להיות צודק - ובאמת כואב הלב על אנשים שרע להם ועל הסבל שיש בעולם,

נבין שאכפת לנו כי אנחנו אנשים רגישים וטובים ורוצים לעשות טוב בעולם פשוט...

נבין שלצד הרע יש גם הרבה הרבה טוב

נבין שגם הרע הזה בא ללמד אותנו הרבה שיעורים, כפי שאת כתבת וכפי שכתבי למעלה,

ונקבל אותו.

נקבל שמותר שיהיה עצוב לפעמים.

כמובן לא עצב שמפריע לתפקוד היומיומי - כי אם זה ברמה כזו צריך לטפל.

אבל עצב שבא מידי פעם - אז בסדר. 

לכולנו מותר להיות עצובים וחלשים לפעמיםפ.

ולכל אחד צריך שיהיה לפחות אדם אחד בעולם שהוא יוכל להיות לידו חלש לפעמים,

להתחזק,

להקיף את עצמנו במי שיקר לנו,

לבקש עזרה,

לדעת גם לקבל ולא רק לתת,

לדעת גם להיות בחידלון ופשוט להרפות ולתת לדמעות לשטוף אותנו.

עד שהגל יעבור.

והוא יעבור.

ואחריו תגיע השמש, וחיוכים,

וחוויות, ונשיקה של ילד טהור, וחיוך ואהבה, ואוכל טעים, ובילוי, וחברה מתוקה, ואירוע מרגש, ועוד שמחה,

ועוד מים וים ושמים ונופש, ועוד נתינה לאחר שממלאת את הלב - ועוד חיים. פשוט חיים.

גם בלהרגיש רע יש חיים. כי אתחיה וזוכה להרגיש. זה רק אומר שיש לב לב. ולב גדול.

כתבת שיש הרבה מאוד בחייך שזקוקים לעזרה ולאור מכל החושך בו הם שרויים - לפעמיםפ דברים ש"לא סגורים" בנפש או במוח שלנו הם זללני אנרגיה גדולים מאוד.

כל דבר כזה בחייך שאת מרגישה שהוא עוד לא סגור,

שעוד לא סגרת ופתרת אותו - זולל ממך אנרגיה גם כאשר את לא עוסקת בו.

וכדאי מאוד לסגור דברים.

לעשות רשימה של כל מה שמטריד אותך (כן, ממש רשימה על דף)

של כל מה שלא סגור בחייך

ולהתחיל לקרוא

ולסמן ליד כל דבר מ1-10 כמה הוא חשוב ומהותי לך

ואז את המספר הכי גבוה - לראות איך את עושה אותו בחצי שנה הקרובה.

ואז את הבא אחריו

והבא אחריו.

ואם את לא יכולה לעשות כלום?

אז את לא יכולה!

אז להבין את זה,

לקבל,

ו... לשחרר את זה.

זה לא בתחום אחריותך.

אפשר להתפלל לקב"ה, וזהו.

ומה שאת כן יכולה?

לעשות.

פשוט לעשות.

כל פעם קצת.

המון המון כוחות, הצלחה ורגעי אושר :לב: