פורום נשואים טריים (עמוד 297)

וכמובן בזוגיות שתצרו יחד.
לבוא עם המון המון המון סבלנות!

לא כל כך הובן מהשאלה...

הקישור לבלוג לא עובד....

תיקנתי, מקווה שעכשיו זה בסדר

בבית משלנו אני לא רגילה לזה

שלא היית רגילה אליהם,

מתרגלים.

זה להתרגל לטוב

ובעז"ה יהיה לכם טוב אז ההתרגלות תהיה קלה.

 

זוג צריך הרבה פרטיות,

במיוחד במיוחד במיוחד זוג צעיר.

ממש לא בריא לגור באותו בית עם ההורים.

התשוקה להיות ביחד, רק שניכם, בלי אף אחד מהמשפחה הקרובה מסביב - מגיע באופן טבעי.

אתם מתחילים לבנות את הזוגיות שלכם ביחד, ביחד יוצרים הרגלים ואורח חיים, ולא צריכים עיניים בולשות וסקרניות מסביב.

ותהיה לכם דירה משלכם, וריהוט משלכם, ומטבח שלכם, ומקלחת ושירותים רק שלכם. הכל נורא כייפי ורומנטי בתחילת חיי הנישואים.

ובכלל בכלל לא חסר שההורים לא לידכם.

מתי רוצים דוב את ההורים ליד? אחרי לידות. כל אישה רוצה את אמא שלה שתהיה קרובה אליה אחרי לידות.

חוויה מכוננת מבחינתי
לדבר על זה
לספר את החששות
מה הייתי רוצה שיהיה
איך לסדר את הכניסה-מטבח-חדר שינה
לדעת שיהיה פערים וזה בסדר
להבין שגם אם לא מסכימים צריך לדבר על זה בעדינות
ולא בלוחמונות
הרבה מעידים שהשנה הראשונה היא נורא קשה דווקא בגלל זה. וזה בסדר טבעי ונורמאלי
אבל היא יכולה להיות גם
תקופה קסומה. תנסי ליהנות...

אני הרגשתי כמו ילדה קטנה שקנו לה בית בובות חלומי.

הכל היה חדש, הכלים במטבח, המצעים, ועדיין לא היה שום דבר מיותר בבית.

אוירה נקיה וחדשה כזאת.... ובנוסף גם מאתגרת ומעניינת, להכיר מישהו חדש ולצאת יחד להרפתקאות, להרגיש סיפוק והצלחה ונכונות לעבור יחד את החיים שלפניכם... להתרגל לדברים שלא הכרת, למשפחה שלא הכרת, בעיקר אם את מצליחה להתחבב עליהם ואז בעלך מעריץ אותך... לגלות שיש המון על מה לדבר גם אם זה לא היה נראה בהתחלה, לנסות אוכל חדש ומגוון לארוחות זוגיות רומנטיות עם נרות בצד... בקיצור: תעשי את זה כיף יהיה כיף !!!!

 

עד היום, 4 וחצי שנים אחרי, עם שני קטנטנים, זה כיף, כי הכל בא שלב שלב, צעד אחרי צעד, וזה מאתגר אבל נותן המון סיפוק. זה כיף בהרבה מלחיות חיי רווקות.

 

היה לי כיף בתור רווקה, חדר לבד עם שירותים ומקלחת צמודים, כל מה שהייתי צריכה היה לי, אוכל מוכן והכל... אבל לא הייתי חוזרת לזה. אולי לפעמים, כשממש קשה לי, הייתי רוצה לקפוץ רק לכמה ימים לתקופה ההיא ואחר כך לחזור  אבל בגדול מרגישה שהייתי מדשדשת במקום וכעת אני גדלה ומתקדמת ויש לי ממלכה משלי 

עם ההורים?

להיפך, אני מתגאה בזה שלא רציתי לקבל מהם ועמדתי בהכל בעצמי... 

גרנו ביחידת דיור קטנה עם מרפסת ונוף מדהים. 4 שנים. ורק לא מזמן עברנו לדירה רגילה.

להתרגל למשפחה חדשה הכוונה במפגשים ושבתות עם החמות והגיסות, האחיינים והדודים שלו. להכיר בבת אחת מלא אנשים שאת עכשיו חלק מהמשפחה שלהם. האמת היא שהם סגנון לגמרי שונה ממני ולא הסגנון האהוב עלי בלשון המעטה. נורא קשה לי להיות שם, אבל אני רואה את זה כדבר מאתגר, עוד תחום שבו בעלי רואה את ההקרבה שלי והזרימה שלי והוא מאד מעריך את זה.

לראות בקולנוע את כל סרטי דיסני כמו אלאדין עם שחקנים אמיתיים.

אני מחכה בכליון עיניים

נהנית לראות בבית

אבל אחרי שהילד קצת גדל אז יותר השתפר. וחוזר עם כל ילד הריון ושנה אחרי המצב מתדרדר ואח"כ משקמים את היחסים

אבל מילד לילד זה הרבה הרבה יותר השתפר. אם אחרי הראשון היתה שנה קטסטרופה אחרי השלישי היה גם עדין רגעים גרועים אבל פחות נורא מהראשון.

בקיצור הניסיון לימד להתגבר על קשיים

וברור שאנחנו היום הרבה יותר מכירים ולכן יודעים לא להיכנס למריבות מראש ואם כן נכנסו לצאת מהר משם וגם אנחנו היום הרבה יותר קשורים. אם פעם במריבות היינו כל אחד לפינה שלו היום להפך כן מנסים להבין ולהסתדר ולא לברוח אז הקשר הרבה יותר עמוק וחזק ולא פוחדים להתמודד עם האמת

מניסיון של שני ילדים לבינתיים.

כשאין ילדים ברור שהרבה יותר קל וזורם, כי יש הרבה פחות מטלות.... והרבה פעמים יוצא שכל אחד דואג לעצמו בלבד.

אבל כשמגיעים הילדים פתאום יש עוד הרבה אחריות משותפת שטבעי שתגרום ליותר חיכוכים, אבל אותם חיכוכים הם אלה שבסופו של דבר גם מחברים בינינו יותר כי אנחנו לומדים לעבוד על המידות ולהסתדר.

כאילו פתאום יש מטרה משותפת שמשמעותית עבור שנינו יותר מכל דבר אחר. אני גיליתי שהוא אבא מדהים וזה לגמרי גרם לי להתאהב בו יותר. (האמת שחששתי מזה לפני שנולדו הילדים. הוא אף פעם לא נראה מחובר לילדים קטנים לפני)

זוג שיש לו בעיות בתקשורת או זוג שסובל מהמון ריבים ותקופות קשות, אז לזוג כזה ההריון, הלידה והילדים רק יעצימו את הבעיה ולאו דווקא יגרמו פתאום לקרבה הדדית, ולכל מה שתיארת..אבל כנראה שאתם גם ככה הייתם בזוגיות מעולה ואז זה רק הוסיף..

דווקא בהריונות הקשר התחזק ויש קירבה מיוחדת.
אצלנו אחרי לידה (רק ב 3 לידות ראשונות) היו בעיות.
העיפות והלחץ בבית והמצב רוח של אחרי הלידה. שיש נשים שנמשך זמן רב אחרי לידה.

אחר כך בלידות הבאות היה טוב.
או שקשורים יותר ומבינים יותר אחד את השני. או בגרות מסוימת. או תקשורת שהשתפרה..אולי הכל ביחד.

אנחנו זוג הרבה יותר טוב כהורים ממה שהיינו לפני. יותר רואים את צרכיו של האחר, יותר חמים, יותר אמפתיים. הילדים נתנו לנו מסגרת של ״משפחה״ שכזוג לפעמים הצלחנו ליצור ולפעמים פחות.

שיש צדדים לכאן ולכאן.
יש משהו מאד מחבר בילד משותף ובטיפול והשמחה ממנו,
ויש גם אתגרים רבים שיכולים להגיע סביב הריון ולידה,והשינוי הגדול הזה בחיים; להיות אחראי
על יצור קטן שמכתיב לך את הלו"ז...

נדמה לי שהרבה תלוי גם במוכנות ובגישה.
כלומר הבנה שיש כאן אתגר זוגי שצריך לצלוח באופן משותף, ושיש התמודדויות, ויש גם המון טוב.

נכונות להשקעה בקשר הזוגי, לבירור דברים ולתקשורת טובה הם דבר חשוב מאד.
כל חוייה כמעט יכולה לקרב ולהרחיק, תלוי לאן לוקחים אותה (וכמובן ברקע האישי ובנסיבות הפרטיות שאת זה רשה להכליל..)

כמה שנים אחרי שהתחתנתם הילד נולד

אם הבסיס הוא של אהבה והבנה, של אמון והכלה - אז ילדים יקרבו ביניהם. אם הם מההתחלה מתנהלים בחשדנות, בכעסים ובעוקצנות זה מול זה - קשה לי להאמין שילדים ישנו את התמונה... ואולי אף הימצאותם תחמיר את המצב...

אפשר לראות הרבה זוגות עם הרבה אהבה והכלה,כשהילד הגיע הם פשוט לא הכירו את עצמם. ההורמונים,חוסר השינה,ההורות וכו,עושים את ההבדל.גם מאוד תלוי אם הילד לפחות הראשון שנולד הוא ילד נוח,או בכיין 24 שעות

המצב ישוב לקדמותו בשלב מסוים אם הבסיס טוב.

 

מה שאני אומרת בעצם זה שאם הבסיס לא טוב מלכתחילה/ לא היה זמן לבנות אותו יהיה הרבה יותר קשה לבנות אותו או להמשיך ממקום מסוים כשמגיע ילד. לא חסרות סיבות, חוסר שינה, שינויים הורמונליים, כלכלה, התנהלות שונה בבית, וכמובן שינויים נפשיים שקורים שהופכים להורים.

 

כן שמעתי דעה שאומרת, רב שאני מאוד מעריכה בתחום, שלא ממליץ להיות ללא ילדים תקופה ארוכה, שגם להיות זוג בלי ה"קשר" הזה, הילדים, ומה שהם מביאים...מניסיון של כמה זוגות גם.

 

בכל אופן, הכל תלוי ברצון, בהקרבה, הכלה ובאהבה. כמו שיש לפני.. צריך בכמויות יותר גדולות ובסבלנות

 

ילד יכול לעשות פלאים לזוגיות ולהפוך את האהבה ליותר עמוקה וקושרת.

 

 

שגם כשהמצב גרוע מביאים עוד ילד ועוד ילד,והמצב מסתבך

גורם לבעיות

מה שאני באה להגיד,זה שגם כשיש אהבה והכלה לפני לא תמיד זה אומר שיהיה גם אחרי הילד

מנסה לחדד לו על השאלה הספציפית שהוא רצה מענה עליה.

 

למרות שכמו בכל תחום הזוגיות הכל מורכב, אין חוקים ודפוס.

 

אם יודעים להתמודד עם קשיים ביחד, כזוג, ולתמוך אחד בשני,אפשר לעבור הכל ביחד 

בהחלט עזר לי להבין

כשיש ילדים משותף יש עוד יותר מחויבות להלחם על בניית הזוגיות ועל התגברות על קשיים ומשברים - זה מוסיף עוד רמה של מחויבות מעבר למחויבות שיש מעצם הנישואין

 

משפט כזה "ילד יכול לעשות פלאים לזוגיות ולהפוך את האהבה ליותר עמוקה וקושרת" - יוצר אשליה כאילו זה קורה מאליו מעצם העובדה שיש ילד ולרוב זה ממש לא ככה. מי ששומע כזה משפט וחושב שזה מה שיעזור לו להרים או להציל את הזוגיות טועה טעות חמורה. 

העלתם נק' למחשבה.

או ציפה לשמיכה שנראית טוב

וממש ממש ממש מבינה אותך.
גם אצל חמותי ככה... וגם לא מתאים מבחינתם להגיד... אבל לפחות בבית שלי כן מתאים, והם מתחשבים.

ואת צודקת שאת לא רוצה שילכלכו, ההיתי אומרת להם מראש לא להביא בכלל עוגת שוקולד ... זה מלא בפירורים... ונדבק לריצפה או בלי ילדים ...

אבל בגדול אם רוצים גם ספות וגם בית רגוע צריך להוריד לחץ. לא מאוכל על הספות וגם לא מילד שעומד או הולך או קופץ על הספה. לא קרה כלום.

תגידי שהסלון שלך כשר לפסח ושאפשר לאכול רק במטבח

אני לא רואה בעיה לומר: אצלינו אוכלים ליד השולחן/ אצלינו לא אוכלים על הספה/אצלינו לא קופצים על הספה, וכד'.
זה נורא קשה כשיש ילדים ללא גבולות בבית שלך, כשאת כן מקפידה על כל מיני דברים.
אתן לך דוגמא ממה שהיה אצלי לפני כמה שבועות, אירחתי את גיסתי עם ילדיה לשבת. כשהגשתי את המרק (וגם את המנה הבשרית) כל הילדים שלה כבר לא היו בשולחן. הם רגילים שאצלה היא מגישה לכולם לפי הגיל, והם באים מתי שבא להם, ויש להם אוכל בצלחת שמחכה להם. לי יש כלל: מי שבשולחן מקבל! ישבו כמה בודדים בשולחן, קיבלו מנה, הגשתי לעצמי והתיישבתי לאכול. פתאום באו הגדולים שלה: הי, לא קיבלתי מרק! אמרתי להם: לא היית פה, עכשיו אני אוכלת. עוד מעט תקבל. והגשתי להם כשהתאים לי, ואם אמא שלהם רצתה אז היא הגישה להם.
אני חושבת שבבית שלי אני יכולה לקבוע את הכללים, ובבית שלך את יכולה לקבוע את הכללים, ומי שלא מתאים לו, שילמד לא לבוא אלייך יותר.
לדעתי כשמביאים את העוגות תקחי אותן ותניחי במרכז השולחן, ותיקחי אחריות על חיתוך העוגה, ותכריזי שרק מי שיושב בשולחן מקבל עוגה! את בהחלט יכולה גם להזכיר שערב פסח, למרות שלדעתי זה לגיטימי גם כשלא ערב פסח.

גם אצלם אוכלים בכל מקום קופצים ומלכלכים. תתפלאי למרות ההגבלות הילדים וגם ההורים מקבלים את זה ברוח טובה מאוד.
היום הילדים מתיישבים ליד השולחן מבלי שאומר או אזכיר להם את כללי הבית ולא קמים עד שמסיימים את האוכל.

אין לי בעיה עם הילדים אם אני איתם לבד, כי אז אני יכולה להפעיל עליהם סמכות ברוח טובה והם כמהים לזה ומשתפים פעולה בצורה מדהימה.

אבל כשההורים נמצאים זה בלתי אפשרי, כי כשהם ליד ההורים שלהם העיניינים יוצאים משליטה, הילדים נהיים השולטים וההורים חסרי אונים ונהיה בלאגן שלם שאני האחרונה שאתערב בו.

 

את מבקשת מהילדים להתנהג לפי הדרישות שלך גם כשההורים שלהם בסביבה? איך עושים את זה?

נתת לי אומץ לחשוב שאפשר אחרת, כי באמת עכשיו כשעברנו מיחידת דיור שאין מצב לארח, לדירה גדולה שבטח נארח בה עוד הרבה, מצאתי את עצמי חושבת הרבה איך אתמודד עם זה.

אלו באמת ילדים בלי גבולות, וקצת קשה לשים גבולות לילדים שההורים שלהם הם אלה שכפופים להם ובטח שלא יכולים לשים להם גבולות.

לעומת זאת אצלי בבית הילדים כבר מתוכנתים לאכול רק במטבח (או בשבת רק ליד השולחן), לא להיכנס עם אוכל לחדרים, לא לעלות על הספה עם נעליים.

בקיצור, אני צריכה לעשות שינוי שיתחיל אצלי בראש שמותר לי בבית שלי להציב גבולות. וכמו שאת אומרת - מי שלא מתאים לו, פשוט שלא יבוא!

זה אולי נשמע מצחיק אבל אני צריכה אומץ בשביל זה כי אני הגיסה הקטנה, והם אלה שנותנות לי עצות ואני תמיד מסכימה וזורמת עם הכל... ואצלם זה ממש פגם לשים לב לנקיון... או לא לתת לילד מה שהוא רוצה.

המצב הוא אפילו כזה שכשאנחנו שם - אני לא מעיזה לא להרשות לילדה שלי משהו, כי מיד יתפלאו איך אני לא נותת לה, ואני ממש ארגיש שנעשה פה פשע לילדה..חח.  בא לי לצעוק להם שזה פשע שאין לילדים גבולות, שילדים מחפשים את הסמכות ההורית הזאת! אבל זה נשאר אצלי כמובן ואני זורמת איתם. הילדה שלי יודעת - בבית יש כללים, ואצל סבתא מותר הכל.

לעיניינינו - גם הילדים האחרים יצטרכו לדעת שאצלינו יש כללים - ואם זה לא יתאים להורים שלהם - שלא יבואו. אבל זה יגרום לי כאילו לגלות את הפרצוף האמיתי שלי. זה האישיו אצלי... אני אצטרך להפוך למכשפה, ובשביל זה צריך אומץ.

להגיד להורים של הילדים- הספות חדשות ואני ממש רוצה לשמור עליהן, אז אני מעדיפה שלא יאכלו עליהן או לידן.... זה מאוד עדין ומאוד מאוד מובן!
קשה לי להאמין שגם בבית שלהם יתנו לאכול עוגת שוקולד על ספה חדשה.

ולכן אני צריכה להתחיל להעיז להעיר... אני זאת שתמיד מסכימה עם הכל וזורמת עם כולם.... לא הצד המעיר והביקורתי.

בפרט שקיבלתי בום בראש כשהבת הראשונה שלי היתה בת חודשיים, לבושה שמלת שבת חדשה מכובסת ומגוהצת והם רצו שאשים אותה ברצפת החצר המאובקת עם האחיין המקביל בגיל.... וכשסרבתי הם ממש עשו עלי "אמבוש" והרגשתי ממש לא בסדר שאכפת לי מהבגד יותר מהכיף של הילדה... 

ומבטיחה מבטיחה שלילדה שלי כיף הרבה פעמים, רק שיש זמנים, כמו כאשר היא לבושה בגד יקר וחדש, שבהם אוי ואבוי אבל היא לא תהיה על רצפה מלוכלכת... והיא תסתכל על בן הדוד שלה מלמעלה... עצוב.

בסוף מה אתם חושבים? שמתי אותה ברצפה והשמלה הורדרדה נהיתה אפורה בשניה.

מאז, אני ממש חוששת להראות את החשיבות שלי לסדר ונקיון, כי בעיניהם זה ממש פגם גדול. וכל פעם כשאני באה לחמותי אני מלבישה להם (נוסף גם אח מתוק) בגדים שלא יהיה אכפת לי אם יתלכלו.

כשחוזרים הביתה - ישר למקלחות ...חח... אבל אין ברירה אני לא יכולה לשנות את עצמי.

 

והאופי שלו.
יש אנשים שלא ממש חשוב להם סדר ונקיון, וזה בסדר וזו זכותם.
ויש אנשים שזה מאוד חשוב להם, וזו זכותם ומובן.

העניין שכל אחד צריך לכבד את הדעה של השני בבית שלו גם אם זה לא נראה לו...

ואם את תרגישי בנוח להיות מי שאת גם הם יקבלו אותך כמו שאת.

(ומי שם ילדה בת חודשיים ישירות על הרצפה? עזבי את הבגדים... זו תינוקת פיצית..)

הבעיה שלי מתחילה מזה שהם לא מבינים אותי כמו שאני מבינה אותם.

יש אנשים שלא חשוב להם הניקיון - אז אני מכילה את זה ומתאימה את עצמי כשאני מגיעה לשם.

אבל הבעיה היא שהם לא מסוגלים להבין אותי 

וסתם אני אראה מוזרה, היסטרית וקפדנית אם אגיד דברים בסיסיים שחשובים לי.

 

לכן המסקנה שלי מכל השרשור הזה היא שאני צריכה, כמו שאת כותבת, להרגיש בנוח עם מי שאני ולצאת מהריבוע של הגיסה הצעירה שחייבת להסכים עם כל דבר. לפחות כמובן כשהזירה היא הבית שלי. ולא להתבייש להקפיד על דברים שחשובים לי על אף חוסר ההבנה מצידם.

אסרטיביות עם חיוך על הפנים!

הבעיה היותר עמוקה שלא פירטתי היא הרגשנות  לא יודעת מי עלול להיפגע שם וממה.

מאד רגישים כלפי הילדים, ההורים בעצמם לא מעירים, אמא מתיישבת, ילד מבקש לשבת, מיד כולם מפנים לאמא מקום אחר כדי שהילד יוכל לשבת (בן 10!!!)

איך אני יכולה לבוא לכאלה ילדים ולדרוש מהם משהו בכלל? במיוחד תחת עיניהם הפקוחות של המבוגרים... כל כך שונה ממה שאני רגילה.

יש לי הרגשה שפשוט אתחמק כמה שאפשר וברגע שלא יהיה מוצא אז באמת אאלץ להיות קשוחה, ולעמוד על שלי בנחמדות ופשוט יבינו לבד שלא מומלץ לבוא לגיסה הזאת ובכך יגמר הסיפור הלוואי אמן.

להם מה את רוצה ומצפה.

מאד לגיטימי ומאד לא מעליב

ותודה על כל המייעצים כי באמת שלא חשבתי על זה...

ואיך היה?

בסוף, רק כי אלוקים יודע שהייתי במצוקה ושאני לא פועלת מתוך רוע, הוא סידר לי את העיניינים בצורה מהממת:

בערך כשעה אחרי שפתחתי את השרשור הזה, אחותי ביקשה לקבוע פגישה אצלי בבית.

בשמחה גדולה התקשרתי לגיסתי לשאול אם אפשר שיבואו אליה במקום אלי כי אחותי רוצה להיפגש אצלי...

לגיסתי כמובן לא היתה שום בעיה, ברוך השם.

אחרי שעה קיבלתי ביטול מאחותי שהחליטה לצאת למקום פחות אינטימי, אבל אף אחד לא אמור לדעת מזה וככה זה נשאר שהמסיבה התרחשה אצל גיסתי!! 

 

לגבי מקרים שיצוצו בהמשך, כבר אתכונן מעכשיו - אקנה כיסויים לספות, ואתחיל אימון עצמי, שהאמת שבעקבות התגובות התעורר בי שינוי החשיבה הזה והתחלתי לטפטף לבעלי - ש " אם יבואו אלינו, נכון שזה בסדר להגיד אצלינו בבית לא אוכלים בחדרים\ עולים על הספה\ ובגדול לא נוגעים בכל דבר בלי רשות!!!??? נכון שזה בסדר???" (כי זה מה שיקרה אם הם יבואו)

וכל זה מכוון להורים - כי ההורים יכולים להיפגע אם אעיר לילדים שלהם, מה גם שלהם בעצמם אין שליטה על זה - אבל אם אהיה בראש אחד עם בעלי, ואצמד לכללים שלי ואגיד אותם בביטחון - אז ההורים ילמדו שככה אני ואם לא מתאים אז לא לבוא.

(סליחה שאני חוזרת שוב ושוב על המילים שלך, פשוט זה במסגרת האימון והשיכנוע העצמי שלי )

 

תודה על העצות ועל ההתעניינות!

הכי טוב, כמו שרק הוא יודע.
וגם אני קצת שונה מגיסות שלי בעניינים האלה, ומרגישה שמסתכלים עלי כ"האמא הקשוחה", וחושבים שאני מגזימה וכו', אבל בתכלס כשאני לא נמצאת (אחרי לידה, וגיסתי ילדה באותו יום וכל הנכדים היו אצל הסבתא) כולם ראו מי הילדים הנקיים והמסודרים ומי לא... וגם החמיאו לי על זה שבכלל לא רואים שאמא שלהם לא בבית. כמובן שזה היה בעלי שדאג לזה, אבל מאחורי כל גבר מוצלח עומדת אישה, נכון? בעלי לא ייתן לילדים שלו להסתובב עם נזלת, לעומת גיסים שלי שספק אם ישימו לב...
אני חושבת שאם את בטוחה בעצמך, אז יהיה לך יותר קל לעמוד על שלך, ובצורה נעימה. וכן, זכותך לחנך אחרת, ושיהיה לך סדר עדיפויות שונה מאחרים.

אחרי 4 שנים שאני מרגישה ה"לא בסדר" (אבל יודעת שהכי כן)

גם אצלינו - הילדים שלנו לא יסתובבו עם נזלת ולא משנה באיזה גיל הם, ואצלם חופשי אוכלים בידיים, מלקקים תאצבעות, מסתובבים עם נזלת... וכדומה. 

גם לדעתי זה תלוי באישה - והיא משפיעה על הבעל עד שגם הוא נהיה כזה.

אני חושבת שילדים שמרגישים מטופחים ומטופלים, ושיש להם גבולות ברורים - הם ילדים עם יותר ביטחון, גם אם לא חיצוני אז פנימי.

הילד שלי בן שנתיים. ופשוט לא מצליחה ללמד אותו את כל הדברים האלה. מלחמות על כל דבר ובסוף הוא מנצח. (לא משנה מה: לבקש שישב בכיסא שלו ולא בכסא המרופד/שיאכל בסכו"ם ולא בידיים/שלא יסתובב עם אוכל/שישים סינור/שיתן לי לנגב לו נזלת/שלא יאכל מה שנופל לו ברצפה) כל הדברים האלה.. אני פשוט לא מצליחה! הוא עושה דרמה מטורפת על כל דבר כזה ומלחמת חורמה שפשוט אי אפשר לעמוד מולה..

אז איך עשיתם את זה? איך הרגלתם אותם? אני באמת לא מצליחה..

מרגישה שהתייאשתי מהמלחמות.. וכבר מראש אני מוותרת על הכל העיקר שיאכל ויהיה רגוע..

את לא מבקשת ממנו,
את אומרת לו ומבצעת איתו ביחד את הפעולה,
לדוגמא עכשיו אתה יושב בכיסא שלך וביחד עם זה את מרימה אותו ושמה אותו בכיסא שלו,
בלי שמץ של כעס רק החלטיות,
ואם הוא חוזר אז באותו טון את עושה זאת שוב ושוב בלי שמץ של שינוי במצב רוחך,
לכן, את צריכה להחליט לעבוד על דבר אחד כדי שאת תוכלי לעמוד בזה,
ולא ביום אחד לעשות את כל הלימודים הללו,
את בוחרת פרט אחד כמו לדוגמא כיסא וכל פעם עושה את זה, לא בוחרת מידי פעם שישב בכיסא שלו ופעם מוותרת,
לוקחים כלל אחד בתקופה ומוסיפים לאט לאט כללים נוספים,
כך הילד מתרגל שיש כללים שצריך לעמוד בהם, זה מחנך אותו למשמעת,

ממש ממש תודה!

אי אפשר לנסח את זה טוב יותר.

להתחיל כל פעם עם דבר אחד שהכי חשוב לך.

להיות עקבית, עקבית ושוב עקבית.

בלי כעס רק החלטיות. לא מבקשת - אומרת ועושה תוך כדי. אפשר אפילו עם חיוך וחיבוק קטן.

 

 

סליחה, לא יכולתי שלא לסכם כי זה כבר דגדג לי באצבעות לכתוב את זה

אני חושבת שלהכנס למאבקי כח עם ילד בן שנתיים זה התנהלות לא בריאה בלשון המעטה

 

אחד הטריקים הכי טובים עם ילדים קטנים נקרא "הסחת דעת" - נפל אוכל ברצפה - את לוקחת אומרת "מלוכלך, נזרוק לפח" ומיד מסיחה את דעתו עם אוכל אחר 

את רוצה שיאכל בכסא שלו - לא מבקשת, עושה. לוקחת אותו ומניחה אותו בכסא שלו ומיד מלהיבה אותו על האוכל שהוא אוהב תוך כדי סיפור/שיר אם ממש צריך להסיח את דעתו

 

פחות דיבורים ויותר מעשים - במקום לאמר לו, לעשות איתו, לאמר בקצרה ובצורה ברורה תוך כדי אבל לא לצפות שתגידי לו מה לעשות והוא יעשה, זה עדיין לא הגיל.

וגם לברור את המלחמות - לא טוב שהחוויה הקבועה עם הילד היא כל הזמן סביב הלא והאסור - אני מקפידה על סינר ולפעמים כשהילד ממש מתעקש ומעיף את הסינר לא תמיד שווה לריב איתו. אם הבגד שהוא לובש עדין וחשוב לי אני אוריד לו גם את הבגד ושיאכל רק עם גופיה. אם זה בגד שמתכבס בקלות אפשר לעגל פינות

 

התנהלות עם ילדים זה לא שחור לבן, משתדלים להקנות הרגלים אבל צריך גם לדעת מתי להתגמש

 

(יאכל בסכום ולא בידים - לי אישית נשמע צפיה מוגזמת לגיל שנתיים, חכי עוד קצת, הוא יגיע לגיל יותר מאוזן ויתרגל לאכול בסכום)

 

זרימה נינוחה ונעימה עם הילד יש לה ערך גדול מאד - ומנסיוני עם ילדים בשלל גילאים - צריך להקנות הרגלים בשלב שהילד בשל לזה. 

עוד דבר - הקנית הרגלים נעשית על דרך החיוב ולא על דרך השלילה - מה הכונה? כמה שפחות לאמר אסור ולא וכמה שיותר לאמר - עושים כך וכך. 

דוגמא מגיל יותר גדול - ילד נכנס בצהריים וזורק את הילקוט בסלון - אפשר לאמר "לא זורקים ילקוט בסלון" "אלף פעמים אמרתי לך!!" (מצליחה לדמיין את הטון?) ואפשר לאמר "ילקוט לחדר!" - קצר, ברור, החלטי ולא תוקף את האופי/אישיות של הילד

 

יצא ארוך מקווה שקצת עזרתי

תודה רבה על התגובה אני צריכה לסכם לי את הדברים שנאמרו כאן.. ולנסות ליישם..
החלטיות, הסחת דעת, מעשים, גמישות וחיוביות!
תודה!

שווה לבדוק

ממילא והמלך דוד הם רבנות רגילה למיטב ידיעתי

אבל הוא ממש בקצה רחוב עמק רפאים

מלון מעולה אבל לא יודע לגבי הכשרות

בטח ובטח בפסח...

לחזור בתשובה - זה לא רק בשביל ה"חוויה". זה כי זו האמת.

 

להיות קשורים לה', למקור הכל, לתת משמעות לחיים. להתנהל לפי מה שמתאים לנשמה שלנו. זו הדרך האמיתית של עם ישראל מעולם.

 

נכון, שאדם מתנהל כך - בסופו של דבר גם חש טוב עם המשמעת של החיים, עם זה שיודע שעושה דברים בעלי משמעות נצחית. עם זה שהוא חי לפי ערכים ביום-יום. עם זה שפונה לקב"ה.

 

אז יופי שאת כמהה לחזור בתשובה. אבל אל תהיי כמהה רק ל"הרגשה", אעפ"י שאפשר להבין. אלא לאמת..

 

אני לא מכיר את הניק שלך ואת הנפש שלך. אבל "זוגיות" זה רק אחרי נישואין. מי שעומד בכך - לגמרי מרגיש אח"כ את השכר על זה..

 

אכן, תחזיקי, תתפללי במתינות, שימי לב למילים. תחפשי שיעורים שטובים לך - לא לכל אחד מתאים אותו דבר. ספרים שמדברים אלייך - ובעז"ה תצליחי.

 

כמו שאומרים חכמים: "לפום צערא אגרא", לפי הצער - המאמץ - השכר. תתעקשי על האמת, בסוף גם תריגי טוב איתה בפעל...

 

הצלחה רבה.

אבל זה לא המצב הטבעי של אנשים
בחיים יש התמודדות וקשיים ומה שמחזיק זו האמונה.
כמו שאדם יכול לקחת משהו ולהיות בהיי, אבל זה לא החיים האמיתיים

האם את מקפידה על אוכל כשר?

נשמע שאת באמת נשמה גבוהה ועם השתוקקות לקודש.
מציעה לך מאד להתקרב לרב או קהילה שמתעסקים עם חוזרים בתשובה.
קהילה נותנת גב וכח ושייכות, ככה תוכלי גם להתקדם בקצב שלך ולהתייעץ על דברים כאלה.

אם זה מעניין אותך תכתבי מאיזה איזור את/ם ויוכלו להפנות אתכם בטח...

בהצלחה רבה!!

אומנם לא נצמדת להשגחות אבל מקפידה מאוד.
אזור העמקים, אני והארוס דלי צמודים מאוד לרב קוק , "עשה לך רב והיה לך חבר" הבעיה שהוא מדבר רק עם גברים, וכרגע אני נמצאת בתוך ניסיון של היצר ומעדיפה לשמור את זה לעצמי ולא לשתף בזה את בן הזוג, אולי זו טעות אבל אני מפחדת לשתף אותו בזה.

תשתפי את אשתו הרבנית?..
גם לי נשמע שכך יותר מתאים.

אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני כלכך עסוקה בבלאגן הנפשי שלי ואני מרגישה אבודה, תקועה בהכל.

תפתור את רוב הבעיות.

ואת מאיזור העמקים, יש את טהר עילית בנצרת עילית. יש שם בראשות במדרשה אנשים מדהימים. אני יכול להשיג בקלות אמצעי קשר.

יותר ממליצה!! 

זה מהמם וזה באמת קורה הרבה אבל הרבה פעמים הנפילה שאחרי היא קשה מאוד
וגם, בתור אחת שמכירה הרבה מאוד חוזרים בתשובה, אני יכולה להגיד לך שהרבה מאוד פעמים זה ממש לא ככה. זה תהליך מורכב שיש בו הרבה הקרבות ורגשות קשים והרבה פעמים זה גם מלווה בהמון ביקורת עצמית. מוכנה לקשר אותך עם בנות שעברו תהליך דומה אם תרצי ואם יעזור את מעוררת השראה ואני מאחלת לך שתהיי במצב של "לכתחילה אַריבעֶר"

זה הכי נורמלי בעולם להרגיש ככה והמחשבה שיום אחד ההתמודדות תיעלם ואהיה "פקיד ביטוח" רגוע בלי ניסיונות מקורה בדמיון ובעצת ייצר שנוטע בנו את המחשבה ש"אם את/ה לא דלוק על ה' 24/7 אז חסר לך משהו בסיסי"

פשוט שטויות!

דבר שני- לאנשים האמיתיים שחשובה להם האמת אין מנוחה ותמיד אבל תמיד יהיו להם עליות וירידוץת גם לתוך חטאים זה המסלול וה' לא נבהל מהחטאים שלך הרי הוא יצר אותך הוא יותר "נבהל" אם את לא לומדת מהחטא את השפלות שלך וחוסר היכולת להסתדר בלעדיו.

 

אם את ירושלמית או שלא אני ממליץ בחום בחום בחום ללכת לשיעור של הרב ארז משה דורון בכל ימי ראשון (כן היום...) במרכז נפגשים בבן יהודה 26 בשעה 8 והנושאים שמדוברים שם הם אחד לאחד מה שכתבת והוא נותן כלים נקיים ומזוקקים כיצד לעבוד עם הרגשות האלו בצורה נכונה .

יש לך גם את השיעורים שלו ביוטיוב תכתבי אור פנימי או משהו כזה.

 

מחבק אותך חיבוק "שומר נגיעה" וירטואלי ארוך ומחזק רק כדי שתרגישי שכולם אבל כולם גברים ונשים מתמודדים עם מה שכתבת המיואשים ויתרו ואנשי האמת ממשיכים להילחם על הרגשת הלב הבוערת.

  

את לא מבינה כמה השרשור הזה משמח את השם... !! 

אשרייך ואשרי חלקך שזכית לרצון בדור שלנו..אני נמצאת במדרשה מטורפת לבעלות תשובה, את מוזמנת לפרטי אם זה מעניין אותך..תאמיני לי..זה ה-מקום להתחיל בו מחדש.. 

תגובה מושקעת..אהבתי

כל הכבוד

כדאי כדאי.. רשמית יכולה להגיד שהוא השיב לי את הנפש.. 

בלעדיו אני מת!!!!

הוא היחיד שהצליח לחבר אותי לה'!!!

 

בתפילה שתמיד אתקדם וגם אם אפול לא אבהל...

בעצות המתוקות..כלכך מתוקות.. רק פותחים את הספרים ומבצעים כבר מבינים שזה זה.. 

או כמו שרשום בחתימה שמעלי- הוא הצדיק היחיד שמבין אותנו. על אמת. 

הכל נראה לי מרוחק מהמציאות שלנו כיום

שממש לא.

יש גם כמה באמצע

יפים מאד גם של יובל דיין וגם של הרב ארז משה דורון (ובטח של עוד)

שכול אחד יכול להבין בספריו כי הם כלליות גדול שכוללים מגדול ועד קטן (המקור בספר כוכבי אור) - אבל צריך לרצות באמת

לפעמים לאנשים קל יותר להבין או להתחבר לשיעורים וגם לדמויות רבניות אבל כל אחד יעשה מה שטוב לו

איפה שיש זה חלום.

החיבור אינטרנט רגיל, ההטרדה מאוד מהירה והעלאה / שליחת קבצים, איטית יחסית.

של טרמפים מהאוניברסיטה באריאל לירושלים.

יכול לשלוח לך במסר אם תרצי

מסובך לי לענות על כל השאלות. כשהתחתנו לא היו הררבה אחים/גיסים נשואים, היום יש יותר. נפגשים בעיקר אצל ההורים, או במפגשים משפחתיים כלליים.

בגדול - קשר עם המשפחה זה דבר חשוב, אבל גם הקשר ביניכם. שבתות של הזוג לבד בבית, חשובות מאוד לביסוס הקשר.

1. שלוש נשואות מצד בעלי שניים מצידי. (עכשיו שלושה)
2. פעם ב.. כשמתראים בשבת.
3. לא ממש יזמנו..
4. לא היה מצופה.. אני זו שצפיתי😅
5.בבית!!! אבל לא תמיד מתאפשר כלכלית/כל סיבה שהיא..
6. מפרגניייים. משני הצדדים. זכיתי
7.כן. כל מדריך/ת חתנים וכלות אומרים את זה.

לא מצוםה ממני אז לא יודעת לענות..

צריך לנצל כל השניה.

 

 

מהצד של בעלי אין נשואים, מהצד שלי יש כמה. בגדול כיף איתם! אבל לא היינו אצל אף אחד מהם לשבת שלמה או לסתם אמצע שבוע (נשואים שנה פלוס). יש לנו סבב מאוד נוקשה לשבתות (הורים, הורים, בית) ועד שנמצאים בבית, אנחנו לרוב לא "נבזבז" שבת על אחים נשואים.
מתראים איתם כשנמצאים יחד אצל ההורים בשבת או באירועים.
לדעתי מי שצריך ליזום, אם כבר, זה הם, כי הם יותר עמוסים בגלל הילדים ואנחנו לא רוצים ליפול עליהם. אם הם לא מזמינים אנחנו בטח לא אמורים להרגיש לא נעים שלא הזמנו את עצמינו או אלינו.
לגבי הבניה של הקשר בשנה הראשונה ע"י היסגרות משאר העולם - דווקא עם זה אני פחות מתחברת, חברות אני מאוד מקפידה להזמין ולהישאר איתן בקשר, בימי חול ובשבת. בעיניי סעודת שבת רבת משתתפים היא יותר כיפית וגם בצד הזוגי עושה טוב- למשל מוציאה מבעלי צדדים שאני אוהבת ושלאו דווקא יצאו כשאנחנו לבד.
אבל כל זוג ומה שמתאים לו. לנו גם יש יחסית הרבה זמן באמצע השבוע להיות יחד, אז שבת פחות מוקדשת דווקא לזה.

לי יש 5 אחים נשואים, עם חלק יש לנו קשר טוב ואפילו היינו אצלם שבת וחג, חלק אנחנו מבקרים די הרבה באמצע שבוע, ואת השאר פוגשים אצל ההורים ובאירועים משפחתיים.
ביקורים באמצע שבוע וכאלה אני זאת שיוזמת, אני הקטנה והרבה יותר קל לנו 'לזרום' כי לחלקם יש ילדים ב'ה.
לבעלי יש 2 אחים נשואים ואף פעם לא היינו אצלם.
אנחנו נשואים שנה ו4, בלי ילדים. מנצלים כל שניה, אחרי שלמדנו על בשרנו כמה זה חשוב. בחודשים הראשונים נסענו כל שבת שלישית בערך, עכשו נוסעים לשבת פעם בכמה חודשים.. טוב לנו בבית, ואנחנו מבינים ומרגישים כמה שזה חשוב.

שנה ראשונה היא חיוב מהתורה, החיוב הזה הוא בסיסי כ"כ וברור למי שמבין קצת את המשמעות הבסיסית של חיבור בין בני זוג.

בשנה הראשונה נזרעים הזרעים המשמעותיים לקשר, השורשים של החיבור ביניכם מתחילים להתהוות וחשוב מאוד שתעמיקו אותם ככל האפשר.

 

גם אם מאוד מצפים ממכם להיות הזוג הנוצץ שמגיע לכל מפגש, נסו להשאר בבית במידת האפשר, לקצר ביקורים או להמנע מהם מבלי לפגוע כמובן. חמי שממש מתעקש אפשר ורצוי להסביר בעגינות שממש כיף לכם לפגוש את כולם אבל כרגע יותר כיף ונכון לכם להפגש אחג עם השני. 

אציג את זה מהד השני- אסור ואין מצב שמפגשים משפחתייןם מכל קרבה יגרמו להפחתה או להחלשה של הקשר שלכם.

 

עכשיו חפשו אייך למצוא את הדרך המשותפת לכם ע"מ לכבד את כולם מבלי לפגוע בקשר שלכם. זה אגב אחלה שאלה לזוג שנמצא בתחילת דרכו ולומד לדבר ולהקשיב אחד חשני ע"מ למצוא פתרון משותף.

 

ואגב המשפחות של שתינו גדולות, השתדלנו להמנע ממפגשים לא מוכרחים בצורה נעימה ולא פוגעת.

 

ועוד משהו, היה שלב שהרגשנו שפספסנו קצת את השנה הראשונה והחזרנו את עצמנו לשם, היינו כבר עם כמה ילדים וזה היה ממש כיף לחזור ולשחזר את התקופה הנפלאה הזו.

שידרנו לסביבה שאנחנו חיים את חיינו ובונים את הקן שלנו בפרטיות.
כבר משנה ראשונה היינו רוב השבתות בבית. גם חלק גדול מהחגים. אנחנו אוהבים להיות בבית. ומארחים יותר מאשר מתארחים מאז שהתחתנו ועד היום (+17 שנה).
המשפחה התרגלה לזה מהר מאוד. ההורים מזמינים ויודעים שאם יתאים לנו נגיע ואם לא אז בהזדמנות אחרת. משתדלים לבקר אצל ההורים גם באמצע שבוע כשמתאפשר, ביקור קצר. או שולחים אליהם ילדים ליום יומיים.
בצד שלי התחתנתי ראשונה וכשאחיי התחתנו לא ציפיתי מהם שיבואו אלי. הזמנתי ואם התאים להם הם באו, אם לא, לא נעלבתי. לרוב הם הזמינו את עצמם אלי כשלא בא להם להכין שבת...
בצד של בעלי לא התחתנו ראשונים אבל כולם היו זוגות צעירים ואנחנו היחידים שהזמנו אלינו...
היום אנחנו כבר בשלב של דאגה להורים שלא ישארו לבד בחגים. אז אם אנחנו רואים שהם לבד וזה קשה להם, אנחנו עושים מאמץ להגיע. או שהם מסכימים לבא אלינו.

עוזר?

אחוזת מרים בספסופה (ליד מירון)

בני 30.

אם במשפחה ממוצעת יש 4 ילדים, אז השיעור 1:4.

אבל אם בודקים רק בקרב בני 30, השיעור מחושב אחרת.

על נתונים.

 

איך בדיוק אספו אותם?

50% בקרב איזה שכבות גיל?

 

איך מגדירים יציאה בשאלה?

האם כשמפסיקים להאמין - למרות ששומרים מצוות?

האם כששומרים מצוות - אבל מפסיקים להאמין?

 

או אולי האם בעצם הנתונים מתייחסים

לכל ירידה ברמה הדתית ביחס לרמה בשנות הילדות?

כי זה דבר מאוד טבעי.

שאלו בני שלושים האם הם דתיים היום והאם הם היו דתיים בגיל תיכון. אם הבנתי נכון. אז מעניין אותי האם זה באמת ככה ומורגש בקהילה.

כמה התורה והמצוות משמעותיים באורח החיים. האם אלו שהיו 'דתיים' והיום לא מוגדרים כך היו שומרי מצוות קלה כבחמורה ושכל אורח החיים שלהם כזה וכיום הם אוכלי בשר חזיר בכיכר העיר ביום כיפור שחל בשבת. או שהוגדרו כדתיים בכמה דברים שמקובלים בציבור כצד הזה של הקו והיום הם מעט לצד השני?

אין מדד לאמונה בלב...

לגבי טהרת המשפחה רוב המסורתיים מקפידים אז יותר קשה להגדיר.

הנתונים פורסמו כאן בערוץ 7 וזה מסביר למה הציונות הדתית לא מצליחה לגדול כמו החרדים

יש, אני מניח שלא שונה במיוחד מאצל החרדים.

אגב, הרבה מהדתל"שים שאני מכיר גם שומרים כשרות ברמה כזאת או אחרת (לא בטוח שהרבה פחות מאיך שהם היו עם הכיפה), מתייחסים לשבת בקדושה מסויימת (כנ"ל) והרבה פעמים עושים אחרי כמה שנים את הדרך חזרה.

השוואה, אם שייך לעשות אותה, צריכה להיות בין דתיים אמיתיים לחרדים - שם כנראה האחוזים בד"כ אותו דבר.

בתחילת השיעור הרב מדבר על הנתונים ובהמשך על איך זה קרה

תוכל לתאר מה רואים שם?

הם הורידו כנראה את השיעור מיוטיוב..

שמעתי את השיעור מזמן אז אני לא זוכר בדיוק את כל הפרטים

 

יכול להיות שיש לי את השיעור במחשב

אני אבדוק ב"נ

כלומר יש שיצאו, אבל לא חמישים אחוז ולא קרוב לזה. גם חלק מאלו שבמרד ההתבגרות יצאו - בהמשך חזרו.

ואגב, לא יודע אחוזים, אבל אישית מכיר כאלו גם מבוגרי המגזר החרדי.

כתבה של בשבע מהדורה דיגיטלית 2017. תמצאי שם את הנתונים

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/346184

 

מצרף גם את זה

(אזהרת טריגר: תומר פרסיקו)

Tomer Persico

לא נכון בעליל ואפילו לא מתקרב לנכון. ממה שקראתי פעם לגבי הנתונים האחה הם מתייחסים גם להרבה מסגרות ממד שמראש מכוונות ופתוחות גם לציבור מסורתי ומטה שבא לקבל חינוך דתי טוב או קצת מסורת
(יש ערים בהם אני מכירה כמה בתי ספר שלמים כאלה. אין כמעט ילד אחד באמת מבית דתי).

לפי מה שאני אישית רואה איפה שגרה בהווה ובעבר, במשפחה שלי והמורחבת בשכבה שלי ביסודי ובתיכון אין שום קשר.
האחוזים של הדתלשים נמוכים עד כמעט לא קיימים וגם אלה שכן
עם זיקה למסורת ויותר מגדירים את עצמם מסורתיים.

עם זאת אציין שרוב ההיכרות שלי (אבל לא כל!) בהקשר הזה היא עם דתיים תורניים.

של נשירה אבל לא מכירה הרבה והיה חשוב לי לדעת עד כמה זה נכון.

לדוגמא, איתי ביסודי למדו לא מעט מחללי שבת שההורים העדיפו חינוך דתי או מסורתי. מכיוון שהם למדו בממ"ד הם נספרים כדתיים.

וגם לצד ההפוך, יש המגדירים את עצמם דתיים וזה מתבטא אצלם בעיקר בבית הכנסת בשבת- כיצד נגדיר אותם?

במקום להתפעל או להתרשם פשוט תדגום בראש כמה משפחות שאתה מכיר

תגלה שבהחלט יש תופעה של דתלוש- לא מתקרב ל 50% בכלל לדעתי

ישנן תנודות ליברליות או חרדליות

ויש גם התחרדות

 

בזמנו מו"ר הרב נריה זצ"ל אמר לי ש80% בהתחשב ברקע ובגיוון הינם הצלחה גדולה

מחקר שמפרסם ארגון 'חותם'.

 

עורך המחקר, מיכאל זלבה, בדק סקרים של הלמ"ס בין השנים 2002 ו‑2012, וראה שלמרות שחילונים יולדים פחות, יורדים מהארץ יותר ואפילו חוזרים בתשובה לא מעט, שיעורם באוכלוסייה נותר יציב ועומד על 43 אחוזים.

 

וזו לא תופעה רגעית, אלא תופעה שקיימת כבר 20 שנה.

זלבה הסתמך על 'הסקר החברתי' של הלמ"ס המחלק את האוכלוסייה היהודית הבוגרת לחמש קטגוריות: חרדי, דתי, מסורתי דתי, מסורתי לא כל כך דתי וחילוני.

 

הוא ראה שרק 50 אחוזים ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם כדתיים בבגרותם.

 

 

לאליפ:

 

80% היה נחשב הצלחה אם זה 80%

 

להיות דתי לאומי אומר להיות חלק מהעם ישראל מבלי להתבדל. יש לזה מחיר. 10% 20% זה לא משנה. יש פה אידיאל שמתעלה מעל המספרים האלה.
ובהערת שולים אני אומר שהמספרים הגבוהים נובעים באמת מעצם זה שבמוסדות הדתיים לאומיים יש הרבה לא דתיים מבית. ומצד שני במגזר החרדי יש הרבה חילון סמוי. (חרדים מבחוץ חילונים מבפנים)

ב. לא להבדל משמעו להיות עם עם ישראל.ובמשלוש הזה של עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל אנחנו נמצאים באמצע. יש מי שבחרו להיות רק בתורת ישראל ופספס את השאר.אנחנו בוחרים אחרת ולבחירה שלנו יש מחיר. אבל היא המציאות האידיאלית שאליה אנחנו שואפים.

רק אם הוא נכשל במחצית המקרים זה מוגזם

מה מגדירים את עצמם ה50% הנותרים?
דווקא חילונים או שמא גם מסורתיים וחרדיים...
מעניין מאד לראות את המחקר.
אין מדפחה אחת שאני מכירה וזה נכון עליה. ברובן ככולן כולם דתיים, או שיש אחד מסורתי יותר.
מכירה גם 2 משפחות שנהיה בהם ילד חרדי במקביל..
אבל משפחה שבה 50% חילונים לא ממש...
ואני מכירה גם משפחות שמראש ממש לא דתיות במיוחד ואפילו שם זה לא כך.

ואני רואה שאכן כפי ששיערתי מה שנקרא דתי בלמ"ס הוא ממש לא מה שמגדיר אוכלוסיה דתית.
אחוז גדול מבתי הספר התורניים נקרא מוכר שאינו רשמי או אפילו מופיע כחרדי
ובבתי הספר הממדים בהרבה מקומות, בעיקר עיירות פיתוח אבל לא רק, יש ממדים שלמים שהתלמידים בהם כמעט רק מסורתיים או חילוניים.

ואכן ה50% גם לפי זה לא כולל כאלה שהם חרדים או מסורתיים דתיים ואפילו מסורתיים חילונים...
בקיצור הנתון המקוצר הזה לא מעיד כרבה.


יש שם התייחסות של שרגא פישרמן שכתב את הספר דור הכיפות הזרוקות שהוא הרבה יותר מהימן כנראה... רק שדי ישן.
למיטב זכרוני בר אילן ערכו איזה מחקר המשך לזה לנתונים של היום.

לא על בית הספר שבו למד.
תקראי שוב

אצלי ספציפית לא במשפחה אבל המון חברות שלי מהילדות כבר לא דתיות. חלקן עם הצהרה וחלקן בלי, אבל לא מקיימות אורח חיים דתי בפועל.

אין אפוטרופוס לעריות.
גם לבחור דוס יכולות להיות נפילות מעין אלו שציינת(בגידה וכו'..)
אפחד לא חסין מהדברים האלה.
יכול לקרות לכל אחד ואחת,בלי קשר לדוסיות.
יש הרבה חילונים שלא יבגדו אפעם
ומנגד יש הרבה דוסים שיבגדו על ימין ועל שמאל.
קיצר-לשאלתך....אין היגיון בלרצות מישו דוס מהסיבה הזאת.

וקצת מוזר שבחורה שמתארת את עצמה כ'פתוחה וזורמת', מצפה שבעלה יהיה לא כזה.

עצם החוסר פתיחות לבני המין השני, זה דבר נכון מאוד ובריא מצד עצמו, סביר שמתוך שזו התנהלות בריאה מצד עצמה, היא גם מונעת תקלות. לכן, אם אלו החיים שאת רוצה - קודם כל תדאגי להיות את כזאת וממילא גם יתאימו לך בחורים כאלו. זכות גדולה.

בהלכה ובצניעות, בייחוד עם בני המין השני ובנוסף (לא "אבל" כי זה לא סותר) אני קלילה ולא "מרובעת" מחשבתית. זו הכוונה. ציינתי את זה כי אני מרגישה לפעמים שדוסים מאוד נעולים מחשבתית בשונה מדתיים רגילים

תלוי באיזה נושאים מדובר, כמובן..

ובכל המגזרים
אל צעשי הכללות
יש זוגות חילוניים שנאמנים אחד לשני עשרות שנים ויש זוגות חרדים שחווים בגידה

לצערנו גם הכי דוסים נופלים, בתחום הזה אין תעודת ביטוח..
לדעתי כדאי לך לפתוח אופציות מכך הכיוונים ישיבות גבוהות לא בהכרח מעידות על טיב האופי בתחום הזוגיות

תבדקי יראת שמיים.
אם את חושבת שבחורים שלומדים בישבה גבוהה יש יותר סיכוי שיש להם יראת שמיים גדולה יותר, אז תחפשי שם. גם שם יש לך מה לבדוק...
ואחרי הכל, אחרי שתבחרי (ודווקא יש משמעות לבחירה שלך) תזכרי שיצר העריות לא פוסח על אף אחד ב"ה.
אמון זה דבר שהולך ונבנה, את תצטרכי לעשות שם עבודה...
לא יהיה לדעתי קשר שיפתור לך את זה.
תבדקי מראש אצל הבחור שאת יוצאת איתו כמה הוא נאמן כבר עכשיו, מה היחס שלו לנשים עכשיו והאם זה מתאים לך.

הוא הקבה. את צריכה לעשות את ההשתדלות שלך ולא לחפש בעל עם יראת שמיים ממניעים אגוצנטריים

אם אני חושבת על הגברים שאני מכירה, רמת הפתיחות שלהם עם בנות תלויה אך ורק באופי שלהם ולא ברמה הדתית בכלל.

קודם כל הייתי מציעה לטפל בפחד שלך מבגידה ולבדוק מאיפה הוא מגיע

 

מעבר לזה, אין שום קשר בין רמת היראת שמיים כפי שנראית כלפי חוץ לבין טיב האדם מבפנים- בין אם הוא אדם דתי וירא שמיים ובין אם הוא לא אדם דתי אך אדם מוסרי ונאמן

יראת שמים אמיתית מונעת מהחטא. "אין בור ירא חטא". מי שפחות לומד יש יותר סיכוי שיחטא. ועם זאת "אין אפוטרופוס לעריות. מה שלא תמיד אפשר לדעת זה אם היראת שמים היא אמיתית או חיצונית.

אבל יש גם חילונים שמעולם לא בגדו והם נאמנים מאוד

 

יראת שמיים אמיתית אמורה להיות מספיקה, אבל אי אפשר לדעת זאת על סמך איפה הוא לומד או אפילו מה הרב שלו אומר עליו

 

את הביטוי "אין אפוטרופוס לעריות" אני כל כך לא אוהבת. תמיד נשמע שמביאים את זה כתירוץ למעשים שלא יעשו במקום להוקיע ולגנות את המבצע

זה בא כדי להדגיש שזה ממש יכול לקרות לכל אחד באשר הוא.
ובלי קשר-יש לגנות את המעשה הזה מכל וכל!!
שום תירוץ לא מתקבל על הדעת במעשה זה.

מאמר חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות" זה תמרור אזהרה לכל מי שחושב לזלזל בגדרים וסייגים מתוך תחושה ש"לי זה לא יכול לקרות"

אז חז"ל אומרים - אין אפוטרופוס לעריות! שמור על עצמך כי לאף אחד אין ביטוח

ואז שומעים על מקרים מזעזעים ורבנים שמשתיקים ואומרים אין אפוטרופוס לעריות...

שמישהו משתיק מקרים מזעזעים באמירה שאין אפוטרופוס לעריות

שלא נדע מצרות

היום "אין ביטוח". ויש הרבה פרמטרים אחכ שמשפיעים. פלאפון בלי איטרנט/אינטרנט מוגן מאד, עבודה במקום נפרד או לא. ועוד. גם לקשר בינכם תהיה השפעה. בגידה היא קצה ועד אליו יש הרבה שלבי ביניים. היצר עורב לכולם אך אני כן חושבת שמי ששם לעצמו יותר גדרות הוא יותר שומר על עצמו. ויש הרבה מקורות שיתמכו בכך. אך לא כל הסדרניק מחפף ומדבר חופשי עם נשים ולא כל כולילניק הוא שומר מאד. כל נושא לגופו. ותפילות. יש מספיק סיפורים מכל הזרמים. ברור שזה מפחיד. אבל אל תעסיקי את עצמך בזה בבחירת בן הזוג. כשיהיה את שאר הדברים הבסיסיים כמו אמון. אהבה. יושר. צניעות. שמירת נגיעה ועיניים. את יכולה להיות רגועה שכחלק מזה הכל יהיה בסדר. והרבה תפילה ועבודה זוגית על הביחד והאמון.

זה עזר לי להבין קצת יותר. רק טוב!

נכון שאם מישהו הוא ירא שמיים אמיתי וכו' - אז מן הסתם בין השאר גם זה יהיה.

 

אבל גם בחור דתי נורמלי, לא אמור להיות פתוח עם נשים מעבר לגבול נכון. ולא אמור חלילה "לבגוד".

 

אם את מרגישה "מאויימת" ממישהו שמדבר עם נשים, אז או שתמצאי מישהו שאכן מתרחק מכך, או שתמתני קצת את חששותייך.

 

השאלה אינה אם "בחור יחסית פתוח ושומר הלכה רגיל" יתאים לך. אלא יותר, האם לאור זה, בעצם בחור "דוס" כמו שאת מתארת, לא יהיה לא מתאים לך ותקחי אותו רק בתור "ביטוח"... זה קצת עוול כלפיו..

 

לדעתי, תחפשי בחור שמתאים לך במכלול - אופי, מידות, שמירת הלכה, אי פתיחות מוגזמת עם נשים - וגם שאת רואה שהוא אמין ונאמן ואפשר לסמוך עליו.

אין קשר בין שני הדברים

צריך יראת שמיים, יכולת שכלית וידע בתורה הם לא הכל.

אז מקווה שלא חוזרת על תגובות..

חשש כואב ומובן..
בעיניי כדאי שקודם כל תנסי לעבוד על זה מצד עצמך. לעמוד ולהתמודד מול הפחד הזה ולהבין מאיפה הוא נובע.
בגלל שאת מתארת שזה פחד שקיים בך, אז גם אם הבחור יהיה ירא שמיים ומאוד נאמן, וגם אם הקשר מאוד מוצלח ואין שום סיבה לחשוש - החששות האלו יכולות להופיע גם בלי סיבה מוצדקת ולהקשות על שני הצדדים.
ממילא האמון זה משהו שחייב שיהיה אז כדאי לבוא כמה שיותר נקיים מחששות כאלה.
הקשר הוא לא מה שמציל.
וגם לא הרמה התורנית לצערי.

ובהקשר של מה לחפש -
תחפשי מישהו שמתאים לך בדברים המהותיים ושימי דגש על יראת שמיים.
לדעתי אין ביטוח והדבר היחיד זה יראת שמיים. רק זה.
מאחלת לך שתזכי לאדם ירא שמיים באמת.

בהצלחה רבה לך!