פורום נשואים טריים (עמוד 316)

תדבר איתה על המטען שיושב לך על הלב.

אם אתה מרגיש שהיא ממשיכה להתחמק,

אז תבהיר לה שאתם זוג ולא שני פרטים,

לכן אתם צריכים לחשוב כזוג ולהתחשב ברצונות ובחוויות אחד של השניה.

תביא לה אולי את הסיפור על הרב אריה לוין, שכשלאשתו כאבה הרגל אז הוא אמר לרופא: "הרגל של אשתי כואבת לנו".

זה מביע את זה שגם אם רק לאחד מכם יש כאב/צרה וכד', זה של שניכם ולא רק שלו.

החתונה נגמרת אחרי כמה שעות, הלהקה הולכת ואתם או ההורים שלכם נשארים עם ה'חור בכיס'.

החתן והכלה + החברים והמשפחה הרבה הרבה יותר משפיעים על שמחת החתונה מאשר הלהקה.

ובנוסף, שהווליום יהיה נורמלי.

מלא פעמים אני יוצא מחתונות עם כאב ראש/אוזניים.

מי תהיה הכלה..

העיקר זה הריקודים והשירים, באמת השאר ממש ממש לא חשוב!

עד כאן בציניות.

הראש שלך נראה לי לא נמצא במקום הנכון, נדבר שנה אחרי החתונה שלך, ואז נראה אם תחשוב אותו הדבר.

מדובר על ערב אחד שמח שהולך לו..

חוץ מזה, שמבחינה הלכתית האוכל הרבה יותר חשוב.

עיקר מצוות שמחת חתן וכלה, זה ה-7 ברכות שהם על האוכל.

הריקודים, זה גם שמחה, אבל פחות נחשב הלכתית.

בנריה בכלל הגזימו עם המחירים. זה הישוב הכי יקר בגוש.

נכון שזה יותר זול ממקומות אחרים, אבל ביחס לאוכלוסיה זה די יקר.

חינוך- לבנים יש ממ"ד בטלמון, ת"ת בנריה.

לבנות- יש ממ"ד בדולב, בי"ס שאמור להיות ממ"ח בנחליאל ויש ששולחים ל"בית יעקב" בחשמונאים, או לכפר חב"ד. 

גנים- יש הרבה בנריה, ב"ה. גם מעון יש וגם מטפלות וכד'.

נוחות- רבע שעה ממודיעין עילית, חצי שעה מצומת שילת ומודיעין. לא חסר איפה לקנות הכל.

ממודיעין עילית קוי אוטובוס לירושלים, בני ברק, אלעד ועוד הרבה מקומות, בעיקר בימי שישי.

רכבת ממודיעין

שרותי בריאות- ממש סבירים

בגוש עצמו יש הרבה איפה לטייל, יש בית קפה נחמד.

נורא ממליץ. מקום נהדר.

אני מרחמת עליהם שלא מצאו עדין את הדרך לתקשר.

זה לא כיף לצעוק זה גורם לחולי גוף לחולי נפש לנזקים לילדים. לכן הם מסכנים שהם מגיעים לשם

כי ברחוב אתה צריך להחליט הרגע.

כבר קרו לנו מלא מקרים באנו לקנות וילון פתאום הסתבר ששנינו לא מסכימים על הדגם והתחלנו לריב.

או שהיינו בקניות ולא הסכמנו על משהוא

כך שממש לא מחייב שאם בחוץ יש צעקות אז בבית זה פי כמה

בעיה שהוא חושב שהטעם שלו הכי טוב והוא רוצה להחליט על כל חפץ שנקנה לבית.

ואני חושבת שהטעם שלי הכי טוב ולכן רוצה להחליט על כל חפץ.

למעשה היום, אחרי מספר שנות נשואים, בעלי זה שהחליט שלמען שלום בית הוא זז כמה צעדים אחורה ונותן לי להחליט.

או שאנחנו ממש עושים תאום ציפיות לפי שמגיעים לחנות. שאנחנו לא נצא עם קניה היום אלא רק בודקים נחזור הביתה ונחשוב. ואם במקרה בחנות אנחנו בלי ויכוח מגיעים להסכמה אז קונים.

אבל כבר קרה מלא מלא פעמים שחזרנו בלי, כדי לחסוך מריבה בחנות. הגענו לבית חשבנו ואז חזרנו לקנות.

אבל לא כולם חושבים ככה

לדעתי אין משהוא שמישהוא צריך להחליט. צריך להגיע להסכמה

אם יש משהו שחשוב לשני בני הזוג ויש בינהם חוסר הסכמה לגבי זה צריך למצוא את הדרך להגיע להסכמה

מותר שלפעמים ההסכמה תהיה שאחד מהצדדים מוותר אבל ראוי להגיע לזה ביחד מתוך שיחה והבנה

ועדיף שלא להגיע לדפוס כזה שיש צד אחד שתמיד תמיד תמיד רק הוא מוותר, זה לא כל כך בריא

יש זוגות שגם לאישה אכפת וגם לבעל אכפת

ואשה שיש לה בעל שאכפת לו גם ממראה הבית לא יכולה להחליט שבזה האישה צריכה להחליט

אם הוא לא סובל מטבח לבן ואני מתה על זה אני לא אעשה משהו שהוא לא סובל כי "האישה מחליטה"

זה לא אני והוא זה אנחנו ושנינו רוצים ששנינו נהיה מרוצים, אז בדר"כ במשהו כזה כמו צבע של מטבח נחפש משהו ששנינו בסופו של דבר אוהבים או לפחות יכולים להסכים עליו.

אני גם פנים וגם חוץ וגם בעלי גם פנים וגם חוץ.

כשההינו צריכים לקחת משכנתא חילקנו 6 בנקים. 3 בעלי הלך לברר תנאים ו3 אני. כי לא היה שייך שרק אחד ישא בנטל.

וכן לגבי עוד דברים. שתינו חוץ ופנים חושבים יחד מה לעשות ואיך לפתור .

ויש דברים שבאמת למען הבית אני אסכים לוותר.

נגיד בעלי השתלט לחלוטין על המטבח. היכן יעמוד התנור. הכיור. הגז. הכוונה שעיצבנו מטבח חדש והוא החליט איך יהיה נח לו.

שתינו מבשלים. אבל הוא אוהב את זה, אני עושה את זה כי אני חיבת. לכן במקרה זה בגלל אהבתו למטבח נתתי לו להחליט איך יהיה. לא מבחינת צבעים כי זה החלטנו יחד.

אלא מבחינת נוחות של מיקום דברים

אם רוצים להמשיך לחיות יחד צריכים למצוא פתרונות

 להמשיך לחיות יחד ויש מריבות זה לא חיים, זה הורס את כל חלקה של בריאות נפשית וגופנית להורים ולילדים

אי-אפשר לדעת מה יקרה אח"כ.

כשיהיה כסף, אז תתרווחו.

לך יש צורך חזק שהבית יהיה "כמו שצריך", נעים ומרווח וגם יפה,מן הסתם.

לבעלך יש צורך חזק לשמור על הכסף היטב ולא להיכנס לחובות.

מי צודק?

שניכם. כי אין צודק.

הפתרון הוא למצוא דרך שבה הצרכים של שניכם יתמלאו.

במקרה הזה זה לא כ"כ קשה..

באתר אגורה ובאתר יד2 מתפרסמים כל יום מלא ארונות מכל מיני סוגים.

ככה יהיה לך ארון ולו יהיה כסף ושניכם תהיו מבסוטים.

שנינו היינו סטודנטים לתארים קשים אבל כאלה שמשתלמים בסוף. 

אשתי החזיקה בגישה שלך - אין לנו מה לחסוך כמה שקלים פה וכמה שקלים שם ועדיף לחיות ובעז"ה, כשנסיים את הלימודים, זה לא באמת יהיה משמעותי לטווח הארוך. 

אני החזקתי בגישה של בעלך - חיים לפי מה שיש לנו עכשיו. אם בעתיד יהיה לנו יותר, נוציא יותר. 

בדיעבד, היום אני חושב שאשתי צדקה. 

מנענו מעצמינו דברים שאז רצינו וחיינו בלי למרות שבראיה כוללת, גם אם לא היינו חוסכים את הכסף הזה, לא היינו מרגישים את זה היום. כלומר, במחשבה אחורה, חיינו ברמת חיים נמוכה יחסית כשבמבט כולל, לא היתה לזה הצדקה.  

מצד שני, אף אחד לא הבטיח לנו שנמצא עבודה אחרי שנסיים ללמוד (היתה סבירות גבוהה, אבל לא הבטחה) ויש את אלמנט הפחד של "מה יקרה אם?". 

אז אולי במותרות כדאיי לא להגזים, אבל בדברים כמו ארון בגדים - כלומר, ממש איכות חיים - לא הייתי חוסך. 

בקיצור, היום, אני מסכים איתך. כשהייתי במצב הזה, חשבתי כמו בעלך...  

זה היה קצת מעצבן (אותה) ומאתגר (לי). כל שקל שנחסך בראשית נישואינו שווה היום בערך שניים ואנחנו ממשיכים לקבל ריבית.

הלכת יחף? שתיתם מים ואכלתם לחם?

אוכל וזה לא קימצנו (אבל גם לא בזבזנו). סנדלים שלי בנות שלוש ועדיין שלמות...

מניסיון

אפשר לחושב ביצירתיות איך להשיג בזול יותר דברים שצריכים - וכך לא להגיע לאחד הקצוות.

ושם אמרו לסווג כל צורך -

הכרחי או מותרות

(הגיוני שלא תסכימו על כל הדברים... כמו שאמרו שבעלך לא מרגיש את הצורך היומיומי בארון ואת המצוקה שהבלאגן בבית גורם לך. מזדהה מאוד כי כל פעם שאני מעלה את הנושא של ארון לחדר של המתוק שלנו בעלי אומר שזה יקטין את החדר ולא באמת צריך ויש שידה וזה מספיק...)

ולפי זה מתנהלים.

צריך לקנות מותרות.

אפילו חייבים.

כי אם לא קונים מותרות מרגישים חנוקים ולא שמחים.

אבל בידיעה שאלו מותרות,

ובהתאמה למצב הכלכלי.

הציעו פה מספיק פתרונות איך להתאים קניה של ארון לתקציב.

אולי כדי להדגיש לו את הצורך והחשיבות שלך בזה תנסי לחשוב באיזה דבר אחר את יכולה לקצץ, גם אם זה יהיה קשה לך, גם אם זה הרגל שחשוב לך, תגידי לו עכשיו תקופה שאני החלטתי לחסוך ב---- כדי שיהיה לנו ארון.

ולהמתין בסבלנות עד שירחיב.. 

כאב לי כמעט בכל שורה שכתבת

הזלזול והצורת מחשבה 

אני חושבת שההתנהגות הזאת פשוט מדחיקה אותך לפינה, לא שאני חושבת שנכון להרים יד או להרים קול (כן גם במריבה..)

אבל אני יכולה להבין אותך. זה נשמע ממש חוסר אונים. בלי לשמוע את הצד שלו, זה נשמע שאת מאוד שותפה במה שקורה בבית . עובדת ואחראית על הילדים. נשמע שהוא פחות . מילא אם הוא היה מתנהג בכבוד והגינות כלפייך וכלפי הילדים אולי היה יותר קל. אבל נשמע שגם זה פחות. 

אני חושבת שברגע שמנבלים את הפה כלפייך או כלפי הילדים זה אלימות מילולית לכל דבר ומפה ועד להגיע לאלימות פיזית כנראה שהדרך לא רחוקה. 

ואני לא יודעת מה להגיד לך , זה נשמע ממש לא טוב. 

חייב עצה ממישהו ממקצועי מאוד .. זה משהו שמצריך יותר מסתם טיפול 

בהצלחה!!!! 

זה לגטימי לצעוק, אבל צריך להבין מתי הזמנים הרגישים מכל צד שהצד השני צריך לעשות את המאמץ בשביל לשמור על אוירה רגועה.

שאשה מרימה את הקול על הגבר בגלל קושי שיש לה יש הבדל בתגובה שלו אם הוא במצב רגוע (שבע/לא עייף וכו וכו) מאשר הוא במצב לא רגוע.

הכל נכון, כל דבר בזמנו וצריך לדעת לנווט בחכמה ביחד וכל אחד לבד, כמה שיותר מתאמצים הרווח יותר גדול.

רק "תפס לי את העין" איזה משפט..

"עשיתי טעות וסתרתי (סטרתי) לו. בתגובה הוא נתן לי מכה ביד וזרק עליי נעל. אציין שזו פעם ראשונה שהרים עליי יד. אני המומה, כואבת ובעיקר לא יודעת מה לעשות. נראה לי שאם מישהי היתה מספרת לי את אותו הסיפור הייתי אומרת לה לחתוך ולהתגרש ועדיף כמה שיותר מהר"

כלומר, את נתת לו סטירה (לא יאומן...) וזה נקרא "עשיתי טעות"..  הוא נתן לך בתגובה מכה ביד וכו' - ו"זו פעם ראשונה שהרים עלי יד.. המומה..."  לא שמת לב שגם את בעצם (ראשונה) "הרַמת יד"?...

מענין מה היה אם מישהו היה כותב ההיפך.....

שוב - לא מתייחס כרגע להכל. מכמה משפטים שקראתי, נראה באמת לא פשוט - ואני לא רוצה להתייחס באופן לא אחראי.

אבל המשפט הזה - מלבד שהוא "מדהים" בפני עצמו - מראה כמה הסתכלות יכולה להיות סובייקטיבית. לא יודע אם זה פתח לפיתרון של דברים שאצלכם, אבל מעורר מחשבה.

וגם לך- עשיתי טעות? למה לבוא בגישה שאת אשמה- זו בדיוק תסמונת האישה המוכה, הייתי צריכה לעשות ככה וככה

הוא אמר לה דבר נוראי, משפיל ומבזה וגבר אמיתי לא היה מעז להרים יד על אישה. לא מצדיקה אלימות כלפי גברים אבל במקרה הזה אני בהחלט יכולה להבין מאיפה זה בא.

נכון שהרבה פעמים אלימות במשפחה מגיעה קודם מצד האישה (מבחינת הגורם הראשוני שקובע הרגלים מסויימים בזוגיות), אבל גברים הרבה יותר חזקים מנשים. מכה של גבר והוא יכול לעשות לה נזק אמיתי בגוף.

אין לי מה להגיד לך, זה מורכב מדי. גם אם תחליטי להיפרד הייתי מציעה לעשות עבודה פנימית עם עצמך כדי שהזוגיות הבאה תהיה טובה, ואם את ממשיכה לדעתי גם טיפול זוגי

אני אף פעם לא משתפת אף אחד בקשיים בזוגיות שלי (חוץ מבטיפול הזוגי) התגובות שלכם נתנו לי הזדמנות לראות את הדברים בצורה אחרת.

שוב תודה.

לגבי כיבוד הורים - את יכולה ומומלץ לשאול רב גדול כדי שתהיי רגועה, מהיכרות שלי עם סיפורים דומים לא בטוח בכלל שבעלך חייב בכיבוד הורים מכיוון שאביו מתעלל בו רגשית ונשמע שמדובר בהתעללות לא פשוטה בכלל.

יש מצבים שגם רבנים גדולים הגדירו אותם "יתום בחיי אביו" עצוב אבל קיים.

למה את מתכוונת כשאת אומרת - "אני כל הזמן דוחפת אותו לפתוח את העניין יום אחד" ?

לדעתי תרפי ממנו ותעזבי את הנושא. קודם כל זה טוב שהוא הצליח להתנתק מהדפוס המסוכן הזה של להיות עסוק בריצוי סביבו, זה דפוס הרסני לנפש הבן, עדיף בהרבה שהבן יתנתק לחלוטין מאביו.

אולי אחרי כמה שנים של ניתוק הוא יהיה מסוגל ללכת לטיפול ואז יהיה בזה תועלת, בשלב שאתם נמצאים בו עכשיו נשמע שהכי טוב בשביל בעלך ובשבילכם להתנתק ואת מצדך - תעזבי את הנושא לחלוטין. מספיק יש לבעלך התמודדות פנימית קשה עם עצמו בנושא הזה, אל תוסיפי לו התמודדות איתך, זה לא בריא לקשר שלכם.

ואגב, גם הכותרת שלך לא נכונה לדעתי - זה לא מריבה עם ההורים, זה התמודדות עם הורה מתעלל. וזה שונה מאד מאד.

ובנוסף - חיבוק גדול לך על תהליכים לא פשוטים שאתם עוברים, לא קל להיות מהצד, הבת זוג שצריכה רק לתמוך. שולחת לך המון כוחות! 

זה הזוגיות שלכם והיציבות שלה.

אם בעלך חושב, שאם הוא יפתח את הנושא עם אבא שלו, זה יכול לגרום לו לברוח וליפול למקומות לא טובים והזוגיות שלכם תתערער.

אז כרגע הדבר הנכון בעיניי זה להניח לזה.

נסי לעת עתה להתמקד בזוגיות שלכם ובמה שיש, ובע"ה בעתיד תוכלו לפתור את הבעיות הללו מתוך מקום של חוזק.

לגבי כיבוד הורים, כדאי לעשות שאלת רב.

אבל ממה שידוע לי, זה מהמצבים שבהם יש פטור מכיבוד הורים.

של אני מסכן וההורים שלי עשו לי ככה והאחים שלי עשו לי ככה

אז היתה לך ילדות לא קלה- ההפתעה היא שלהרבה אנשים היתה ילדות לא קלה מכל מיני סיבות.

עכשיו אתה עומד ברשות עצמך וכל האחריות של מי אתה ומה אתה עושה בחייך היא עליך

אין יותר מקום להאשים אנשים אחרים. קח את עצמך בידיים ותבנה את החיים שלך.

אתה רוצה לנתק את הקשר עם המשפחה- זה מה שעשית

אתה רוצה להגיע לזבד הבת - תגיע

אתה כבר לא תלוי במשפחה שלך, ואם יגידו לך משהו אז יגידו

אם אתה רוצה להתחיל לריב איתם- אתה יכול, למרות שזה סתם מיותר!!

אבל הוא כבר לא שם!

וזה מה שחשוב לזכור. להורים ולאחים כבר אין השפעה עליו.

חוץ מההשפעה שהוא מאפשר לה להיות

(בפרט בלי לדעת את המקום שהוא נמצא בו..)

אתה מתאר מציאות, שמצד המשפחה אתה, למרבית הצער, די "מותקף". הורים עם בעיה כזו ל"ע. ואח ואחות, שמשום-מה חושבים שחלק מתפקידם הוא לתת לך ציונים והוראות..

ובכל זאת, בהיות שלטווח ארוך טוב שתהיה לפחות אופציה לשיפור המצב - הייתי מציע לך לנצל את ההזדמנות שמן הסתם האחות במצ"ר טוב יותר.. לקפוץ ממש לכמה דקות - לאזור את כל הכחות לגשת אליה ולומר לה בחיוך רחב "מזל טוב" מעומק הלב.. אם תוכל לגשת רגע אל ההורים, בלי להתעכב ליכולת של פגיעה, ולומר גם להם מזל טוב חם (אולי בלב תרחם על המחלה, וכך יהיה יותר קל), אולי עם איזו נשיקה - יכול להיות ממש מצוין. ו"תיעלם"..  נוכחות של אדם אינה נמדדת דווקא בכמות הזמן.

כך תשאיר רושם חיובי וטוב - ולא תיפגע.

מי יודע - אולי פה ושם טפטוף כזה, יצור עם הזמן מצב קצת יותר נורמלי במשפחה.

הצלחה רבה.

תמצא מישהו דיסקרטי גם לפרוק כדי להשאר חזק וגם לדעת איך  להגיב לחששות האלו.

כמה שתהיה יותר חזק גם יעזור לה וגם יתרום לזוגיות בהמשך החיים.

היא גדלה בסביבה מסוימת קודם במסגרת מסוימת, משפחה, חברים

עכשיו היא במקום חדש ובמסגרת חיים חדשה 

אתה הדבר היחיד שיש לה להישען עליו בתוך איזה כאוס שהיא כנראה מרגישה בתת מודע

גם לי היה את זה 

הייתי ועודני בחורה חזקה, תפקיד ניהולי מגיל מאד צעיר.

והנישואין זעזעו אותי קצת..

זה עובר עם רגישות והכלה (אצלי לקח כזה חצי שנה)

ופתאום שמתי לב שעבר לי הבכי הפתאומי, הפחדים, אני הרבה הרבה יותר רגועה.

תכלס זה גם בונה את הזוגיות.

ובמבט לאחור יכול מאד להיות שפרחי באך או תרפיה כלשהי היתה יכולה מאד לעזור.

מעולים

הילה ואילן

חפשי בגוגל

זה לא רמת אירוח סבירה אלא ++++++

אבל גם מאוד יקר..

אשמח למספר

למצוא לך זמנים של רשות היחיד.

השיתוף אינו בא בכח, אלא מתוך הרגשה שזה דבר טוב גם לרשות היחיד הזו.

אז אולי זה ידביק אותך ואולי גם יעזור לתחושת הקרבה גם אם אתה פחות תשתף

לא הבנתי למה זו אמורה להיות בעיה.

אני למשל תמיד נבוכה להיות עם בן אדם אחד בלי עניין מסביב

ומרגישה צורך לנסות למלא את האוירה בשיחה, אפילו עם אנשים מאוד קרובים לי

שאני מדברת איתם על הכל

אבל עם בעלי אין לי שום בעיה להיות ביחד בלי לעשות כלום, בלי לדבר, ובלי המולה

ועניין מסביב

אף אחד לא מצפה ממך ש100% מהזמן שלך תחלוק עם החצי השני. הנישואין לא באים ל"כבות" את האישיות שלך,

כל אחד תורם ממה שיש לו לקשר. כמובן שככל שאתה יותר תכיר את בת הזוג , תחוו דברים משותפים יחדיו המחיצות נופלות ואתה כבר תרגיש לבד את הצורך הזה לחלוק ולשתף.

גם אם תרצה להשאיר לעצמך פינה שהיא שלך, זה גם בסדר גמור.

כבר 11 שנה..

מרגיע אותי שבעלי אומר לי כל הזמן שהוא מחויב לפרנס ולזון אותי.. והוא כל כמה זמן בוחן את מצבנו הכלכלי ורואה אם אנחנו מסתדרים עם היותו אברך..

זו כל הזמן הבחירה שלי.. הוא שואל אותי אם אני רוצה לרדת ממשרה מלאה והוא ייצא לעבוד וכך הלאה..

אני חושבת שחשוב להבהיר לה שההחלטה היא משותפת.. ואתם תדונו בה כל פרק זמן.. והיא לא אחראית על הפרנסה אלא אתה.. 

בהצלחה..

זאת מציאות חיים שלא היתה מוכרת בעם היהודי לדורותיו אבל גדולי ישראל בתקופה שאחרי חורבן יהדות אירופה הם אלה שהובילו את המהלך הזה כי הם ראו שזו הדרך לקומם מחדש את עולם התורה אחרי השואה

חולמת שבעלי יישב וילמד לפחות 2-3 ולחוצה פחד מזה.
דיברנו על זה בדייטים די מוקדמים מאוד בפתיחות ובעלי שאל אותי וניסינו לחשוב יחד מה יעזור לנו, ואיך הוא יכול לעזור לי ואיך אני יכולה לעזור לו.
תשב איתה תדבר איתה תדונו על זה ותבהיר לה שזה שאתה לא ה'מפרנס' (בסך הכל בכל מצב ה' הוא המפרנס) אתה זה שאחראי לצד הכלכלי, ואתה לא תתן לה לשקוע בעומס בגלל זה וברגע שיהיה צורך אתה תצא לעבוד.