זה אכן נסיון לא פשוט, במיוחד בהתחלה.
הקושי גדול יותר כשהריחוק גורם לכאורה גם לריחוק נפשי בינכם.
אבל אני חושבת שני דברים.
א. אל תגבילי את עצמך. כלומר, הגדרת את עצמך ככזאת שזקוקה למגע.
כלומר, באזשהו מקום את מעידה על עצמך שאת תלויה במגע.
אז כדאי שתתחילי לומר לעצמך ועל עצמך דברים אחרים.
למשל, עד היום חשבתי שאני חייבת מגע, והיום אני מבינה שאני אדם חופשי שהאושר שלו לא תלוי בגורמים חיצוניים.
הרבה פעמים המציאות שלנו תלויה לגמרי באמונות שלנו לגבי עצמנו, והעבודה היחידה שעלינו לעשות זה סוואיץ' קטן עם אמירה חדשה.
את באמת לא תלויה במגע. גם אם היית מעדיפה ושמחה להיות קרובה לאיש שלך תמיד.
ב. הפיתרון בעיניי נמצא בגוף השאלה.
את לא מצליחה למצוא בתקופה הזאת שום דבר טוב.
לדעתי, ברגע שתפסיקי לבכות כשאת מקבלת, תהי פנויה לחפש.
אם לא מצאת, כנראה שלא חיפשת
את לא אשמה בזה, אבל תחליטי שאת גדולה וחזקה יותר ושאת יכולה להצליח למצוא.
אין מציאה ללא יגיעה.
תעשי לעצמך בזמן שנח לך, רשימת יתרונות שיש בנידה.
מבטיחה לך שיש כל כך הרבה. שאולי כשתהי בהריון אפילו תתגעגעי לנידה הזאת.
למשל, זמן הנידה הוא זמן מעולה לחיזוק הקשר החברי הנפשי בינכם מה שלא יכול להתאפשר בזמן שיש קרבה גופנית מתמדת בינכם (ימימה אביטל אומרת שצריך מידת רוחק כדי להתקרב).
אני לא אכתוב יתרונות מעבר לזה, כי אני חושבת שזאת עבודה שלך.
גם לגבי ההריון, כמו עניין המחזור וזמני ההרחקה.
אני חושבת שכדאי לעבוד על "קבלה".
תקבלי את עצמך, תקבלי ותכילי את המציאות, את התהליכים שאת עוברת, את היקום, את הנידה.
כשתקבלי, תצליחי לשחרר את צינור השפע שלך.
ויהיה לך נעים וטוב בלב, ובע"ה גם תצליחי *לקבל* ולהכיל ברחם שלך חיים חדשים.
בהצלחה ❤
(אבל מאז שהתחתנו הסולן התחלף)
תודה